אם הייתי עוסק בקולנוע, הייתי מעדיף להיות:
80  |
במאי |
13  |
מפיק |
| 67 |
שחקן |
| 53 |
תסריטאי |
| 32 |
צלם |
| 28 |
עורך |
| 3 |
מאפר |
| 18 |
מוסיקאי |
| 41 |
אנימטור/איש אפקטים |
| 29 |
אחראי בד שחור ואסלה |
מספר מצביעים: 364
אם הייתי עוסק בקולנוע, הייתי מעדיף להיות
– פורסם ב 3 במאי 2002Posted in: סקרים
על הרעיון לסקר.
תסריטאית.
אני אוהבת לכתוב, ולכן זה הכי מתאים לי.
תסריטאי
מלבד העובדה שכתיבה היא הדבר שאני עושה הכי טוב, יותר מבימוי, הפקה או משחק.
תסריטאי הוא האיש שיוצר את העולם שנפרש על מסך הקולנוע. הוא זה ששם את המילים בפיהם של השחקנים. הוא זה שנותן לבמאי ראשי פרקים להעמדות של הסצינות. הוא זה שמשרטט את הסקיצה לאמני האפקטים. אז נכון, במקרים רבים מתעלמים או משנים את מה שהוא עושה, אבל בלעדיו- יוק.
הרי גם ככה אני מדבר כל הזמן מילים שיצאו מראשי- אז למה שלא אחרים?
אני מסתכל על עבודה של כותבים (בעיקר קומיים: גראנט ניילור, ג'יי ולין, מונטי פייתון, ועוד ועוד), ורואה איך הדיאלוגים והרעיונות שבמוחם עוברים אל המסך, ומקנא. אז נכון שלעתים נדירות מאד התסריטאים נמצאים בקדמת הבמה (אפילו אני לא שם בד"כ לב מי התסריטאי), אבל הם השלד שבלעדיו הסרטים היו נראים כמו הפקה של ילד בין 15.
שחקנית, כמובן.
מה הטעם להשתתף בסרט, להשקיע בו שעות על שעות, את מיטב מאמציי ואת מיטב כשרוני, ולהיות מוזכרת בו רק בתור שורה קטנה בקרדיטים, שממילא אף אחד לא רואה כי הסדרן צועק על אנשים לצאת מהאולם, ואם אתה מתעקש בכל זאת להשאר, כולם עוברים מולך, מסתירים לך ודורכים לך על הבהונות?
אז שחקנית.
חוצמזה, זה מה שאני הכי אוהבת, מכל המקצועות הנ"ל, וגם מקבלים מזה הרבה כסף.
לעומתי, גל-גל רוצה להיות עורך, אבל אולי תסריטאי, ואולי בכלל אחראי בד-שחור ואסלה. לא החלטי בכלל, אני אומרת לכם. והוא גם לא מוצא שומדבר לאכול. והוא בכלל לא אוהב פלאפל.
____________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
אז כשנחליט להסריט סיפור של גל,
כשגל כמובן יכתוב את התסריט, את תוכלי לשחק את הגיבורה הראשית (בת הים הקטנה?) ואני אעשה את האפקטים!
סיכמנו.
בת הים הקטנה? - את התכוונת
לסיפור של כריסטיאן אנדרסון, נכון?
דווקא יש לי סיפור עם מייפל בתפקיד ראשי. אבל זה אוף טופיק כאן.
ואגב, אני החלטתי – תסריטאי.
או מפיק. מה בעצם עושה מפיק? מהמעט מאוד שאני מנחש – הוא (או היא) זה עם הכסף. דואג שכולם יעשו תעבודה שלהם ויעמדו בלוז וכד'
האם כך?
טוב, זה תלוי איזה סוג של מפיק!
יש את המפיק ה"ביג שוט" שישוב לו בכורסה שוקענית מול הנוף ומעשן סיגר. מרים טלפון לפה, מרים טלפון לשם ומזרים את המזומנים. אבל כשני חושבת על "מפיק" – אני חושבת על "מפיק בפועל" – זה שגורם לכל לקרות. מפיק מקומות (לוקיישנים), מזיז אנשים, מסדר שהרכבת ביום ב' בבוקר תהיה ריקה, ושלכל אחד מאנשי הצוות יהיה את מה שהוא זקוק לו. אני מאד מעריכה מפיקים (לא את הביג שוטס) – לדעתי זה תפקיד מדהים. אמנם לא בעל אמירה אמנותית אבל כן מצריך יצירתיות (מציאת פתרונות כל הזמן).
מפיק בפועל - מתאים לי
טוב, גם מפיק שיושב בכורסה ומזרים מזומנים. אמנם זה האחרון נשמע הרבה יותר נוח ונינוח, אבל מכיוון שאני די וורקוהוליק, מפיק בפועל יתאים לי יותר – זה גם יחזיר אותי לתקופת הצבא (וזה חיובי. הייתי סמבצ, ועוד כמה תפקידים נספחים, למי שמתעניין).
אז מה זה מפיק?
בתוכנית ספיישל של !E! שתשודר שוב מחר ב12:25 וב21:55 (ערוץ 301 בדיגיטליים, ועד כמה שידוע לי יש אותה גם בלווין), דנים בשאלת-השאלות "מהו מפיק".
דרך ראיונות עם מפיקים של סרטי תקציב-ענק (ספיידרמן), סדרות מצוירות (פיוצ'רמה), תוכניות מציאות (הישרדות) ועוד – למדתי סוף סוף מה האנשים האלה באמת עושים, וזה גם היה מעניין. אחד המפיקים (ששכחתי את שמו) סיכם את זה בצורה הכי טובה לדעתי: "מפיק הוא זה שעושה את הכל ולא כלום".
זה לא שינה את דעתי על מפיקים (שנמצאים אצלי בתחתית הרשימה מ*כל* התפקידים שנכתבו פה בסקר), אבל זה היה מעניין כאמור, ונחמד לראות למשל שאחוז גדול מהמרואיינים בתוכנית, כמעט חצי אפילו, היו נשים.
מפיק זה תפקיד חשוב,
קשה ומעניין – אבל בניגוד לכל יתר התפקידים בסקר, הוא לא אמנותי או יצירתי, אפילו לא קצת. לכן אין פלא שהוא קורץ ופופולרי הרבה פחות מהתפקידים האחרים.
בדיוק
ומשום מה הוא בכל זאת קיבל פי ששה קולות מתפקיד המאפרת-בוג'י, שהוא תפקיד הרבה יותר יצירתי.
זה חוסר היצרתיות והאומנותיות שדוחים אותי מהתפקיד הזה מצד אחד, ומצד שני התכונות שכל מפיק צריך להחזיק – כריזמטיות, עקשנות, קשרים, עמידה בלחצים ועוד ועוד – שרובן רחוקות ממני כמו קליפורניה מפלורנטין.
אתם טועים לגבי חוסר
היצירותיות. כפי שכתבתי, מציאת פתרונות מקוריים לבעיות, ומגבלות, שחלקן ידועות מראש וחלק צצות בזמן אמת, הינה משהו מאד יצירתי בעיני. אולי לא אמנותי, אבל בהחלט כן יצירתי.
נו, ובעיני לא.
ובטח שלא בסרט גמר בתיכון, כשה"יצירתיות" הזאת משפיעה על הציון שלי (בתור מפיקה – שלא הייתי ולא אהיה).
אבל כל אחד רואה את זה אחרת. ומה את בחרת, ג'יי?
אני עדיין במשא ומתן
עם המפיקים על כמה תפקידים
דוגמא מ-12 קופים
ב-DVD של "12 קופים" יש סרט דוקומנטרי מצויין על עשיית הסרט, ובו מסופר כי בזמן הליהוק גיליאם מאוד התלהב מילד מסויים לתפקיד ג'יימס קול הצעיר (ג'יימס המבוגר גולם כזכור ע"י ברוס וויליס). אבל שנייה אחר כך נכנס ילד אחר לאודישן, וגיליאם התלהב ממנו עוד יותר, כי היו לו עיניים יפות יותר, והחליט ללהק דווקא אותו.
המפיק צ'ארלס רובן לא היה שקט מכל העניין, והתווכח עם גיליאם הרבה בנושא, אך גיליאם עקשן כידוע.
כשהגיע יום הצילומים עם הילד, בשדה התעופה, כולם היו בלחץ. הזמן דחק, היו המון שוטים להספיק, ולא הייתה אפשרות לקיים צילומי השלמות במועד מאוחר יותר. ורצה הגורל, ובזמן הצילומים גיליאם גילה לחרדתו שלילד שהוא בחר פשוט אין את זה. טייק אחרי טייק, וזה לא עובד. עיניים יש, אבל מה עם כשרון משחק?
ולפתע פתאום, כשכולם כבר התחילו לשקוע אל תוך בעסה וגיליאם הבין שיתכן שהוא דפק את הסצינות הכי חשובות בסרט בגלל טעות בליהוק, המפיק רובן שלף משום מקום את הילד המקורי שנבחר. מסתבר שהוא שכר אותו גם, שילם לו משכורת בשביל לשבת בסטנד בי, למקרה שמשהו ישתבש או שגיליאם יבין ששגה.
הצילומים ניצלו.
אם זו לא יצירתיות, אני לא יודע מה כן. או שאולי אני כן יודע. לא חשוב.
(הילד שפוטר, אגב, התמכר לסמים והתאבד. סתאאם. אולי. לא יודע. אבל סביר להניח. מה אתם הייתם עושים אם זה היה קורה לכם?)
מה אני הייתי עושה?
הייתי יושבת בבית ובוכה. ואז הייתי מקללת את האידיוטים בהפקה שלא מזהים כשרון אמיתי כשהוא מופיע להם מול העיניים. ואז הייתי מקדישה את כל חיי לנתח את כל הסצינות שבהן מופיע הילד פריים אחרי פריים, ולהראות לכל מי שמוכן לראות (וגם לכאלה שלא) איך שהילד החלופי הרס את השוטים האלה, ואיך שאני הייתי יכולה להציל את המצב.
אה, כן, וכמובן גם הייתי מקימה אתר אינטרנט לעניין, שהיה כולל עצומה (עליה היו חותמים כל בני משפחתי וכל החברים שהייתי יכולה לסחוט לצורך העניין!) שהיתה דורשת לערוך מחדש את הסרט עם הסצינות המקוריות, אלו שצולמו בהשתתפותי.
מה, לא?
אז מה זה מפיק? (חזרה מכוונת)
מפיק זו הנקודה הזו ששמים בה' כדי לציין שהיא נשמעת ולא שתוקה. כמו בפעלים כמהּ (לכמוה), גבהּ (לגבוה), וכן בשייכות – אמהּ (אמא שלה), ילדהּ (הילד שלה).
אמר יורם טהר-לב שהמפיק הוא הצורה הדקדוקית של הכנימה.
אז מה זה מפיק?
ובנושא הזה מומלץ לראות את הסרט "לכשכש בכלב".
אתה טועה (כרגיל).
א' קוראים לו אנדרסן ולא אנדרסון, ב' קוראים לו הנס כריסטיאן ולא כריסטיאן, וג' – כשאנשים מנסים להזכיר את הסיפור שלך בלי לספיילר אותו, תגיד תודה… :)
א - אני יודע
ה-ו' התפלקה לי והתכוונתי למחוק אותה אבל בסוף התעצלתי.
(
)
ב' – אני יודע. התעצלתי לכתוב את השם המלא.
ג' – תודה, יקירתי
שילב של תסריטאי-במאי...
הוא האולטימטיבי מבחינתי. אגב, זה גם נורא תלוי במה שהבנאדם רוצה לעשות ואילו קישורים יש לו לשם כך. בשבילי לדוגמא, יהיה הרבה יותר קל לביים תסריט שאני כתבתי היות ומבחינה חזותית אני כבר יודע בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה. גם עריכה זה דבר נורא מהנה לדעתי, הבעיה היא, שאם העריכה אינה יוצאת דופן ולוקחת בסרט תפקיד משמעותי (ב"וונילה סקאיי" לדוגמא העריכה הייתה מהממת), אז אתה נחשב לעוד עורך מהשורה, בניגוד לכתיבה ובימוי, שם ניתן להתעלות על אחרים בתחום והעיניין יורגש מבחינת הקהל והרצון לראות מי עומד מאחורי שני התפקידים הללו.
ההתלבטות קשה
מצד אחד, שחקנית- כי זה הכי זוהר והכי "מגניב" והכי זוכה לקרדיט. אבל, מצד שני, ממש לא, כי למי שרוצה ואוהב לעשות סרטים באמת, משחק זו לא הדרך לעשות זאת (אולי זו לא הוכחה לכך, אבל שחקנים בדרך כלל הופכים לבמאים ולא להיפך).
ההתלבטות הבאמת קשה היא בין תסריטאית ובמאית.
תסריטאית- למה כן:
• אני אוהבת לכתוב
• אתה למעשה מחליט מה תהיה עלילת הסרט.
• ועכשיו אני סתם מנסה לחשוב על עוד יתרונות (בטוח שיש, אבל לא עולה לי כרגע לראש).
תסריטאית- למה לא:
• כי האוסקר שלהם די עלוב, ומי שלא נשאר ער כל הלילה לא זוכה לראות אותו בשידור למחרת (אאל"ט).
• פחות יוקרתי
• מתעללים לך בתסריט ברגע שהוא יוצא מהידיים שלך.
במאי- למה כן:
• כי הוא יכול להיות זה שעושה או לא עושה את הסרט.
• במאי טוב מוערך על ידי אנשים שבאמת אוהבים קולנוע, ולא בגלל שהוא "כזה כוסון!"
במאי- למה לא:
לא יודעת, אני אחזור אליכם.
כנראה שהחלטתי למי אני תורמת את קולי.
אפקטים! אפקטים!
מה זאת אומרת למה? למה לא?!
_____
מי שבאמת רוצה לדעת, אני פשוט אוהבת לעשות דברים. הבעיה שלי היא מה לעשות איתם אחר כך. אני מניחה שזה יכול לפתור את בעיית היצירתיות המופרזת שלי…
טוב, סוד אפל מעברי:
בתקופה מסוימת בחיי, כששקלתי מה ללמוד כלימודים גבוהים, כמעט הלכתי לבית הספר לאיפור קולנוע של מולה סנטר. בחיי. נורא נורא רציתי (ויעידו על זה כמה תמונות שיש לי מכמה מסיבות פורים, עם תחפושת מגוחכת בפשטותה אבל איפור מושקע עד אימה. השיא היה מסיבת פורים אחת ששמעתי עליה רק בערך שעה לפני שהייתי אמורה להיות שם, והתחפושת שלי כללה בעיקר כמויות גדולות של נייר צלופן. ואיפור. באופן מפתיע ביותר, הפילם מהמסיבה הזו נשרף, ולא נשארו תמונות.) אבל בסוף ויתרתי והלכתי על בחירת קריירה פולנית יותר.
מעניין אם יהיה עוד מישהו שיבחר באופציה הזו.
(ואגב, נורא נורא רציתי להצביע ל"אחראית בד שחור ואסלה", אבל אין מה לעשות, איפור יותר מוצלח.)
סמאחית.
אין בכלל *ספק*. תסריטאית זה נחמד, אבל תמיד ישנו הפחד הנורא שתפול על הבמאי של "חתולות לוהטות 3" שיעשה מהתסריט שלך עיסה דביקה ולא ברורה. מפיק זה המון עבודה שחורה לא מתגמלת. סמאח, אם כן, היתה הבחירה שלי.
אני הייתי מעדיף להיות צלם.
זה מקצוע שמשלב טכניקה ואמנות, ומושך אותי גם לגבי תמונות סטילס וגם לסרט נע.
במאי היא עדיפות שנייה.
מסכימה
(במיוחד בקשר לסטילס, אני מתה על סטילס)
אבל – למה במאי?
אנשים, אל תהפכו את זה לעוד סקר צפוי! אל תתנו לבמאים לנצח!
כי במאי
שולט על כל הסרט, רואה את התמונה הגדולה ויכול להשפיע על עשיית הסרט מבחינת הטבעת חותם אישי.
לא מפריע לי שהבמאים יזכו. לשם שינוי זו לא תהיה אופצית
.
וחוץ מזה, אנחנו עכשיו במאי.
או, הנה סקר לטעמי!
לא שהקודמים לא היו טובים, אבל סוף סוף יש סקר שאני יכולה להצביע לו בלי היסוס וגם להיות שלמה וגאה בבחירה שלי: •צילום!• ואני מצטטת:
"מאז ומתמיד התעניינתי בצילום, ולכן כשהגיע הזמן לבחור את התפקידים בסרט לא היה לי ספק שאני רוצה לצלם אותו … התאכזבתי מכך שחלק מחומר הגלם נפל משיקולי עריכה ולא הופיע בסרט, אך בסופו של דבר אני מרוצה מהתוצר הגמור וחושבת שארצה להמשיך לעסוק בתחום גם בעתיד."
כבר מזמן לא כתבתי בדף אחד כל-כך הרבה שטויות (בעצם, כשאני מסתכלת על זה עכשיו זה לא כ"כ הרבה, וכן כתבתי בימי יותר שטויות מזה). ולחשוב שהדבר הזה נכנס לתיק הפקה, שמהווה 50% מציון המגן שלנו.
אז האמת היא שאני לא בטוחה שאני ארצה לעסוק בזה בעתיד (אין תעסוקה בארץ), וגם לא ידעתי על ההתחלה שאני אהיה הצלמת בסרט שלנו (בכלל רציתי להיות עורכת), אבל עכשיו הוא מושלם, וזה מה שחשוב. לא, לא מושלם – רק גמור, וביום שני המתכונת.
אבל המשפט על זה שמאז ומתמיד התעניינתי בצילום דווקא כן נכון. ואם הייתי עוסקת בקולנוע, זה היה התפקיד האידאלי בשבילי: מאחורי הקלעים, אבל רואה הכל.
בהצלחה..
למרות שהחלק המעצבן הוא הבגרות עם הבוחן החיצוני, כפי שלמדנו על בשרנו.
זה די מפתיע, כי בסרט שלנו(שלי, lonesome zora ועוד מישהי), כשיש קבוצה יחסית קטנה, כולם עושים חלק מסויים בכל התפקידים, וכולנו צילמנו חלקים מסויימים בסרט לדוגמא.
הבמאית באמת ביימה את השחקנים, אבל אני טכנית ביימתי את העריכה, שהיא חלק לא פחות חשוב מבחינת בימוי, מכיוון שהתעקשתי לעשות כמעט את כולה בעצמי.
אגב, מכיוון שאנחנו מגמת תקשורת ואין לנו עדיין מגמת קולנוע, רוב האנשים עושים כתבות של 4 דקות, ולפיכך הציוד שעמד לרשותנו היה מצלמה, חצובה, 2 תפוזים וללא כל ציוד סאונד. ובכל זאת הצלחנו להוציא סרט לא רע בכלל של 14 דקות…
בבגרות קיבלנו 85 מפני שכל ההיבטים הטכניים טובים, אבל העלילה קלושה וכבדה. העלילה אגב, היא אדפטזיה של "הזר" של אלבר קאמי…
איך יצא הסרט שלך?
תסריטאית, כמובן.
ואני אפילו רוצה להתחיל קריירה בעניין…. :) אני די טובה בכתיבה.
וזאת הזדמנות גם להודיע שלצערי לא התקבלתי למגמת קולנוע. עברתי את השלב הראשון (ניתוח סרט), אבל נכשלתי בשבלבי הראיון האישי….
אנחנו בית הספר היחיד
ששמות נרדפים למגמת הקולנוע שלו הם "מגמת פליטים" ו"מגמת אין ברירה"?
באמת עובדים מבחנים כדי להתקבל ?
גם אני רוצה כזו מגמה !
בדיוק, אקסמנית
אל תהיי מדוכאת מזה שלא התקבלת למגמה.
זה אמנם לא מגמת פליטים אצלנו, אבל המורה פשוט גרוע.
תברחי כל עוד את יכולה, אל תתני להם לנסות לשכנע אותך! (כי למעשה יסתבר שהם אמרו לך שלא התקבלת כדי שתהיי נורא מאוכזבת ותרצי את זה, ואז בעוד כמה ימים הם יודיעו שכן התקבלת ותשמחי נורא..)
אח שלי בחר קולנוע כמגמה שהוא רוצה ללמוד בתיכון בעוד שנה, ולמרות שאפשר עוד לשנות את זה המון פעמים, צחקתי עליו בגדול. אני חושבת שהפחדתי אותו קצת…
לא בדיוק
גם אצלנו זו מגמת פליטים, למרות שכן יש מבחני כניסה, כביכול… המבחנים הם שבוע שבו כל המועמדים צריכים לבלות יחד ולעשות כל מיני פעילויות, ומה שבעצם הם בודקים זה את העבודת צוות שלך ועד כמה שאתה חברותי יותר מאשר את העניין שלך והפוטנציאל שלך בתחום התקשורת והקולנוע. ככה קורה שמגיעים למגמה אנשים מאד חברותיים אבל שכשמגיעים ללמוד על התיאוריות הנאו-מרכסיסטיות לא יודעים מי זה סטאלין.
אני דווקא התקבלתי
אבלב סוף החלטתי ללכת לגרפיקה ואני מכה את עצמי על זה עד היום, ומחפש דרכים לחזור לקולנוע. אצלנו היו מבחנים די קלים, אבל לא נראה לי שמי שאין לו כישרון היה מצליח לעבור. היינו צריכים לכתוב תסריט, לנתח סרט, ולעבור ראיון אישי.
זה גם מה שאני הייתי
צריכה לעשות.
השלב הראשון היה כתיבת תסריט קצר על דף פוליו (האמת היא שאת זה הייתי בטוחה שאני לא אעבור, הייתי צריכה לכתוב משהו על "שתיקתו המסתורית של מקס שיפר", ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי), וניתוח 15 דקות מסרט.
אח"כ היה את השלב של הראיונות האישיים, אז ישבתי ופטפטתי במשך עשרים דקות עם שלושה אנשים שאני לא מכירה.
באופן לא מפתיע (או שאולי כן, דווקא חשבתי שהלך לי טוב…. :\\\) בשלב זה נכשלתי.
אבל כמו שאמרו גדולים וחכמים ממני – לא נורא, נשרוד.
שתיקתו המסתורית של מקס שיפר?
מסיבה גדולה, באמצע יושב מקס שיפר, ושותק. אנשים מדברים איתו, אנשים מדברים מסביבו, אנשים מדברים עליו, אבל לו לא יוצא להגיד שום מילה. בסוף הוא קם, עומד ללכת, עומד בדלת, פונה אחורה, אומר "להתראות" ויוצא.
לי דווקא מיד קפץ לראש
שמקס שיפר הוא קצין אס.אס. לשעבר החי בין אנשים רגילים. באיזה אירוע או הזדמנות הוא מתבקש לספר על עברו או על חייו. אז מתחילה העלילה להתפתח.
(לא, לא קראתי את הספר ההוא של קינג, וגם לא ראיתי את הסרט. כנראה הקישור בא משמו של אלברט שפר. זה היה בכלל אלברט?)
אף אחד פה לא שמע על
המסע לצמרת של מקס פישר? :)
באנגלית, אגב, קראו לו RUSHMORE. אחלה סרט.
תיקון סופי
'המרוץ לצמרת של מקס פישר'.
צודק
משהו נראה לי לא הגיוני כשכתבתי את זה, ועכשיו אני מבינה מה….
אבל מאיפה ה"שתיקתו"? מנסיון, מקס פישר עושה הכל חוץ מלשתוק…
בגלל זה היא מוזרה.
נשמע לי שהוא מהווה
דמות מופת לחיקוי לסיילנט בוב.
ואני כמובן לא יכולתי לחשוב על
זה…
כתבתי סיפור שלם על זוג משנות הארבעים שהאישה בוגדת בבעל, והכל היה שם (אפילו מוזיקה מגניבה), חוץ משתיקה מסתורית.
לכו תבינו איך עברתי את השלב הזה.
ואז האחים כהן גנבו לך את התסריט
ועשו ממנו את 'האיש שלא היה שם' (שאגב, שותק באופן מסתורי במשך רוב הסרט)
אני אפילו לא לקחתי ברצינות
את האופציה ללכת לקולנוע, הלכתי למחשבים – ומתחרטת.
אני לא מתאמצת בכלל לעבור מגמה כי נראה לי שלהשלים חומר של שנה זה יותר מידי בשבילי..
אולי אחרי התיכון..
סקר לא קל
בכל הקשור לקולנוע אני מעדיף להיות בצד הצופה מאשר בצד העושה.
אם הייתי צריך בכל זאת לבחור באחד מהתפקידים הנ"ל אני מאמין שהייתי בוחר בעורך – למרות שאני לא בטוח האם יש לעורך חופש יצירתי בתפקידו או שהכל נתון למרותו של הבמאי.
אפקטים או אנימציה (ממוחשבת...)
וכשאני אומר "אנימציה" – אני מתכוון לאנימציה במובן של אפקטים… כלומר, לא סרט אנימציה שלם, אלא משולב בצילום…
למה? נתחיל מאילימנציה…
* תסריטאי – אני? לכתוב? זה גרוע כמעט כמו לתת לי לצייר…
* מוסיקאי – עדיין לא קלטתי בדיוק מה זה "אקורד", ואת המשמעות של תווים אני מכיר רק במאורפל…
* מאפר – מה שאמרתי על ציור – תקף גם לציור פנים…
* בד שחור ואסלה – כשיש אפשרות רצינית, אני מעדיך להמנע מזאב רווח…
אז נשאר לנו במאי, שחקן וצלם…
מה הקטע של צלם בחיים לא ממש הבנתי, ויש לי רתיעה לא מוסברת מהאפשרות של שחקן…
במאי ואפקטים…
באפקטים יוצא לך לפוצץ דברים!
סקר מעולה!! אחד המוצלחים EVER!!
אני עדיין לא החלטתי מה הייתי מעדיף האפשרויות שלי הן צלם במאי שחקן עורך.
אני מאוד אוהב צילום גם וידאו וגם סטילס (יעידו חבריי) אבל אני לא בטוח שלצלם סרט זה כזה מוצלח, עורך זה נחמד מאוד אבל לדעתי זה מחוייב להיות גם הבמאי, שחקן הייתי בסרטים של חברים שלי, זה מאוד מאוד כיף אבל הרבה פעמים חשבתי שהבמאי שלנו לא עושה את זה כמו שצריך, ובמאי זה מעולה אבל מומלץ לשלב אותו עם משחק (אפילו משני). כך שאישית אני עדייןם מתלבט
אני בעצם רוצה להיות פעלולן.
