במקור: School of Rock
במאי: ריצ'ארד לינקלייטר
תסריט: מייק ווייט
שחקנים: ג'ק בלאק, ג'ואן קיוזאק, מירנדה קוסגרוב, מייק ווייט, ג'ואי גיידוס ג'וניור
אני לא מבין דבר וחצי דבר ברוק. למען האמת, מבחינתי רוק הוא לא יותר מנוזל לפירוק המזון בגוף האדם, או אולי שחקן קולנוע שרירי בעל שם דבילי במיוחד. את הידע הקלוש שיש לי בנושא תרבות הרוק'נרול, למדתי, ככל כסיל, אך ורק דרך הקולנוע. ועל פי הקולנוע אני יכול לומר בוודאות מספר דברים על הז'אנר: א) רוק שומעים בווליום גבוה במיוחד. הרבה יותר גבוה מאשר ראפ, טראנס, הורה, פופ, יאטה או בלוז. ב) כל הרוקיסטים המצליחים הם קוקסינלים, ללא יוצא מהכלל. למעשה, ניתן למדוד את הצלחתו של זמר רוק – וזה נכון בעיקר אצל זמרי רוק כבד – לפי אורך הגרביונים שלו. ג) רוקיסטים לא מצליחים הם מכוערים, מובטלים, מתלהבים, אף פעם לא גרים בדירה משל עצמם, ומדחיקים את העובדה המצערת שאין להם גרביונים.
ולמה זה חשוב? כי קודם כל, לפני כל המסרים על מה שטוב באמת לילדים, 'רוק בבית הספר' הוא סרט על רוק. הגיבור הראשי, דיואי פ?ין (ג'ק בלאק 'הפנטזיה של הל' הזכור לשמצה) נכנס בדיוק לקטגוריה השלישית: הוא זמר רוק עלוב ופתטי שמעביר את יומו ברביצה עמוק בין הסדינים, ואת הלילה בצוויחת רוק יחד עם להקת הוואנביז שלו איפה שרק אפשר. דיואי מאמין ברוק כמו בדת, שחלק מעקרונותיה מחייבים אותו להימנע מעבודה ולמרוד בממסד. איזה ממסד שלא יהיה.
כבר בהופעה הפותחת את הסרט, דיואי, משוכנע שהוא אליל ההמונים, קופץ לזרועות הקהל, שמצידו מתרחק מיד ומשאיר את דיואי להתרסק בדד על הרצפה. מפגן הצניחה הזה הוא הקש ששובר את גב הלהקה, ואלו מחליטים להחליף אותו בזמר עם גרביונים.
המכה, כך נראה, גרמה לדיואי לשכוח שהוא ג'ק בלאק, ולחשוב שהוא ג'ים קארי: לאורך יתר הסרט הוא מתעוות, מתכווץ, מקפץ ומשמיע קולות בלתי מזוהים למיניהם. הבעיה היא שהוא לא ג'ים קארי, וכל הניסיונות שלו להיות אחד כזה ממש, אבל ממש מעצבנים. רק מה? באופן מפתיע זה לא אומר שהוא משחק נורא ואיום. למרות המניירות, ג'ק בלאק מצליח להעביר בהצלחה את דמות זמר הרוק המתלהב והמאוהב בעצמו, ואפילו מוסיף לו ממד אנוכי ומלבב. ג'ק בלאק הוא שחקן מוכשר, בזה אין לי ספק, ונראה שהוא יהפוך לבדרן-על בשלב זה או אחר של חייו. אבל עד אז הוא חייב ללמוד לקצץ בשטיקים – דווקא הרגעים בהם הוא מתנהג כבן אדם נורמלי לחלוטין הם הרגעים המצחיקים ביותר בסרט.
כיוון שדיואי המובטל חייב כסף ומהר, הוא מתחזה בצעד נואש לחברו הטוב נד שניבלי, מורה מחליף במקצועו, ומתחיל לעבוד בבית ספר יוקרתי ומכובד. כלומר, אם אתם קוראים לישיבה על כסא המורה ובהייה בתלמידים "לעבוד". אחרי שהוא מגלה את הכשרון המוזיקלי של תלמידו הזאטוטים, הוא מחליט להקים איתם להקה חדשה, להקת הארד קור אמיתית! לא כמו כל הלהקות הממוסחרות שמסתובבות בשוק! ויותר מזה, הם יופיעו בתחרות, יזכו במקום הראשון, ודיואי/נד ירוויח המון כסף על חשבונם!
ללהקה הוא מגייס את מיטב המוחות המוזיקליים של כתה ג', ביניהם זאק, ילד שמגדיר מחדש את משמעות המילה "חננה", סאמר, ילדה חכמה, אסרטיבית ומעצבנת באופן בלתי ניתן לתיאור, ועוד מגוון רחב של מוזיקאים צעירים. כמו כן, תכנית הלימודים הרגילה מבוטלת לטובת חזרות חשאיות לקראת התחרות הגורלית.
למרות העלילה הממוחזרת, הסרט לא נופל לבעיות שמהן סובלות רבות מהקומדיות לגיל הצעיר: בסרט אין בדיחות נמוכות המבוססות על הפרשות למיניהן (חוץ מרוק, כמובן), וחוץ מ"לד זפלין!", לא זכורה לי שום קללה שנאמרת במהלך הסרט. רוב ההומור בסרט מתבסס על הניגוד בין דיואי הרוקיסט לתלמידיו החנונים, בין דיואי לבין המורים האחרים בבית הספר, ובכלל, בין דיואי לבין שאר העולם. הבדיחות הן, מה שנקרא, נחמדות. זאת אומרת, הן מעלות חיוך קל מידי פעם, אבל הן לא גרמו לי לצחוק ממש, עם כל האפקטים הקוליים והפירוטכניקה הכרוכה בכך. אבל אל תטעו, בדיחות נחמדות זה לפעמים מספיק, בעיקר כשיש לסרט עוד מעלות מלבדם.
