פרחים שבורים

במקור: Broken Flowers
תסריט ובימוי: ג'ים ג'רמוש
שחקנים: ביל מאריי, ג'ולי דלפי, ג'פרי רייט, ג'סיקה לאנג, שרון סטון, טילדה סווינטון

סרטי מסע נפוצים בקולנוע. עקירת הגיבור ממקומו הטבעי מקלה על יצירת אוסף סצינות שיעבירו אותו תהליך כלשהו, ויביאו אותו לסוף הסרט במצב בוגר יותר (או, בסרטי נעורים, פחות). במקרה הטוב – 'אחי, איפה אתה?' – מדובר בשלושה אנשים המגלים שהאוצר המחכה להם איננו זה לו ציפו. במקרה הרע – 'איזור חופשי' – מדובר בשלוש שחקניות הנכנסות למכונית, ובתום תשעים דקות עמוסות סמליות, מגלות כי נפלו לידי במאי גרוע ותסריט קלוקל. כלומר, השתתפו בסרט של עמוס גיתאי. למרבה הצער, נראה שג'ים ג'ארמוש ('גוסט דוג – דרכו של סמוראי') למד דווקא מגיתאי.

'פרחים שבורים' נפתח בסצינה שבה ביל מאריי, בתפקיד דון ג'ונסטון (השם דומה לשמו של כוכב 'מיאמי, מחלק מוסר', בדיחה שמשתמשים בה יותר מדי בסרט), נעזב בידי חברתו התורנית שרי (ג'ולי דלפי). היא מתריסה בפני דון שהוא דון ז'ואן מזדקן (הסמליות!), שאיננו מוכן לשום שינוי בחייו. באותו רגע עסוק ג'ונסטון בראיית "דון חואן" בטלוויזיה שלו (הסמליות! הסמליות!). מיד לאחר עזיבתה של שרי, פותח דון מכתב, שנשלח כנראה מאחת מאהובותיו בעבר, המסרבת בכל תוקף להזדהות. במכתב היא מודיעה לדון שהוא אבי בנה, שנולד לפני עשרים שנה, ושיצא זה עתה כדי לנסות ולמצוא את דון. דון מחליט שבנו האבוד הוא סולן להקת רוק כבד מצליחה, ושאר הסרט עובר בנסיונו של דון לשחזר את ימי הזוהר שלו כמתופף הראשון של הביטלס. בעצם לא, אבל ההתרחשויות הבאות לא הרבה יותר הגיוניות.

בתחילת הסרט עוברות כעשרים דקות בהן נראים בעיקר דון והספה בביתו, במצבים אינטימיים שונים, כשהאור הראשי אינו מאיר אף פעם את דון הבודד. אחר כך מצליח חברו הטוב של דון, ווינסטון (ג'פרי רייט, 'בסקיאט', 'השליח ממנצוריה'), חובב ספרי בילוש מטומטם במקצת, לגרום לדון לצאת לדרך, במטרה לחפש אחר זו שכתבה את המכתב. דון מתחיל סדרת טיסות בין החברות שלו מלפני עשרים שנה, כשהוא חמוש בפיסות המידע הבאות:

1. המכתב נכתב על נייר ורוד.
2. במכונת כתיבה בעלת דיו אדומה.
3. זה ממש אידיוטי לחשוב שאפשר לעשות משהו על פי שני הנתונים הנ"ל.

כתוצאה מכך, לא נראה שלדון יש תוכנית ברורה למפגש עם אם-בנו. למען האמת, לדון לא ברור מה הוא רוצה, וגם לנו לא ברור מה ג'ארמוש רוצה מאיתנו. אחרי הפתיחה הארוכה-ארוכה, רוב הסרט מורכב מהמפגשים של דון עם כל אחת מהחשודות בשליחת המכתב, שכל אחת מהן טיפוס אחר לגמרי (כמובן, באופן הו-כה-סמלי). ובהתאם, כל סצינה בעלת אווירה שונה – קומית, מאיימת וכן הלאה – והן כנראה אמורות להתחבר איכשהו. יש כמה סצינות, בעיקר לקראת סופו של הסרט, שהיו מוצלחות מאוד לו היו משובצות בתוך עלילה הגיונית. בפועל, הן בעיקר לא קשורות לכלום, ולא משאירות שום רושם מצטבר. לדוגמה, יש סצינה טובה, הכוללת תקשור טלפתי עם חיות מחמד ומספר תמיהות על-טבעיות; אבל אם יש קשר לשאר העלילה, הוא נפלא מבינתי, למרות היתרון המובהק שתורמת נוכחות חתול.

בסצינה אחרת, לאחת מאהובותיו לשעבר של דון יש בת בשם לוליטה, שהיא אכן קטינה (חצי) מפתה, לפחות לפי העירום שהבמאי טורח להלביש אותה בו. אני בטוח שיש פה הרבה סמליות, אבל ג'ארמוש לא טרח לקשר אותה לשום דבר. אם הוא היה רוצה לקחת את הסמליות עד הסוף הוא היה יכול פשוט לשלב בסרט סצנת סקס בין-גזעית בחלון המשקיף על הריסות מגדלי התאומים בזמן הזיקוקים של הארבעה ביולי, תוך יריקה על דגל אמריקאי ממרחק 911 צעדים.

ביל מאריי שחקן טוב, והוא מגלם פה בהצלחה דמות עגמומית ומרוקנת מכוחות. אבל בלי כריזמה ובלי פנים יפות מדי, קשה לי להאמין שהוא תפקד אי פעם על תקן דון ז'ואן. במהלך הסרט מאריי מפליא מדי לעשות כאיש חסר-כוח וריק מבפנים, עד שקשה להאמין שיש משהו מושך בדמותו. באופן חשוד, זה בדיוק מה שחשבתי על התפקיד שמאריי ביצע ב'אבודים בטוקיו'. בביקורת על 'אבודים בטוקיו' כתבתי על מאריי ש"המשחק שלו אמנם לא מוקצן ומלודרמטי, אבל מצד שני, חצי מהזמן הוא אנמי וצנוניתי. זה אמנם משכנע מאוד, כי הוא באמת נראה כמו מישהו תשוש, אבל לפעמים נראה שאין לו כוח גם לעשות את הסרט". מילה לא שיניתי, וגם לא היה צורך.

למעשה, 'פרחים שבורים' כולו מזכיר את 'אבודים בטוקיו', רק בלי כל האקשן, היריות והדיאלוגים המהירים והשנונים(ולא שמראש היו שם את אלה). גם כאן – אצטט שוב מאותה ביקורת – "כל העלילה נגלית לפני הצופה תוך רבע השעה הראשונה, ומשם והלאה נראה כאילו לא קורה שום דבר מיוחד", ו"כאשר יש לגיבורים הזדמנות לומר או לעשות משהו, הם לא מצליחים לומר שום דבר משמעותי". לא החכמתי הרבה בתשעים דקות של עלילה שהדבר היחיד שמתקדם בה הוא הקילומטראז' של דון.

בסיכומו של דבר, למרות הביקורות המהללות, למרות סצינות טובות הפזורות פה ושם ולמרות כמה משפטים חמודים ("אני כמו הפילגש שלך, רק שאתה אפילו לא נשוי!"), הסרט עושה רושם של אסופת סצינות שנדחפו יחדיו, לעיתים עם קשר ולעיתים בלי יותר מדי צורך, לעיתים טובות ולעיתים לא. עד שמגיע הסוף, שאחריו יוצא הצופה ממושבו תמה ומבולבל, ובראשו מתרוצצת שאלתו של האדמו"ר הראשון של חב"ד, "עד מתי הבלבול במוח?".