חבל שזאת לא אפשרות. למה להיות פעלולן? כי אני מאזוכיסט. סתם, לא. כי הפעלולנים עושים את כל הדברים היותר כיפיים בסרט: ליפול ממקומות גבוהים, להימשך מפיצוץ, לירות ולהיירות, לנהוג ברכבים בצורה פרועה, לעלות באש (הממ… אולי אני כן מאזוכיסט?). והם גם מקבלים על זה משכורת מכובדת. אבל מכיוון שזאת לא הייתה אפשרות הלכתי על שחקן. נדוש? כן, אני יודע אבל זה פחות או יותר הדבר שאני יהיה הכי טוב בו והדבר השני שאני חושב שיהיה הכי כיף לעשות. אני הרי חובב משחקי תפקידים.
מזכיר לי את הפעלולן ב''בנדיטס''
שהיה חבר/אח/בן דוד של אחד מהם? כבר לא זוכרת… אבל הוא היה הדמות שהיא חיבבתי בסרט.
מה עם ג'קי צ'אן?
הוא גם שחקן והוא גם עושה את הפעלולים שלו בעצמו.
נכון, באמת שכחנו
להוסיף בין האפשרויות: 'ג'קי צ'אן'.
אין מה לעשות
אני חכם
התלבטות
אותי תמיד הכי סיקרן תפקיד ה-Director of photography, כי בסרטים שיש אחד כזה טוב – הדבר בולט לעין.
הבחירה הכי קרובה היא כמובן "צלם", אבל זה לא תופס את כל האפשרויות של התפקיד.
נראה לי, שכשיש במאי קצת חלש אל מול Director of photographyחזק, האחרון הוא זה שמשפיע יותר על הצורה הסופית של הסרט. אז אולי דווקא "במאי" יותר קרוב פה.
מה לבחור?
עורך, אבל
קודם כל, סקר מפתיע ומעניין במיוחד. סחתיין נונין.
שנית, בואו נעבור על התפקידים: לא הייתי רוצה להיות במאי, אבל הייתי מוכן להיות סמאח, אם היו מבטיחים לי את התואר עוד לפני תחילת הפרה-פרודקשן…
למרות שלבמאי יש את המילה האחרונה (בעולם אוטופי בלי מפיקים, כמובן), אני מתעב סטים בדם, ולא יכול לסבול את הלחץ, האחריות, והצורך המתמיד לתקשר עם אנשים, ולעיתים להיכנס לפוליטיקות מעצבנות.
שחקן אני פוסל על הסף, כי יש לי פחד מצלמה (ופחד מיקרופון ופחד במה ופחד קהל ועוד הרבה פחדים אחרים, אבל זה לסקר אחר), ואני שחקן דיי גרוע.
מוסיקאי – הרבה פעמים חשבתי לשלב בין שתי אהבותיי הגדולות ביותר, אבל מוסיקאי בקולנוע צריך כישורים מסויימים שאני לא חושב שיש לי, להבדיל מכישורים של מוסיקאי לשם מוסיקה נטו.
תסריטאי – האמת שיש לי במגירה כמה וכמה סינופסיסים לסרטים קצרים וארוכים, ושתי סדרות טלוויזיה, אבל מעולם לא מצאתי את היכולת לפתח אותם. יום יבוא? מנסיון, אני יכול לעבוד כתסריטאי בצוות, אך לא לבד.
צלם – לא. אין לי עין של צלם.
מאפר – אין לי שום נגיעה בתחום.
אפקטים – או, כן. בעיקר בפוסט פרודקשן.
ונפקד כבודם של אנשי הגריפ, הסאונדמנים והתאורנים! (עוד שלושה תפקידים שאני לא מסוגל לעשות).
מה שמשאיר אותנו עם עריכה. אהבת חיי. אחת מהן. ההזדמנות השלישית (אחרי הכתיבה והבימוי על הסט) לביים את הסרט, להרכיב אותו, לשחק עם המבנה שלו, עם הטון שלו, עם המסרים שלו, עם הקצב שלו.
מה שמביא אותי לתת-סקר קטן: מי מבין גולשי עין הדג אכן עוסק באחד מהתחומים הנ"ל?
אני
אני כתבתי שיר לסרט של חבר, צילמתי סרט (ביימתי, כתבתי, צילמתי, ערכתי, שיחקתי, הוספתי אפקטים) לביה"ס ועשיתי קליפ מצוייר…
אני
ראיתי סרט. אולי אפילו שניים.
למה אין אופציה של "צופה"? או אופציה אפילו יותר טובה, "שניצקליין"?
אני, אבל
אתה מדבר על עיסוק-עיסוק, כדרך חיים ומקצוע? כי זה לא.
אבל כן צילמתי סרט גמר שלם (8 דקות + עוד כמה לקרדיטים), ושנה שעברה גם ערכתי סרט דוקומנטרי. דווקא ממש נהניתי מהעריכה.
לו רק היו לי רעיונות הייתי שמחה לכתוב תסריטים, אבל לצערי אין לי הרבה מקוריים (כי הכל כבר נעשה! הכל! מתסכל לחיות במאה ה-21).
אם כך גם אני.
כפרויקט בספרות בכיתה ט' עשיתי סרט עם חבריי – שיחקתי, ביימתי, ערכתי ואפשר להגיד שגם הפקתי (דאגתי ללוקיישן, חצר ביתי
). ולא הרבה זמן לאחר מכן תיעדתי את השבועיים האחרונים של הלימודים לכבוד סיום החטיבה יחד עם חבר (צילמתי את הרוב, ועשינו גם קטעי קישור) ובשלהי השנה שלאחר מכן אף הצלחנו לארגן איחוד חד-פעמי של הכיתה מהחטיבה כולל המחנכת (שוב, אצלי בבית) ולהקרין את הסרט. היה מרגש.
וסוף סוף סיימתי להתלבט בהצבעה (פרטים למטה).
אבל זה אני…
האם טלוויזיה נחשב?
כי אם כן, אז עסקתי בהפקה ומעט בכתיבה
האם רדיו נחשב?
כי אני הייתי מפיקה ועורכת- אבל לא בקולנוע…
מצד שני, כן יצא לי לצלם כמה סרטונים משעשעים (?!) במצלמת הוידאו הביתית כשהייתי בת 11, ושם הייתי הצלמת, שחקנית, תסריטאית ונערת מים. אכן, ילדת פלא ואשת אשכולות.
וכמה שנים אחר כך גם עשיתי כמה סרטוני אנימציה פרימיטיבים באיזה חוג.
אז זה נחשב?!
גם אני עשיתי אנימציה פעם,
באיזה חוג במכון וייצמן, נדמה לי. עדיין יש לי קלטת של הסרטון איפשהו.
אבל בחרתי באחראי בד שחור ואסלה (הייתי עייפה). דווקא נשמע מרתק.
למה לבחור אחד?
אני מעדיף לבחור בקומבו מנצח של תסריטאי-במאי-עורך-צלם.
הייתי מעדיף לכתוב ולביים סרט שהוא שלי לחלוטין, ולהכתיב את מה שקורה בו בצורה שאני רוצה שהוא יצא.
ובקשר לעריכה – יעידו עליי שאני אובססיבי לעניין, וכשאני מתחיל לערוך, אני לא יכול להפסיק עד שאני בטוח ב-100% שאין דרך שאני יכול לשפר אותו (או שצריך להגיש אותו לבגרות). גם ממש לא אכפת לי לערוך בסרט בתשלום, בו אני לא אקבע את הקצב ולא אוכל להוסיף את כל האפקטים הזולים.
צלם- אין לי מושג אם אני טוב מספיק, אבל זה אחד הדברים הכי כיפיים בעשיית סרט.
הבעיה בעריכה
היא ההתחלה… זאת אומרת, הלקיחה של השוטים הטובים ביותר מתוך עשרות טייקים שצולמו לכל אחד… אל תשכח שברגע שאתה לא הצלם בסרט אתה גם לא יכול לדעת אפילו בערך. לוגינג זה חרא. בייחוד אם מדובר בסרט של שעה וחצי. :) אבל אני חייבת להודות שאחרי שהכל כבר על הטיימליין וכל שנותר הוא להזיז קצת את הדברים ולעשות שינויים קטנים אז זה באמת כיף. אבל אני משאירה לך את העבודה. אתה באמת נאמן לה. P:
בעקבות הודעה זו, אגב, שוכנעתי סופית להצביע לצלם. זה ממש כיף לחשוב על זויות שיראו כמה שיותר טובות, מה גם שאפשר לשבת בצד ולא לעשות כלום בזמן שהבמאי שובר את הראש איך להעמיד את השחקנים. גם מנוחה וגם כיף. ג'וב אולטימטיבי. :)
אגב, יש לי רעיון לסקר. איזה סמאח הכי היית רוצה להיות.. אלא אם כן זה כבר היה.
אגב עריכה...
איך זה מתבצע?
האם לוקחים סרט, מדביקים, חותכים וכו', מעבירים הכל למחשב ועושים את זה שם? שני וידאואים?
זה תלוי במערכת
יש שיטה שנקראת קאט-טו-קאט שבאמת מזכירה את הרעיון של להעביר מוידאו לוידאו. זו שיטה שלוקחת המון זמן ועבודה, ואני לא בטוחה שעוד משתמשים בה כמעט. בשיטה הזו יש מכשיר די גדול ומגושם, שאפשר לראות למשל בסדרה חלומות נעורים, שמכניסים אליו את הקלטת עם החומר גלם וקלטת שניה ריקה, שתהפוך למאסטר (התוצר המוגמר), ומה שבעצם עושים זה עוברים על החומר גלם ומקליטים ממנו למאסטר את מה שרוצים, בסדר שבו רוצים שזה יהיה. מאד מסורבל.
השיטה השניה שאני מכירה, בה אנחנו משתמשים למשל בבית ספר, ולדעתי משתמשים בה כיום ברוב המקומות היא ממוחשבת לגמרי. המצלמה מתחברת למחשב, ועושים את ההעברה של הקטעים הרצויים מהחומר גלם למחשב בתור קבצי AVI. השלב הבא הוא להעלות אותם על תוכנה כזו או אחרת (במקרה שלנו ADOBE PREMIER) ולערוך אותם בתוך התוכנה על טיימליין, בצורה די נוחה ולא מסורבלת, ותוך כדי שימוש באופציות שמציעה התוכנה.
מקווה שהייתי ברורה. :)
רק מחשב
אני לא חושב שקיים היום בעולם אולפן הפקות מקצועי (בעיקר כשמדובר בסרטי קולנוע) שעורך עם משהו מלבד מחשב. קאט-טו-קאט זה מכשיר עינויים שבו משתמשים מורים לקולנוע כדי להראות לתלמידיהם הסוררים כמה קשים היו חייהם לפני שהיה מחשב. ועד כמה שהוא מעצבן, תזכרי שהיה יכול להיות עוד יותר גרוע: היה זמן שבו העורך המסכן היה צריך לגזור – פיזית, במספריים – את קטעי הסרט ולהדביק אותם זה לזה. זה כבר לא כיף בכלל.
דווקא נשמע לי נחמד
לעשות ניסוי ולערוך ככה סרט על הפילם עצמו, עם דבק ומספריים (או משהו כזה), ולהוסיף כל מיני "אפקטים" כמו הילוך איטי [הכפלת הפריימים], הילוך מהיר [גזירת פריימים] או דיזולבים ופיידים [הבנתם את העקרון]. אבל רק סצינה אחת, או דקה של סרט, משהו קצר – יותר מזה כבר באמת יהיה סיוט.
אבל גם עם הטכנולוגיה של היום והתוכנות ה"נוחות ולא מסורבלות" (כדברי lonesome zora) זה עדיין לא הכי כיף בעולם: המחשב שלנו למשל נתקע כל כמה דקות, והתוכנה מסרבת לקבל הוראות פשוטות, ואת האפקטים המסובכים כמעט בלתי אפשרי לשים בלי לקרוא קודם את כל הספר של התוכנה.
בטח מתחת להגדרה של "עבודה שחורה" במילון רואים תמונה של עורך מתוסכל.
אפקטים מסובכים?
איזה אפקטים למשל מסובך לעשות אצלכם?
אני משערת שבשביל לעשות כל דבר טוב במחשב הוא צריך להיות טוב ומהיר, ולא להיתקע. :)
לא נכון
אם יוצא לך לראות לפעמים הפקות מקומיות בערוץ המקומי, תדע לך שכל מה שיוצר בבית רוטנברג נערך על מערכות קאט-טו-קאט. אחת הסיבות למה אאוט-או-פוקוס נראה כל כך מחורבן. P:
לא נכון
את מתכוונת לauto focus או לout of focus? ולמה הם יוצאים רע בקאט-טו-קאט?
אז ככה,
לתוכנית קוראים אאוט-O-פוקוס, או FOCUS-או-OUT או משהו כזה, כך שזה משחק על שתי האפשרויות.
התכניות שלהם יוצאות מחורבנות כי הם לא יודעים לצלם, לערוך, לראיין ולהשתמש בבומים שיש להם שם והציוד המסורבל והמיושן לא מקל….
אה, זה שם התכנית.
אוקיי, טעות שלי, אפשר למחוק עכשיו.
יש לי חברים שהם בצוות
ותמיד צוחקים עליהם שאם הם יפסיקו לראות את התכניות של עצמם ירד להם הרייטינג ל- 0 :)
בית רוטנברג קיבלו ציוד חדש שמעתי
אני זוכר שאני הייתי שם שנה שעברה, לפני שזרקתי את המקצוע המעייף הזה, והמערכות היו פשוט ענתיקות!
תיקון
קאט-טו-קאט (או CTC) ואחיו הבכור איי-בי-רול (או ABR) חיים ובועטים, ולא רק אצל מורים לקולנוע.
למעשה, בחלק ניכר מאולפני העריכה, בארץ ובעולם, וגם בגדולים שבהם, יש מה שנקרא לרוב חדר דיגיטל, ובו מערכת ABR שכל חיבוריה דיגיטליים (כלומר, אין איבוד איכות, כמו שיש במערכות אנלוגיות). חדרים אלה קיימים בעיקר לפעולות עריכה פשוטות, בדרך כלל חיבור של כמה סרטים מוכנים כדי להכין רצועת שידור (למשל, תוכנית קליפים) או דברים בסגנון. כמו כן, לפעמים הם אף משמשים לעריכות אונליין (אני לא טורח להסביר מתוך הנחה שמי שמתעניין בנושא הזה מכיר את המושג).
חוץ מזה, כל זה נכון כשמדובר בוידאו. בקולנוע עדיין יש, תאמינו או לא, כמה במאים שמרניים שעורכים בשיטה הישנה והמלוכלכת, בלי מחשבים ואפילו בלי וידאו. בפילם נטו, עם חיתוך והדבקה ידניים. אם זכרוני אינו מטעני, וודי אלן עבר למחשב ממש לפני שנים בודדות, וכנ"ל סקורסזה. אני לא מצליח להיזכר כרגע בשמות של במאים שמשתמשים, אבל יש (ובפינת דברים שלא ידעתם: בימים הראשונים של המצאת הוידאו, היה נהוג לחתוך את הסרט המגנטי ולהדביקו. הבעייה העיקרית הייתה שלהבדיל מפילם, בסרט מגנטי אין לך מושג איפה אתה חותך…)
וכמה מילים להגנת הקאט-טו-קאט ובגנות העריכה הממוחשבת: CTC זה דבר חשוב. זה מפתח חושי עריכה. רק באמצעות הצורך לעשות PREVIEW שוב ושוב ושוב רק כדי לתקן כל פעם סטייה של פריים אתה לומד לראות בפריימים. אתה לומד את החשיבות של פריים, את כמות המידע שיש בפריים, וכמה פריים אחד מיותר יכול להפיל סיקוונס מבחינת קצב. אתה מקבל תחושה ממשית יותר של חומר הגלם.
באחת מעבודותיי בעבר יצא לי להיות טכנאי של חברה שמכרה מערכות עריכה ממוחשבות לבתי ספר. היה לי דיי עצוב לראות תלמידי כיתה י' יושבים ועורכים במחשב מבלי שהם מבינים בכלל מה זה קאט. מה גם שכל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת על השימוש בתוכנה, על הנגישות של אפקטים ועל קריסות של ווינדוס, ולימוד יסודות העריכה עצמם נפגע. ראיתי את זה במו עיניי פעמים רבות.
(אגב, כותב שורות אלה ערך פעם ב-CTC סרט שבו היו כמה סצינות, בנות חצי דקה כל אחת, שהורכבו משוטים של 3 פריימים בלבד… חשבון פשוט: בחצי דקה נכנסים 250 שוטים של 3 פריימים. אחרי חוויה כזו עם CTC, אתה מתיידד עם הקונטרולר ונותן לו שם (לידיה, אם אתם חייבים לדעת). עוד לא ראיתי מישהו נותן שם למערכת עריכה ממוחשבת)
מצטרף לאיש הברזל בהגנה
על ה-CTC.
במסגרת שרותי הצבאי עסקתי מעט בצילום ועריכה. אני מוכרח להגיד שעריכת CTC (על מערכת הכוללת שני מכשירי וידאו ובקר עריכה)יכולה להיות מהנה מאד. האתגר בעריכה ללא מחשב ותוכנה, שכוללת אפקטים שונים ומשונים, גדול בהרבה וכמו שדן אמר "מפתח את החוש לעריכה".
לעניין הסקר, התלבטתי בין עריכה לצילום ובחרתי בצילום כי מהנסיון המועט והלא מייצג שלי עריכה היא יותר עיסוק טכני וצילום יותר יצירתי ומגוון.
אתגר, כן.
כמו שלכתוב מאמר/סיפור/ביקורת על מכונת כתיבה זה מאתגר יותר, קשה יותר, ומכריח אותך להפעיל את הראש יותר מאשר עבודה על מעבד תמלילים. וכמו בדוגמה של מכונות העריכה, יש כאלה שהתרגלו לעבוד על מכונות כתיבה ומשתמשים בהן עד היום, למרות שהם מודעים לכך שמעבד תמלילים הוא כלי יותר טוב, יותר נוח לשימוש וחוסך המון זמן ומאמץ. ואני לא מדבר (רק) על אפקטים, אלא גם על עבודת העריכה הכי בסיסית.
וזה לא שעריכה "ידנית" על קאט-טו-קאט לא יכולה להיות מהנה – אבל בתור ניסיון חד פעמי. כעבודה קבועה זה נשמע לי כמו סיוט. אם מדובר רק בעבודה על מכשיר כזה, אני מסיר את קולי מ'עורך' ומעביר אותו ל'אנימטור/אפקטים'.
אתגר, ולא רק
לא, לא, לא ולא.
תראה, אני לא מנסה להיות שמרן ריאקציונר ולטעון שאין כמו עריכת CTC ושהמחשבים משחיתים אותנו, ושבכלל אנחנו צריכים לחזור למערות עם מכונות כתיבה ותקליטים וחשבוניות ואבני צור (ככה נראה האדם הקדמון, לא?).
אבל…
לסופר לא הייתי ממליץ לכתוב על מכונת כתיבה ונייר ורק אז, לאחר ש"הכיר את המדיום", לעבור למחשב, כי זה מגוחך. לעורך בהחלט הייתי ממליץ להתחיל מ-CTC (או מעריכת פילם ידנית, אם מזדמן לו) ורק אז לעבור למחשב. ומכל הסיבות שפירטתי מקודם.
הכרת הפריים
אם מישהו באמת עובד בעריכת מחשב בלי "לדעת מה זה פריים" או להכיר את המדיום ודרכי העבודה, זאת בעיה. אבל גם בעריכה ממוחשבת יש הרבה שימוש בפריימים בודדים, Trim וכאלה. אם יש לך מורה טוב או תפיסה טובה, אתה לא צריך לעבוד על C2C כדי ללמוד את זה (אני חושב). אם השימוש בC2C עוזר לבנאדם ללמוד את ה"שפה" – אז יופי, הוא עדיין מומלץ, אבל בתור כלי חינוכי בלבד, לא כלי עבודה.
הכרת הפריים (טיים?)
בהחלט לא התכוונתי שעריכה צריכה להעשות רק בקאט-טו-קאט הכוונה (שוב כמו שאמר דן) שעריכה כזו צריכה להיות חלק מלימוד מקצוע העריכה. באופן דומה הייתי אומר למי שרוצה להיות צלם (סטילס) לצלם קצת בהתחלה עם מצלמה ידנית (מדידת אור ידנית ולאו דווקא מיקוד ידני) ולפתח באמבטיות בחדר חושך לפני שהוא עובר לשימוש במערכות אוטומטיות.
אה נזכרתי שבעצם הייתי גם מפיק בצבא ולמרות התנאים הנוחים (חובת ציות למה שהייתי אומר וכולי) זה בכלל לא משהו שהייתי רוצה לעשות.
גם אני עבדתי על שניהם
במסגרת לימודי בבית הספר עבדתי שנה אחת על CTC ושנתיים על מחשב. אני מודה, בהתחלה כשעברנו למחשב היה נורא חסר לי ההרגשה של העבודה, ההרגשה שבאמת עורכים ידנית, ולא וירטואלית כמו שזה במחשב (ואני מאלה שעדיין מעדיפים לרכוש ולשמוע תקליטים, אגב). אבל עם הזמן התרגלתי לעבודה על המחשב ועכשיו אני לא יכולה לחשוב אפילו על חזרה לCTC המייגע. העבודה על המחשב כל כך הרבה יותר יעילה ומהירה, ויותר טוב- אם מגלים טעות קטנה 20 שניות אחורה אפשר פשוט לתקן אותה, ולא צריך לערוך מחדש את כל מה שאחריה…
לא הבנתי למה אתה מתכוון בדיוק כשאתה אומר שמי שלא חווה את הCTC לא מבין את משמעות הפריים הבודד. אתה מוכן להסביר?
ואם אתה (דן) כבר מסביר את זה
אשמח אם תסביר גם מה זה עריכת אונליין, כי אני אכן מתעניינת בנושא אבל לא יודעת מה זה. או שאני כן, ורק שכחתי שככה קוראים לזה.
אגב, זורה, התנסית בעריכה רק בתיכון או שלמדת/עסקת בזה גם במקום אחר מאז?
התשובה לכך פשוטה
אני עדיין בתיכון. (לפחות עד יום שישי)… P:
אפשר לשאול למה את שואלת?
פריימים וונטולין
את בוודאי מכירה את הקטע הקצרצר של אתגר קרת שהופיע על הכריכה של ספרו הראשון "צינורות" (איזה שם אידיוטי. לא רק לספר. גם לאתר אינטרנט, למשל). הוא דן שם בכוחה של המילה הבודדת, ומביא כל מיני דוגמאות, כשהמשפט החותם את הקטע הוא שמילה יכולה להיות גם "ונטולין", למשל.
זה העניין, בערך. כמו שהמילה "ונטולין" יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות, כך (להבדיל) פריים אחד מיותר יכול ליצור תחושת אי נוחות אצל הצופה, מין הרגשה של "משהו לא עובד כאן". בעיית סינק של פריים, למשל. זה מחרפן. כי הכל נראה בסינק, אבל יחד עם זאת לא. או קאט בין שני שוטים של אותה תנועה, שמנסה לשמור על ההמשכיות שלה בצורה מדוייקת, בלי תחושה של "דאבלטייק" (גמגום ויזואלי) או דילוג על חלק מהתנועה. כשיושבים לעדן את הקאטים האלה כדי שיהיו חלקים לחלוטין לעין הצופה (עפ"י התפיסה הקלאסית של "קאט טוב הוא קאט שהקהל לא מרגיש בקיומו", ולא נעסוק בכל מה שחורג מהקונוונציה הזו כרגע), לרוב זזים פעמים רבות פריים קדימה, שני פריים אחורה, עד שמוצאים את הנקודה המדוייקת בשוט היוצא ובשוט הנכנס בה החיתוך מתקרב לשלמות, מבחינת תנועה, קצב, משמעות וכל השאר.
ולמה החוש לכל אלה מתפתח טוב יותר באמצעות CTC מאשר ע"י עריכה ממוחשבת? כי עריכת CTC לינארית היא תהליך הרבה יותר ידני ואיטי מעריכה ממוחשבת נונלינארית. כל נסיון למצוא את נקודת החיתוך האולטימטיבית מצריך לעשות PREVIEW שוב ושוב, וזה כולל PREROLL (כמה שניות במהלכן שני מכשירי הוידאו מגיעים לסינק בינהם, ומקרינים בפניך תוך כדי את השניות שלפני הקאט), ולעיתים צריך להפריד ערוצים, לעשות חפיפות של הסאונד על התמונה וכו'. זה לוקח זמן. זה מעייף. זה שוחק. מה גם שאם טעית בפריים איפשהו, כפי שכתבת, תצטרכי לחזור אחורה ולערוך את הכל מחדש מאותה נקודה ואילך. ועל כן פריים הוא כמו ונטולין. אם טעית בפריים (או אמרת את המילה הלא נכונה במקום ונטולין), יתכן שתמצא את עצמך In a world of shit, כדברי גומר פייל ב"מטאל ג'אקט".
כל זה יוצר מודעות לחשיבות של פריים באופן שלא קיים אצל מי שנולד אל תוך עריכה ממוחשבת. במרבית התוכנות יש כלי TRIMMING מאוד נוחים ומשוכללים, שמאפשרים לך לשחק עם נקודת החיתוך בשוט היוצא ובשוט הנכנס, לבדוק את הסינק בינהם, לבחון נקודות חיתוך חלופיות באמצעות SLIP ו-SLIDE, ובקיצור, לא לדאוג יותר מידי. זה חוסך זמן וזיעה, וזה קל מאוד. כתוצאה מכך, אתה מתחיל לקחת דברים כמובן מאליו. אתה לא חושב בפריימים, כי אין צורך. כי אם תגיד חמישה פריימים במקום שני פריימים, אפשר לתקן את זה בשנייה, אז למה להיות מדוייק?
כמו כן, בעייה נוספת שקיימת עם לימוד עריכה על מערכות ממוחשבות היא האפשרויות הבלתי מוגבלות. הגבלות זה דבר חשוב מאוד בלימוד כלי יצירתי.
בתור תלמידת קולנוע בטח נתנו לך בשלב זה או אחר את התרגיל המפורסם בו את מתבקשת לביים סצינה בשוט אחד, וגרסה מקבילה שלה בכמה שיותר שוטים. כתוצאה מכך את לומדת את עוצמת המבע של ה-ONESHOT, את היתרונות והחסרונות שלו מול שימוש בשוטים מרובים, וכיצד להשתמש בו ולאילו מטרות.
וזה כמובן משתלם כשאת מגיעה לסט, מגלה שאין לך מספיק זמן כדי לצלם את כל 26 השוטים שתכננת, ומוצאת את עצמך מאחדת שוטים ומצמצמת את הסצינה ל-8 שוטים בלבד. כיצד מעבירים את אותה כמות מידע שתכננת להעביר מלכתחילה? וזו הנקודה בה את מודה למורה שלך לקולנוע על שפעם הגביל אותך לשוט אחד.
