פגוש את ההורים

במקור: Meet the Parents
במאי: ג'יי רוץ'
תסריט: ג'יימס הרזפלד, ג'ון
המבורג
שחקנים: בן סטילר, רוברט
דה-נירו, טרי פולו, בלית'

דאנר

אני רוצה להבהיר משהו, ברשותכם.
מאז שהתחלתי לכתוב ביקורות ב"עין הדג", קרה לי יותר מפעם אחת שאנשים אמרו לי שהם אהבו את הביקורת, אבל מרוב התחכמויות לא היו בטוחים אם בשורה התחתונה, חשבתי שהסרט היה טוב או רע. אני מבטיח להשתפר, אבל בינתיים, למקרה שאני לא אהיה ברור מספיק בהמשך, אני רוצה להבהיר באופן חד משמעי, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובאופן שלא יהיה נתון לויכוח:

"פגוש את ההורים" הוא סרט רע. רע. רע. כל כך רע. מאוד רע. מזמן לא שנאתי סרט ככה.

אני מודע גם לכך שהרבה מאוד אנשים (בארה"ב בעיקר) הלכו לראות את "פגוש את ההורים" מרצונם החופשי. השקעתי הרבה מחשבה בניסיון להבין את הגורם לתופעה הזאת והגעתי לשתי מסקנות אפשריות:
א. אנשים הם אידיוטים.
ב. אנשים הם מזוכיסטים.
עוד לא החלטתי איזה משני ההסברים הוא הנכון, אבל אני נוטה מעט לכוון הראשון.

אוקיי, רדפיש. תנשום. תרגע. תספר למה לא אהבת את הסרט.

יש בדיחה שחוקה שהיתה אולי מצחיקה פעם, ושחזרה על עצמה בהרבה יותר מדי סרטים וסדרות קומיות: בחור חביב וסימפטי מגיע להתארח בבית מפואר ומכובד של אנשים מפוארים ומכובדים שעליהם חשוב לו לעשות רושם טוב. במקרים רבים – אבל לא תמיד – האנשים המכובדים הם הוריה של בחירת ליבו של אותו בחור סימפטי. הבחור הסימפטי מתנהג יפה כמיטב יכולתו, מחייך יפה ומשתדל להיות מנומס, אבל שלא באשמתו, הוא נקלע לשרשרת של ארועים חסרי מזל שגורמים לו להראות כאידיוט מושלם, ושהולכים ונהיים גרועים יותר ויותר עד שמגיעים למשהו בלתי נסלח לחלוטין – בדרך כלל הריגה של חית מחמד, או פיזור כד האפר של קרוב משפחה אהוב ומת.

(שלום, נעים להכיר. אוי! החנות שלי פתוחה! זאת אשתך? אוי! לכלכתי לה את השמלה בטעות! תנו לי לנסות לתקן. אוי! קרעתי לה את השמלה! לא התכוונתי, בדרך כלל אני לא כזה. אוי! שברתי את האגרטל! אוי! דחפתי לך מזלג בעין! אוי! אכלתי את התינוק!)

מוכר? בטח שמוכר. לפחות אם אתם נוהגים לצפות בקומדיות מסוג מסוים. מה, סצנה כזאת בדיוק היתה לאדי מרפי ב"פרופסור המטורף 2", סרט שהוצג לפני – כמה, חמש דקות? – וגם לבן סטילר ב"משתגעים על מרי" שנעשה עשר דקות קודם. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של הסצנה הזאת. מה לעשות, זה לא מצחיק אותי. בדרך כלל אני פשוט נעזר בסבלנות ומחכה שהסצנה תגמר והקומדיה תמשיך.

מסתבר שלפני כמה שנים קומיקאי צעיר בשם גרג גליינה החליט לפתח את הסצנה הזאת לסרט קצר (למדי, 75 דקות). אומרים שהוא היה טוב, הסרט ההוא. מישהו החליט שהוא מספיק טוב כדי לעשות ממנו סרט באורך מלא. לא ראיתי את הסרט המקורי; אני לא יכול להגיד אם הבדיחה הזאת מספיקה למלא סרט של 75 דקות, אבל אני יכול להגיד לכם בבטחון שהיא לא, לא, לא מחזיקה 108 דקות שלמות.

ב"פגוש את ההורים", בן סטילר (הופה, נשמע מוכר?) משחק בחור חביב בשם גרג פאקר (איזה שם מצחיק. הא הא), שהוא החבר של איזו מישהי, ועומד להציע לה נישואין, אבל צריך לפני כן לבלות סוף שבוע בחברת ההורים הבעייתיים שלה. למעשה רק האבא הוא בעייתי. האבא הוא רוברט דה נירו. זהו. זה הסיפור. כל הסרט כולו, כל 108 הדקות, הוא מריחה של אותה בדיחה כל כך נדושה, משומשת ולא מצחיקה. כמה נשים (האשה, החברה של והאחות) מסתובבות מסביב לסטילר ודה נירו ועושות קולות רקע, ואף אחת מהן היא לא יותר מרהיט עלילתי.