והמעלה הגדולה של הסרט היא, ללא ספק, השירים. לאוזני חסרות ההשכלה בתחום הם נשמעו פשוט מצוינים. כבר שמעתי בעבר שירים של ג'ק בלאק, אבל הם היו ברובם פארודיות ופרויקטים לא רציניים, כך שלא חשבתי אותו ליותר מעוד איזה אל יענקוביץ'. אבל עכשיו אני משוכנע לחלוטין שהוא באמת זמר רוק מוכשר. מילות השירים אולי מטופשות, אבל לשמוע אותו שר ולראות את השואו שהוא נותן זו אחת האטרקציות העיקריות של הסרט. אני שוכנעתי – Rock rocks!.
מצד שני, יש בכל זאת כמה בעיות מהן סובל הסרט: ג'ואן קיוזאק בתפקיד המנהלת, מתנהגת כמו שיכורה פארנואידית, עושה מגוון פרצופים לא מעוררי סימפטיה ובאופן כללי נראית כאילו כיתה ד3' עושה לה ערב כיתה על הטחול. חוץ ממנה, נד שניבלי (המקורי), למרות זמן המסך המזערי, הוא ללא ספק הדמות המעצבנת ביותר בקולנוע מאז ג'אר ג'אר בינקס. גם סוף הסרט משאיר טעם של החמצה: כל אחת מהדמויות, ללא יוצא מן הכלל, מתנהגת באופן מנוגד לחלוטין לאופייה במהלך כל הסרט, וההתרחשויות המסיימות את הסרט נוגדות כל היגיון אנושי, אפילו עבור מישהו שהצליח לסספנד את העלילה הלא ממש הגיונית גם ככה (מה, אף אחד לא בא לבדוק אף פעם מה המורה המחליף מלמד?).
אבל כל הבעיות האלה מתגמדות מול הבעיה המרכזית: הילדים. נכון, המשחק שלהם לא נוראי (ומצד שני, אף אחד מהם גם לא כשרון ענק), אלא שברגע שיש יותר מדי ילדים בסרט הוא הופך להיות, באופן טבעי, ילדותי. נכון שהסרט אמור לפנות גם, ואולי בעיקר, לילדים, אבל מבחינתי הקטעים שהתרכזו בהם היו טיפה מיותרים לעלילת הסרט: אני לא רוצה לשמוע על הבעיות החברתיות של הילד הסיני, וממש לא אכפת לי מהילדה השמנה שמתביישת לשיר, או על הילדה הבוגרת לגילה, או הילד הביישן שלא מעז למרוד בהורים. אני פה בשביל הרוק!
למרות כל אלה מדובר בסרט חמוד מאוד. הוא אמנם מצריך לא מעט סיספונד, ומומלץ גם להשאיר חלק מהציניות בחוץ, אבל אחרי הכל מדובר בפריצת דרך קולנועית: לא רק שיצרו סרט לא רע בכיכובם של ילדים, לא רק שיצרו סרט לא רע בכיכובו של ג'ק בלאק – יש כאן סרט לא רע בכיכובם של ילדים וג'ק בלאק ביחד! רק בשביל ההישג הזה שווה ללכת לראות.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- ג'ק בלאק
- להקתו של ג'ק בלאק
- ג'ואן קיוזאק
- קיצור תולדות הרוק
- היום בתולדות הרוק
- היכל התהילה של הרוק
- לד זפלין
- רוק לילדים
- הרוק
- רוק
התחלתי לראות, לא סיימתי.
מה 'ני יגיד, שעמם אותי. לא הצחיק אותי.
וג'ק בלאק מעצבן יותר מ… עמדתי לכתוב כאן משהו לא מנומס ולא תרבותי. עדיף ש'ני ימנע מכך.
בוא נאמר ככה:
ג'ק בלאק הוא המדד שלעומתו בודקים את רמת העיצבון של דברים אחרים, כשהסולם נע בין "בכלל לא מעצבן כמו ג'ק בלאק" עד לרמה הכי גבוהה האפשרית שהיא "כמעט כמעט מעצבן כמו ג'ק בלאק".
ואסיים בבקשה: יובלו ג'ק בלאק וקייל גאס, ביחד עם כל יצירתם, קליפיהם, דיסקיהם והופעות האורח שלהם, לאתר הבניה הקרוב, ויקבלו שיעור שחיה בבטון נוזלי, וישא"ק!
אני בדיוק היום ראיתי
את הסרט בגלובוס תל אביב.
היה סביר
אבל לא מש הצחיק
אישית המוסיקה לא עשתה לי
סרט לא משהו ביותר
בביקורתך אפילו עשית חסד לסרט
ביאוס
אני לא סובל את בלאק (במיוחד אחרי שליכלך על "בל וסבסטיאן" ב"נאמנות גבוהה", ואפילו שזה רק סרט
), אבל הלכתי לסרט הזה כי הוא הצליח כלכלית וביקורתית וההגיון ההגיוני שלי קבע שהסרט חייב להיות מצחיק, מגניב ואין סיכוי שאני אתאכזב – אפילו שבלאק בתפקיד הראשי.
אבל "רוק" יצא מיינסטרימי, חינוכי ואמריקאי עד גועל.