תשליכי את כל זה על עריכת CTC, בלי אפקטים, בלי דיזולבים, בלי הילוך איטי או מהיר, ולפעמים אפילו בלי מכשיר כתוביות או תיקון צבע. זה אתגר שמאוד חשוב לשלב הלימודי.
מתנצלת שאני ממשיכה להלאות אותך
אבל אני עדיין לא לגמרי מסכימה עם הטענה שלך. מצד אחד, זה נכון שהעבודה על מערכת CTC היא חוויה שכל עורך חייב לחוות, אבל אני לא בטוחה שהסיבה היא כדי שהוא יבין טוב יותר את תהליך העריכה. עכשיו שהסברת לי למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על משמעות הפריים אני אפילו פחות מסכימה איתך. בסרט, לא משנה על איזו מערכת עורכים אותו, תמיד צריך לשים לב לבעיות של פריים אחד קדימה שני פריימים אחורה בשביל שקאטים ייראו חלקים. ההבדל היחידי הוא שבCTC ייקח לך חצי שעה לעלות על הפריים הנכון כי אתה צריך בשביל זה לנסות את כל הקומבינציות עד שאתה מגיע אליו בצורה מסורבלת יותר שרק ממספרת לך פריימים אבל יותר קשה לך לזוז איתה, ובמערכת ממוחשבת אתה יכול לראות את השוט כולו פרוש לפנייך כפריים-ביי-פריים וייקח לך מקסימום 5 דקות למצוא את הפריים שמתאים בדיוק, גם אם אתה עובר על כל הפריימים אחד אחד, פשוט כי הממשק נוח יותר.
הרעיון שעליו אתה מדבר הוא עניין של פיתוח היכולת של העין ושל המח לקלוט שהקאט לא בסדר (מה שאגב הרבה אנשים במגמות כאלה לא עולים עליו), לא פיתוח טכני של הבנת רעיון הפריים…
מתנצל שאני ממשיך
נדמה לי שאנחנו מדברים על אותו דבר. כשאני מדבר על להבין פריים, אני בהחלט מדבר על פיתוח תפיסה של העין ושל המוח. וזה משהו שמתפתח הרבה יותר טוב מנסיון בעריכה ידנית מאשר בעריכה ממוחשבת.
תוכל בבקשה
לטרוח ולהסביר מה זו 'עריכה און-ליין'?
עריכת אונליין
(ולא עריכה אונליין, למרות שגם זה קיים, וזה בדיוק מה שאתה חושב שזה – עריכה של סרט באמצעות האינטרנט ותקשורת לווינית, כאשר העורך והבמאי לא יושבים בכלל באותו החדר. למפונקים בלבד)
בגדול, עריכת אופליין היא עריכת הגרסה הלא סופית של הסרט, ועריכת אונליין היא עריכת הגרסה הסופית.
עריכת אופליין\אונליין משתנה בעריכת פילם, עריכת וידאו ועריכה ממוחשבת (מפילם או מוידאו).
בואו נלך אחורה, לימים של הפילם (שהגיעו לקיצם, כפי שאתם זוכרים, עם יציאת "מלחמת הכוכבים 2: מתקפת המשובטים" בשנת 2002).
באותם ימים חשוכים, היו מצלמים על פילם נגטיב, בדיוק כמו במצלמות סטילס. אתה מצלם ומפתח נגטיב (בצבעים הפוכים), ומדפיס ממנו פוזיטיב (בצבעים רגילים).
בטח ראיתם בכל מיני סרטי MAKING OF שכשהבמאי מרוצה מטייק מסויים, הוא אומר PRINT. הוא בעצם מורה לפתח את הנגטיב ולהדפיס ממנו פילם פוזיטיב שישמש אותו בחדר עריכה.
אוקיי, מגיע הבמאי לחדר עריכה ומשחק יחד עם העורך שלו (ושוליותיו כמובן) עם סלילי הפוזיטיב שפותחו, כאשר סלילי הנגטיב המקוריים, עליהם צולם הסרט, נשמרים בצד. בסוף העבודה, נמצא בידי הבמאי עותק פוזיטיב של הסרט שלו, אלא שצלולואיד (החומר ממנו עשוי הפילם) זה דבר מאוד רגיש, ובמהלך המגע הידני איתו, החיתוך, ההדבקה וכל השאר, הוא נשרט ומתלכלך. זוהי גרסת האופליין של הסרט. זוהי עריכה סופית, אך באיכות לא טובה.
וכאן נכנס לתפקיד ה-NEGATIVE CUTTER (תחפשו אותו בקרדיטים של כל סרט שהוא). לאחר שהבמאי ועורכו סיימו את עבודתם, הוא יושב עם הפוזיטיב שהם הכינו וחותך בדיוק את אותה הגרסה מהנגטיבים המקוריים שצולמו, ומאחר ועבודה זו לא כרוכה במשחקים עם חומר הגלם, הנגטיב כמעט שאינו ניזוק ומתבלה (מה גם שאנשים שזה המקצוע שלהם מתייחסים אל פילם בהרבה יותר כבוד וזהירות מאשר במאים ועורכים). בסופו של התהליך נמצאת בידו גרסה של הסרט מהנגטיבים, באיכות מצויינת, אך מה, בצבעים שייראו קצת מוזר לקהל שאינו מסטול. אך זוהי גרסת האונליין של הסרט – גרסה סופית באיכות מצויינת.
וסתם כנספח, מהגרסה הזו מתחילים להדפיס גרסאות פוזיטיב של הסרט ומפיצים אותן בין בתי הקולנוע, אבל זה כבר לא שייך לעינייננו.
הלאה. ועכשיו לוידאו.
בעריכה ידנית של וידאו מקובל לעשות תהליך דומה ומסיבות דומות – מחשש לשחיקת חומר הגלם. סרט מגנטי הוא חומר רגיש לא פחות מפילם, אם לא יותר. אנרגיה מגנטית וראשי קריאה וכתיבה במכשירי הוידאו עלולים ליצור "קפיצות" (או "דרופים" – DROPS) על הקלטת, ואת זה כולם בוודאי מכירים גם מהוידאו הביתי.
על כן מיד לאחר צילומי הסרט מכינים עותקים של כל חומרי הגלם, עם טיימקוד צרוב. מה זה טיימקוד צרוב? נתחיל בשאלה מה זה טיימקוד.
טיימקוד (או TC בקיצור) הוא כתובת ייחודית שמוענקת לכל פריים ופריים בקלטת. נכון כשאתם מכניסים קלטת לוידאו המונה מתאפס, ללא שום קשר לנקודה עליה הקלטת עומדת? זה בדיוק מה שלא קורה כשיש טיימקוד. בקלטת עם טיימקוד, פריים מספר 02:34:51:13 תמיד יהיה 02:34:51:13. באמצעות הכתובת הייחודית שיש לכל פריים, פעולת העריכה נעשית הרבה יותר קלה, הן לעורכים והן למכשירי העריכה שצריכים להתביית על פריים ספציפי, וצריכים דרך לזהות אותו.
(אגב, מה צריך כדי להקליט טיימקוד? פורמט קלטת שתומך בכך, החל מ-S-VHS ו-Hi8, דרך DV ו-MINIDV וכלה ב-BETA על נספחיה, ומכשיר שמסוגל לייצר טיימקוד על הקלטת בזמן ההקלטה. כל מצלמה או טייפ וידאו מקצועי לרוב מסוגלים לעשות זאת, וכמעט כל מצלמת MINIDV לשימוש ביתי גם)
הטיימקוד יושב לו אי שם על הסליל המגנטי, ואינו מופיע על המסך. הוא מיועד לקריאה רק ע"י מכשירי וידאו. הביטוי טיימקוד צרוב מתייחס להעלאת הטיימקוד ממחשכי הסליל המגנטי אל הפריים עצמו (וגם זה משהו שבטח ראיתם בסרטי MAKING OF). פתאום בתחתית או בראש הפריים מופיעה לה רצועה שחורה ועליה כתוב בלבן 02:34:51:13, למשל.
אוקיי, אז לעורך ולבמאי יש עותקים של חומרי הגלם עם טיימקוד צרוב. הם עורכים להם את הסרט, ושוחקים את חומר הגלם כאוות נפשם, כאשר הקלטות המקוריות שמורות במקום בטוח (אלא אם מדובר בבית ספר לקולנוע בו למדתי, ואז הן מאוכסנות ליד רמקול גדול במקום מאובק במיוחד). הם עורכים להם את גרסת האופליין, שיש איתה כמה בעיות: קודם כל, מדובר בעותקים של חומר הגלם, וישנה "ירידת דור" (שחזור של אות אנלוגי תמיד גורם לירידה באיכות, ועל כן כל עותק מאבד מאיכות המקור). שנית, ייתכן שיש "דרופים" ושאר הפרעות. שלישית וחשוב מכל, לכל אורך הסרט יש רצועה שחורה שעליה כתוב בלבן 02:34:51:13, למשל, וזה קצת מפריע לצופה הממוצע.
ואז מתיישבים לעשות את האונליין, כשהדרך הנהוגה היא להעתיק את האופליין הגמור אל קלטת חדשה (קלטת MASTER), ולהקליט על העותק הזה מחומרי הגלם המקוריים. על כל פריים בקלטת המאסטר מודפס למעשה במספרי קידוש לבנה מאיפה הוא נלקח בחומרי הגלם, ומאוד קל להתמצא. בסיום העבודה, מתקבלת גרסת האונליין.
בעריכה ממוחשבת, לעומת זאת, אין כזה דבר "שחיקת חומר הגלם" או "ירידת דור". כל החומר נדגם (או מקודד, או עובר דיגיטציה, הכל אותו דבר) אל המחשב, ולמעשה, אפשר לערוך ישר את גרסת האונליין ללא חשש.
הבעייה היא שבמרבית העריכות, יש יותר חומר גלם ממה שיש מקום בכונני המחשב, ועל כן יש צורך לדגום את הוידאו באיכות נמוכה (או ב-DATA RATE נמוך או בקימפרוס גבוה, הכל אותו דבר2). כשמסיימים לערוך את האופליין, נותנים הוראה למחשב למחוק את כל חומרי הגלם הדגומים כרגע, אך לשמור את הנתונים המורים מנין הם נלקחו (למשל שוט 23 נלקח מקלטת 2, מטיימקוד 02:34:51:13 ועד טיימקוד 02:39:23:24), ולדגום מחדש אך ורק את קטעי הוידאו בהם באמת נעשה שימוש בגרסת האופליין. בשלב זה, מאחר ומדובר בכמות הרבה יותר קטנה של חומרי גלם, ניתן לדגום באיכות גבוהה, וכך נוצרת לה גרסת האונליין.
עוד דבר שקשור, שנדמה לי שזה היה בכלל ההקשר המקורי של איזכור המושג, זה שילוב בין עריכה ממוחשבת לעריכה ידנית. במקרים מסויימים נהוג לערוך את האופליין במחשב, לשם הנוחות, ואת האונליין במערכת ידנית. למשל, בתעשיית הקולנוע המודרנית מרבית הבמאים עורכים עם גרסאות וידאו של הפילם שנדגמו למחשב, ובסיום העריכה העבודה חוזרת בכל מקרה לידיו של NEGATIVE CUTTER, שמתעסק עם הפילם באופן ידני (אם כי גם זה כבר קצת השתנה, וניתן לחשוף פילם ישירות לפלט מהמחשב, בעיקר לצורכי אפקטים). או למשל בסרטי וידאו ארוכים, אשר אין מקום על כונני המחשב לדגום אותם באיכות גבוהה גם לאחר ניפוי חומרי הגלם המיותרים.
לשם כך קיים ה-EDL, קיצור של Editing Decisions List. זהו קובץ טקסט שכל תוכנת עריכה יודעת לייצא ולייבא (זה טוב גם אם משתמשים בשתי תוכנות שונות לשלב האופליין ולשלב האונליין), ובו מפורט באופן טקסטואלי מבנה הסרט. זוהי פשוט רשימה ארוכה הכוללת את כל השוטים לפי הסדר, כשהמידע הכלול מציין מאיפה עד איפה כל שוט מופיע בסרט ומאיזו קלטת, ומאיפה עד איפה באותה קלטת, כל שוט נלקח. אם יש אפקטים גם זה מצויין, אך לרוב צריך לבנות אותם מחדש באופן ידני.
זהו.
זה היה ארוך מידי.
לא לשאול אותי שאלות טכניות יותר, בבקשה. לפחות לא בשבועיים הקרובים.
הערה קטנה לתגובה גדולה
אני מרגיש מוזר להגיב על פרט כל כך קטן בתגובה כל כך ארוכה, ובכל זאת, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם:
עידן הפילם לא נגמר ב-2002, עם 'מתקפת השעתוקים'. ממש לא.
הערה קטנה לתגובה גדולה
נו, אז שכחתי את מקש ה
. קטנוני.
חשדתי כך,
ובכל זאת יש להבהיר.
אני שומע נכון?
האם רדפיש, הדג שדרש מאיתנו לעשות קורס בזיהוי ציניות, לפני שהתרצה והכניס את מקש הציניות למערכת, נכשל בזיהוי ציניות כה ברורה בגלל העדר המקש?
איך נפלו גיבורים…
!תודה! דן ברזל
על ההסבר המקצועי והמפורט הזה, שענה אמנם על הרבה יותר ממה שרציתי לדעת, אבל לא שעמם אותי לרגע.
אחרי המאמץ שהשקעת בכתיבת ההודעה אני אשתדל באמת לא לשאול אותך שאלות טכניות בשבועיים הקרובים, רק עוד דבר אחד קטן (שלא אמור לקחת לך הרבה זמן לענות עליו):
אמרת שבדגימה של סרטים (באורך מלא, אני מניחה) צריך למחוק את רוב הדגימות ולהוריד מחדש למחשב, כי בדר"כ לא נשאר מקום. זה תקף גם לכל הסרטים בעלי התקציב הענק, שיכולים להרשות לעצמם לקנות מחשבים עם המון המון מקום? כי הסרט שלנו למשל תופס כ6GB על המחשב אם אני לא טועה, וזה כולל חומר לא ערוך של כמעט 20 דקות. על אותו מחשב יש עוד כמה וכמה סרטים של קבוצות אחרות, שתופסים יותר מקום (אנחנו חסכנים), ועדיין אין שום בעיה. הכיצד?
אין לי מושג
מעולם לא עבדתי בפיצ'רים הוליוודיים. מה שכן, קחי בחשבון שלמרבית הסרטים באורך מלא יש חומר גלם שתופס קצת יותר מ-20 דקות. אבל באמת שאני לא יודע להגיד לך.
הערה
את הדיסקים של האולפנים ההוליוודים מודדים ב*טרה*בייטס. מצד שני, הם שומרים את הסרטים באיכות הרבה יותר גבוהה: סרט אחד יכול לקחת מספר טרהבייטס.
ואו
מה דעתך להקים פינה?
"דן מלמד על קולנוע".
הודעה מאוד מעניינת שמגיע לה לפחות מאמר נפרד.
יותם.
אני מצטרף לבקשה.
זה היה ארוך אך מרתק. השכלתי!
רוב תודות ויישר כוח!
מסכים בהחלט.
תודה רבה, ואני מקווה שהמילקי הצ'כי טעים לפחות כמו המילקי פה (לא, זאת לא הזמנה להתחיל עוד פתיל מילקי).
בראבו.
עכשיו נשאר רק להוציא את התגובה כספרון, "כל מה שרצית לדעת על עריכת אונליין-אופליין אבל היה לך את השכל לא לשאול". היה מאד מעניין, מאד מקצועי, ומאד לא קשור למי שלא מתעסק בצדדים הטכניים של הקולנוע…
להפך
כלומר, זה היה מאוד מעניין והרגשתי שממש השכלתי מזה, אבל דווקא *בגלל* שאני לא קשורה לקולנוע ולא מתעסקת בצדדים הטכניים שלו. שמחתי שביקשו מדן להסביר על המושג. חלק מהכיף באתר הוא שלומדים על דברים חדשים, בייחוד כשדן ברזל כותב ואז זה גם מעניין וגם מפורט.
(התגובה מיועדת לכל המגיבים, כמובן)
שלומקו, מה שהיא אמרה...
מה שהיא אמרה זה מה שהתכוונתי
אם זה לא היה ברור מספיק.
כנ''ל
היה מרתק, עד שלא שמתי לב כלל לאורכה של ההודעה (כלומר, שמתי לב, אבל זה לא העיק).
אני תמיד שמחה לקרוא הודעות מרחיבות אופקים ממקצועני האתר, כל אחד ותחומו הוא (לא רק בתחום הקולנוע).
אני שיחקתי בתרגילי
סטודנטים של בי"ס לקולנוע סם שפיגל בירושלים, ואף פיסקלתי מעט. כיום אני, בין השאר, עושה פסי קול למחול מודרני, ותאמינו לי – זה סרט סרט…
אני
באמתחתי הצנועה מספר תסריטים בלתי מופקים וסרט קצר אחד (בימוי), של כשבע דקות.
אנימטור!
או תסריטאי…
סקר מעולה
סקר בעייתי
הרבה מהתפקידים (בעיקר אלה שאטרקטיביים בעיניי) יכולים להתפרש בכל מיני דרכים.
הכל בעצם תלוי בגודל תפקידו של הבמאי בסרט. אם הבמאי הוא הדומיננטי, אין טעם בתפקידים כמו עורך או צלם, כי אתה בעצם לא עושה בהם כלום. אתה מצלם איך שהבמאי רוצה, ומהזוית שהוא בוחר, ואתה עורך באופן מדויק לפי מה שהבמאי החליט. הכל בהתאם לסטורי בורד. לעומת זאת, יש סרטים שבהם תפקידו של הבמאי מסתכם בהעמדת הסצינות.
אבל במקרים אחרים, לתפקידי הצלם והעורך יכול להיות חופש תנועה מלא ואז הם בעצם אלה שעושים את הסרט למה שהוא. אני הייתי מחפשת תפקיד שבאמת מהנה ולא דווקא את מה שייתן הכי הרבה פרסום.
חוץ מזה, יש עוד דבר שאף פעם לא ממש הבנתי. למה המפיק תמיד מקבל כל כך הרבה קרדיט בסרטים? הרי כל הקשר שלו לסרט בדרך כלל הוא קשר כספי, ובמקרה הכי טוב הוא גם יכול להיות זה שבוחר את הלוקיישנים והלוח זמנים לצילומים. לא תפקיד מהנה במיוחד.
תפקיד שחסר פה- תפאורן.
לפי Wag the Dog...
תפקידו של המפיק הוא לא רק כספי. המפיק הוא המין Trouble Shooter של הסרט, הוא זה שצריך להחזיק את הסרט בחתיכה אחת.
הרשו לי גם להקדים תרופה למכה: "כן, הוא הולך על הסט עם רובה ציד ויורה בכל הבעיות שקופצות."
עורך (ותודה ל anilegna)
אם הסקר הזה היה מופיע לפני שנה לא הייתי חושב על זה בכלל.
עורך
זו בחירתי!
אבל, אנילג'נה פתחה את מחשבתי לכיוון מה עושים עורכים בסרטים וערכתי מספר סרטים משפחתיים ואני די נהנה מזה.
אז –
על-לא-דבר
אמנם אין לי מושג מה אמרתי או עשיתי שגרם לך להתעניין בתחום, אבל אני שמחה לדעת שהתחלת לעסוק בו.
אגב, באיזה תוכנה ומאיזה פורמט אתה עורך? (תוכנה: פרימייר וiMac זה כל מה שאני מכירה; פורמט: יכול להיות קלטות VHS, מצלמות דיגיטליות וכו'.)
על-לא-דבר
DV ו- primeire אבל אל תגלי לאף אחד.
שפתיי חתומות
ז"א שיש לך מצלמת מיני-DV משלך? איזה כיף לך! אני מקנאת! אני גם מקנאת במערכת הפרימייר שיש לך, כי עד כמה שידוע לי זה עולה די הרבה כסף (אלא אם כן השגת את זה בדרך שאתה משיג את רוב הדברים שלך…).
הייתי מתה לערוך בבית, אבל אין לי את האמצעים.
יש אכן מצלמת mini-DV משפחתית
ואת ה- primiere השגתי בדרכיי הרגילות (זה לא כאילו הייתי קונה אותו!)…
אם תרצי, אני אראה לך אותה אם תבואי לבקר…
אני מקווה שלפחות את המצלמה השגת
בדרכים חוקיות.
בכל אופן נראה לי שהדיון הזה די מיצה את עצמו ואם נמשיך ככה הוא עוד יימחק – הייתי ממשיכה אותו באיציק, רק שאתה כבר לא שם אף פעם משום מה.
אז אני שותקת עכשיו.
בלה בלה בלה (
)
הבמאי אומנם מראה לקהל את איך שהוא רואה את העלילה, התסריטאי אולי ממציא-בונה את העלילה, אבל השחקן – מה לעשות! מקבל את כל הקרדיט, מקבל את כל הכסף (פחות או יותר), מקבל את כל הפירסום! יש לו חיים מושלמים, זה מה יש.
אבל אולי הכי כיף להיות האנימטור, מסיבות ברורות…
אולי, אבל אל תשכח
שבשביל להיות שחקן צריך קודם כל כישרון בעניין (פעם ניסיתי להציג משהו מול הכיתה בשיעור דרמה, וזה הביא אותי להחלטה שאני לא משחקת יותר לעולם), ואז צריך הרבה שאפתנות, עקשנות, מזל וקשרים.
כי להיות שחקן בישראל זה לא ממש רווחי (כמה סרטים כבר יוצאים פה בשביל לשחק בהם? וכמה שחקני תאטרון מרוויחים?), ולהיות שחקן ישראלי בהוליווד זה כמעט בלתי-אפשרי (מילי אביטל וההוא מהמומיה הם הדוגמאות הכי מוצלחות, אבל איפה הם היום בכלל?), ואפילו אם נולדת באמריקה ואתה מנסה להכנס לעסקי השעשועים שם, זה עדיין ממש קשה.
אז אני, תודה רבה, נשארת מאחורי הקלעים.
את כמובן צודקת באופן כללי,
אבל לא נשמע לך קצת לא הוגן לשאול על מישהו שלפני שנה בדיוק השתתף בסרט שובר קופות, 'איפה הוא היום'? אולי הוא הצטלם בשנה האחרונה לחמישה סרטים ואף אחד מהם עוד לא יצא? אי אפשר להספיד קריירה של בנאדם רק בגלל שכמה חודשים לא שמעת ממנו.
לא הספדתי אותם
אני לא יודעת מה הם עושים היום (אם לא הייתי עצלנית כ"כ הייתי בודקת בימד"ב), אולי יש לשניהם ולאחרים כמותם עוד עתיד מזהיר בהוליווד. רק אמרתי שלישראלי, לישראלי בהוליווד, לאמריקקי בהוליווד, וכשחושבים על זה כמעט לכל אחד בעולם – מאוד קשה להכנס לעולם השעשעועים וגם להרוויח מזה הרבה. ככה זה בחיים.
לא לא לא
וכדיי להיות במאי, לא צריך כישרון?
כדיי להיות תסריטאי, לא צריך כישרון?
והאם במקצועות הנ"ל, יותר קל להצליח?
הייתי יכול להביא לך בדיוק אותו טיעון על המקצועות הנ"ל
התלבטתי קשות, ובחרתי באנימטור
האופציה אמנם הגיעה במין "עסקת חבילה" עם אפקטים, אבל אני אתעלם מהחלק הזה (כי הוא לא ממש מעניין אותי). בתור טיפוס עם "נטיות אמנותיות" התלבטתי בין צילום, מוסיקה ואנימציה. האחרונה, כאמור ניצחה.
אני אוהבת לצלם, אבל סטילס – להקפיא את התמונה, או למרוח אותה על נייר. וידאו לא משך אותי מעולם, ומעולם לא החזקתי מצלמת וידאו ביד (בפעולה).
מוסיקה היא אהבה גדולה שלי, ולהיות מוסיקאית נשמע נפלא אם יש לך את הקישורים לכך. לי אין… זה סקר היפותאטי, ואם הייתי בוחרת מוסיקאית זה כולל את הקישורים, ובכל זאת, הלכתי על אנימציה.
אנימטורים (ראשיים) עושים סקיצות ובעצם מעצבים את הדמויות המצויירות. זה נפלא! תמיד שמעתי סיפורים על האנימטורים של דיסני שישבו מול חיות כדי ללמוד את התנועות שלהם (בספר הג'ונגל ובמלך האריות, למשל) כדי לקחת את זה לנייר ולהפיח בחיות המצוירות רוח חיים. הנפשה זה ה-דבר. זו בריאה של עולם חדש על הנייר, להתחיל לבנות סרט מאפס, מהדף הלבן. אין תפאורה ואין שחקנים – מה שלא יצוייר פשוט לא יתקיים.
אילו רק היו לי כישורים לעשות סרט מצוייר… פעם ציירתי, אבל זה היה לפני שלמדתי אמנות.
ראיתי מאחורי הקלעים של Toy Story
ושם הכריחו את האנימטורים לעבור סדנה בה מסמרו להם את הנעליים לקרש כך שהם יוכלו ללמוד איך חיילי הפלסטיק זזים.
איה!
אנשים באמת עושים כאלה דברים….
האנימטורים ב''Hollow Man''
("הבלתי נראה", בשבילכם) עברו סדנה מיוחדת במינה: כדי לבנות את גוף האדם הריאליסטי והמפורט ביותר שנבנה עד היום בתלת-מימד (כולל מערכות פנימיות, והכל בדיוק מופלא), השתתפו האנימטורים בניתוח פתולוגי אמיתי, בו נתנו להם ממש להתעסק עם גופת אדם ולראות את הכל מבפנים.
לזה אני קורא הקרבה.
ואכן, האפקטים היו מדהימים.
הסרט היה נורא, אבל האפקטים היו מדהימים. וזה לא ממש מפתיע שסרט יוצא ממש רע, כשנותנים לפתולוגים לעבוד עליו ולא לבמאים/תסריטאים/הוסף-מקצוע-מתחום-הקולנוע-כאן אמיתיים.
איכשהו נראה לי
שעם פול ורהובן כבמאי, שום דבר לא היה מציל את הסרט הזה.
הבנאדם פשוט איבד את זה (אם זה אי פעם היה לו).
''פעם ציירתי...
… אבל זה היה לפני שלמדתי אמנות."
משפט דגול :)!
אני חושבת שזה בעיקר משפט עצוב...
ויותר עצוב זה שהוא אמיתי.
כמה עצוב, כמה נכון
לפני שנכנסתי למגמת אומנות הייתי מציירת מדי פעם, בזמני החופשי, בשביל הכיף.
התחלתי ללמוד את זה והכריחו אותנו להגיש כל מיני "שיעורי בית" מטומטמים (לדוג' להכין קוביה מחומר שלא מפסלים ממנו בדר"כ), וזה הוציא לי את החשק לעשות דברים לבד.