כולנו היינו במצב הלא נעים הזה בזמן זה או אחר, אני מניח. כולנו ניסינו פעם ליצור רושם טוב על מישהו, ונדמה שהכל היה נגדנו. על זה בדיוק הסרט מסתמך: אנחנו אמורים להזדהות עם האיש המסכן. אבל יש גבול למספר צרופי המקרים והטעויות המביכות שאפשר לדחוס לתוך סרט ולהשאר אמינים. המזל הרע רודף אחרי פאקר (אוי, איזה שם מצחיק! זה נשמע כמו מילה גסה!) באותה אדיקות שבה המוות רודף אחרי הצעירים ב"יעד סופי". אין שום ספק שאלוהים, או התסריטאי, רוצים ברעתו. את שלב שפיכת אפר הסבתא המתה הוא עובר כבר בדקה העשירית של הסרט, ומכאן המצב מדרדר. הוא סובל, עושה מעצמו אידיוט, עובר ממצב לא נעים למצב עוד פחות נעים, ואנחנו אמורים לצחוק. אבל אפילו הגורל, או התסריטאי, לא הצליחו למצוא לפאקר (אוי, השם הזה הורג אותי מצחוק כל פעם מחדש) דרכים חדשות להסתבך לכל אורכו המלא של הסרט, ואת הדקות שבין אימה בלתי נסלחת אחת לשניה הם ממלאים בהעלאת זכרונות. שלוש פעמים לפחות במהלך הסרט מזכירים לנו איזה קטעים היה כשהוא שפך את האפר של סבתא.

זאת לא קומדיה של טעויות. זאת לא קומדית מצבים. זאת קומדיה של אי נעימויות, ועם זה יש לי רק בעיה אחת: זה לא נעים. אין שום דבר מצחיק בצרות שעובר פאקר (די!) לאורך הסרט, פרט לעצם העובדה שעוברות עליו צרות. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני לא נהנה במיוחד לראות אנשים אחרים סובלים, אלא אם כן מדובר באנשים שאני ממש שונא. את פאקר התחלתי לשנוא רק לקראת סוף הסרט, כשההתברר שהוא לא במקרה מצטייר כאידיוט ולוזר, אלא הוא באמת כזה. אם כן מצחיק אתכם לראות אנשים סובלים, אני ממליץ על "רשימת שינדלר". יש שם המון אנשים במצבים ממש ממש לא נעימים. מה, אנשים אפילו מתים שם! ים צחוקים!

בייאושי למצוא משהו חיובי בסרט נאחזתי בנתוני הפתיחה שלו. בן סטילר הוא שחקן חביב. גם רוברט דה נירו הוא שחקן חביב. בשנים האחרונות הוא הפך לקומיקאי, ובאמת שהוא לא רע (והוא בהחלט משכנע כאן יותר מב"בוא נדבר על זה"). ג'יי רוץ', הבמאי, עשה את שני סרטי "אוסטין פאוורס", ככה שהוא אולי לא אלוף הטעם הטוב, אבל יודע להצחיק לפעמים. וחסר לו שלא: האיש הזה הולך לביים את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אם הוא מפשל בזה אני אישית משסה בו עדר קרוקודילים מורעבים. אני לא יודע, מאדם ששם משפחתו הוא "ג'וק" לא ציפיתי להשתמש בבדיחות על אנשים עם שם מצחיק. מסתבר שלא משנה כמה מוכשר הצוות, כדי לקבל את שם התואר "קומדיה" סרט צריך יותר מבדיחה אחת.

אני לא עוזב סרטים באמצע. אני פשוט לא עושה את זה. כמעט כל סרט, לא משנה עד כמה סתמי, שווה צפיה עד הסוף. אני מאוד נהנה לצפות בסרטים גרועים, בדרך כלל. מ"פגוש את ההורים" – אני נשבע – הייתי יוצא באמצע אילו לא הייתי מחויב לכתוב את הביקורת הזו.

אני רוצה לנקוט כאן בצעד חריג. אני פונה בזאת אל הקורא/ת: אחרי שתסיימו לקרוא את הביקורת הזאת, תעשו בבקשה חיפוש קצר ברשת ותקראו ביקורת אחרת כלשהי על הסרט, באתר אחר כלשהו. לא משנה של מי. זאת כדי שלא תוכלו להגיד שהטעיתי אתכם: הרבה אנשים ראו את הסרט ונהנו, משום מה. ייתכן שגם אתם תהנו ממנו. אבל אם לא – שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ובמקרה שלא הבהרתי את עצמי לגמרי עד עכשיו: "פגוש את ההורים" הוא סרט רע.