הילדים מעצבנים מאוד, נד שניבלי (אותו משחק מייק ווייט, התסריטאי) והחברה שלו מזכירים דמויות קרטוניות מסדרת טלוויזיה אמריקאית שחוקה משנות השמונים, ובכלל התברר לי שטעיתי שהלכתי לסרט הזה כי אני לא ממש מחבב רוק אמריקאי מלכתחילה, אבל זה עניין אחר.
אני מסכים עם רוב הביקורת, במיוחד על הקביעה שהקטעים הכי טובים בסרט הם הקטעים שבלאק נותן את השואו של הרוק. הם כל כך טובים, ובאמת נהניתי מהם שזה יצר הרגשה ענקית של החמצה. על דבר אחד אני לא מסכים: ג'ואן קיוזאק. לדעתי היא עושה כמה מהקטעים הכי מצחיקים בסרט, בתור המנהלת הלחוצה.
אז למה הסרט הצליח אם הוא די מאעפן? התאוריה שלי היא ש"רוק" מכוון להורים שרוצים שהילדים שלהם יאהבו את אותה מוסיקה שהם אהבו כשהיו צעירים, אז הם לקחו אותם והסרט עשה קופה.
ג'ואן קיוזאק, באופן די מתמיה,
הזכירה לי את אסטרונעמי.
ביקורת על ביקורת
אתחיל בכך שאציין את העבודה האיומה שביצעת כעת בתור מבקר .
הביקורת ישבה בקולנוע , והחליטה שמתוקף המילה ביקורת בנוסף על היותו של מר בלאק שחקן מושמץ ואושיית רוק איזוטרית תחתוך את יוצרי הסרט על לא עוול בכפם .
אהבת הרוק ניכרת מכל הנוגעים בדבר , ההתחלה אולי כושלת במקצת , אבל כשהם אפילו לא מנסים ללמוד באמצעות רוק אלא רק לעשות רוק ( כולל שיעורי מבוא ותיאוריה ) לבי נכבש .
בסופו של דבר מובא לנו סיפור של איך הרוק נולד , מצידו השני של המתרס, לא ילדות מלוכלכת סטייל ג'ימי הנדריקס אלא ילדות גרועה בהרבה לילד החנן. ילדות מאושרת למראה עם מוסליני כאב .
הויכוחים באמצע הסרט על איכותם של נגנים אלו ואחרים , או על שירי מיתוס של הרוק ( עם קטעים פארודיים על התלבושות בכיכובו של יובל כספי בן ה 10) .
סיפורי הביניים אולי היו מעטי מיותרים אך חסרונם היה מורגש , אם הייתי מצר על משהו זה יהיה על כך שמנקודת המבט של הסרט , הרוק מת בשנות ה70 .
בסה"כ פיספסת המון נקודות, וזה כמעט בלתי נסלח להתייחס לסרט הזה כאחד הסרטים ההיה טוב וטוב שהיה .
זה סרט , שנשבעתי להראות לילדיי העתידיים כשארצה לראות אותם מתמרדים נגד העולם ( ונגדי).
ביקורת עליך.
לארמדילו מותר לחשוב מה שהוא רוצה על הסרט. אתה יכול שלא להסכים איתו, אבל את התסכולים שלך מזה שהוא לא חשב כמוך, אל תוציא עליו. אין לך זכות לבוא ולהגיד מה הוא חשב לפני שהוא ראה את הסרט, או מה היה הרציונל שלו כדי לכתוב מה שכתב (במיוחד לאור העובדה שכותבים פה צופים מן השורה, ולא מבקרים מקצועיים).
אני, למשל, חושבת כמו ארמדילו: הסרט היה מפוספס. סרט פרווה כזה. שום דבר בו לא התפתח ממש, ונראה שיוצרי הסרט פחדו ללכת איתו רחוק מדי. לא ראיתי בו דברים מרגשים כמו "איך הרוק נולד", אלא דווקא זיוף. ג'ק בלאק מכריז שהוא אוהב רוק אבל עסוק רק בחיצוניות של זה – הוא מתעסק בקפיצות, בריקודים ובנגינה עם נענועי גוף, ומלמד גם את הילדים איך לנגן "חיצונית" (הנפות היד וכו'). אין טיפת נשמה במה שהוא עושה. אין טיפת אהבה למוסיקה.
יוצרי הסרט לא רק פחדו ללכת עם הסרט עד הסוף, הם פחדו לפתח כל דבר שהיה בו. וכך, כל אחד מסיפורי הביניים הוזכר במשפט אחד למשך סצינה אחת, ובשאר הסרט – הכל ורוד עם עננים קטנים וחינניים. שום דילמה ממשית. כל ילד מצהיר מה שהוא אמור להצהיר, בלאק אומר מילה אחת (או שתיים, לא יותר מזה), וזהו. הכל פתור ויפה ונהדר.
תסלח לי, בעיני זה לא סרט. זה סתם.
אפשר להגיד על ג'ק בלק הרבה דברים...
אבל להגיד שהוא לא אוהב רוק "באמת" זה כמו להגיד שטרנטינו לא אוהב סרטי אקשן יפניים מתקופת פיזדיאולך.
הדמות של בלק מציינת שמהות הרוק היא "להראות לבוס", אבל המהות שנשפכת מהסרט הזה היא הנאה טהורה.
לדור שעבר את הפאנק והגראנג' זה נראה מגוחך, הגיבורים המוזיקליים של ימינו הם מינימליסטיים- אנשים קטנים ודכאוניים שנראים ומתנהגים כמו האוהדים הצעירים ואכולי החרדות שלהם (או לפחות מנסים). אבל בלק תקוע בתחילת שנות השבעים- כשהמוזיקאים היו כוכבים גדולים מהחיים, כשפומפזיות הייתה דרישה ולפני גל דיכאון הפרברים.