גם ככה הבי"ס לחץ עלי לצאת מאומנות או מקולנוע, כי בשניהם יש פרוייקטים גדולים והם חשבו שאני לא אעמוד בזה (אף אחד לא בחר את השילוב הזה לפני, אתם מאמינים?) כך שבסוף יצאתי מהמעשי של אומנות ונשארתי רק באומנות עיוני. במבט לאחור, אני קצת מצטערת על זה. יכולתי לעשות את שני הפרוייקטים בלי בעיה…
נכון גם במקרה שלי.
ארבע שנים בתלמה-ילין די חיסלו לי את הרצון לצייר,
אבל –
אז גיליתי את האנימציה הממוחשבת, ושם חזרתי לפרוח.
כך שיש לך עוד תקווה…
(אגב, אתה מגיע ביום חמישי הקרוב?)
לא נראה לי.
כתוב שאסור להביא בני/בנות זוג, ואני – אני בלי טיפטיפ לא יוצא מהבית!
אגב1, מאיזה מחזור את? (שנים, לא אותיות)
אגב2, אז מה, תלמה-ילין כמעבדה להרס היצירתיות??
אז אתה אומר
לא ללכת ללמוד אמנות בשלוש שנים הבאות?
אכן משפט דגול
אני חושב שאני אתחיל לצוטט אותו אם אנשים ימשיכו לשאול אותי למה לא הלכתי לאומנות.
"פעם ציירתי, אבל זה לפני שלמדתי אמנות"…
קודם כל, אני רוצה להצדיע לכמות המקצוענים שגולשים באתר. כמעט לכל אחד כאן יש ברזומה איזה עבר בתעשיית הבידור, וזה קצת גורם לבוגרת מגמה ריאלית שכמותי להרגיש שהיא לא יודעת על מה היא מדברת…מצד שני, כפי שכבר הזכרתי פעם, בזמני לא היו מגמות קולנוע. מי שלא היה מה לעשות איתו בתיכון, הלך למגמת מזכירות.
ולעניין עצמו – אמנם התלבטתי בין מוזיקאית (המורה שלי לגיטרה מורט עכשיו את שערותיו) או צלמת (אבל גם אני מעדיפה סטילס), אך נראה לי שהכי הייתי רוצה להיות שחקנית! אבל לא שחקנית קשת יום כמו בארץ, שצריכה לחלטר בהצגות לילדים בחנוכה ובפרסומות בשביל שיכירו אותה ובשביל להרוויח, אלא כוכבת קולנוע. כמו ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל" ואחות של ג'וליה רוברטס ב"אמריקה מאוהבת".
). מצד שני, כוכבות קולנוע בקושי אוכלות.
אחת כזאת עם קריזות, שכולם קופצים למלא (קריזות כבר יש לי, עכשיו אני צריכה למצוא את כולם). אחת שמתלוננת כמה קשה להיות כוכבת ולמצוא אהבה בזכות עצמה ולא בזכות כוכבותה. ולא לשכוח, אחת כזאת שמרוויחה טונה כסף ויכולה לקנות נעלי מעצבים ולאכול במסעדות יוקרה, (לא רק
אוקיי, נדמה לי שהרעיון ברור.
אממ... מגמת מזכירות?
בזמנך? גם היום זה ככה
גם בבית ספר שלי אין מגמת קולנוע (לצערי). אלה שלא יודעים מה לעשות עם עצמם הולכים לאדריכלות/מזכירות. יש לנו מגמת תקשורת אבל זה סתם שיעור מטומטם שלומדים בו איך לצלם ולערוך (אני אומר שיעור מטומטם כי למרות שאני לא יודע כלום על צילום ועריכה אני יכול לעשות את זה בערך באותה רמה של בוגרי המגמה).
שאני אבין דבר אחד:
האם הסקר הזה הוא בעצם תחילתה של הפקה מופלאה? אתם מבקשים כאן קו"ח של מועמדים לסרט חדש? על מה הוא יהיה? איזה סגנון? אתם חייבים לפרט יותר, כי לא כל אחד מוכן לקחת כל תפקיד בכל סרט.
חוץ מזה, כמה משלמים?
בלי קשר לקרדיטים ולכסף
אפילו שזה משפיע על הבחירה, אבל הייתי רוצה להיות שחקן.
שחקן זה בדם שלי, אני אוהב לשחק ואני יכול רגע אחד לעשות כאילו אני בוכה ולפני שאתה מספיק למצמץ אני חוזר לפנים הרגילות והמדהימות שלי.
ועכשיו ברצינות, יש לי תוכניות לנסות ולהגיע להוליווד בתור שחקן כי אני ממש טוב בזה, וזאת לא רק דעתי. במאי זה תפקיד ממש ממש מעניין אבל אני לא יודע להגיד לאחרים איך לשחק, אני יודע לעשות את המשחק שלי, ואם הבמאי ירצה שאני ישנה אותו זאת לא בעיה גדולה. השתתפתי בכמה הצגות בתפקידים ראשיים, כמו במסיבות סיום, ובסרטים שאני וחבריי צילמנו.
אני ודודה שלי ובת דודתי החביבה אפילו צילמנו סרט מה זה מצחיק ושטותי (מה לעשות? אני משועמם בלי חיים), ואחרי זה שיחררתי אותו בקאזה, וכדי שאנשים יורידו אותו אמרתי שזה הטריילר לעידן הקרח. אני יודע שזה זדוני אבל מי היה מוריד סרט בשם "וופא תזוזי".
הקיצר הוא שכל מי שהוריד לא הבין כלום כי דיברנו שם מעורב ערבית ועברית, אבל היה סבבה להראות אותו להורים ולמשפחה.
נ.ב.
כשתראו אותי בטקס פרסי האוסקר תוכלו להגיד לנכדים: "עם הבחור המהמם הזה התכתבתי פעם באינטרנט."
וכן אני יודע שאני סמרקץ' או איך שלא אומרים את זה.
כשנראה אותך בטקס פרסי האוסקר
אני מאמינה שנגיד "אז יש גם דברים חיוביים באוסקר. כל עוד הוא שם על הבמה, הוא לא כאן בעין הדג…"
ושכחת לציין ''צנוע'' בין תכונותיך
הבולטות… ענווה היא תכונה חשובה לשחקן, כך שאין לי ספק שתסתדר מצויין בהוליווד…
(כשכבר לא מסוגלים לצחוק מהפה ומנסים להחניק צחוק, הוא יוצא מהאף. בוג'י – גרמת לי להתקף קשה… אבל החלטתי לשרשר להודעה של ויבי ולא שלך, אז הנה ההסבר והמחמאות
)
טרי-E את זוכרת
כשאנחנו היינו בגיל שלו, גם החיים שלנו נראו כל כך ורודים, גם אני הייתי בטוח שהנה אוטוטו מסיימים בית-ספר ניסע לטיול בארה"ב, בין היתר נלך לLA נקפוץ לאודישן בתור בדיחה ובמפתיע נתקבל ואז נדחה את הגיוס ונעשה כסף גדול ונחייה חיי זוהר עם סמים, רוקנרול והרבה בנות ימשכו אלי. בניגוד להיום (ושוב מדובר על גיל ויבי) אף -בת- לא מסתכלת לכיוון שלי ואין לי -כסף- לקנות את הדיסק החדש של סיסטם (בשביל -הרוקנרול-)
גם אני מצטרף לטרי-E באיחולי על התגובה המוצלחת של בוג'י, באמת "השכבתני מצחוק" מי יתן ואיחולייך יתגשמו
....לפנים הרגילות והמדהימות שלך?
או כמאמר חברתי משכבר ימים – וואו, אגו טריפ!
יש לי רק דבר אחד להגיד לך:
אפילו לך אני מאחל שלעולם לא תצטרך להתפכח מהאשליות שלך. עדיף לחיות חיים משעממים, ללכת לעבוד בחנות בבוקר, לחזור בערב ולפנטז על איך היית יכול להתפרסם בהוליווד- מאשר באמת לנסות ולגלות שאף אחד לא ממש מפליץ בכיוון הכללי שלך.
גם אני חשבתי פעם שיום אחד אני אהיה סופר מפורסם ואזכה בהוגו, עד שהתחלתי באמת לכתוב, פגשתי אנשים כמוני שהתחילו לכתוב, וראיתי שכשרון אולי יש לי- אבל אני רק עוד אחד מהרבה.
אני לא מבין אתכם
אני נשבע לכם. איפה האמונה? איפה התקווה? איפה החלומות?
ומי אמר לכם שזה רק חלום? אולי זה יתגשם. וזה לא רק אשליות, ואני נשבע לכם שעל משחק אני לא אוותר בכל החיים שלי. אני יכול לוותר על ציור, אני יכול לוותר על מחשבים אבל על משחק לעולם לא!
ואולי אני בן 15 שאוהב לחלום ואולי יש ילדים ואנשים שמשחקים יותר טוב ממני פי אלף אבל אם אני לא אנסה בחיים אני גם לא אדע אם הייתי מצליח במקצוע הזה. ואם אני לא אזכה בפרסי האוסקר ורק אופיע באיזשהי סצינה מסרט בתור ניצב זה גם יכול להיות משהו. ומי יודע? אולי אני אצליח לזכות באיזשהו תפקיד טוב בזכות כישרון (ואולי לא), ואז אנשים יאמינו שאני שחקן טוב, ואני אצליח.
גם אני לא כל כך מאמין בזה בעצמי אבל זה רק בגלל הנמכת הציפיות והתקוות של בגללכם.
אני במקומכם הייתי *קצת* מתבייש.
זה לא עניין של אמונה
זה עניין של ריאליזם. אני לא מנסה לייאש אותך או שום דבר, אני חושבת שזה מאוד חשוב לחלום ולשאוף למשהו שאין לך, אחרת החיים קצת, איך להגיד, חסרי טעם. אבל מבחינה ריאלית, מעט מאוד אנשים, מוכשרים או לא מוכשרים, מגיעים להיות שחקנים מפורסמים. תחשוב כמה שחקנים מפורסמים אתה מכיר. תחלק את זה באוכלוסיית כדור הארץ, ותקבל את הסיכוי שלך להיות מפורסם כמוהם. נכון שכישרון משחק (שאין לי מושג אם יש לך או אין לך) מעלה במעט את הסיכויים, אבל יש *המון* אנשים עם כשרון משחק שעד סוף ימיהם ישחקו ניצבים בסרטי פורנו (אני מתנצלת, זה התפקיד הכי מבאס שאני מצליחה לחשוב עליו לשחקן). גם אני הייתי רוצה להיות זמרת מפורסמת ולמכור המון תקליטים ולהופיע בווימבלדון מול מיליון מעריצים. ואפילו אם יש לי כישרון ואני שרה טוב – יש עוד אלף בנות עם כישרון כמו שלי, שמוכנות לעשות יותר ממה שאני מוכנה בשביל לשיר ליווי לשיר של השוונג של הפיתה.
אז לא לוותר על החלומות – פשוט להוריד אותם קצת למציאות. חוץ מזה (ואני לא מתכוונת להישמע מתנשאת, באמת), שבגילך זה עוד בסדר לחלום, אז אתה מוזמן להתעלם ממה שכתבתי.
אני
לא מתעלם מאף תגובה שכותבים לי. אני אפילו לוקח אותה לתשומת ליבי ומנסה לערב אותה בדעותיי. למשל בזכות הידע של גרגמל והסבריו המאלפים (והמעלפים
), יכולתי להסביר לחבריי הבבונים קצת על אנימציה, אפילו שלפעמים תגובותיו לא מצאו חן בעיניי.
באופן כללי אתם די צודקים, סיכוי להגיע להוליווד בתור שחקן מפורסם שמקבל כמה מליונים לסרט הוא קלוש במיוחד, אבל מי אמר שזה בלתי אפשרי?
גם לאחים האלה שרצו לעוף אמרו שזה בלתי אפשרי, ובטוח אמרו את זה לכמה וכמה שחקנים שהיום אני מכיר אותם כמו את הציורים שלי עצמי. ואני בטוח שכולם יגידו לך שאם את לא מאמינה בעצמך אין לך סיכוי להצליח.
ותנחשו מה? יש לי גם דרמה בסיפור, אבא שלי לא רוצה שאני אופיע בסרט אפילו שהוא אמר לי פעם שיש לי סיכוי. ולמה? כי הוא מפחד מכמה סצינות מיותרות. אבל מה? אני מאמין בעצמי ובכישרון שלי ובזכות זה אני אנסה להגשים את החלום שלי.
קיטשי הא? השיר שאני שומע עכשיו רגשני כזה אז הכל יצא מהלב.
דדלוס ואיקרוס
היו אב ובן. לא אחים.
ותראה איפה הם גמרו.
(לא, אל תטרחו לתקן אותי. באמת אין צורך.)
דדלוס ואיקרוס?
לא קראו להם אורוויל ווילבור?
(לא, אל תטרחו לתקן גם אותי).
רס''ר!!!
אגב דדלוס ואיקרוס
סטנלי קיובריק אמר פעם משהו מבריק, בנאום שלו לרגל קבלת פרס ד.וו.גריפית:
"מוסר ההשכל מסיפור איקרוס הוא לא 'אל תכוון גבוה מידי', אלא 'פעם הבאה תדאג להכין כנפיים יותר טובות"'.
גם אלו מילים לחיות לפיהן.
יש לי רק דבר אחד להגיד לך:
העיקר שהגעת לחוליה החלשה.
ואני שוב חוזר ואומר:
אלו לא היו 15 הדקות שלי. אני שומר את הזכות לנצל אותן בזמן ובמקום המתאים לי.
ןאם בחוליה עסקינן
אז אימי שתחייה שמבחינתי היא אנציקלופדיה מהלכת לקולנוע (שחקנים במאים בעיקר) הייתה בצילומים של החוליה, הגיעה לסיבוב אחד לפני אחרון (האחרון שעף) ועל מה היא נפלה? על "מי ביים את ליאון" שזה סרט שהיא ראתה בטרום בכורה!!, מן הסתם לא דיברתי איתה יומיים אחרי זה וכל פעם שהיא ניסתה לדבר אמרתי "ליאון?? הא? כל כך קשה?" וחזרתי לעיסוקי
לוק בסון, אפילו אני יודע
ולא ראיתי את הסרט בשלמותו…
אחרי שנתיים וחודש,
כשפאנקלנדיה עורר בי את הרצון למשחק, חזרתי לסקר לראות מה כתבתי אז.
ובכן, חלומות ותקוות לא נגמרו. אני עדיין שואף להיות שחקן, אני עדיין חולם להיות שחקן ואני עדיין אנסה להיות שחקן. כן, יש דברים שאי אפשר לשנות. כנראה שלא הייתי כזה אדיוט אפילו לפני שנתיים. אבל מה השתנה? הגישה שלי. עם כל החרא שיש היום בעולם כנראה שקודם אני אצטרך לעשות צבא, ללמוד ורק בגיל 25 (כל כך זקן..?) לנסות את מזלי בתעשייה השטנית הזאת. מה השתפר? הרצון שלי להיות שחקן. כיום אני מוכן לעשות כמעט הכל בשביל להיות שחקן. וזה כולל לשכב עם מנהל הליהוק!
סתם, מקווה שזה עניין מישהו כמו שזה עניין אותי. טוב, לא נראה לי. עושים דברים מוזרים בשעות האלה הא?
מעניין, מעניין.
הסקר הזה היה ממש מעניין בשבילי בזמנו, וזה עדיין כיף להיכנס פעם ב- ולראות שיש בו תגובות חדשות.
אז מה איתי? עדיין חולמת להיות צלמת/עורכת או כל תפקיד אחר (כמעט) בתעשיית הקולנוע. אבל כרגע אני לא באמת מתכננת לעשות מזה קריירה. אם אני כבר אלך על קריירה בתחום האומנויות, אז צילום סטילס לאיזה מגזין גיאוגרפי. *זה* החלום שלי.
ומה איתכם? איך את/ה השתנית ביחסך לתעשייה בשנתיים שעברו מאז פרסום הסקר?
אולי במקום לשכב עם מנהל הליהוק
תשקול קריירה באנימציה?
אני יודע שזה מעניין אותך, ואם תחשוב על זה, אנימטור הוא שחקן עם עפרון (או עכבר).
יש היום המון דרישה לאנימטורים, גם בארץ וגם בעולם, ויש הרבה יותר סיכוי לבחור ישראלי (או דרוזי) להצליח בתחום הזה מאשר על המסך.
חוץ מזה, אם תלך לכיוון של קריירת פרילנס, אתה, בתור אנימטור, לא צריך לבחור: אתה גם שחקן, גם במאי, גם תסריטאי, גם מפיק, גם צלם, גם עורך, גם מוסיקאי, גם מאפר, גם איש אפקטים ואם תרצה, גם אחראי בד שחור ואסלה (עם סימולציית בדים ומים).
אתה צודק, ציור ואנימציה באמת מעניין אותי,
אבל ממש לא ברמה של משחק. וחוץ מזה, מה זה פרילנס?
''פרילנס, בעברית זונה'' (פרנקו וספקטור)
פרילנס זה לעבוד בכל מיני פרויקטים מזדמנים, כשאתה הבוס של עצמך ואתה קובע אם התשלום החד פעמי מתאים או לא. בארץ, להיות פרילנס באנימציה זה בעיקר לעשות קליפים, פרסומות ומעברונים, אבל לרוב תזדקק לעוד כמה אנשים שיורידו ממך עומס בעבודה ויוסיפו טכניקות שאתה לא מתמצא בהן.
פרילנס =
בעל מקצוע שעובד לבדו.
לרוב מקבל פרוייקט ומבצע אותו מתחילתו ועד סופו.
אני, למשל, התחלתי כאנימטור פרילנס.
אוי,,, ממש לא.
בביום לא נראה לי שאני כל כך טוב, שלא לדבר על צילום ועריכה וסאונד. נראה לי שאני אמשיך עם החלום שלי וזהו. לפחות כאני אגדל תהייה לי עוד חוויה לספר לילדים ואני גם אוכל להגיד שניסיתי.
ואחרי זה אנשים חושבים שאין לשעה השפעה.
לא ביום, בימוי…
אולי במקום לשכב עם מנהל הליהוק
ישראלי *או* דרוזי?
סליחה. ו/או.
לאחר כ-9 שנים...
אני מניח שלא הרבה יקראו את התגובה הזו, כי היא לא נמצאת במתמשכים של רוב הגולשים, אבל נראה לי נחמד ונוסטלגי לחזור ולהסתכל על הסקר ועל ההודעה הזו אחרי כל כך הרבה שנים. שכחתי אפילו שנכנסתי לאחר שנתיים ושמתי עדכון מצב.
אז מה באמת נשתנה, יגואר? האם התפכחת מחלומותיך? האם וויתרת על השאיפות על מנת לעבוד בעבודה רגילה ולחיות חיים רגילים כמו בנאדם רגיל?
זו למען האמת הסיבה שבגללה נכנסתי לסקר, על מנת להזכר כמה רציתי לנסות להגשים את החלום ועד כמה אני עקבי. בדיוק לפני שנכנסתי לסקר, הגשתי את טופס המועמדות ללימודי משחק ב-3 אוניברסיטאות שונות. אם זה אומר למישהו משהו אז האונברסיטאות הן: Julliard, NYU, UNCSA. (תודה למיקה על העזרה וההכוונה).
אז למה אני כותב את זה עכשיו, ולא מחכה לקבלה ללימודים (אם תגיע בכלל) או למה לא פרסמתי כשהתחלתי ללמוד ב-לי סטרסברג? כי כרגע אני הכי אופטימי. עדיין לא קיבלתי אף תשובה שלילית, עדיין לא נדחיתי וכמו ששלמקו אמר; עדיין לא גיליתי שאף אחד לא מפליץ לכיוון שלי. היה לי חשוב להכנס לסקר, וכאילו לומר לאני הצעיר (והאדיוט יש לציין) שלמרות הכל לא ויתרנו על החלום.
ולמה אני באמת כותב את זה באתר הזה? כי לעין הדג הייתה השפעה אדירה על החיים שלי. אמרתי את זה כשהאתר נסגר, ואמרתי את זה כשהאתר נפתח בחזרה, אך אם נעזוב לרגע את עניין ההתבגרות, סגנון הכתיבה והלך המחשבה, עין הדג שפך דלק על ניצוץ האהבה שלי לקולנוע. מהרגע שנכנסתי לאתר, מהרגע שהתחלתי לקרוא ביקורות על סרטים, תגובות על סרטים, כתבות על סרטים עתידיים, כתבות על הכנסות סרטים, ניתוחי סרטים ומסרים וכו' הניצוץ הזה נהפך למשהו הרבה יותר גדול. סוג של אובססיה. האתר הזה גרם לי להבין ולאהוב סרטים בצורה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. האובססיה הזו גרמה לי להבין שלא משנה לאיזה כיוון חיי יפנו ומהן הסיבות, סרטים וקולנוע זה העוגן שלי, זה מה שאני רוצה לעסוק בו ולהתעניין בו.
לפני כל תשובה שאני אקבל, אני רוצה להודות לעין הדג על זה.
כרגע אני גאה בעצמי. התגובות שקיבלתי להודעה המקורית שלי הן תמצית התגובות שקיבלתי כל חיי. הורים, חברים, מכרים, משפחה. מי לא ניסה לשכנע אותי שזה הדבר הכי מטומטם שהם שמעו בחיים שלהם? ובאמת, אולי הם צודקים. אולי אני באמת מבזבז את הזמן ואת הכסף על שטות ועל חלום שלעולם לא יוגשם. אבל למרות שהתבגרתי, ולמרות שהתפכחתי לא וויתרתי. אני יודע שזה חלום קשה להשגה, ואני יודע שגם אם (בעזרת השם, אללה, בודהא, רוח הקודש. באמת, כל מה שיכול לעזור לי מוזמן) אני אתקבל לאחד מבתי הספר האלה אני רק מתחיל חיים קשים וכנראה לא מתגמלים. ולא וויתרתי.
לא מזמן דורון פרסם את הכתבה באתר על הבחור ששולח תסריטים להוליווד. תמצית הכתבה הייתה שכדי להגיע לשם צריך עבודה קשה, וזה בדיוק מה שצריך לכל עבודה. היו הרבה תגובות שם שאיחלו לבחור בהצלחה ואף רצו לנסות בעצמם, ואם יורשה לי להשמע מתנשא לרגע (אחרי הכל, אף אחד עדיין לא נתן לי תשובה שלילית) אל תוותרו. תציבו את המטרה ותעבדו קשה. אני לא יכול להבטיח לאף אחד (כולל עצמי) שהמאמץ ישתלם בסופו של דבר, אבל לפחות ניסיתם.
נ.ב:
ויבי, אתה מעצבן!
כל הכבוד!
תגובה באמת מעוררת השראה, מאחל לך שהחלום שלך יתגשם!
קראתי את כל התגובות כאן, ובאמת כאב לי על ויבי, הוא בסך הכל רצה לשתף אותנו בחלום שלו, וקיבל תגובות כמו "בחיים לא תהיה שחקן, זה פשוט לא מציאותי." גם מאוד הזדהתי איתך ואיתו, גם אני רוצה להיות שחקן, ואני יודע שאני גם יפעל. המשפט שהכי עורר בי השראה היה האחרון:
" אל תוותרו. תציבו את המטרה ותעבדו קשה. אני לא יכול להבטיח לאף אחד (כולל עצמי) שהמאמץ ישתלם בסופו של דבר, אבל לפחות ניסיתם."
אני יודע שאני יפעל לפי המשפט הזה, אני יפעל קשה, אני לא יודע עם זה ישתלם אבל לפחות ניסיתי.
מאחל לך וליבי שהחלום שלכם יתגשם, תאמינו בעצמכם, ואולי זה יצליח.
(אוף, זה נשמע כל – כך קיטשי, אבל זה נכון.)
וואלה, ריגשת!
בהצלחה בהמשך הדרך!
יופי של פרספקטיבה!
תעדכן שוב אחרי עוד כ-9 שנים
עכשיו כשאפשר
חזרתי לכאן במיוחד כדי לתת פישלייק לתגובה הזאת.
וגם אני. וגם לציין שהפיצ'ר שמאפשר לראות מי נתן פישלייק-
מעולה.
תודה לכולם!
ואחרי עוד 4 שנים...
הכל שונה.
רציתי לעדכן כמה חודשים אחרי פרסום הפוסט האחרון שלא התקבלתי ללימודי המשחק באף אחד מהמוסדות שהגשתי אליהם. אבל החלטתי לחכות כי חשבתי שאולי אני אנסה שוב, אולי אתקבל למקום אחר, ואולי בכלל אני אתעסק במשחק בלי ללמוד את זה בכלל.
על מנת להעביר את הזמן, ומכיוון שכבר לא הייתי צעיר (בן 25 כמעט) החלטתי להתחיל ללמוד תקשורת כשההתרכזות היא בסרטים ומדיה. אחרי הסרט הראשון שעבדתי עליו הבנתי שמשחק זה לא מה שאני רוצה לעשות. הצלחתי לעשות את הסוויטצ' בראש ולהסיט את החלום מהכיוון הספציפי של המשחק, לכיוון יצירת הסרטים הכללי. ומאוד אהבתי לעשות סרטים. פרסמתי כמה מהם בכתבות שונות באתר, כמה היו טובים יותר וכמה טובים פחות. כמה היו פלצנים ומתחכמים כראוי לסטודנטים, וכמה היו פשוטים ואישיים שעשינו בשבילנו.
ועכשיו, כעבור 4 שנים של למידה, ניסיון, צפייה ביוטיובים, והבנה אחרת של קולנוע אני רוצה לחלוק אתכם, אלו שקראו את התגובות הישנות מלפני 13 שנה, ואת העדכונים המאוחרים יותר, מה יצא ממני. לקבל את הדעה שלכם. כי אני יודע שאני הולך ליצור עוד סרטים, ואני יודע שאת הביקורת פה אני אשמח לקבל. לטובה ולרעה.
אז בלי הרבה הקדמה אני אפרסם פה את שני סרטי הגמר שלי. שניהם קצרים אבל שונים מאוד באופי (והסיסמא לשניהם היא Jaguar).
חבוי/Seemless (קומדיה)
https://vimeo.com/127424745
כבר לא ילד (אנימציה)
https://vimeo.com/128076303
אנסה לפנות זמן בשביל לצפות בסרטים יותר מאוחר
בכל מקרה בתור מישהו שחולם ליצור סרטים ולביים הסיפור שלך נורא נגע בי. היה לי מוזר לשמוע שבהתחלה רצית משחק מאחר ובשבילי זה מובן מאליו שאם אני אעסוק בקולנוע זה יהיה אך ורק מאחורי המצלמה, מבחינתי שם קורים כל הדברים המעניינים (וגם אני ביישן ברמות שלעולם לא היו מאפשרות לי להיות שחקן, אבל זה כבר משהו אחר). אתה גם עזרת לי להחליט אם לעשות בעוד שנתיים הרחבת תקשורת בתיכון או לא. עד עכשיו היו לי בעיקר נימוקים נגד: זה לא רק קולנוע ולכן יכול להיות שם דברים שלא יעניינו אותו, בטח רוב התלמידים שהולכים לשם עושים את זה רק בשביל ללכת למקצוע "שלא דורש הרבה", היום כולם מתגאים בזה שהם לומדים כמה שיותר מקצועות ריאליים. אבל הנימוק בעד הוא החזק מכולם: אני פשוט אוהב קולנוע ורוצה ליצור כזה ביום מן הימים, אז למה לא ללכת על זה?
