מר וגב' סמית

במקור: Mr. And Mrs. Smith
במאי: דאג לימן
תסריט: סיימון קינברג
שחקנים: בראד פיט, אנג'לינה ג'ולי, וינס ווהן, אדם ברודי

כולנו כבר היינו בסרט הזה. כולנו כבר יודעים עד כמה זה יכול להיות לא נעים כשהזהות הסודית שלכם נחשפת. באמת. תשאלו את באטמן. או את ארנולד שוורצנגר של 'שקרים אמיתיים'. זה לא נעים, נכון, אבל ההתעסקות האובססיבית הזאת בזהויות סמויות כל כך הוקצנה בזמן האחרון, עד שהעסק נהיה נדוש.

ג'ון וג'יין סמית' לא חושבים ככה. ג'ון סמית' (בראד פיט) מסתיר סוד נורא (ולא, לא מדובר ברומן המונפץ שלו עם אנג'לינה ג'ולי) – בעוד שלכל מי שהוא מכיר הוא מוכר את הסיפור שהוא סתם טיפוס משעמם, כזה שאוהב לבלות עם אשתו והשכנים ולקרוא תוצאות של משחקי ספורט בעיתונים, הוא בעצם רוצח שכיר. ביום הוא מבלה בארצות רחוקות, מחליף שפות כמעט באותו הקצב שבו הוא מחליף תעודות זהות, ובלילה הוא חוזר לאשתו, כדי לריב איתה על צבע הוילונות.

ג'יין סמית' (אנג'לינה, הו, אנג'לינה) גם היא מסתירה סוד נורא (ולא, לא מדובר בעובדה שהחזה שלה הוקטן בעיבוד ממוחשב באחת הסצינות בסרט). היא לא באמת טכנאית המחשבים המשעממת, חלומו הרטוב של כל גיק-מחשבים. היא רוצחת שכירה. סוכנת חשאית. עד ארוחת הערב המשובחת שהיא מספיקה להכין בכל ערב בשבע, היא כבר מספיקה לחסל, להרוג, להטיל מום, להשמיד הוכחות ולהוות גורם מרתיע לכל מי שעומד בדרכה באופן כללי.

מדובר ברעיון נדוש. מאוד, מאוד נדוש. הרעיון ש"אוי, לעולם לא הייתי מאמין שמר X הוא בעצם חברי הטוב ביותר!" הוא לא רעיון חדש. אבל אל תטעו – אין שום דבר נדוש בביצוע של 'מר וגברת סמית'. וגם אם יש משהו כזה – הם מתנערים ממנו מאוד מהר. אפשר להגיד הרבה דברים על 'מר וגברת סמית' – שהוא צפוי, שהוא חסר כל ערך מוסף, שהוא כמו משחק מחשב באורך של שעתיים. אפשר, ואני גם אגיד את זה. אבל תנו לי להגיד את זה קודם: כמות הציניות וההומור העצמי שנוטפת מהסרט הזה מבהירה בצורה חד-משמעית שיוצרי הסרט לא מנסים לעבוד על אף אחד. הם כאן בשביל הכיף. וכך יהיה.

אשליית הנישואים של הסמיתים מתנפצת יותר מהר משתספיקו להקליד "בואנ'ה, אנג'לינה כוסית!!!1". מהנקודה הזו, הסרט מפסיק להתיימר להציג מתיקות רומנטית כלשהי, ועובר לניסיונות חיסול אכזריים ומרהיבים של סמית את סמית. והם באמת מרהיבים. דאג לימן, הבחור שעשה כמה קומדיות ואז מצא את ייעודו כבמאי אקשן עם 'זהות כפולה', יודע ליצור קטעי התגוששות נהדרים, מרדפי מכוניות, פירוטכניקה מרשימה וכל דבר אחר שאתם חושבים שחייב להיות בסרט אקשן.

הכיף לא מפסיק גם כשסצנות האקשן המרשימות נפקדות מהמסך. ציניות משחקת כאן תפקיד חשוב, אבל לא בלעדי, בהפיכת היחסים של הסמיתים למשעשעים ומעניינים. גם כשהם לא רוצחים שכירים אלא סתם זוג שחי יחד הרבה זמן וכבר לא ממש מסתדר אחד עם השניה, הם מאוד משעשעים. לחיזוק הצד הקומי מופיע מדי פעם וינס ווהן בתור חברו הטוב מהעבודה של ג'ון סמית. ההומור והאקשן ביחד גורמים לסרט לבעוט כמו מכונה משומנת היטב… ש… אה… בועטת, או משהו.

האווירה העליזה הזאת נשמרת לאורך רוב הסרט, אבל לא לכולו. מוקדם יותר מששיערתי, הסרט קצת משנה פאזה. הוא נהיה קצת מתקתק יותר. ורדרד יותר. פחות סוכריות קופצות ויותר מסטיק ללא-סוכר. לא שזה משנה הרבה. בגרסתו המתקתקה, הסמית'ים עדיין מצחיקים, בועטים בתחת בצורות מרשימות במיוחד, וחשוב מכל – כיפיים.

וזו מילת המפתח כאן. כיף. היא חשובה מספיק כדי שאני אצטרך לחזור עליה עוד פעמיים בסוף הכתבה. לא תמצאו כאן יותר ערך מוסף מאשר בסנדוויץ' קרקר. רוב הסיכויים שבעוד כשבוע, אולי שבועיים, תשכחו מהסרט לחלוטין, ורק הדיווחים בעיתונות הצהובה על כך שבראד פיט נתפס כשהוא מנענע את התחת בכיוונה של אנג'לינה ג'ולי יזכירו לכם את העובדה שראיתם אותו. הוא לא שונה ממשחק מחשב, מהבחינה הזו: אוסף של סצנות אקשן עם כמה קטעי קישור משעשעים בין קטע אחד לשני.

ובתור סרט כזה, יש מעט מאוד דברים אחרים שאפשר להגיד עליו. הוא לא יבלוט בתור יצירת המופת הגדולה של הקיץ. מצד שני, הוא לא ניסה. הוא פה רק בשביל לספק דבר אחד, והוא מצליח. כיף כיף.