במידה מסויית נדמה לי שבית ספר לרוק יוצא נגד ה"דור החדש"- שימו לב שהאמנים החדשים היחידים שמוזכרים במפורש הם להקת רטרו כמו הוייט סטרייפס- נירוונה? מטאליקה? יוק. הסרט אומר צאו, תהנו ותתלהבו…
ודעתי הביקרותית- סרט חביב- אחלה מוזיקה, בדיחות בסדר, דרך טובה להעביר שעה וחצי
זה סרט.
ובסרט צריך משהו שמצטלם טוב, כמו קפיצות וכו', על חשבון נשמה.
או אם לתת דוגמה אחרת, עד שנכנסתי לימד"ב לא חשדתי לרגע שהילדים באמת יודעים לנגן על משהו. אני עדיין לא מאמינה שהם באמת ניגנו בסרט.
גם הם וגם בלאק זה משהו שלא עבר טוב. או לפחות, לא עבר אלי כמו שהם היו רוצים שזה יעבור.
זה סרט.
אבל מי אומר שויזואליות באה על חשבון ה"נשמה" של המוזיקה? כל הקפיצות הם חלק מהמסר על כמה שהרוק הוא כיפי ומגניב (ראי הודעה קודמת). חוץ מזה, מה עדיף :
הופעת רוק בה האמנים עומדים חסרי תנועה ומנגנים את המוזיקה בדיוק כמו באלבום, או הופעה בה הם מאלתרים, מקפצים ומנסים להמריץ את הקהל. הופעת רוק זה לא רק מוזיקה, זה גם "שואו".
זה סרט.
אני נוטה להסכים.
לדעתי זה סרט שמיועד יותר למביני העניין במוסיקה, כדי באמת להנות בו עד הסוף…
איך רצית שיעבירו את עניין הנשמה במוסיקה?
אין דבר יותר מגניב מלראות ילד בן 10 מנגן על הגיטרה כמו פיט טאונסנד! :)
ובאמת, רוק מהסוג שג'ק בלאק מדבר עליו בסרט הוא כולו השואו והפומפוזיות… הם שם כדי לעשות חיים…
והיה קל לראות שהילדים באמת מנגנים שם, ואני חייבת לציין שבניגוד לדעתו של המבקר, הם היו נהדרים…
רגע, רגע, אני חייב לדעת:
איפה המבקר אמר שהם לא נהדרים?
רגע, רגע, אני חייב לדעת:
יש שם פסקה שלמה שמפרטת למה הילדים הם הדבר הכי גרוע בסרט…
אה, שם.
מוזר שאתה אומר את זה
כי מטאליקה דווקא כן נמצאים בסרט…שיר שלהם (או יותר נכון קאבר שלהם) מופיע בפסקול.
שנות התשעים זה כבר לא הדור החדש, אתה יודע?
להקות גראנג' הן ממש לא דוגמה למוזיקה של היום, כי הן לא היום, הן לפני עשור (כנ"ל מטאליקה). פומפוזיות-הרטרו זה מה שהולך ברוק פופולרי בימינו, ובלאק רוכב על הטרנד, או סתם מסתדר איתו היטב.
שנות התשעים זה כבר לא הדור החדש, אתה יודע?
טעות שלי בדור. אמרתי בהודעה הקודמת שכן מוזכרות להקות "חדשות" כמו הוייט סטרייפס כל עוד הם דבקות ברטרו לתחילת שנות השבעים.
לעומת זאת לא תמצא איזוכרים ל"ממשיכי הדרך" של הפאנק/ הארדקור/ גראנג', דהיינו, להקות הנו-מטאל למיניהם (לא שאני משווה בין נירוונה ללימפ ביזקיט, מדובר בנטיה לפשטות טכנית, הרעשה מקסימלית וזעם פרברים).
נ.ב
אני יודע שהמתופף בסרט מנסה להיות "פאנקיסט" ושהרמונס מופיעים בפסקול, אבל:
1) מהרגע שההתנהגות הפאנקית נהיית מוגזמת משכנעים אותו להפסיק.
2) נו באמת, הראמונס טובים מכדי לוותר עליהם (לפחות במנות קטנות).
שנות התשעים זה כבר לא הדור החדש, אתה יודע?
נראה לי שזו היתה יותר מחווה לקלאש. :)
אני איתך מכיוון אחר
דווקא שקלתי לראות את הסרט אחרי שקראתי את הביקורת. לפני כן לא תכננתי לראות אותו כי זה לא ממש הסטייל שלי, אבל זה נשמע נחמד גם ככה. חוצמיזה שלא כל סרט חייב להיות גרוע או מושלם. יש גם אמצע. לדעת ארמדילו הסרט הוא כזה. יש כאן תגובות הרבה יותר קוטלות מהביקורת.
ביקורת על ביקורת
הבה נאמר ככה:
ראיתי את הסרט במטוס (תבורך וירג'ין, שיש לה עשרות סרטים שכל אחד יכול לבחור מהם לעצמו. הרבה יותר מגניב מכל חברה אחרת) והפסקתי אחרי חצי שעה.
זה פשוט לא היה מצחיק. בכלל. ולא ממש מעניין.
אה, ואני כן מבין משהו ברוק.
נגמרו כל הסרטים?