1. ממתי גיל 25 זה "לא צעיר"?
אני בן 20 אבל אני חושב ש-25 זה גיל מאוד צעיר, Just saying, שלא לדבר על שחקנים שנהיו מפורסמים במשחק מגילאים מאוחרים יותר כמו ג'ורג' קלוני למשל שהתפרסם בגיל 35, או בריאן קרנסטון שבאמת קיבל את הפרסום שלו כשהוא בשנות ה-50 לחייו.
אז למרות שהחלום שלך השתנה, אני רק רוצה להגיד לך שאם בעתיד תרצה שוב פעם לנסות, אז לך על זה, זה לא הגיל זה התרגיל, כמו שאמרו פעם.
2. אם אתה שואל אותי, עדיף יצירת סרטים על משחק בסרטים. למה? מסיבה די פשוטה האמת, עם יצירה של דברים אתה תורם יותר מלשחק בסרטים. לסרטים יש את הכוח לשנות את העולם, למשחק? פחות. סיבה די פשוטה, לא ככה?
חוץ מזה, שאפו! באמת כל הכבוד.
עכשיו אני הולך לצפות בסרטים שלך ואתן ביקורת בהודעה נפרדת.
זה אכן צעיר.
אבל הופ! איך שהזמן עובר ואני כבר הרבה יותר קרוב ל-30 מאשר ל-20. למזלי לפחות, אני לא מתחרט על שנייה אחת. לא על שניסיתי ולא הצלחתי, ולא כאשר ניסיתי והצלחתי.
הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לשחק בסרטים, כדאי שהם יהיו פשוט הסרטים שלי.
רק עוד משהו קטן בעניין הגיל
אני מזכיר לך שהשחקנים המצליחים ביותר בימינו (למשל: סנדרה בולוק, רוברט דאוני ג'וניור, ג'וני דפ) הם בשנות ה-50 לחייהם. נכון שהם התחילו בגיל צעיר יותר אבל העובדה שהם עדיין מצליחים מעידה על זה שהגיל לא באמת משנה בהוליווד.
ואחרי עוד 3 וחצי שנים - הודעה אחרונה בהחלט.
מההודעה הראשונה ועד היום עברו 17 שנים. 17 שנים זה יותר מחצי מהחיים שלי. פאק, יש פה גולשים שלא נולדו כשההודעה ההיא נכתבה וכשויבי טירלל את האתר ללא הפסקה. במשך זמן הזה ויבי נקבר במעמקי האינטרנט (תודה לאל), האתר נסגר, האתר נפתח, האתר נפל, האתר עלה, קרקר החליף את הפיש, האתר שוב נפל ושוב עלה, התחילו לדבר פה על סדרות (אפילו על באפי), ועוד ועוד. ובלי לשים לב יצאה לי סדרת תגובות שמזכירה באופייה את הסדרה הדוקומנטרית המדהימה 7אפ, אז אני רוצה לסגור את כל הקצוות ולתת סיום הולם לכל הדבר הזה.
ב-17 השנים שחלפו מאז קרו אצלי הרבה דברים. בפן האישי סיימתי לימודים, צבא, התבגרתי. בהקשר של ההודעה הראשונה ההיא הרבה יותר דברים השתנו. אז הנה התקציר של ההודעות המוקדמות, פלוס פרטים מאחורי הקלעים ואפילו קטעי פספוסים.
ברגע שסיימתי צבא והתאפשר לי עברתי לארה"ב ללמוד משחק. התחלתי בבית הספר לי סטרסברג (השמות שלמדו בו ממש מרשימים) אבל אני לא התרשמתי והחלטתי שבמקום תעודה אני רוצה לעשות תואר במשחק. קיוויתי שזה יעזור לי בעתיד. אז גיבשתי רשימה של בתי ספר, הגשתי מועמדות והתחלתי לעבוד על מונולוגים. ולמרות שכבר גרתי בארה"ב שנה כמעט, לילד מהכפר היה מאוד קשה להתרגל לשייקספיר. אני עדיין זוכר חצי מהמונולוג, אבל בניגוד לאז היום אני גם מבין את המילים. מן הסתם, האודישנים שלי היו בהתאם ולא התקבלתי לאף בית ספר שהגשתי לו מועמדות.
נקודת אור התגלתה כאשר בית ספר אחד כן הציע לי ללמוד בו, אבל במקום משחק תקשורת וקולנוע, וזה מה שעשיתי. ואהבתי את זה! כתיבת תסריטים, לצייר סטוריבורדס, לביים את הסרטים. זה היה נהדר, ובהחלט מומלץ לכל חובבי הסרטים מביניכם. בסרט הראשון שביימתי לבית הספר שמתי מודעה באתר אינטרנט לשחקנים, וקיבלתי הרבה פניות משחקנים שהיה להם רזומה ארוך ארוך, ולא מעט תארים בכל מה שקשור למשחק. כשראיתי את כל האנשים עם ההישגים שלהם, הידע שלהם, ההשכלה שלהם, סכומי הכסף העצומים שהם השקיעו במשחק, הבנתי שאני שמח שלא הלכתי לכיוון הזה. אולי לא אהבתי משחק מספיק (כמו שרוב חבריי השחקנים אומרים), אולי אני מקורקע מדי ולא נאחז בחלומות שלי חזק מספיק, אבל לא רציתי להיות במצב של השחקנים שביקשו לקבל אודישן לסרט שלי. זה היה סרט גמר של סטודנט שנה ראשונה, סרט יומרני, מחורבן, מצולם גרוע, תסריט רע ומלא בחשיבות עצמית, ערוך בצורה מוגזמת, ומלא בשתיקות מביכות. עברו 7 שנים מאז שצילמתי את הסרט ההוא, וראו אותו בסך הכל אולי 500 איש. ועדיין, שחקנים שהופיעו בסרטים שראיתם, למדו שנים במוסדות הכי גבוהים שאתם יכולים לחשוב עליהם ולקחו הלוואות עצומות כדי ללמוד שם, התחננו להופיע בסרט המחורבן שלי שאף אחד לא באמת ראה. זה היה הרגע שבו חלום המשחק שלי ירד מהפרק לחלוטין.
אבל חלום הסרטים המשיך לפעום. במהלך שנות הלימודים ביימתי עוד כמה סרטים, שניים מהם אפילו בקושי גורמים לי למבוכה גם היום. עשיתי התמחויות קיץ שקשורות לנושא, ערכתי דברים עם פרופיל גבוה, הייתי בטוח שזה מה שאני הולך לעשות כל החיים שלי. ואז הגיעה הסטירה של המציאות.
קצת לפני שסיימתי לימודים קיבלתי טלפון מעבודת החלומות שלי לראיון עבודה. אמנם זה לא היה הוא עצמו, אבל הצוות של ג'ון סטוארט התקשר אליי לבקש שאגיע לראיון, ובאותו היום הספה והמיטה שלי נשברו כי קפצתי עליהן יותר מדי. הראיון הראשון הלך נהדר, ובראיון השני כששאלו אותי על אישורי עבודה ושהייה בארה"ב החלום לעבוד בתכנית האהובה עליי בטלוויזיה התנפץ לרסיסים. בגלל כל האילוצים נאלצתי לקחת עבודה בתחום שלא אהבתי, שלא שילם לי מספיק, שעבדתי בו קשה מדי, וששנאתי כל רגע לקום בבוקר בגללו.
הייאוש מהעבודה ההיא (ומחוסר היכולת להתפטר וללכת למקום אחר), גרמו לי להתחיל לחפש כיוונים חדשים בחיים. שוב, יש כאלה שיגידו שסרטים כנראה לא היו חשובים לי מספיק, שהחלום לא היה חזק מספיק, ש*אני* לא חזק מספיק, ואולי הם צודקים. אבל לאט לאט התחלתי להיסגר על הכיוון החדש שמצאתי, אפשר להגיד שאפילו התאהבתי בכיוון הזה. פתאום ככה בגיל 29 קיבלתי חלום חדש, מטרה חדשה, ואחרי עבודה מאוד קשה, אני נמצא כרגע בלימודים שיהפכו אותי לעורך דין בארה"ב.
האהבה לסרטים? לא מתה. עדיין אוהב לצרוך אותם (לא בכמות שהייתי רוצה), ועדיין חולם לעשות אותם. אבל פאק, החיים והמציאות, הקשיים והאילוצים, הכל מכניס לך מקלות בגלגלים. כרגע החלום בצד, לא על אש קטנה, אלא פשוט מקופל ומאוכסן במגירה. אולי אני אוציא אותו מתישהו ואולי לא. אבל למרות שזה החלום היחיד שכתבתי עליו כל כך הרבה הודעות, אחרי הרבה יותר מ-17 שנים, תאמינו לי שהוא לא החלום היחיד שם במגירה. וכנראה שרובם לעולם לא ייצאו מהמגירה. אבל כל כך שמח שניסיתי.
נ.ב:
שלמקו, אני שמח שגיליתי שאף אחד לא מפליץ לכיוון שלי.
יא אגדה
(ל"ת)
יש לך שם אחלה חומר לסרט
(ל"ת)
You can't handle the truth!!!!!
הרבה בהצלחה.
וואוו
אני הצבעתי לשחקנית (לפני שראיתי את התוצאות) והאמת היא שהייתי בטוחה בכך שרוב הקולות ילכו למקצוע הזה.
בחרתי שחקנית כי זה הדבר הכי כייפי מבין כולם, ובמילא תמיד אומרים לי שאני צריכה להיות שחקנית (אני מקווה שלא מהסיבה שבוג'י ציינה בקשר לויבי…).
משחק, כמו השם של הפעולה הזאת, זה דבר מהנה וכייפי, ואני חושבת שזה כמו להיות זמר או צייר – לעשות משהו שאוהבים, ששייך בדרך כלל לשעות הפנאי, אבל לקבל על כך משכורת.
אם לא שחקנית אז הייתי רוצה להיות מאפרת (למרות שזה די מפחיד – להיות המתחרה של בוג'י).
בכל מקרה, לא בחרתי באנימטורית, למרות אהבתי לציור, פשוט מפני שאני חושבת שאם הייתי *צריכה* לצייר, במקום רוצה לצייר, זה היה מוציא לי את כל הכיף מהעניין (עמידה בדד-ליינים, ציור לפי הוראות הבמאי וכו').
למה מתחרה?
נקים סטודיו לאיפור ביחד. מה רע?
מה שמדהים
זה מיעוט ההצבעות ל
בסקר הזה. רק 4 הצבעות לאפשרות מצחיקה ושנונה.
מה יחשבו באיגוד אחראי הבד השחור והאסלה (ע"ר) הדואג לזכויות העוסקים במקצוע המכובד הזה? הרי זהו לב לבה של אומנות הקולוע!
מה שמדהים
דווקא לא כל כך מפתיע בהתחשב בעובדה שהסקר נעשה באתר קולנוע. מאוד הגיוני שרבים משוכני האתר היו חולמים לעבוד בתחום אם היו להם את התנאים הדרושים לכך.
אין מה לשקר- שחקן
סקר מצויין חבר'ה.
אני רציתי האמת לנסות לשלב בין התסריטאי והבמאי כי הבחורים אשר מצליחים לכתוב סרט שלם וגם לביים אותו (כגון מ. נייט שמאלאן הגאון, או טרנטינו) הם האנשים הגדולים באמת בקולנוע, אבל אם תשימו לב גם גאוני הקולנוע הנ"ל טורחים לשלב את עצמם בתפקידים קטנים כי אין מה לעשות, עם כל הכבוד לקרדיטים אין כמו ההרגשה לראות את עצמך על המסך הגדול.
כמובן שישנה גם נקודה קטנה של המיליונים…
לא משנה איזה במאי אתה או איזה תסריטאי ענק אתה, ג'ים קארי לדוגמא עושה כמה פרצופים מצחיקים באייס ונטורה 2 ומקבל על זה 20,000,000 דולר, אז לכן עדיף לדעתי לנסות תחילה לשחק.
איזה אנשים תעבי בצע
יש באתר הזה, ג'יזס. רק על כסף אתם חושבים?! חוץ מזה, שתאמין לי שההבדל לא כזה גדול.
אני אישית מעדיף להיות תסריטאי. הלכתי פעם לחוג דרמה וזה היה מעצבן. להיות במאי נראה לי קצת יותר מדי קשה ואני עצלן. וכל השאר זה דברים טכניים שאני ממש לא מתעניין בהם.
תעבי בצע=תאבי בצע, כמובן.
כמובן, כמובן
אני חושב שאני אכתוב מעכשיו רק בפורומים של וואלה.
אבל תעבי בצע נשמע יותר טוב
כי זה מתועב להיות תאב בצע.
מה שמוביל לשאלה
כמה מרוויחים במאים ותסריטאים על סרטים שהם עושים? יותר או פחות מהשחקנים להם הם משלמים?
כמה שחקנים יש בסרט אחד?
כמה מתוכם מרויחים סכומים מגוכחים בגובהם?
אז כן, תסריטאי טוב יקבל משכורת גבוהה יותר משחקן טוב (טוב לא בהכרח אומר פופולארי).
הכוונה הייתה
לסרטים ממוצעים, שמשחק בהם איזה שחקן אחד שמקבל סכום מגוחך, אבל הסרט עצמו לא הופך לאיזה שובר קופות היסטרי.
האם הבמאי מתחלק בסכום עם כל שאר אנשי הצוות? לזה הייתה הכוונה. וברוך שובך. P:
אני חושב שאני אלך על זאב רווח
ולא הכוונה שלי היא ללכת על שחקן-במאי, אחרי הכל
ביים ושיחק בסרט הקאלט "פעמיים בוסקילה", שחקן זה מאוד כיף ומומלץ לאנשי התשומי (שאני נמנע על האגף היחסית רגוע שלהם אבל בכל זאת) אבל זה גם כיף להגיד לאנשים מה לעשות ביחוד כשאתה יודע מה אתה רוצה לראות ואז הסצינה יוצאת טובה. (מי אמר מזל אריה??)
אוווף בחירה קשה מידי, כשצריך לבחור בין שניהם
הממממממ
אני רוצה שילוב של במאי והבחור שזורק את הזבל
זו יכולה להיות עבודה די טובה לא?(-:
אני הייתי רוצה להיות האחים כהן.
נלך על אחראי בד שחור ואסלה
כמחווה לאחד מהתפקידים שמילאתי באחד השלבין של הקריירה הצבאית שלי.
בעצם, זה בגלל שאני לא מצליח להחליט בין תסריטאי\במאי\צלם\עורך
טווידלדי, שמקווה שעוד 8 יצביעו לאופציה א', כדי שנגיע לשלושים וחמישה במאי.
אה, אבל אחראי בד שחור ואסלה
זה תפקיד מאד מרכזי… אם כי, אם היו מאחדים אותו עם "המשכיות", הוא היה מקבל את קולי…
נכון, נכון!
ברגע הראשון שראיתי את הסקר מיד חיפשתי את אופצית "אחראי ההמשכיות".
מה יעשו ניטפיקרים אובססיבים שכמונו שמזהים עשרות שגיאות בסרטים אבל לא מקבלים מזה אגורה? הבוז לאידיוטומט! קדימה אחראי ניטפוק!
בסוף בחרתי איש אפקטים/אנימטור, אגב, כי אם כל הכבוד לתסריטאים, במאים, ושחקנים, בסרטים המרוויחים באמת – האפקטים הם מה שמושך את האנשים לקולנוע.
שחקן
אין כמו האתגר שבמשחק. לקחת דמות שלא קיימת בכלל בעולם ולהיות היא למשך איזשהו זמן, יש בזה המון קסם.
אתה מדבר מנסיון?
כמובן שלא
מה חשבת? מ. השור = משה איבגי?
הו הו, איזה כיף של סקר!
כ-מו-בן ששחקנית. אני והתמימות שלי, במאמץ משולב, החלטנו לממש את חלומנו עתיק היומין ולנסות ממש ללכת ללמוד משחק באוניברסיטה…
כרגע, אנחנו רק מפחדות עד אימה מהשיר שצריך להגיש יחד עם שני המונולוגים באודישן.
אה-הא!
דורשים לשיר בבחינות כניסה ללימודי משחק?
)
או, הנה קטע אחד שהייתי מצליחה לעמוד בו לא רע, אני חושבת (באופן יחסי, כמובן).
זה מסביר למה כל השחקנים יודעים לשיר… (טוב, חוץ מ2-3 שלא… מישהו אמר אליסון הניגן?
מעולם לא חלמתי להיות שחקנית – גם בלי לנסות, אני חושבת שאני ממש רעה בזה… אבל לשיר!
שיהיה בהצלחה, יקירתי. }{
מחזיקים לך אצבעות!
צריכה תסריטאי למונולוגים?
טודה, לא :)
גם ביתצבי וגם אונ' ת"א דורשים, בשל חוקיהם הדרקוניים, מונולוגים ממחזות שהועלו בתאטרונים רשמיים בארץ. בה.
מזל שלא צריך שיר שהיה בגלגל"ץ… אני שוקלת ברצינות לקחת שיר של להקה שאףאחד לא מכיר (פיתה מורגנה, אם תהיתם),כדי שלא יוכלו לדעת כמה נכון (או לא…) אני שרה.
(מה'תה אומר, שלמקו, "חי במאונך למציאות" או "אקטופלסמה"?)
:)
את לא הראשונה שעלתה על הרעיון הזה…
הייתי פעם במיונים שהייתי צריכה לשיר בהם (לא, זה בהחלט לא היה מבחירה. השירה- לא המיונים כמובן.) ומתוך הכרות עם היכולות הווקליות שלי, החלטתי ללכת על השיר היחיד שיהיה משעשע, מקורי ובו בזמן לא יכריח אותי לזייף. אני מדברת כמובן על השיר "המלך קרוקודיל" ששר ישראל גוריון באיזה פרק של רחוב סומסום. קיצ'- ישבתי אחר צהרים שלם אצל חברה עם פטיפון כדי להוציא את המילים מהתקליט, רק בשביל לגלות לחרדתי הרבה שבסופו של דבר הם החליטו שלא לשמוע את השירים שאנחנו הבאנו, אלא לדרוש מכולנו לשיר את חורף 73. כמובן שאני נשארתי בארץ, ולא עברתי את המיונים…
:)
הי, אני יודעת שההודעה הזאת היא ממש ממזמן, אבל אני מחפשת את המילים של השיר הזה: המלך קרוקודיל. אולי את איכשהוא קוראת את ההודעה שלי ויכולה לתת לי אותן או לפחות להפנות אותי להיכן שהן נמצאות??
מלך קרוקודיל
מלך קרוקודיל לשבעת בניו
אמר: קצת עצוב אני חש
מי מכם שישמח את ליבי
הוא את כתרי יירש
הראשון הביא לו שבע פנינים
מקרקעית ים סוף
השני הביא לו שבעה שעונים
אך המלך נשאר עצוב
ה-? נתן לו בושם נהדר
בקבוקי זהב שבעה
המלך אז הריח – אוי, נעשה לו קר
הוא קיבל נזלת נוראה
[….בית שאני לא זוכר….]
השישי נתן לו שבע טבעות
לענוד על אצבעות רגליו
אך המלך נתקל בשטיח ונפל
וכמעט שבר לו את האף
הבן השביעי של מלך קרוקודיל
שהיה תנין נבון וחכם
אמר לו:
אבאל'ה, אל תדאג,
אני אוהב אותך הכי בעולם
מלך קרוקודיל לבנו השביעי
אמר: בני, שלך כתרי
לא הבאת לי פנינים ולא יהלומים
אבל שימחת את ליבי
הכתר הוא שלך לעולמים
בתקווה שלא אכפת לך מאוד
שקניתי אותו בשוק לכבוד פורים
והוא עלה לי רק שבע אגורות
שבע!
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=48963&blogcode=1566223
(זה לא קשור, סתם הזכרת לי. מסתבר שהמילים מזעזעות לא פחות הביצוע של הילד הגרמני ההוא)
שבע אגורות? גניבה.
שיטה מתחכמת כדי לסחוט מהמלך המסכן עוד שלוש אגורות!
מדובר באייטיז.
דבר אחר שמטריד אותי בשיר:
"הבן השביעי של מלך קרוקודיל
שהיה תנין נבון וחכם
אמר לו:
אבאל'ה, אל תדאג,
אני אוהב אותך הכי בעולם"
השיר מדגיש שהבן השביעי ידע מה להגיד לאביו לא משום שאלה היו רגשותיו האמיתיים, אלא מפני שהיה "נבון וחכם". כלומר, הבן השביעי ידע שמניפולציה רגשית, אפילו אם היא מנוסחת במילים פשוטות, היא אפקטיבית יותר ממתנות יקרות. (מצד שני, הוא מקבל את הכתר שמסתבר כלא יקר במיוחד, כך שייתכן שמוסר ההשכל הוא: על מניפולציה זולה מקבלים תמורה זולה).
היי, נזכרתי בעוד בית.
ה-? לשמח את ליבו ניסה
עם שבע טיפות לימון
המלך אז אמר לו: "בני,
מאז אותה צרה, כבר חמוץ לי בלשון"
מכיוון שנשאר בן אחד שעוד לא זכה להתייחסות, מסתבר שחסר עוד בית.
חוץ מזה, מה לעזאזל עבר לבן הזה בראש?
כמו שאמרת, שנות השמונים:
"לימון מוסיף המון".
טוב, אז מצאתי את השיר.
כן, הסקרנות כרסמה בי… הינה השיר המלא בדיוק כפי שהופיע בטלויזיית ילדותנו (ואני לא חושבת שימחקו אותי – אחרי הכל, אני רק יושבת לדג על הזנב). ובלי עוד מילות פתיחה, הינה הוא:
1,2,3,4,5,6,7
מלך קרוקודיל לשבעת בניו
אמר: "קצת עצוב אני חש,
מי מכם שישמח את ליבי,
הוא את כתרי ירש."
הראשון הביא לו שבע פנינים
מקרקעית ים סוף.
השני קנה לו שבעה שעונים,
אך המלך נשאר עצוב.
השלישי הביא יהלומים שבעה,
ממלכת המדבר.
המלך אז חשב: "הממ, איזו סוכריה"
ושבע משיניו הוא שבר.
הרביעי לשמח את ליבו ניסה,
עם שבע טיפות לימון.
אמר המלך: "בני, מאז אותה צרה, כבר חמוץ לי בלשון."
החמישי הביא לו בושם נהדר,
בקבוקיםזהב שבעה.
המלך אז הריח – אוי!
נעשה לו קר, הוא קיבל נזלת נוראה.
השישי נתן לו שבע טבעות,
לענוד על אצבעות רגליו.
אך המלך נתקל בשטיח ונפל,
וכמעט שבר לו את האף.
הבן השביעי של מלך קרוקודיל,
שהיה תנין נבון וחכם.
אמר לו "אבל'ה, אל תדאג, אני אוהב אותך הכי בעולם."
מלך קרוקודיל לבנו השביעי אמר: "בני, שלך כיתרי. לא הבאת לי פנינים ולא יהלומים, אבל שמחת את ליבי.
הכתר הוא שלך לעולמי, בתקווה שא אכפת לך מאוד, שקניתי אותו בשוק לכבוד פורים והוא עלה לי רק שבע אגורות."
שבע!
סה"כ היית מאוד קרוב…
טוב, אז מצאתי את השיר.
ואתם אומרים שהשיר הזה היה ברחוב סומסום? הממ.. משום מה הוא לא זכור לי וגם לא הסיטואציה בה הוא הופיע. אבל מצד שני אתם מצליחים לזכור את המילים לשיר? איך אתם עושים את זה?
כמו שאמרתי - לא זוכרים.
מצאתי את השיר (בוידאו). כן, הוא היה ברח' סומסום, אבל זכרתי רק את הבית האחרון וזה נדנד לי בראש…
בשנים שחלפו מאז
מישהו היה נחמד והעלה את השיר ליוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=a80bHUjpPpE
ובתגובה לסרטון פרסמו גם את השיר המקורי מרחוב סומסום האמריקאי:
https://www.youtube.com/watch?v=cg71djeZfos
שאגב עונה לקושיה של רד – הבן השביעי בנוסח המקורי הוא לא מניפולטור תחמן אלא פשוט בן מתחשב שעוזר לאביו לקום אחרי שנפל על הרצפה.
(תודה ליגואר שהחזיר אותי לכתבה הזו על רגע של נוסטלגיית ילדות)
אז הניסוח היה צריך להיות
"הבן השביעי של מלך קרוקודיל, שהיה תנין נדיב וטוב לב"
ולא
"הבן השביעי של מלך קרוקודיל, שהיה תנין נבון וחכם"
בין השורות: הוא עזר לאבא כי זה היה הדבר החכם לעשות, לא מתוך התחשבות.
או:
שאדם נבון וחכם מבין שיש להתחשב באנשים.
אחראי בד
אני פשוט גרוע בכל דבר אחר
לכל מי שעבד על סט, נשמע מוכר?
משפטים שנשמעו על סטים שעבדתי בהם:
"הוויט באלאנס! איפה הוויט באלאנס!?"
"אוקיי, מי לקח את המוניטור?"
"יותר מדי שמש, לא! יותר מדי צל, לא! יותר מדי שמש…"
"למה לא צילמת עם וויט באלאנס?"
"חבר'ה, עוד טייק אחד! נו, אל תהיו כאלה, רק עוד טייק אחד!"
"תשמע, בוא אני אסביר לך משהו על וויט באלאנס, אתה רואה את הירוק הזה?"
"עד מתי יש לנו לצלם?"
"עד לפני שעתיים".
"סליחה, יש לכם אישור לצלם פה?"
"מה, צריך אישור?"
"אקשן!"
"מה?"
"אקשן! אקשן!"
"טוב, למה אתה צועק?"
"טוב, יהיו לנו כאן שני setups וכאן עוד שניים."
"אבל יש לנו זמן רק לאחד".
"טוב, נו, יאללה כבר".
"ברגש, ברגש! מה, אתה קמת מהשינה?"
"תגיד, למה כולם יצאו ירוקים? לא השתמשתם בוויט ב…"
הא הא הא
בדיוק בגלל הו___ ב_____ צילמנו את הסרט שלנו בשחור לבן. כמובן שבקול רם אנחנו מסבירים את השיקול האמנותי ואת המטאפורה שזה אמור להעביר, אבל עמוק בפנים כולנו יודעים שפשוט לא רצינו להתעסק עם צילומים שיוצאים בטעות כחולים. :)
ראיתם את הטריילרים
ל'מיינוריטי ריפורט', החדש של שפילברג? כחול לגמרי. הוא בטח יגיד שזה היה בכוונה, אבל כולנו יודעים שהוא בעצם שכח לעשות וואייט באלאנס.
ראיתם את הטריילרים
האמת, הטריילר נראה קצת גס. RAW, אני מתכוון. כאילו לא גמרו לערוך ולשפר את התמונה.
ווייט באלאנס - קצת
סיפור אמיתי:
ה- 11 בספטמבר 2001. כולנו (אני, סנטיפי חברתי, ושותפתנו לדירה מעין) יושבים מול הטלוויזיה בהלם, לא קולטים את תמונות המגדלים הקורסים והאבק. בשלב מסוים סנטיפי שואלת למה כל הצילומים מאזור האסון צהובים. מעין, שלמדה קולנוע בתיכון (ובי"ג) תופסת את הראש כאילו היכה בה ברק, וצווחת, "הווייט באלאנס, אני לא מאמינה, הם לא הצליחו לעשות וויט באלאנס". לעינינו הנדהמות והשואלות מתחילה הבחורה לבכות (ככה, עם דמעות) ומתוך הבכי מסבירה לנו מה זה ווייט באלאנס, ושבאבק שהתפזר אחרי נפילת התאומים כנראה שלא ניתן היה למצו שום דבר לבן לעשות עליו וייט באלאנס. וזה, אחרי ההלם המוחלט, מה שהמחיש לה את גודל הסיפור.
סופרנובה.
אחד הסרטים הכחולים ביותר שראיתי.
אילו רק זאת היתה הבעיה
הכי גדולה של הסרט הזה…
בהחלט
זכרונות מימי הצילומים… אני מסתכלת עליהם בערגה… רגע, לא, זה היה סיוט! הייתי נותנת דוגמאות לדברים שהלכו אצלנו על הסט (בעיקר ריבים עם השחקן הראשי, שחשב שהוא מבין יותר ממנו בצילום ובימוי, אבל משום מה לא ידע לשחק בכלל), אבל זה כואב מדי להזכר בזה.
נראה שהווייט באלאנס* הוא נושא כאוב אצלך, לא? לנו הייתה מצלמה בכלל משוכללת – הWB שלה היה אוטומטי, ולא הצלחנו למצוא שום אופצייה לכוון אותו לבד! ובשילוב עם התאורה ה"מדהימה" שלנו (פרי ידיי – אני גרועה בזה), הצבעים בסרט שלנו יצאו מדהימים. (לא.)
_______
* ווייט באלאנס: אופצייה במצלמה שמודדת את טמפרטורת האור ביחס לצבע הלבן. בכל פעם שפותחים את המצלמה, צריך להתמקד על משהו לבן וללחוץ על כפתור הWB, וככה הצבעים יוצאים אמיתיים ולא הופכים לבן לכחול וירוק לאדום (אלא אם כן רוצים שהצבעים יהיו מעוותים, ואז אפשר לעשות משחקים נחמדים עם הווייט באלאנס).
אכן, טראומה
הצלמת שלי הצליחה איכשהו לצלם סצנה שלמה בלי וויט באלאנס, למרות בדיקותיי והפצרותיי החוזרות ונשנות, ובסופו של דבר, היות ולא היה לי מוניטור על הסט (ראו הודעתי הקודמת), הפשע התגלה רק בחדר העריכה.
(טוב, נו, בסרט סטודנטים עסקינן)
אני יודע שבמצלמות וידאו ביתיות יש אופציה לוויט באלאנס אוטומטי, אבל איכות הצילום פחותה בהרבה ממצלמות חצי מקצועיות או מקצועיות.
אולי כיוון צבעים ידני תורם לתמונה יותר טובה.
רק רציתי להגיד:
אנימטור.
כאילו זה לא היה ברור.
ואגב,
אנימטור, בפרוייקטים קטנים לפחות, הוא בדר"כ גם מפיק, גם במאי, גם שחקן, גם תסריטאי, גם צלם, גם מאפר, גם מוסיקאי, גם איש אפקטים וגם אחראי בד שחור ואסלה.
ועוד כמה…
אין ספק, זוהי הבעיה.
יש גם איזה עניין קטן עם הפלסטינים, הכלכלה ותאונות דרכים, אבל זה שולי.
שמע, מבחינתי זה לגמרי בסדר
שהפרעושים האלה יילכו להיות במאים, תסריטאים ומה שבא להם. כל עוד הם לא באים לשרוץ על החתולים שלי (שגם ככה זוכים במנה גדושה מדי של פרעושים), אני מרוצה.
אחרי הכל, מפרעושים בקולנוע ובטלוויזיה אני יכולה להימנע בקלות, אבל למנוע פרעושים בחתולים זו מכה שלא כתובה בתורה.
הך בפרעוש!
אה, להיפך.
כדי שתרבות תצליח, ותהיה באמת תרבות, אנשים צריכים לעשות מה שבא להם.
אז אם במקרה, לגמרי במקרה, ממש ממש במקרה יתגשם התרחיש שאתה מנסה לצייר, התרבות הישראלית רק תרוויח.
איכות היא דבר סטטיסטי. כדי שיהיו דברים טובים, צריכים להיות גם דברים מחורבנים. אז מי יודע, אולי מישהי או שתיים שתצאנה מהאתר הזה תהינה הדבר החדש בקולנוע הישראלי עוד חמש שנים? עוד 15?
אבל התרחיש שלך מגורד ממקומות אלמוניים ביותר. לא מדובר בשאלון השונה עקרונית מ – "מה הייתי עושה אם הייתי זוכה בטוטו".
בודדים האנשים כאן שאכן שוקלים קריירה קולנועית, אם פספס הדבר את עיני הנץ שלך.
[[הוסף עוד ערימת הגדים סרקסטיים כאן.]]
אה, להיפך.
זו טעות לחשוב ככה,
איכות היא ערך סטטסטי ?
בעוד כמה עשרות שנים יצאו מפה כמה בימאיות שישנו את פני התרבות בארץ ?
זו גישה מוטעית !
אם יש לכן כישרון, צאו תעשו משהו עכשיו ! אל תחכו. אין מה לבנות פה, יש לנו בעיה בלהעלות את הרמה בטלויזיה ובקולנוע כי יש המון יוצרים חסרי כישרון וצופים בורים שקונים את כל מה שמוכרים להם.
אני מאמין שיש קהל גדול שרוצה ודורש קולנוע וטלויזיה ישראלית איכותית, אבל באופן שבו מתנהלים הדברים במדינה הזו, צריך להיות משהו רציני שיגרום לאנשים להסתכל קדימה על ההובלה במקום על מיקום נאה בסטטיסטיקה הנוחה. טעות לכוון את עצמך להיות מליין בתחום. סרטים זה קודם כל אמנות, ורק אח"כ כסף.
תשאלו את כל האנשים בתעשייה ותראו שזה לחלוטין לא מה שהם חושבים.
בדיוק כמו שאני חושב שחברי כנסת צריכים להיות אמידים לפני שהם רצים לכנסת, כדי שלא יהיה להם תמריץ להחזיק בכיסא אלא רק לחולל שינוי, כך אני חושב שיוצרים בתחום הקולנוע צריכים להשיל מעליהם את החרא שנגרר איתם כל הקריירה ומתבטא בחומר ירוד שמדרדר את מצבנו האמנותי.
אף פעם לא טענתי שיש לי עיני נץ.
התגובה לתגובה שלי הוכיחה שהמקום הזה שורץ בפרעושים כמוני.
אתר יפה, כבר אמרתי.
תאכלו בורקס, זה עדיף על רביולי בקטשופ.
אני חייבת לציין שהכינוי שלך נפלא
צריך המון מודעות עצמית כדי להגדיר את עצמך בריש גלי "הבעייה שלנו". כן ירבו אנשים כמוך, שמודעים לכך שהם הבעייה.
לי זה דווקא נראה די יהיר.
*הוא* (או היא) הבעיה שלנו?
דווקא הוא (או היא)?
*ה*בעיה?
זה כמו ההוא שקורא לעצמו "הבדיחה של אלוהים" – זה לא יהיר לחשוב שדווקא אתה הכי פתטי מכולם?
אני בטוח שהבחור החביב יסכים
לוותר על ה' הידיעה, ולקבל את התואר של "אחת הבעיות שלנו".
זה כבר מתחיל להישמע
כמו מערכון האינקוויזיציה הספרדית של מונטי פייתון…
ל*זה* לא ציפיתי.
זה לא יהירות
אני מסוגל להוכיח זאת ;-)
#############################
כרגע עשית כך.
דעותיך מעניינות הן,
אבל חוץ מהרעיון המרכזי (יש הרבה חרא) לא הבנתי מה אתה אומר.
הידעת? את השפה המציאו כדי שהיחיד יוכל לתקשר עם אנשים שהם *לא* הוא, ואף נמצאים לגמרי מחוץ לראשו.
שטויות.
את השפה המציאו כדי שאפשר יהיה להוסיף טקסט לפרסומות של מקדונלד'ס. וזה בדוק.
שמע,
אני לא מבין על מה אתה מדבר.
אתה טוען שיש בישראל המון אנשים שעושים סרטים בשביל כסף, ולכן עושים סרטים רעים.
אתה טוען שאם עוד אנשים ייכנסו לתחום (כדי לעשות כסף) המצב יהיה עוד יותר רע.
אתה יכול להסביר לי באיזו מדינה אתה חי? כי ישראל זה בטח לא.
בישראל לא עושים סרטים בשביל כסף, מהסיבה הפשוטה שכמעט אף אחד (חוץ מאיבגי) לא עושה פה כסף מסרטים. איך אפשר להתמסחר כשאתה חי על תקציב אפס? אם מישהו מחליט שהוא הולך על קריירה קולנועית *בישראל*, אתה יכול להניח שאחד מהדברים הבאים נכון, אם לא כולם:
1. הוא בעל נטיות מזוכיסטיות.
2. הוא מחויב באופן יוצא דופן לעשייה אומנותית, מעל ומעבר לזוטות כמו בית, משפחה ואוכל.
3. הוא יצא מדעתו.
המצב האמיתי, בניגוד לזה שאתה מתאר, הוא ש*אין* עשייה קולנועית בישראל. הצב האמיתי הוא שגם בעלי הכישרון וגם חסרי הכישרון חיים מהיד לפה ולא מצליחים להפיק סרטים.
ובקיצור: אם מישהו באתר הזה החליט שהוא הולך לעשות קריירה בסרטים 'בשביל הכסף', הוא לא מציאותי וגם לא שמע את זה באתר (אולי רק ממך).
בדיוק
הסיבה היחידה שאני למשל, משערת כבר מעכשיו שאני לא אעסוק בתחום הקולנוע בישראל כשאהיה גדולה, היא כי אני ריאליסטית ויודעת שאי אפשר להרוויח מזה שום כסף.
תגידו שאני חומרנית, תגידו שאני לא יכולה להיות אמנית אמיתית, אבל מה לעשות שככה זה פה. ובעוד שבתחומים אחרים (מוזיקה, ציור) אפשר לעסוק כאומנות ולא להרוויח כלום, בשביל להכין סרט צריך גם הרבה תקציב וזה משהו שאין לרוב האנשים שרוצים לעשות את זה.
אמרת (ופה אני מגיבה בעיקר להודעה של "הבעיה שלנו" ולא לנונין) שאצלנו "כסף, אגו וחוסר כשרון יוצרים סרטים". איפה אתה יכול לתת לי דוגמה לזה? אני חושבת שרוב הסרטים הישראליים שיצאו בשנים האחרונות דווקא היו טובים מאוד, יחסית לתנאים שהם נוצרו בהם. הצרה היא רק שאין קהל, ואם אין קהל אין כסף, ואם אין כסף אין שום הצדקה ליצור סרטים. לא סתם אמרו שכסף מסובב את העולם.
בדיוק
הבעיה לגבי קהל,כמו שמשה איבגי אמר בראיון ליאיר לפיד,היא שאנשים כן רואים סרטים ישראלים, אבל לא בקולנוע אלא בוידאו.
לדעתי,אם הסרט מענין,אין שום סיבה לחכות לוידאו ואפשר לראות אותו בקולנוע כמו סרט לועזי.
אני ראיתי בקולנוע את "מרס תורכי", "MADE IN ISRAEL" ו"ג'ירפות" ונהניתי.
הבעיה בקולנוע
רק אחת? יש כמה, והפעם במקום מספרים אני אשתמש בנקודות:
• כרטיסים עולים יותר מדי כסף, לכן צריך לבחור בקפידה את הסרטים שהולכים לראות.
• בקולנוע ישראלי קשה לפעמים להבין מה הדמויות אומרות כי אין כתוביות (סאונד הוא לא התחום הכי טוב של הקולנוע בישראל, ואני גם ככה לא שומעת טוב כל דבר שאין לו כתוביות) אז אני מעדיפה כבר לקחת בוידאו ולהיות מסוגלת לשים את זה כמה חזק שאני רוצה, כמה פעמים שאני רוצה.
• בחזרה לנקודה הראשונה, קולנוע הכי כיף לראות בו סרטי אפקטים, וסרטים ישראלים הם לרוב (או בכלל) לא סרטי אפקטים, לכן אין סיבה ממשית לראות אותם בקולנוע (חוץ מאולי לתמוך בתעשיית הקולנוע הישראלית).
ולמרות כל מה שאמרתי, לא זכור לי שום סרט ישראלי ששכרתי בוידאו אי פעם. אני רואה אותם בקולנוע כמה שיוצא לי, ואם לא זה – מתישהו הם כבר בטוח יגיעו לטלוויזיה…
סאונד ישראלי
אנג'לינה, ליכלכת. מזה שנים רבות (כמעט עשור) שהסאונד בסרטים ישראלים משובח, לפחות ברמה ההקלטה והמיקס. כמעט כל הסרטים שנעשו בארץ לאחרונה זכו לסאונד בדולבי, שכמעט בכל המיקרים ליטש אותו איזה בחור בריטי סופר מקצוען ששמו פרח מזכרוני כרגע.
(אנחנו עדיין בפיגור בכל מה שקשור ל-FOLLEY, שזה, בקצרה (!!) "דיבוב" אפקטים לאחר הצילומים. למשל, הקלטה של צעדים, הוספת סאונד של אבן נופלת לאגם, ושאר פרטים קטנטנים בסאונד שאתם בכלל לא שמים לב אליהם, אבל היעדר הפרטים האלה בסרטים ישראלים הרבה פעמים גורר את תחושת המלאכותיות המתלווה אליהם. שימו לב למשל שהבגדים שלכם משמיעים סאונד של חיכוך כמעט עם כל פעולה, ובסרטים ישראלים כמעט לא שומעים את הסאונד הזה)
בכל אופן, הבעייה העיקרית עם הסאונד בסרטים הישראלים כלל לא קשורה לתחום הסאונד, אלא לתחום המשחק. למרבית שחקני ארצנו יש בעיית דיקציה. זה הכל. זה הולך ומשתפר מדור לדור, יש לציין.
באמת? לא שמתי לב
מה שיכול להיות משתי סיבות: או שלא ראיתי מספיק סרטים ישראליים מלפני עשור, ואין לי למה להשוות את הסאונד הנוכחי, או שבגלל שהשמיעה שלי גם ככה לא מושלמת, אני לא שמה לב להבדל.
בעצם זה בולט בעיקר בסדרות טלוויזיה ישראליות, פחות בסרטים: פשוט קשה להבין מה הדמויות אומרות, כי לא שומעים! רק לי יש את הבעיה הזאת, או שעוד מישהו מסכים איתי?
anilegna, משעה את עצמה מהסקר הזה ל-24 שעות, לאחר שכמות התגובות שלה בו הגיע לכ10% ממנו, וזה מפחיד. (מצד שני, אני במילא אחזור מחר ואענה על כל מה שרציתי לענות… נו טוב, אז אולי לא.)
מסכימה במאה אחוז.
פשוט סיוט, לא שומעים כלום!
סאונד ישראלי
דווקא בסרטים ישראליים שומעים את הדברים האלה הכי חזק. זה יכול להיות סרט שבו כשהדמויות מדברות בקושי שומעים אותן, אבל שומעים כל חפץ נופל, כל רוח, כל נשימה, כל דבר שנשבר בעוצמה כפולה.
(ותאמת, אני אוהבת את זה. זה מה שנותן לך את ההרגשה שזה סרט)
איזה אושר של פלאשבק לשיר אשיר בגשם.
עכשיו אני אסתובב משועשעת יום (ערב. לילה?) שלם.
אתה צודק
תפתחו פעם אחת את אחת מאופרות הסבון הישראליות אם אתם רוצים לצחוק. תנסו את זה. השחקנים שם לא יודעים לשחק, העלילה טפשית והבימוי דפוק…
אבל מה? העיקר ולעשות כמו בחו"ל. שם עושים אופרות סבון? נעשה גם אנחנו. נלך ברחוב וכל אחד שנראה פחות או יותר כמו בן אדם ניקח אותו ונמצא לו תפקיד קטן בסדרה.
מדי פעם יש הברקות, ומוצאים שחקנים שבלי בעיה יכולים לצאת לחו"ל ולהצליח (כרגע אני לא מוצא כי זה אחד מיני רבים, ואחת מיני רבות (בשביל פליסיטי)).
אז אם מישהו מכם שוקל קריירה קולנועית (כמוני למשל), שייבדוק בהתחלה שבאמת יש לו את הכישרון והכוח, למקרה שהוא יצליח, להתמודד עם זה.
ואין מה להכחיש, בימינו הקולנוע הישראלי דפוק! אם סרט כמו אסקימו לימון נחשב טוב אז מי יודע…
כמה דברים
1. אופרות סבון זה לא דוגמה לשום דבר – כל דבר שקשור לכשרון רחוק מהן (חוץ מאיפור ותפאורה, נראה לי שדווקא די הולך להם בזה), ואני חושבת שהיוצרים שלהן יודעים את זה, ולא משלים את עצמם לרגע שהשחקנים למשל יודעים לשחק. הם לא מחפשים אנשים שיודעים לשחק.
2. גם בחו"ל זה בדיוק אותו דבר (בכל הנוגע לאופרות סבון).
3. אתה מתייחס רק לאספקט המשחק (כנראה כי זה תחום שקרוב אליך, הרי העדת על עצמך שאתה שחקן מעולה) אבל "כשרון וכוח" צריכים להיות גם בשביל שאר התחומים, ואני מאמינה שכל מי ששוקל קריירה קולנועית באמת יש לו כשרון. מי שאין לו כשרון, בדר"כ לא מצליח.
4. אסקימו לימון לא נחשב טוב ע"י אף אחד, חוץ מאולי יורם גלובוס והבן שלו. אסקימו לימון זה רע.
אתם מדברים על ''החגיגה נמשכת''?
כי אסקימו לימון הראשון אולי לא היה פסגת הקולנוע הישראלי, אבל בפירוש לא היה סרט רע.
מצד שני,
ראית פעם סרט פורנו ישראלי?
אה, לא. אתה קטין.
בכלופן, אתרע מזלי לאחרונה לראות אחד כזה. הצחוקים של הלייף.
אפשר
לעלילה?
עלילה?
בז'אנר הזה?
עד כמה שאני יודע, הבה נאמר, אפילו עקיבא גולדסמן לא היה מתגאה ב'תסריטים' של סרטים כאלה.
היו שם כמה עלילות,
שהמצחיקה מכולן היתה הראשונה. בחורה משתזפת איפשהו באילת. מגיעים כמה חיילים (סלנג צבאי מוגזם ומצחיק בטירוף) ואומרים לה שזה שטח צבאי סגור ושהם חושבים לעצור אותה (יה, רייט). ההמשך די מובן מאליו.
מצחיק נורא, כולל השיחות שלהם עם המפקד שלהם בקשר תוך כדי. משחק מחריד, אגב.
טוב, בואו נבדוק את המים
כבר כמה זמן יש לי רעיון בסיסי לסרט, כתבתי סצנה אחת והשאר מפורק לכל מיני קטעים נפרדים. הבעיה היא שאני לא מצליח לבד ליצור מהם את הסיפור שאני מעוניין בו, בעיה של חוסר ריכוז, זמן, ומוטיבציה.
לכן החלטתי שאם אני רוצה להשלים את התסריט, אני אהיה זקוק לעוד מישהו.
ולכן, אם יש כאן מישהו או מישהי שאי פעם חטאו בכתיבה של סיפורים קצרים או תסריטים, ובא להם לנסות לבצע מעין כתיבה משותפת והחלפת רעיונות, מדובר בתסריט למותחן באורך של לא פחות מ-30 דקות.
דבר חשוב נוסף: רצוי, אבל לא הכרחי, ידע במבנה של מותחנים וסרטי אימה, ורצוי גם לאהוב את הז'אנרים האלו.
הרעיון הוא לא של סרט מפלצות או אפקטים מיוחדים. (בכל זאת, ישראל).
אני עדיין לא יודע מה אני רוצה בדיוק לעשות עם זה, זה תלוי בעיקר באורך סופי של התסריט.
ניתן גם לשלוח לי אי-מייל בנושא.
רוב תודות.
תסריט
אני יכול לנסות ולעזור לך, אבל אם אתה צריך שחקנים אני אתייצב אצלך עוד באותו היום.
מצידי זה יכול להיות ניצב.
תשלח לי תשובה לאימייל שכתוב או ל: amritana@hotmail.co.il
סרט בכיכובו של ויבי?
אני גם מחכה לזה וגם מצפה לזה!
תודה על ההתעניינות
קיבלתי את האי-מייל שלך.
לצערי, כרגע אין לי צורך בשחקנים או ניצבים משום סוג, אני אפילו לא קרוב לאיזושהי הפקה מסוג כלשהו, אני רק מחפש אנשים שכבר כתבו תסריט שלם אחד או שניים בעבר, מפני שכדי לגשת ישר לעניין דרושה שליטה מוחלטת בכתיבת תסריטים, היות והפרויקט הנ"ל מבוסס המון על פירוק סצנות, שכתוב, בניית דמויות ושאר ירקות כאלו.
הסיבה שאני עונה לך כאן ולא באי-מייל היא ששכחתי לציין דבר חשוב נוסף, היות וכולם כאן אנונימיים בענייני גיל וכאלה, עליי לציין שלבד מהדרישות שפרסמתי בהודעות הקודמות, השותף הפוטנציאלי לכתיבה צריך להיות בן 20 פלוס ומעלה לפחות.
ולכל התסריטאים לעתיד...
דפדפתי במחברת-הקשה הישנה שלי, וגיליתי את ההערות החכמות שסיכמתי מתוך ספר מצויין מאוד ומומלץ בחום (ובקור, ובכל מזג אוויר) – "כיצד לכתוב תסריט", מאת קובי ניב.
זה כתוב היטב, זה קריא, זה משכיל מאוד וזה נותן לך את הדחיפה ההיא שהיית צריך כדי לשבת ולסיים את התסריט שלך…
מנסיון :)
איך לכתוב תסריט (הוליוודי)
זה שמו המלא של הספר של קובי ניב, או לפחות זה *צריך* להיות שמו המלא. לא שזה ספר רע לגמרי. אבל זה ספר שהיומרה שלו היא איפשהו בין חוצפה, פאשיזם וטפשות. כן לומדים ממנו הרבה, ולפעמים גם על דרך השלילה… אבל זה ספר מאוד מוגבל בסך הכל, והוא מתייחס בעיקר לכתיבה תבניתית, שאומנם חשוב להכיר ואף לתרגל, אבל אפשר לכוון גבוה יותר ולבדוק איזורים מקוריים יותר בתסריטאות.
ועדיין
ספר מאוד משעשע ומעניין, בעיקר אם אין לך שום ידע בקולנוע ושום כוונה לכתוב תסריט אי פעם. בוא נשנה את השם שלו ל"איך להבין תסריט (הוליוודי)" ונסגור.
איך לכתוב תסריט (קוביניביות)
מהיכרותי החצי-אישית עם קובי ניב (למדתי אצלו 'מבוא לתסריטאות') הרי מדובר בתכונותיו האישיות יותר מאשר בכל דבר אחר. היינו מכנים את השיעור 'קוביניביות' פשוט בגלל הביטחון המוחלט של המרצה שכל מה שהוא אומר הם דברי אלוהים חיים, כולל הכללות גסות וקטילות שלא-במקומן. מה גם שידידה שלי העוסקת בתחום ספרה לי שהיא מצאה כמה ספרי תסריטאות באנגלית שקובי ניב העתיק מהם חלק נכבד מספרו, ללא מתן קרדיט.
זה לא אומר עדיין שהספר הנ"ל הוא מיותר. להיפך, הוא יעיל מאוד אם משתמשים בו בתור כרטיס כניסה לעולם התסריטאות, ומשלימים אותו ע"י קריאת חומר נוסף (מומלץ, בעברית, 'סינמה נייר' של אברהם הפנר, שעוסק בעיבוד ספרות לקולנוע). אפשר אפילו להציע את 'מבחן קובי ניב', שהולך ככה:
1. קרא את 'איך כותבים תסריט'.
2. אם הספר לא עניין אותך בכלל, אתה לא צריך להיות תסריטאי.
3. מצד שני, אם הסכמת עם כל מה שכתוב שם ואין לך שום טענות, אתה בפירוש לא צריך להיות תסריטאי.
4. אם קראת, התעניינת, ופתחת טענות נגד – יש לך עתיד.
ספר מעולה
אני בדיוק התחלתי לקרוא אותו עכשיו ואני נהנה מכל מילה.
מומלץ!
(זהו, עכשיו כשעשיתי את הרושם שאני יודע לקרוא, אני יכול לעשות את עצמי קורא את הפתיל על העריכה)
תראו... תשמעו...
נכון, הוא מדבר רק על תסריטים שבלוניים. נכון, הוא מדריך לכתיבה הוליוודית. נכון, זה לא המאמר המלומד הטוב ביותר שתמצאו.
אבל הוא קריא *מאוד*, בניגוד לרוב הספרים בתחום, הוא מצויין למי שלא הלך למגמת תקשורת ולא יודע כלום על תסריטאות והוא באמת עושה חשק לסיים את התסריט.
לא אמרתי שצריך לקחת אותו כדברי אלוהים חיים… אבל אני סומכת על הסלקטיביות הטבעית של קוראי האקווריום האינטליגנטים. ספר מאוד מומלץ למי שמנסה להתחיל, ולא מוצא את הידיים והרגליים.
לי הוא עזר.
מסכימה בהחלץ.