היה צורך בביקורת על הסרט הזה כאשר יש כל-כך הרבה סרטים שמראש נראים יותר טובים או לפחות רלוונטים יותר לכלל האנושות מאשר הסרט הזה? אתמול ראיתי פעם ראשונה WAKING LIFE ונשארתי באקסטזה אחריו -כמובן שמייד רצתי לדג לבדוק מה אחרים חשבו וכל מה שמצאתי זה שתי יומיות די רזות(ואני לא מאמין שאף-אחד מהמבקרים הקבועים לא ראה אותו!). אל תבינו לא נכון, אני בעד פלורליזם, אבל "רוק בביה"ס" ? ק'מון!!
נ.ב. כרגיל אצל ארמדילו הביקורת אחלה.
מצטערים. המחיר ששילמת על הכניסה לאתר
יוחזר לך ביציאה.
ועכשיו, ברצינות האפשרית:
לפחות כמה מהכותבים הקבועים דווקא ראו את 'חיים בהקיץ', אבל אף אחד לא כתב עליו ביקורת. למה? מאותה הסיבה שלא נכתבו ביקורות על 'קזבלנקה', 'שבעת הסמוראים' ו'זעקות ולחישות'. אתה מוזמן להציע סרטים שהיית רוצה לראות עליהם ביקורות, כל זמן שזה לא יהיה מנוסח כ"איך זה יכול להיות שאין על הסרט הזה ביקורת". זה יכול להיות. עובדה. ובעניין 'רוק בבית הספר' – כדי להיות אתר ביקורות קולנוע ששווה משהו, אנחנו צריכים להתייחס גם לסרטים שהם דווקא לא מאוד "חשובים" או "רציניים", או אפילו לא מאוד טובים (אתה בטוח לגמרי, אגב, ש'רוק בבית הספר' הוא לא כזה? למה, ראית אותו?).
ובתשובה לשאלה שבכותרת: לא.
ועכשיו, ברצינות האפשרית:
אני מעריץ שרוף של "חיים בהקיץ", ובי נשבעתי שאם תבקשו,(במסגרת "מה היה" הספוראדי), תקבלו ביקורת עליו במהירות שיא (הסיבה שלא קיבלתם עד עכשיו היא שלא ראיתי אותו בקולנוע, אלא בוידאו כמה חודשים אחרי שהוא יצא בארץ).
אז הנה אנחנו מבקשים
עם שני אגבים:
א. היא לא בהכרח תפורסם במהירות שיא;
ב. הסיבה שלא ראית אותו בקולנוע היא שהוא לא יצא בקולנוע בארץ. אם כי היה מפיץ ישראלי שהבטיח להביא אותו בנובמבר 2018, או משהו דומה לזה.
אז הנה אנחנו מבקשים
רשמתי לפני, ועבודה רבה נכונה לי (כתבתי על הסרט עבודה לאוניברסיטה, היית מאמין?).
אגב, באוף-טופיק פראי, אתה צריכים ביקורת ל"בית הילדים" (או בשמו האמיתי, Casa de los Babys) של ג'ון סיילס? אני לא יודע אם הוא עוד/כבר הולך בקולנוע בארץ, אבל ראיתי אותו היום בדוויד.
היה בקולנוע ועבר מהר.
בהחלט לא דחוף.
חבל...
למה להשמיץ ז'אנר מוזיקלי שלם (וטוב כל כך), רק בגלל שאתה לא מכיר אותו.
ועוד רק בגלל שהידע היחידי שלך עליו הוא מסרט בנימה משעשעת בלבד.
אבל ארמדילו לא השמיץ אותו!
הוא כתב שהוא לא מבין כלום ברוק! הוא לא בא מנקודת מבט של מבין גדול אלה אחד שלא יודע כלום על רוק.
איפה בדיוק היתה השמצה?
איפה בדיוק היתה השמצה?
יותר הכללה מהשמצה.
לא כל קוריסט הוא קוקסינל.
ואם הוא גם לא מתיימר להבין ברוק, שלא יכליל.
על איזה הכללה אתה מדבר?
אמרתי *שעל פי הקולנוע* כל זמרי הרוק *הכבד* ה*מצליחים* הם קוקסינלים. אתה באמת קורא לזה הכללה?
כשאנשים רוצים להיעלב,
קשה מאוד לעצור אותם.
רוקיסטים לא קוקסינלים
וחבל שאתה חושב ככה.. אני יודע שאמרת שאתה לא מבין כל כך ברוק, אבל חבל שאתה חושב ככה.. לא כל הרוקיסטים הם כמו מרלין מנסון, שאותו אתה מתאר בביקרות שלך (קוקסינלים וכאלה). הרוקיסטים הגדולים ממש לא ככה- למשל קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, המי ועוד ועוד
בדיחה, כאילו?
רוקיסטים בטייטס
המשחק של זהות מינית הוא אחד האלמנטים הבולטים ברוקנרול, כשהמייצג המוכר ביותר שלו הוא דיוויד בואי. כמובן שיש עוד מיליון להקות של שער ארוך נפוח, נעלי פלטפורמה (בעיקר בשבעים) ומכנסיים הדוקים-הדוקים. שמות? לד זפלין, קווין, אירוסמית, גנס אנד רוזס, ואן היילן, קיס ועוד ועוד (אני מרגיש כמו באחד השיעורים של בלאק בסרט)..
וזה אפילו לא חייב להיות בכוונה.
זה הרבה פעמים נובע ממאצ'ואיזם מוגזם – הרוקר מתרכז כ"כ בלשדר גבריות, שזה הופך לקאמפי ומתחיל לשדר את ההיפך הגמור.