למעשה אני מסכימה גם איתך וגם עם נונין. בתור אחת שלא מבינה בנושא, הספר נתן לי מידע בסיסי – ועצם המוחלטות המגוחכת של הרבה מהספר גרמה לי אוטומטית למחות ולהתחיל לחשוב מה היתה הגישה •שלי• אם הייתי כותבת תסריט. אז אני משערת שזה שם אותי בקבוצה הרביעית של נונין, איזה כיף לי.
ובאמת שמי שעוקב אחרי כל ההוראות של ניב לא יכול להיות אינטליגנטי במיוחד. אפילו שם הספר – "איך לכתוב תסריט" – מעורר מחאה מיידית. מה זה איך לכתוב תסריט? איך לכתוב ספר? איך לכתוב שיר? מה האורך של חבל? הייתי בטוחה שזה נעשה באופן מכוון כדי להסביר לך שבניגוד לגיחוך הטבעי שמעלה בך הכותרת, לכתיבת תסריט דווקא כן יש חוקים בסיסיים (מזכיר לי את המחשבה מאחורי הסלוגן "רק שרון יביא שלום"). אבל לפי התיאור של נונין יכול להיות שניב אפילו לא רואה את הגיחוך שבזה.
אני מבהיר
זה לא שהספר של קובי ניב, או ההרצאות שלו, לא עזרו לי. אבל מי שחושב שהוא יקרא את 'איך לכתוב תסריט' ואז יכתוב מייד משהו בסדר גודל של 'ממנטו', טועה.
אבל מי שכתב את ממנטו,
צריך לדעת לשלוט ביסודות, וזה מה שהספר של קובי ניב מלמד. יסודות של כתיבת תסריטים.
משם כל אחד יכול להמשיך לאן שבא לו, ולשחק עם הפורמט, אבל את המבנה הקלאסי מכיר כל תסריטאי.
"ספרות זולה" למשל הוא לקיחת המבנה הבסיסי הזה, ערבובו, והיפוכו על הראש, אבל אם טרנטינו לא היה מכיר את הבסיס, איך הוא היה משנה אותו?
כתיבה תסריטאית היא הרבה יותר טכנית מכתיבת ספרים, ופחות גמישה, ועדיין, גם היום, אותם עקרונות בסיסיים שמתוארים בספר של קובי ניב מיושמים בשבעים אחוז מהסרטים, בטח ובטח שבסרטי המיינסטרים. ולתסריטאי מתחיל הספר הזה יכול בהחלט לעזור, ולאו דווקא לשמש כמילים חקוקות בסלע.
הנקודה היא
שאותם עקרונות יסוד הם, תסלח לי על הביטוי, מובנים מאליהם, לפחות למי שהתנסה בכתיבת סיפור מכל סוג שהוא. לא אגיד שהספר של קוביניב לא חידש לי כלום, אבל בתור מי שעוסק בכתיבת סיפורים (קצרים וארוכים) הרבה שנים, קראתי אותו במטרה להבין את ההבדל בין כתיבת סיפורים ותסריטאות. מה קיבלתי? מדריך לכתיבת סיפור, עם תוספות די-מגוחכות כמו 'אם אורך הסרט 90 דקות, המאורע המחולל צריך להתרחש בדקה ה- 15 של הסרט' וכד'. רוב האלמנטים שניב מתייחס אליהם (התחלה, אמצע וסוף; קונפליקט; גיבור ראשי) מצויים באותה מידה בסיפורת נוסחתית. ספרים כמו 'סינימה נייר' של הפנר (שהזכרתי כבר) היו הרבה יותר יעילים עבורי מבחינת הנחלת היסודות של מה עובד, ומה לא עובד, בקולנוע.
(וחוצמזה, גיליתי שעל השאלה 'כמה אינפורמציה צריכה להיות בתסריט', אנשי הקולנוע שתחקרתי חלוקים בדעותיהם בצורה מזוויעה)
((ועוד חוצמזה, אם אתה עדיין מעוניין בתסריטאי, שלח אלי דואל ואשמח לשלוח אליך תסריט שכתבתי עם ידידה לפני כשנתיים))
ואם לא התנסיתי בכתיבת סיפור?
הסיפורים האחרונים שכתבתי היו, למיטב זכרוני, כשהיתי בכתה ד' בערך, כשכל יום התחלתי סיפור חדש ולא תמיד סיימתי אותו.
אז אולי אני לא דוגמה טובה לאחת שכותבת סיפורים באופן קבוע, אבל אני כן קוראת אותם. ועדיין, מעולם לא עצרתי לנתח את המבנה של סיפורים, או סרטים לצורך העניין, ולשים לב לתבנית שחוזרת ברובם.
רק בכתה י"א כשהצטרפתי למגמת קולנוע ולימדו אותנו על יסודות התסריט, התחלתי להסתכל על סרטים באור שונה ואמרתי לעצמי "DOH, איך לא חשבתי על זה קודם".
הרי תסריטים נכתבו בשיטה הזאת עשרות שנים עד שבא מישהו וניתח את זה (מי זה היה באמת? מעניין), וכמו שליונל פרישמן אמר, בשביל לסתור נוסחה צריך קודם לנסח אותה.
אז את הסיפורים+סרט שכתבתי והסיפורים+תסריטים שאני עוד אכתוב בחיי (בתקווה) אני לא מתכוונת לעשות לפי הנוסחה הזאת, אבל לפחות אני אדע שאני לא עושה את זה ככה.
והספר של קובי ניב? קראתי אותו ברפרוף תוך 5 דקות בערך – כמו שצריך…
עזרה בבקשה.
מישהו יכול להגיד לי איזה ספר לפי דעתו יכול לעזור במידה הרבה ביותר, שיהיה בעברית, ומה הוא מחירו?
אפשר לציין גם איפה אפשר למצוא את הספר הזה, ואני מוכן גם לקחת לזמן מה ספר משומש.
בתקווה שהלינקים יעבדו
יסודות כתיבת התסריט
http://www.dbook.co.il/dbook/product.asp?pf%5Fid=39%2D1461&category%5Fid=50107
סינמה נייר
http://www.dbook.co.il/dbook/product.asp?pf%5Fid=158%2D55329&category%5Fid=50107
ספרות התסריט
http://www.dbook.co.il/dbook/product.asp?pf%5Fid=31%2D1128&category%5Fid=50107
ועוד הרבה סרטים בנושאים שונים על קולנוע, באתר דיבוק
http://www.dbook.co.il/dbook/found_items.asp?mode=portal_category&category_id=50107&upper_level_string=100025;11;!!11
איך לכתוב תסריט (קוביניביות)
נונין, או איך שלא קוראים לך. תלמידי הלא יקר לשעבר. במקרה נתקלתי רק עכשיו בדברים שכתבת כאן על ספרי הישן "איך לכתוב תסריט" (אגכ, חבל שאתה מתייחס לספרי מ-1994 ולא לספרי החדש והטוב יותר "תסריטאות" מ-2005, אבל לא זה כאן העניין) ובדבריך כאן יש משום הוצאת דיבה שאין לה שום אחיזה במציאות (כאילו העתקתי קטעים שלמים מספרים באנגלית בלי לתת קרדיט). גם אם זה "רק" אתר באינטרנט, חוקי מדינת ישראל עדיין חלים עליך (וניתן למצוא אותך), ולפיכך מחק את דבריך הללו והתנצל עליהם. ולא – אחפש אותך ואתבע אותך ותפסיד ותשלם, תאמין לי. קובי ניב.
זוהי באמת הוצאת דיבה?
הוא הרי אמר שהוא שמע מחברה שלו טענה, לא שהיא טענה מבוססת.
ובכל מקרה – ואותי קל מאוד למצוא – אם מטרתך היתה טיהור שמך, נראה לי שהשגת מטרה הפוכה: הרושם שנותר מן ההודעה שלך אינו רושם חיובי, בלשון המעטה.
אני חייב לציין שאת הצד המשפטי אני לא מכיר
(אם כבר – אין איזשהו חוק התיישנות? בכל זאת, ההודעה של נונין נכתבה פה לפני שלוש שנים).
מה שכן: אני בהחלט מבין ללבו של מר קובי ניב, שחלק מעבודותיו (במיוחד שיתופי הפעולה שלו עם דודו גבע ז"ל) הערכתי מאוד. לו אני הייתי כותב ספר וקורא עליו דברים מהסוג שהופיע בהודעה של נונין, יש לשער כי הייתי מתעצבן. אבל אין שום חוק נגד לעצבן אנשים שכתבו/ציירו/ביימו או מה שלא יהיה (אחרת חלק גדול מכותבי הביקורות באתר – ואני בראשם – היינו כבר יושבים בכלא מזמן). עד כאן – בנושא הביקורת של נונין על ניב.
מצד שני, לו הייתי קורא הודעה המאשימה אותי, אפילו ברמז, אפילו בסגנון "שמעתי ש…" בהעתקה ללא קרדיט (וזוהי האשמה בפלילים), אין לי ספק כי הייתי רץ לטלפון לדבר עם עורך-הדין הקרוב למקום מגורי.
עם זאת, ובהתחשב בכל הסייגים שהועלו כאן (ושוב – רבאק, זו הודעה שנכתבה לפני שלוש שנים תמימות, ואני בספק אם *מישהו* קרא אותה בשנתיים האחרונות), אין ספק כי התגובה של מר ניב מנוסחת באופן אומלל למדי, שאינו מוסיף לו כבוד. דרישה (אפילו תקיפה) להתנצלות היתה צריכה לבוא לפני איומים בתביעה או התבטאויות שמזכירות יותר את אנשי הפשע המאורגן ("ניתן למצוא אותך" וכו').
וזה כששאר ההודעה שלו בכלל ממליצה על הספר,
וכך גם הפתיל שבעקבותיה. oh well.
אין לי נסיון במשפטנות
אבל ההגיון הפשוט אומר כי אין בסיס לתביעת דיבה אם הדובר ציין מראש שמדובר בשמועה ולא בעמדה שהוא דבק בה. חוץ מזה, "ניתן למצוא אותך" יכול להיחשב כאיום ולזה בטח יש בסיס לתביעה. שלא לציין את האפשרות שמישהו מתחזה לקובי ניב וכותב בשמו ללא ידיעתו.
...וגם שלח מייל נזעם לעורכים,
שכביכול מחקו את תגובתו.
(רוצה לומר: מבלי להתייחס למקרה עצמו, זו לא נראית לי התחזות)
אוקיי, רק מוודא
אגב, מעניין אם "אתר זניח" זו הוצאת דיבה.
כן, נכון
ואם מישהו היה כותב עליך שהוא שמע מידידה שלו שבשעות הפנאי שלו אתה אונס ילדים, אז מה זה היה ניראה לך? ולא אכפת לי בכלל מה כולכם, כל המגיבים, חושבים על אישיותי הבלתי נלבבת לדעתכם. מדובר בהוצאת לשון הרע, גם אם זה באתר זניח, בתחום המקצועי שלי. ואתם יכולים לקשקש וללהג כרצונכם. זה לא ישנה את העובדות.
התגובה נכתבה ב2002
היא לא ממש היתה יכולה להתייחס לספר מ2005.
איך לכתוב תסריט (קוביניביות)
בהודעה נכתב במפורש שמישהי אמרה לי את הדבר, כלומר שאין לי מושג אם הוא נכון או לא (לא בדקתי את העניין בעצמי). בכל אופן, אם זה יעזור למישהו, אני מוכן ומזומן שהתגובה תוסר באופן מיידי ו/או תיערך על-ידי העורכים.
כמו שאתה יודע,
אין לנו אפשרות ולא רצון לערוך תגובות. גם לא הייתי רוצה למחוק את התגובה הזאת, שהיא התחלה של פתיל מעניין (וגם, צריך לציין, מהווה בעיקרה ביקורת *חיובית* על הספר של קובי ניב). האם יהיה מוסכם על כל הצדדים להכריז שההודעה נבעה מאי הבנה או טעות ולסגור את העניין בשלום?
לגבי האפשרות הטכנית
לא ידעתי אם פשוט אין או שיש ואתם לא משתמשים בה בדרך כלל.
לגבי הדברים:
הדברים נאמרו לי בשיחה פרטית לפני שנים על-ידי מישהי שאני כבר לא בקשר אתה (למעשה אני לא בטוח שאני זוכר מי אמרה את זה). אני חוזר ואומר שאינני עומד מאחורי הטענה, אין לי מושג אם היא נכונה, ופרסומה באתר נעשה בתום לב ולמעשה בהערת אגב שאינה מרכזית להודעה. אם פרסום פגע באיזשהו אופן במר ניב, הריני מתנצל .
סיכום מבחינתי
א. אתם (המגיבים ובעיקר העורכים) צריכים להבין את ההבדל בין ביקורת (חיובית או שלילית, זה לא משנה) לבין עובדות. מותר לכתוב שספר או סרט או אתר הוא טוב,לא-טוב, בינוני, מחורבן, זניח, טפשי, אידיוטי ומה שאתם רוצים כהבעת דיעה. אסור לכתוב ואסור לפרסם שהספר הסרט וכו' מועתק, כולו או חלקו, כי זו טענה עובדתית, אלא אם יש לכם הוכחות לטענתכם זו. אם כתבתם או פרסמתם במקום פומבי (וזה יכול להיות גם אמירה בבית קפה) דבר שכזה, אתם עלולים להיתבע על הוצאת לשון הרע.
ב. במקרה הזה נונין (אני מבין שזו בחורה) הוציאה את דיבתי רעה במשפט הזה שלפיו מישהי אמרה לה שחלק נכבד מהספר שלי מועתק, מה שלא נכון, ומה שנונין עצמה לא יכולה כמובן להוכיח. משפט כזה נתפס על-ידי קוראיו כעובדה, והוא לא כזה. אין חלקים גנובים או מועתקים בספרים שלי, לא בזה ולא באחרים. נקודה. על כן אמירה זו פוגעת בשמי הטוב, במוניטין שלי וכו' וכו' ולפיכך חובה עלי לתבוע תיקונה המיידי.
ג. להבא בבקשה הקפידו (כל הכותבים) לא לזרוק סתם דברים בחלל האינטרנטי, אלא אם אתם ממש עומדים מאחוריהם (מה שלא היה במקרה של נונין).
ד. ולגבי העורכים/הבעלים של האתר – זה שמישהו כתב ואתם רק פרסמתם לא פוטר אתכם מאחריות, לא מוסרית ולא משפטית. אסור לכם לפרסם דברים שכאלו,ואתם חייבים למחוק אותם או לא לפרסמם כלל. אחרת גם אתם עלולים להיתבע ובהחלט להפסיד ולשלם פיצויים וכל הכרוך בכך.
ה. הפעם, אם תתווסף הערה של המערכת, שהמשפט ההוא של נונין לא היה לו על מה לסמוך, ואתם מצטערים על פרסומו, ממש כפי שנונין עצמה כבר התנצלה, אראה את העניין כסגור, וזהו.
יאללה ביי. קובי.
סיכום מבחינתי
האמת שאני דווקא בחור, אבל מי שאמרה לי את הטענה הזו (בשיחה פרטית) הייתה בחורה.
חשוב לי לומר כשפרסמתי את הדברים האמנתי שסיוג הדברים ככאלו שנאמרו לי ע"י אדם אחר ימנע מהם להיות בעייתיים מבחינת החוק.
אשמח אם אכן המערכת תפרסם הודעה כגון זו שביקש מר ניב בסוף דבריו, וכך נוכל לראות את העניין כסגור.
האמת, שאתה קצת טועה
אין לי השכלה משפטית, אבל בדיון חברתי שאני עורך עם חברים בבית קפה ואני אומר :
*לדעתי" א' ב' וג', אין בכך הוצאת דיבה.
במיוחד אם אני מסייג ואומר שזו דעתי !
(הלא, לשיטתך, כל דיון היה בטל מעיקרו, כי אדם לא היה יכול להגיד שיש לנו שילטון מושחת, שאדם אחר הוא פושע, וכו' וכו'.)
זה לא אותו הדבר
דיון שאתה עורך בבית קפה לא נשמר במדיה דיגיטלית וניתן לגישה באמצעות חיפוש פשוט. עובדה, למשל, שקובי ניב מצא את ההודעה של נונין שהיא כבר בת שלוש שנים.
נורא מביך אותי לשאול.
אבל מה כבר כל כך גדול תפקידו של הצלם מבחינה אמנותית אם הבמאי הוא זה שאומר לו ברוב המקרים היכן להניח את המצלמה.?
בוא נגיד את זה ככה:
נגיד שאני במאית. ונגיד שאני אומרת לך: "תצלם לי את הסצינה הבאה מזווית כזו, עם תאורה כזו, שזה יזכיר את הזוויות ואת תנועת המצלמה מהסרט ההוא, וייראה ככה וככה".
אתה תדע לעשות את זה? ואם כן, כמה טוב תדע לעשות את זה? ונראה לך שעשוי להיות הבדל בין כמה טוב מבצע את זה צלם אחד לכמה טוב מבצע את זה צלם אחר?
בלי שום ידע בקולנוע, התשובה נראית לי די ברורה.
צלמים, במאים וכל השאר
(על הדינמיקה בין הבמאי וצוותו)
גרסה ארוכה בדף קצר:
כתבה מספר 620
גרסה מקוצרת בדף ארוך:
כתבה מספר 506
ושוב,
אני מוריד בפניך את הכובע על מיני-מאמר מרתק נוסף.
שאלה קצת אחרת
אני חושב שאם השאלה היתה- איזה מהתפקידים הנ"ל הוא הכי מוערך בקולנוע, אז היתה תשובה ברורה.
התפקיד הכי מוערך בקולנוע לדעתי הוא אותם במאים אשר גם כותבים את רוב תסריטיהם והגאונים הם:
טרנטינו, וודי אלן, רוברט אלטמן, מ.נייט שמאלאן ועוד.
הם הגאונים של הקולנוע.
אהם
אבל זו *לא* היתה השאלה.
אז מה הנקודה שלך?
אתה צריך משקפיים.
חוץ מזה
רוברט אלטמן לא כתב את רוב סרטיו, אלא חלק קטן מהם, ובד"כ את הסרטים הפחות טובים שלו. (הוא כתב את משהו ללבוש…)
הוא כתב את ה- screenplay לתמונות קצרות, סרטו הטוב ביותר, אבל screenplay זה לא תסריט, הסרט מבוסס על ספר.
חוץ מזה, אין לי מושג איך הגעת למסקנה ששמאלאן הוא גאון, כבר אמרתי מזמן שלפי דעתי זורקים את המילה הזאת יותר מדי.
Screenplay זה כן תסריט.
ומה הקשר לספר לא הבנתי.
מעניין..
תמיד עשיתי אבחנה בין screenplay לתסריט. הייתי בטוח שהכוונה ב screenplay היא לגרסה מעובדת של התסריט המוכן, בה יש גם פירוט של ההיבטים הטכניים שיופעלו. מעין סטורי בורד כתוב. כמובן שעכשיו כשאני חושב על זה, אני לא רואה שום סיבה שיהיה דבר כזה. ואם כבר מדברים על זה, אז מה באמת ההבדל בין שניהם? בטח יש סיבה מסויימת שבגללה פעם כותבים בקרדיטים או ב imdb, לפעמים written by, ולפעמים screenplay.
כתבתי שהסרט מבוסס על ספר משום שהנחתי שעין חדה התכוון ברשימת הבמאים הגאונים לבמאים אשר כתבו את סרטיהם לבד, עם ייחוד שאף אחד אחר לא היה יכול לכתוב. לפי דעתי אלטמן לא נכלל ברשימה הזאת, הייחוד שלו הוא בדרך הצגת המצבים, לא בכתיבה שלהם.
חוץ מזה
העלית נקודה חשובה בנוגע למילה "גאון" אשר אולי באמת מוזכרת באתר מעט יותר מדי, אבל בנוגע לשאמאלן…
לדעתי הוא באמת תסריטאי מוכשר ברמות בלתי רגילות כמו כן במאי כמובן, אבל קשה באמת לקרוא למישהו גאון על סמך שני סרטים טובים ככל שיהיו.
עוד משהו
וסטנלי קובריק? ואלפרד היצ'קוק?
שניהם לא כתבו את התסריטים לרוב הסרטים שלהם (מבוסס על זכרון, אין לי כח לבדוק) אלא רק ביימו.
מי שלא כותב לא גאון, אז אסור להעריך אותו. במאים פושטים שניהם.
טעות
לפחות לגבי קיובריק, לפי מיטב ידיעתי רוב (אם לא כל) סרטיו מבוססים על ספרים. מי העביר את הספרים לתסריטים אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה כן היה הוא. ובכל מקרה, גאוניותו של קיובריק לא התבטאה רק בנושאים של הסרטים שלו (שגם אותם, אגב, הוא ידע לבחור), אלא ממה שהוא הצליח לעשות מהם. דוגמא טובה לכך היא הגרסא של קיובריק ל"ניצוץ" של סטיבן קינג, לעומת הגרסא שקינג עצמו עשה לאחר שלא אהב את עבודתו של קיובריק. התוצאה ברורה. קיובריק הוציא את אחד הסרטים הטובים מבחינה קולנועית שקיימים (לפחות לדעתי ולדעת רבים אחרים) והפך סיפור קינגי מטופש למותחן פסיכולוגי מדהים.
במאים לא אמורים לכתוב את התסריטים לסרטים שלהם כדי להחשב לגאונים. מה שמשנה בסרט זו הויזואליה. והכוונה היא לא לאפקטים כמה שיותר טובים, אלא לשימוש באמצעים ויזואליים להעברת סרטים באופן שמאתגר את עין הצופה. לכן, כשאומרים שאצל במאים גדולים לצלם או לעורך אין הרבה תפקיד, זה הגיוני בגלל שלבמאי יש את היד העליונה על כל הדברים האלה. הוא היחיד שמשפיע על איך הסרט ייראה.
סיפור קינגי מטופש?
לא, אני אפילו לא אתחיל להגיב. אני בטוחה שהעורכים לא רוצים שאני אתחיל להגיב על זה. לפחות לא כמו ש*בא* לי להגיב.
''הניצוץ'' (הספר) שולת!11
נרגעת, בוג'י?
(אוי, איזה קטע עם ההפחתה האוטומטית של סימני הקריאה. וכפתור ה"חזור" החדש ממש עושה לי טוב על הלב. עורכים, גם אתם שולתים.)
טוב טוב סליחה P:
פשוט התחלתי לקרוא פעם את הספר והוא שיעמם אותי, ואז ראיתי גם את הגרסא הטלוויזיונית של קינג שאמורה הייתה להיות נאמנה לספר, והיא הייתה ממש מטופשת. למרות שלא בטוח שהסיבה הייתה דווקא העלילה.. P:
בכלל, כמעט כל הסרטים שראיתי שמבוססים על סטיבן קינג גרמו לי לחשוב על כך שגם אם הם נראים טובים, זה בדרך כלל במקרים שבמאים טובים לקחו אותם על עצמם, וכשאני מנסה לדמיין לעצמי את הסיפורים האלה בתיאורים בכתב, לא ויזואלית, זה נראה לי די משעמם ומטופש.. אבל זו רק אני (ואני כן קוראת הרבה ספרים). :)
הדיון הרלוונטי:
כתבה מספר 794
ההערה שלי לגבי כך שקובריק והיצ'קוק לא גאונים הייתה בציניות, כי מה ש"עין חדה" כתב עיצבן אותי.
אני מסכימה עם כל מה שכתבת החל ב"במאים לא אמורים לכתוב את התסריטים" והלאה – כמובן וכמובן שאני חושבת ששניהם גאונים, למעשה אם תפתחי את הלינק שרד פיש הכניס על הסקר ותרדי עד למטה, תמצאי תגובה שלי שמפארת את קובריק ואת הסרט המופלא "הניצוץ".
מבדיקה שערכתי עכשיו מסתבר שקובריק באמת כתב חלק מסרטיו, 13 מופיעים בקטגוריה בIMDB, אבל מכיוון שחלק מהם (ואני לא יודעת איזה חלק) לא נכתב לגמרי על-ידו אלא עובד מסיפורים, אני לא מחשיבה את זה לגמרי כתיבה.
אצל היצ'קוק מופיעים 18 סרטים בwriter, אבל רובם עיבודים או ללא-קרדיט, כך שאני בספק מה הייתה עבודת הכתיבה שם.
מה רציתי להגיד? הספקתי לשכוח בדרך.
רק תהיתי למה את כותבת קיובריק עם י', שכן השם שלו הוא קובריק.
_______
נ.ב. בשביל העצלנים שבכל זאת רוצים לראות:
http://us.imdb.com/Name?Kubrick,+Stanley
http://us.imdb.com/Name?Hitchcock,+Alfred
אמממ...
תמיד אמרתי קיובריק. נראה לי שככה מבטאים את השם. אבל אין מה להכנס לויכוח בעניין, בטח אפשר לבדוק את זה איפשהו.
קיובריק, היצ'קוק
ותחושת מיחזור קלה. אני משוכנע שכתבתי בדיוק את ההודעה הזאת פעם, ואני לא מצליח למצוא אותה.
לפני העניין עצמו: קיובריק או קובריק? תלוי את מי שואלים. שתי ההגיות נכונות בעיקרון. בארץ נהוג להגיד קובריק, בחו"ל אני שמעתי יותר משהו שהוא בין קובריק לקיובריק. יש י' קטנה. מאוד קטנה, אבל קיימת.
אוקיי, אז בקצרה:
קיובריק כתב את התסריטים של כל סרטיו, וכל סרטיו היו מבוססים על ספרים (למעט הראשונים שנגנזו, ו-2001 שזה סיפור קצת שונה). בחלק מהם הוא כתב לבד, בחלק יחד עם הסופר שאת ספרו הוא עיבד, ובחלק עם תסריטאים או סופרים שהוא סימפט.
קיובריק תמיד טען שמבחינתו תפקיד הבמאי\יוצר הוא לכתוב תסריט, לביים על הסט ולערוך. תעביר את השליטה באחד החלקים האלה למישהו אחר, ואיבדת חלק מזכויותיך על הסרט. כך עפ"י קיובריק.
דבר נוסף (ודיי שמרני) שהוא טען זה שישנן כל כך הרבה יצירות ספרותיות מצוינות שנכתבו כבר, כך שאין צורך לכתוב דברים חדשים. הוא טען את אותו הדבר גם בנוגע למוסיקה, אגב, מה שמסביר מדוע במרבית סרטיו יש שימוש כל כך נרחב במוסיקה קלאסית ולא בפסקול מקורי.
היצ'קוק – גם בסרטים שהוא לא קיבל עליהם קרדיט של תסריטאי, להיץ' הייתה בדרך כלל יד בתסריט. לפעמים תסריטים נכתבו על פי הזמנה שלו, וגם באלו שלא, הוא תמיד כתב הערות מפורטות לתסריטאים שעבדו למענו, עד רמת הדיאלוגים אפילו.
אגב, גם אני נושך את שפתי ולא מגיב בהרחבה לעניין "הניצוץ" (בקצרה – אחד הגרועים של קיובריק, אחד המצוינים של קינג).