רוקיסטים בטייטס
דארקנסס…
ציטוט מהשרת: "הגרסה הרוקרית של דוד ד'אור"
חביבים ביותר. אגב, סגנון מוחצן הוא ה-דבר ברוק. אם הטילס למשל היו מוקמים ומוכרים אחרי קווין, הם לא היו מצליחים כ"כ כמו בסיקסטיז. סגנון מוחצן נמשך בעיקר לאורף ה-70 ומ-א-ו-ד באייטיז, שם כל רוקר מצליח היו צריך להיות ספק קוקסינל, ואם לא אז סתם לעשות שטויות (ראה, מאדנס, גאנז אנ' רוזס).
הסגנון המוחצן זה הקטע הכי מצחיק בסרט החביב מאוד הזה. אם הוא לא היה נגרר לתהומות הקיטש הוא היה סרט חביב מאוד++.
צריך הרבה מאמץ,
כדי לשים את מאדנס וגאנז על אותה סקאלה. שטותניקים זו לא המצאה של מאדנס או שנות השבעים, מה גם שטכנית מאדנס ניגנו סקא ולא רוק.
ולגולאס לא הומו! (סליחה, אינסטינקט)
לגולאס רוקיסט!
ג'ק בלאק לא מחקה את קארי.
הוא תמיד היה מנייריסט. מה גם שהוא הרבה יותר דוחה מקארי – קארי סתם מעצבן, לבלאק יש בנוסף את אספקט האנס הסדרתי.
אה?
(ואל תגידי שלא ציפית לשאלה הספציפית הזאת.)
לא ממש.
למה, אתה לא חושב שהוא נראה כמו עבריין מין? או אולי פדופיל, או חובב עזים? משהו מעוות, בכל אופן.
מסכימה
בהחלט יש בו משהו שמעורר בי חלחלה…
למזלו ,הוא חבר של ה Foo Fighters (השולתים1) אז אני מוכנה לתת לו צ'אנס…
אה, תודה!
כבר 5 דקות ניסיתי להזכר באיזה קליפ טניישס די נתנו הופעת אורח. זה Learn to Fly של הפו פייטרז, כמובן – הם הכניסו את הסמים לקפה בהתחלה.
בבקשה
אחלה קליפ, למרות שמר בלאק הופיע מאז בעוד וידאו של ה Foos , בתפקיד קצת יותר מזעזע:
כן, יש בו משהו מעוות.
אבל טגידי, מבחינתך אין מעוותות שאינה קשורה לסטייה מינית כזאת או אחרת?
נודניק.
המעוותות שלו, ספציפית, מזכירה לי סטיה מינית. בסדר?
מלה לזכותו...
אחלה ביצוע מצויין ל let's get it on. חוץ מהנקודה הזאת הוא באמת די גועל.
אכן סרט חמוד
אני מודה שהשירים נכנסו לי חזק לראש…
אה, ושהתאהבתי בבאסיסטית. חבל שהיא רק בת 12.
אכן סרט חמוד
נכון? נורא מטריד, עניין הבסיסטית, גרם לי להרגיש פדופילי בעליל.
בדיוק :/
אגב, ראיתי איזו הערה עליה גם בביקורת בנענע.
אכן סרט חמוד
הבסיסטית? זכרוני בוגד בי.
חביב,
מורגשת אהבה לתרבות המוסיקה והרוק ואפילו יש משהו פארודי בחינוך של רוק בא מזעם כלפי הממסד, או המערכת, או משהו.
סצינת הפתיחה מראה שרק הדמות של בלאק רואה את הרוק ככה, האנשים סביבו עושים מוסיקה, הוא עושה שואו. גם הילדים המסכנים שהוא סוחף אחריו בלהט ההבטחה של ניצחון וקבלה והיכולת להיות 'קול' דרך המוסיקה שלהם יצרו מוסיקה לא רעה בכלל גם לפני שהוא הגיע.
אבל הסרט כיפי, בלאק מלמד את הילדים להיות מה שתוכניות הריאליטי קוראות למשתתפים שלהם להיות- performers. זה לא חוכמה לעשות מוסיקה טובה, אבל אתה צריך לגרום לקהל לשים לב אליך. וכמו שבגדים ואיפור וקפיצה אל הקהל הם גימיקים, גם השתתפות ילדים זה גימיק, ומסתבר שגימיק לא רע בכלל.
הסרט כאמור, לא עמוק במיוחד ולא ברור מה המסר שלו, אם יש לו בכלל כזה, אבל המוסיקה חביבה פלוס ואני בטוחה שלו הייתי בת 12 היתה דילמה קשה לבחור מי שולת!!1 יותר, הגיטריסט או המתופף.
סרט חמוד. מאוד.
הוא עובד לפי נוסחה עתיקה, כן, והוא לא ממש הגיוני. אבל זה כנראה הסרט הכי טוב שראיתי שמשתמש בנוסחה הספציפית הזאת, כך שאפשר להכריז עליו כעל המקור מבחינתי, ולהשמיד את כל השאר באשמת מיחזור.
ג'ק בלאק אולי נודניק, אבל נודניק חביב. רוב הילדים באמת לא משחקים מי יודע מה, אבל יוצאת דופן כאן היא סאמר. היא אמנם שחזור די מדויק של הרמיוני מ'הארי פוטר', אבל כמו אמה ווטסון, היא עושה את התפקיד הזה באופן מצוין, ויש לה כמה רגעים מצחיקים לגמרי. והכי חשוב, באמת היה כיף לראות את הילדים עושים מוזיקה, והסרט הצליח לגרום להקמת הלהקה להיראות כמו משהו מלהיב וכיפי.
סכנה חמורה שאני רואה בסרט: כמו שאחרי 'על כלבים וגנבים' עלה באופן חד הביקוש לכלבים דלמטים, הורים שייקחו את הילדים לסרט הזה צריכים לקחת בחשבון שאחר כך הילד ידרוש ללמוד גיטרה. או תופים. לכו תסבירו לו אחר כך שהוא לא מוכשר.
לגבי הסכנה החמורה (
)
לדעתי אנשים שגדלים ללא חינוך מוסיקלי מסוג כלשהו הם קורבנות של מערכת חינוך אטומה. נכון שישנם לימודי ספרות והבעה בבית ספר ועדיין אנשים גדלים ללא חיבור למילה הכתובה, אך לפחות מערכת החינוך יכולה לטעון להגנתה שהיא ניסתה ולא הלך. לטעמי, חיבור למוסיקה, כמו גם לאומנויות ויזואליות, הוא חשוב לא פחות מלימודי ספרות. אי-מוסיקליות היא סוג של אנאלפביתיות (לתשומת ליבם של ההורים שבקהל, כי ממערכת החינוך לא תצמח הישועה).
''ניסינו ולא הלך'' לא מספיק טוב.
התוצאה הישירה של ה"חינוך לספרות" בבתי הספר היא שאנשים שונאים ספרים. אם היו מחייבים ללמוד מוזיקה באותה רמה, אנשים לא היו סובלים מוזיקה. עדיף כבר שיקבלו את החינוך המוזיקלי שלהם מבריטני ספירס.
העניין הוא ב''איך''
מוסיקה, ברמה הפשטנית של העניין, שמטרתה רק ליצור אוזן מוסיקלית ברמה בסיסית ונטיית לב מוסיקלית, אפשר ללמד בצורה חוויתית ולא בצורה אקדמית. אני לא מדבר על שיעורי תיאוריה מוסיקלית וניתוחי יצירות קלאסיות, אלא על דברים שהתמזל מזלי לחוות בגיל צעיר, כמו שיעורי ריתמיקה ופיתוח שמיעה מוסיקלית.
ואגב, הרבה אנשים שהוריהם הכריחו אותם ללמוד כלי מוסיקלי בילדותם חרף רצונם הודו להם בבגרותם, והרבה אנשים שהתעקשו שלא לנגן הצטערו על כך מאוחר יותר.
לגבי הסכנה החמורה (
)
קווין במקום טרומפלדור.. שמאסינג!
מש''א
מושלם במגבלות הנוסחתיות שלו. והרבה, הרבה יותר טוב ממה שרוב החבר'ה פה נותנים לו קרדיט.
מה שהפתיע אותי מעט, במיוחד כשחלק מהתגובות דיברו על חלום בהקיץ, הוא שאף אחד לא הזכיר שמדובר בסרט של לינקלייטר (כשגם "חלום בהקיץ" הוא כמובן סרט של לינקלייטר). ובכלל מרתק איך במאי שעשה סרטים כל כך אקספירמנטליים כמו "לפני השקיעה" ו"לפני הזריחה" (וגם חלום בהקיץ שלא ראיתי) עשה סרט כל כך נוסחתי כמו זה (מה שכנראה אומר לדעתי, שכן היה כאן נסיון לאמירה מסוימת (מן הסתם בכיוונים שנוי רוטברט הזכירה כאן). בכל מקרה, ובעיקר בגלל המאזן הלא טוב שלו בביקורת הזו, אז הנה 9 כוכבים נוספים, למתלבטי העתיד.
אה כן…. ואם בכל זאת מישהו יחליט לקרוא את התגובה הזו, אשמח אם הוא יוכל להפנות אותי לדיון שנערך על ריצ'רד לינקלייטר לפני מספר חודשים (או חצי שנה) ואני פשוט לא מצליח למצוא. תודה.
אם כבר בנוגעים בדבר עסקינן,
'רוק בבית הספר' מזכיר לפרקים שני סרטים אחרים שכתב מייק וויט- 'בחורה טובה' ו'מחוז אורנג': שלושתם הולכים על פי נוסחה עתיקה בלי שום נסיון למתוח את גבולותיה, בשלושתם הופעת האורח של מייק וויט מעצבנת, שלושתם נחמדים מאוד מאוד, אבל בשלושתם קיימת אותה תחושת פספוס. תחושה שנוצרת בגלל הנוסחתיות, בגלל שהתסריט לא הולך עד הסוף ובגלל ההרגשה שהפואנטה הוחמצה. למעשה, ההרגשה שליוותה אותי אחרי הצפייה ב'רוק בבית הספר' זהה כל-כך להרגשה שליוותה אותי אחרי הצפיה ב'בחורה טובה' וב'מחוז אורנג", שאני לא מסוגל להגיד מי הטוב מבניהם- הם פשוט אותו סרט מולבש על נוסחה אחרת.
ומצד שני,
לפחות שניים מהסרטים (את מחוז אורנג' לא ראיתי), מבצעים את הנוסחה באפקטיביות מקסימלית, בטח ובטח רוק בבית הספר, שנמצא כבר עכשיו אצלי במקום השני בין הfeel good movies, שראיתי.
מה גם שאני לא כל כך בטוח שאני יכול לחשוב על עוד הרבה סרטים שהנוסחה של "בחורה טובה" נמצאת בהם. לגבי בחורה טובה אגב, קשה גם לומר שהוא לא ניסה למתוח את הנוסחה (כל נוסחה שעליה אתה מדבר) בנסיון לחקור את הנוסחה הנ"ל לאור אייקון תרבותי כמו "התפסן בשדה השיפון", כאשר ההשוואה הזו נותנת לו ערך מוסף רב.