מי שאומר ניו יורק,
שיאמר קיובריק.
מי שאומר נו יורק, שיאמר קובריק.
ושלום על ישראל.
מי שכותב ''סטודנט''
שיכתוב "קובריק".
מי שכותב "סטיודנט" שיכתוב "קיובריק".
אמן.
אני בעד ההגייה המצומצמת.
מי שאוכל פול, שיאכל טחינה.
יש לכם עוד כמה כללי אצבע חסרי הגיון ותועלת לחלוק איתנו?
חומוס מנגבים בדוך ולא בסיבוב
אא"F החומוס הוא עם שמן זית, שאז יש לנגב בסיבוב למניעת שפיכת השמן מסביב לפיתה. השימוש במזלג או בכף רצוי אם יש בחומוס מוצקים כגון גרגרים או צנובר, וישמש רק לגריפת הגרגרים על הפיתה. לשימוש בלאפה יש להפוך את הצלחת על הלאפה ולאכול ישר.
''אכלת פלפל, שתה מיץ!''
''תאכל מרק- תהיה חזק!''
אל תקנה את גבי 4! קנית? אוי...
אם תמשיכו עם זה - יהיה רע.
אם אתה יכול להשיג משהו בלי בעיות
אז קודם תשיג אותו ואחר כך תשאל את עצמך אם אתה צריך אותו. תופס כפליים לגבי סרטים.
סרטים שנגנזו?
לא שמעתי על זה… אכפת לך לפרט?
סרטים שנגנזו
בחייך תקפוץ לימד"ב.
http://us.imdb.com/Name?Kubrick,+Stanley
בשתי מילים:
בתחילת דרכו, קיובריק הרים כמה סרטים עצמאיים (ולמעשה לזכותו נזקפת המצאת הקונספט הזה בארה"ב).
בימד"ב נזכרים סרטים קצרים כמו Day Of The Fight. מדובר בסרטים דוקומנטריים שנמכרו ליומני חדשות.
הסרטים עליהם אני מדבר הם "פחד ותשוקה" (לא בלאס וגאס) ו"נשיקת רוצח". את שניהם, פעם אחרונה שבדקתי, ניתן להשיג באוזן השלישית. בשני הסרטים האלה (כמו גם בקצרים הדוקומנטריים) קיובריק שימש כצוות של איש אחד. הוא תיפקד כמפיק, במאי, צלם, תאורן ועורך (ובדוקומנטריים הוא אף נגע בסאונד…).
ב-1956 הוא הרים את הסרט העצמאי "ההרג", שנחשב למעשה לסרט הראשון שלו, הודות לנסיונות של קיובריק להעלים את קיומם של השניים שקדמו לו. הוא טען כי מדובר בסרטים גרועים ובוסריים, שאומנם תרמו לו הרבה, אך הוא לא היה מעוניין שמישהו מלבדו יצפה בהם.
למעשה, זכור לי במעורפל שאיפשהו תכננו לעשות לו רטרוספקטיבה אי שם בשנות התשעים, ועורכי דינו התערבו ואילצו את המארגנים להשמיט את השניים הראשונים מהרפרטואר.
אגב, לא יצא לי לראות את הסרטים.
בצדק.
שלושת הסרטים יצאו בדויד, ואכן אפשר להשיג אותם באוזן השלישית לפחות בחיפה, אך לא מומלץ.
נשיקת הרוצח, סרט טיפוסי לזמן, אך מאוד משעמם למרות שהוא רק באורך שעה. פשוט אין בו שום דבר ייחודי מלבד סצנה אחת בה אם אני לא טועה, הגיבור זורק כוס ונראה כי העדשה של המצלמה נסדקת ממנה – דבר שאני מניח שהיה חדשני לזמן. לאחר שהתאכזבתי מסרט זה, לא שכרתי את פחד ותשוקה, שאמור להיות יותר גרוע.
בקשר ל"ההרג", מדי פעם הוא משודר באופן מפתיע ב MGM ממילא, ומהקטעים שראיתי הוא נראה סרט פשע ישן די טוב, למי שאוהב את הז'אנר (אני לא).
מזל שהוא גילה שכשרונו טמון באדפטציות של דברים שכבר נכתבו, ולא בכתיבה מקורית.
אני לא יודע מה יצא מהרטרוספקטיבה, אבל בסרט התיעודי שיצא שנה שעברה "חיים בתמונות" יש עיסוק נכבד בסרטיו המוקדמים, כולל צילומים נדירים של העשייה שלהם, הרחבות על ריבים בינו לבין הצלם שלו שנבעו מהפרפקציוניזם שהיה לו כבר אז וכו'.
ההרג (והמוות)
"ההרג" הוא סרט פשע מהוקצע ודיי טוב, ונדמה לי שכיום הוא יותר ידוע הודות להשפעה שלו על "כלבי אשמורת" של טרנטינו, ופחות בגלל שהוא של קיובריק.
מה שמאוד חדשני בסרט (להזכירכם, סוף שנות החמישים) זה שהזמן אינו לינארי. כן, טרנטינו לא ממש המציא את זה. ישנו קריין המלווה את הסרט ולוקח את הצופים קדימה ואחורה על ציר הזמן לפי הצורך הדרמטי. חוץ מזה, יש שם כמה סצינות ממש מצוינות.
ובקשר ל"חיים בתמונות" – לא הזדמן לי לראות את הסרט עדיין, אבל בגדול, הגרסה האמריקאית המצונזרת של "עיניים עצומות לרווחה" כבר הוכיחה לנו שאחרי מותו של קיובריק אף אחד לא ממש מכבד את המורשת שלו. למיטב ידיעתי, קיובריק היה ונשאר מבואס עד יום מותו מהעובדה שהוא לא יכול להשמיד את כל עותקי הסרטים הנ"ל.
אני יודע שזה עלול להפתיע אותך
אבל לפני ששאלתי, הלכתי לאיאמבידי, וקראתי את כל הביוגרפיה של קובריק, ועיינתי (בריפרוף) גם בשאר הדברים שכתובים עליו, ולא הצלחתי למצוא שום אזכור לכך.
עכשיו, אחרי שידעתי על איזה סרטים מדובר, חזרתי לדף והצלחתי למצוא אזכור לכך אבל רק בקשר ל"פחד ותשוקה".
אז סליחה
התקבלה
וחוץ מזה, גם אחרי שקראתי מה שכתוב באיאמבידי על הנושא, אני עדיין חושב שמה שאתה כתבת היה קצת (בלשון המעטה) יותר מפורט.
תשובה קצת אחרת
*שיעול*שחקנים*שיעול*
ויוה לה נונין.
סאחה, ח"ח וכל מה שנאמר – אחלה רעיון לסקר חשוב ונוקב.
לי הייתה התלבטות קשה מאוד בין שלושה תפקידים – שלושתם מאחורי הקלעים: במאי, תסריטאי וצלם.
כל הלמה-לא בקצרה:
מפיק – לא שולל לגמרי, אבל מעדיף להתרכז בדברים שיותר קשורים בתוכן הסרט.
שחקן – למדתי משחק 4 שנים ואני אף מתגאה בתפקיד של דקה וחצי בעיבוד ל"נשים קטנות" של המורה שלי בתור כומר על במת סינמטק חיפה לא פחות. להיות שחקן היה החלום שלי במשך הרבה שנים, אבל זה חיידק שעבר לי זה מכבר. אם כבר אז אני מעדיף להיות כמו שיאמאלאן וטרנטינו שמלהקים את עצמם לתפקידים קטנים בסרטים שהם מביימים.
קצת פאוור-טריפ, לא הרבה – אני בעד.
עורך – גם בזה יש לי מעט ניסיון, אבל התפקיד הזה דורש הרבה סבלנות שאין לי. אבל יכול מאוד להיות שזה בגלל שערכתי רק דברים שלא עניינו אותי מספיק.
מאפר – עכשיו בזה באמת שאין לי מושג ירקרק.
מוסיקאי – אוהב, ומעדיף להאזין בלבד.
אנימטור/איש אפקטים – גם ציור זה חלום ילדות ישן נושן שלי, שהתפוגג כליל. הדבר היחיד שאני יודע לצייר טוב זה את הסימפסונים.
אחראי בד שחור ואסלה – זאביק מה קורה אח שלי. מתי "פעמיים בוסקילה 2"?
המועמדים הפוטנציאליים:
צלם – אני מאוד אוהב לצלם. קיבלתי פידבקים טובים על הסרט הדוקומנטרי האחרון שצילמתי – גילוח ראשו של חבר שהתגייס, לאחר שנתיים שלא הסתפר. איזה שוטים תפסתי שם, חבל על הזמן.
אבל ברצינות, כעקרון התחלתי ללמוד צילום כחלק מהשנתיים שלי בכיתת אמנות בחטיבה (יש גם סיפור אירוני-עצוב על התמונה הראשונה והיחידה שפיתחתי בעצמי, שהייתה של הכלב שלי. יומיים לאחר מכן הוא נהרג. התמונה תלויה אצלי בחדר מאז). חוץ מזה, התקבלתי למגמת הצילום בויצ"ו, אבל זה היה רק בגלל שהמגמה שרציתי בזמנו (תאטרון) הייתה כבר מלאה מדי. לאחר לבטים רבים ראיתי את מערכת השעות של המגמה ונסתי על נפשי. לא יודע עד כמה ואם אני מתחרט על הוויתור הזה.
בכל מקרה, אם וכאשר אעסוק בקולנוע אני מאמין שאעדיף רק לגעת בצילום ולא להתרכז בו.
תסריטאי – זו כבר הייתה התלבטות בלתי נסבלת. מצד אחד אני עובד על תסריט ע"פי סיפור מקורי שלי וזה פרויקט מאוד רציני. כמו כן אני אנסה בקרוב לעבד לתסריט סיפור שכתב חבר.
מצד שני הכל בשלבים ראשוניים, ועד כמה שהתחום מעניין אותי אני בינתיים רק מתנסה בו ולא בטוח שאמצא שאני מספיק טוב בו.
אי לזאת ובהתאם לכך, הבחירה שלי לבסוף נפלה על בימוי – בזה עוד איכשהו יש לי ניסיון, וכמו שכבר הועלה כאן זה לא בהכרח כרוך בהשתתפות בכתיבה. בתור פרפקציוניסט אני מאמין שאני מאוד אהנה מלהנחות שחקנים וצלמים וכולם למען התוצאה הכי טובה. אחרי הכל נהניתי מזה בסרט שעשיתי בספרות בכיתה ט', והצלחתי לעשות זאת אפילו מבלי לעלות לאנשים על העצבים. ועוד קיבלתי על זה 100.
אבל זה אני…
דווקא מתאים לך איפור
זכור לי שהסתדרת עם זה טוב מאד לקראת הקון
מי שאל אותך
הסקר הזה גם הולך להשתנות מתישהו?
אני מקווה שלא!
זה הסקר שהכי נהניתי לקרוא ולהגיב בו מאז כניסתי לאתר!
אני צופה במתח כל פעם שאני נכנסת בקרב הצמוד בין הצלמים והעורכים (כרגע הצלמים מובילים ב-2), ומשתעשעת לראות את הקולות הבודדים למאפרים (כרגע 3)!
אז ח"ח לנונין על הרעיון, לעורכים על ביצועו, ולכל המגיבים על התשובות המעניינות!
(וסליחה על סימני הקריאה, התחלתי להתלהב ואני לא מצליחה לצאת מזה!)
מה זה אחרי בד שחור ואסלה?
אני מעדיף להיות עורך זה הכי כיף כי אתה בעצם מחליט איך הסרט היה בנוי.
ומפיק זה מה שאני הכי לא רוצה.
תענו לי על השאלה טוב?
תומר
בכל סקר
יש את אפשרות ה"זאב רווח". זאת אמורה להיות האפשרות שמצחיקה וצריכה להוריד אותנו על הריצפה. (במקרים מסויימים זה מצליח, ברובם לא.סתם… סתם..
)
אם תחזור לסקרים קודמים תראה שבכולם יש אפשרות כזאת.
וכדי שלא תרגיש נבוך על זה שלא זיהית זאת על ההתחלה, אז שתדע שגם אני שאלתי את אותה השאלה, ותמההתי אותה תמיהה.
זו הגדרת תפקיד שהופיעה
בסרט ישראלי קצר אחד (איזה זה היה, זה עם אלוהים?). כשהופיעו הקרדיטים בסוף, הופיע גם "אחראית בד שחור ואסלה", ואנחנו תהינו במשך זמן רב מה זה התפקיד הזה בדיוק.
•••סיכום•••
לכבוד זה שהסקר הזה נסגר, ולכבוד זה שאני כ"כ נהניתי לכתוב בו (בייחוד בגלל הקשר שלי לתחום), החלטתי לסכם את תוצאותיו. אז כתבתי הודעה והיא יצאה ממש ארוכה, והחלטתי לכתוב אותה מחדש בתקווה שהיא תצא רק ארוכה, לא ממש.
• במקום הראשון: הבמאים. למישהו היה ספק בכלל? הרי כל אחד יודע שהבמאי הוא זה שאחראי על הסרט, נותן את הטון, מחליט החלטות, עובד עם השחקנים הגדולים ובסופו של דבר גם מקבל את כל הקרדיט. (קרדיט שלדעתי לא מגיע לחלק מהבמאים, אבל לא אכנס לזה כרגע.)
• מקום שני+שלישי: שחקנים ותסריטאים. שחקנים בוודאי בגלל התהילה, ותסריטאים כי אף אחד לא יתנגד לכתוב משהו ולראות אותו אח"כ ויזואלית על מסך גדול. (אולי יש כאלה שכן יתנגדו – אבל אנחנו בכל זאת באתר שבו דרך הביטוי היא כתיבה.)
• פינת הקרב המותח: צלמים מול עורכים. אני בעצמי לא החלטתי מה אני מעדיפה להיות. שניהם תפקידים מאתגרים, שניהם דורשים ידע טכני ויכולת אומנותית, ושניהם לא זוכים כמעט לשום קרדיט ברשימות הסרטים.
• שאר התוצאות: הרבה קולות לאנימטורים+אפקטים, מס' קולות קטן יחסית ל"זאב רווח" של הסקר (אחראי בד שחור ואסלה), ומספר מפתיע של שלושה קולות לטובת המאפרים.
• נקודה לסיום: אני אישית כתבתי 28 תגובות בסקר הזה (כמעט כולן און טופיק!) וזה רק מראה כמה נהניתי ממנו.
חבל שנגמר, אבל אחרי הכל – Tomorrow is another day.
____
נ.ב. בסוף בכל זאת יצא ארוך. לא נורא, תתמודדו.
צריך לציין, אגב
שאם הסקר הזה היה נסגר אחרי שבוע ולא אחרי שבועיים, התסריטאים – ולא השחקנים – היו תופסים את המקום השני. רק בשבוע השני של הסקר השחקנים נתנו קפיצה ופתחו פער. מה שמראה שהקוראים הקבועים אוהבים גם לכתוב. או משהו.
התכוונת שהקוראים הקבועים אוהבים
לכתוב, אבל אחרי שנגמר להם מזה, אז הם עוברים לשחק בקקי של דגים. או משהו.
דווקא אותי מאד הפתיעה
העובדה שהשחקנים לא ניצחו. הייתי בטוח שיותר אנשים ירצו לשחק מאשר לביים.
ואם להגיב גם על דבריו של הדג, הרי שמעניין מה היה קורה אילו הסקר היה נמשך שבוע שלישי. כי בסופו של דבר, הפער בין המקום הראשון לשני עומד על 13 קולות בלבד.
מספר קולות קטן יחסית
לזאב רווח של הסקר? אחראי בד שחור ואסלה קיבל יותר מהעורכים! הוא צריך להשתתף בפינת הקרב המותח!
מספר קולות קטן יחסית,
כי בסקרים הקודמים נהגו הזאבים לזכות במספר קולות גדול ביחס לשאר האופציות… או כך חשבתי, אבל מבדיקה שערכתי כרגע מתברר שזה לא ממש ככה.
נו טוב, בכל זאת המתח מבחינתי היה בין העורכים והצלמים – שני התחומים הכי שווים בסקר הזה (לדעתי).
מספר קולות קטן יחסית,
לפחות בשני סקרים הזאבים זכו: קרלו שוניל והשבדית של השף מהחבובות.
זאב רווח זכה בסקר הראשון
בו הופיע, בתפקיד עצמו. כמו-כן, לפי איך שזה נראה כרגע, אופטימוס פריים יזכה בסקר הנוכחי.
מצד שניף דברייך בטעות יסודם, שכן השבדית אמנם זכתה בסקר אבל 'קרלו שוניל' הגיע רק למקום שני בסקר האנימציה, אחרי שרק. אבל אתה יודע מה? בוא נעוות את ההיסטוריה ונאמר שקרלו זכה רק כדי להעניק לטיפטיפ וגרגמל (איפה אתם בזמן האחרון?) טיפה של נחת.
אתה מאשים אותי באשמה חמורה
ואני מוחה.
אני לא מעוות את ההיסטוריה (את זה אני משאיר לאורי מילשטיין).
מקסימום אני טועה (כי התעצלתי לבדוק).
אין על מה למחות.
כל שאמרתי הוא שדבריך 'בטעות יסודם'. לא האשמתיך בעיוות ההיסטוריה, בקומוניזם, או בנאמנות לדן ברזל.
יום הדין מתקרב, נונין
אני במקומך הייתי נזהר.
גם אתה מעוות את ההיסטוריה.
זאב רווח לא זכה בסקר הראשון שבו השתתף (ובכלל). הוא הגיע רק למקום השלישי.
אגב, עכשיו חשבתי על שני תפקידים
שנפקדו מן הרשימה: מפיץ ומתרגם שמות הסרטים.
מי רוצה?
אני רוצה מתרגמת
מישהו יודע מה צריך לעשות כדי להכנס למקצוע הזה? מה צריך ללמוד באוניברסיטה וכו'?
גם אני רוצה מתרגמת
עד אחר כך, קחי כמה מאמרים –
http://translation-il.freeservers.com/Article/Articles.htm
אוי, באמת, זה מה שחסר לך בחיים?
ו"מתרגם שמות סרטים" ו"מתרגם סרטים" זה לא אותו דבר, אגב.
את שמות הסרטים מתרגמים המפיצים. לפיכך, למתרגם הסרט עצמו לרוב אין בכלל דריסת רגל בשם הסרט.
וממש לא כדאי לך המקצוע הזה. לא סתם הם פרצו בשביתה ובמחאות עכשיו.
אני לא יודעת
התכוונתי למתרגמת סרטים או תכניות טלוויזיה. נראה לי שתכניות טלוויזיה עדיף. זה פחות אינטנסיבי.
בכל מקרה, דווקא נכנסתי ללינק שקיפוד נתן (זה היה קיפוד?) וקראתי כמה מאמרים בנושא, ואמנם השכר לא משהו, אבל מצד שני זה גם תלוי באיזה קצב אתה עובד… אני לא חושבת על זה בתור מקצוע לכל החיים, אבל זה בהחלט נראה כמו מקצוע נחמד לתחילת החיים, או אפילו לעבוד בו בזמן שלומדים באוניברסיטה, כמו שכתב שם איזה בחור בן 25. נראה לי שאני גם יכולה לעשות עבודה טובה, בייחוד בסרטים בריטיים. תרגום קטעים מסרטים וסיפורים קצרים מאנגלית לעברית ולהיפך היה תחביב שלי מגיל 12 בערך… ואני גם חושבת שעם טיפה מאמץ של חיפוש באינטרנט או הרמת טלפונים לחברים בחו"ל אפשר בהחלט לשפר את מצב תרגום הפתגמים וחידודי הלשון מאנגלית לעברית. :)
ברצינות נדמה לך
שלמתרגמי תוכניות טלוויזיה, עם השכר העלוב שלהם, משתלם להרים טלפון לחו"ל לצורך העבודה? חלקם אפילו לא יכולים להרשות לעצמם לעשות הגהה לתרגום שלהם, בגלל בעיית הקצב.
אבל זה באמת לא המקום להכנס בו לדיון הזה. אם הנושא באמת מעניין אותך, יש פורום תרגום בנענע שבו אנשים ישמחו לעדכן אותך.
http://forums.nana.co.il/forum.asp?id=2088
למה זה לא המקום?
הרי השאלון הזה נוגע לתפקידים טכניים בקולנוע, ותרגום יכול גם להחשב כאחד מהם.
בכל מקרה, נכנסתי לפורום (לא ידעתי שיש כזה דבר, דווקא היה מעניין) ובכל זאת לא ראיתי מה הביג דיל. באמת משלמים כל כך מעט? כי לפי מה שקראתי במאמרים ההם זה דווקא נראה סביר.
חוץ מזה, גם בתור תלמיד בתיכון יש הרבה דברים דפוקים ותמיד אפשר להיות אחד מאלה שמפגינים ומנסים לשנות דברים, ויש אנשים כמוני שפשוט לא אכפת להם ולא מטרידים את ראשם בפעילויות חברתיות שכאלו. :)
פעילות חברתית?
לאנשים האלה יש מקצוע אחד, והוא תרגום, והם מנסים להרוויח בו מספיק כסף כדי לקנות אוכל. המאבק הזה הוא לא פעילות חברתית לשעות הפנאי.
ולא, השכר שמתרגמי טלוויזיה מקבלים הוא לא סביר. הוא אולי היה סביר עבורך כתלמידת תיכון, אבל לא עבור אנשים שמנסים להתפרנס ממנו.
וסליחה על האגרסיביות, אני לא מנסה להתקיף אותך אישית, פשוט רציתי להבהיר את הנקודות החשובות מאוד הנ"ל.
את זה הבנתי, כמובן
אבל אם תקראי את מה שכתבתי, לא אמרתי שאני רוצה את זה כמקצוע לכל החיים. אמרתי שזה נראה לי כמו ג'וב לא רע לעבוד בו בתור סטודנטים, למשל. ואני מאמינה לסטודנט ההוא מהמאמר שכתב שזה מפרנס אותו לא רע בהשוואה לחבריו שעובדים במלצרות ושאר עבודות סוחטות…
קראתי את מה שאמרת.
אמרת שהשכר של מתרגמים נראה לך סביר, שאת לא רואה מה הביג דיל, ושגם בתור תלמידת תיכון יש כל מיני פעילויות מחאה לשעות הפנאי שהיית יכולה לעסוק בהן אבל את לא (או משהו כזה). לפיכך הסברתי לך מה הביג דיל. אם שינית את דעתך מאז כתיבת ההודעה ההיא, סבבה, אבל אל תגידי לי שאני זו שלא קראה נכון.
כנראה לא הייתי מובנת מספיק
התכוונתי לעצמי כשאמרתי שהמשכורות הן לא ביג דיל. בהתחשב בעובדה שאמרתי לפני כן שאני לא מתכוונת לזה כעבודה לכל החיים, חשבתי שזה מובן שאני מדברת על עצמי. בוג'י הפנתה אותי לראות את כל התלונות של המתרגמים על התנאים הלא הוגנים, ואמרתי שאני לא מאלה שישתתפו בהפגנות ודברים בסגנון. לא אמרתי שאני לא חושבת שהם צודקים במאבק שלהם, התכוונתי לכך שאם הייתי רק סטודנטית שעובדת בזה באופן זמני לא הייתי טורחת להיאבק בשביל זה.
אכן לא רע לעבוד בזה בתור
סטודנטים, וזו הסיבה שאחוז גבוה מדי מהעוסקים בתחום הם אכן סטודנטים לא מקצועיים שעובדים בזה לזמן מוגבל, וזו גם הסיבה שבאחוז כל כך גבוה של המקרים תרגום כתוביות הוא כל כך גרוע (המילים "מניח רעפים נוצרי" אומרות משהו למישהו?)
פשוט, לאנשי מקצוע אמיתיים כמעט לעולם לא משתלם לעסוק בתחום הזה. תעשי לעצמך את החשבון אם הרעיון עדיין מוצא חן בעינייך.
ואגב, *בגלל* העובדה שיש סטודנטים לא מקצועיים ששמחים לעבוד בתעריף לא הוגן, השכר בתחום נמשך מטה. לא שהסטודנטים אשמים בזה – קשה לדעת בדיוק מי אשם בזה, כי בסופו של דבר המצב הזה נובע מסיבה מאד פשוטה – אין אף אחד שמשתלם לו להשקיע יותר בתרגום הכתוביות, כי זה לא שתרגום טוב יותר יביא להכנסה גדולה יותר (לא יהיו יותר לקוחות לכבלים, למשל, אם התרגום יהיה טוב יותר). מכיוון שהקהל מצפה לאיכות כל כך נמוכה, אין שום אינטרס כלכלי למקצע את העבודה.
ידידה טובה שלי
עבדה כמתרגמת סדרות עבוק ערוצי הלוויין. לטענתה, השכר היה זעום, הדדליינים רצחניים והיחס איום. היא התפטרה אחרי כמה חודשים.
במוזרות מסוימת
אני מסכים עם זורא ולא עם הרוב, למרות הדדליינים המטרפים בתור סטודנט (לעתיד אז מה יש לי חברים שהם…) ולמרות שבמלצרות אפשר להרוויח מעולה זה עדיין יחסית נראית לי עבודה נוחה למדי בלי מאמץ פיזי ובנוסף לכל יוצא לך לראות סרטים ו/או TV ועוד לקבל על זה כסף (ד"א מישהו מכיר את האנשים שעובדים בשביל רק בישראל בתור אלה שצופים 24 שעות בTV כדי למצוא קטעים מצחיקים או אנשים שאומרים "אני יכול לנסות"?? זו נראית לי עבודה שווה במיוחד)
אז אתה מסכים גם עם הרוב.
כולנו אמרנו שזאת עבודה שמתאימה לסטודנטים ולאנשים שלא צריכים לפרנס ממנה משפחה וכאלה.
OH נכון
אבל בכל זאת מסכים יותר עם זורא מאשר עם נונין וכל השאר המגיבים לעיל (הם אמרו שגם לסטודנטים זה לא טוב כי השכר זעום ולא כיף אני טענתי שזה אמור להיות כיף ואין לי מושג לגבי השכר)
סאונדמנים
ומה אם להיות מקליט זה כלום?
אנחנו תובעים את עלבוננו
חבל שאף אחד לא שאל אותי.
אני, אני הייתי רוצה להיות החזייה של סיגורני וויבר.
-
אני הייתי בוחרת להיות תסריטאית. האמת, אני הולכת ללמוד תסריטאות ובימוי וזה חלום טחד גדול שתמיד היה לי. אם הייתי יכולה, הייתי גם רותה להיות שחקנית, עורכת, צלמת, מפיקה- הכל בייחד, אבל אם אני צריכה להיות ראליסטית, אז אני בהחלט בוחרת את המקצוע האהוב עליי וזה להיות תסריטאית, כי אני יודעת מה אנשים אוהבים לראות ואיזה סרטים יעשו להם טוב.