וברוק בבית הספר, פשוט לא הפסקתי לחייך (או לצחוק) במהלך הסרט, זה מספיק עבורי במגבלות הנתונות.
__________________
מצטער אם התגובה יצאה מעט מפוזרת.
למרות שיש לי את כל נתוני הפתיחה
לאהוב את הסרט הזה, כולל חיבה מסוימת לג'ק בלאק (טניישס די זה אחלה) מצאתי את הסרט הנ"ל פשוט רקוב מהיסוד. נא להימנע בכל מחיר.
סרט טוב
סרט ממש טוב!
נהנתי מכל רגע.
יאללה, כולכם
שלשום לקחתי את הסרט בדויד, סוף סוף. כרוקיסטית עבר (וגם כסתם בחורה שראתה סרט בסלון עם האיש שלה וקצת תוספות) אני חייבת לציין שהיה חמוד ביותר.
נכון, הסיפור קצת מופרך, מתוח מעבר לכל כללי ההיגיון, אבל ניכרת אהבה טוטאלית לנושא וכוונות טובות. ועם כוונות טובות, אמר ההוא מהגיהנום, לא מתווכחים!!
היה מצחיק נורא, ואני הייתי בפירוש בוחרת בגיטריסט. תמיד היתה לי חולשה לחננות, תמיד תהיה.
ולמה "יאללה כולכם"? כי ג'ק בלאק מצחיק אותי. ממש. אונה לכם.
ב"נאמנות גבוהה" הוא סיפק, לדעתי, כמה מרגעי הקומיק-ריליף היותר מוצלחים (כשהוא מתחיל לשיר על מותו של אביה של לורה וג'ון קיוזאק נכנס בו… למות מצחוק), ובכלל הוא יצור קומי מהסוג הנאלח, אין שום קשר בינו לבין ג'ים קארי, זה כמו למצוא קשר בין פיל לג'ירפה (בעלי חיים?). "הפנטזיה של האל" הוא סרט גרוע אתו ובלעדיו, ולא ממש מעיד על היכולות שלו.
בקיצור, גיב דיס מן א ברייק. יש כאלו שחושבים שהוא כן. מצחיק. יופי?
אהם... כמו למצוא קשר בין פיל לג'ירפה?
למעשה אין כמעט הבדלים בין פיל לג'ירפה, אם נתעלם מהמראה החיצוני (שגם הוא לא מאד שונה בהשוואה להרבה בעלי חיים אחרים).
שניהם יונקים גדולים, דבר שמצביע מיידית על רשימה גדולה של דברים זהים. לשניהם שבע חוליות צווריות ושניהם צמחונים.
לפי ההשוואה שלך, ג'ק בלאק הוא בסך הכל ג'ים קארי בתחפושת.
גם לג'ק בלאק יש שבע חוליות בצוואר
לפיכך, ג'ק בלאק הוא פיל בתחפושת.
היי,
גם לי יש שבע חוליות בדיוק. מה אני? פיל, ג'ירפה או ג'ים קארי?
היי,
סטואי
אוי נו.
קצת מעצבן הקטע הזה שלו (שכחתי איך קוראים לו. הדמות הראשית.) שהוא אומר לזאק "אתה הגיטריסט של להקה ממש מגניבה, בשבילך זה להגשים חלום!"
זאק לא אמר לו שום דבר על זה שהוא בכלל רוצה, הוא לא אמר שהוא אוהב את זה. אף אחד מהילדים לא אמר בשום שלב שהוא אוהב לנגן, או אוהב רוק או משהו, כשהוא שאל אותם איזה מוזיקה הם אוהבים והם נתנו לו כל מיני שמות הוא אמר "לא נכון!"
אם הם היו מראים איזשהו רצון, מילא, אבל הוא סתם כופה עליהם.
זה פשוט כל כך טיפשי.
הוא לא כופה עליהם, הוא מעביר להם את הדיבוק שלו.
זה סוג הדמות וזה סוג הסרט, ולטעמי זה עבד מצוין.
הם לא נראים ''אחוזי דיבוק'' במיוחד.
הם נראים כמו חבורה של ילדים שעושים מה שאומרים להם בהבעת "wtf"
אני לא כל-כך זוכר,
יכול להיות שברוב הסרט זה המצב, אבל זכורה לי סצינה בה הילדים מדברים ביניהם בהתלהבות על נגני רוק.
לדעתי,
בהתחלה, כמו שה…אהה…חלוצה אומרת, בהתחלה באמת דיואי רצה בשבילם והתלמידים לא ממש רצו, אבל לאט לאט התלמידים, תקראו לזה שטיפת מח או שתקראו לזה גילוי האמת הטהורה, פשוט מתאהבים ברוק.
הסרט בהחלט נותן עבודה לציניוטמט
בניגוד לאמלי, שהשליח של הציניוטמט בא וגונב ממך אותה (ומחזיר לך אותה אחר כך), בדרך לפרסומות אתה צריך כבר אז לגשת אליו.
ג'ק בלאק זה טעם נרכש
אני מבין את אלה שלא אוהבים אותו, ואם אתה לא אוהב את ג'ק בלאק אין הרבה דברים שיכולים לשנות את דעתך. מצד שני, אלו שכן אוהבים את ג'ק בלאק יודעים למה צריך לאהוב אותו. פשוט תראו את pick of destiny ותבינו לבד. זה סרט רוק אמיתי, בשבילכם.