פרנהייט 11/9

במקור: Fahrenheit 9/11
תסריט ובימוי: מייקל מור

כולנו חוששים מכך שנולך שולל על ידי אדם בעמדת כוח, שעלול להסתיר נתונים שנוגדים את האינטרסים שלו, להשתמש באופן ציני באסונות אישיים ולאומיים, ולבצע מניפולציות תקשורתיות חסרת מצפון על דעת הקהל כדי לשרת יעד פוליטי. 'פרנהייט 11/9' מצדיק את החשש. לא בקשר לנשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש – ממילא אף פעם לא האמנתי לו – אלא בקשר לכותב, במאי, קריין ומראיין של הסרט, מייקל מור.

'פרנהייט 11/9' הוא כתב אישום נגד בוש, ובמיוחד נגד המלחמה בעיראק. הוא נפתח בפנטזיה פרטית של מור, שהדמוקרטים לא הוכרזו כמפסידים של בחירות 2000 בארה"ב, ובוש לא באמת נבחר. שאר הסרט מנסה להסביר למה זו צריכה להיות הפנטזיה של כולנו, כשרוב הטענות המשמעותיות מופנות נגד בוש: בוש נבחר תודות למעשים שגבלו ברמאות; בוש אדם בטלן, מוגבל אינטלקטואלית וחסר יכולת; בוש נכשל בחובתו למנוע את פיגועי ה-11 בספטמבר או להתמודד איתם כראוי; יש קשר בין העסקים של משפחת בוש עם סעודיה, לבין היחס הסלחני של ארה"ב למדינה, ממנה הגיעו 15 מבין-19 הטרוריסטים שביצעו את הפיגועים. האינטרסים הכלכליים של חברות הענק שהממשל הרפובליקני קשור אליהן מכתיבים את מדיניות ארה"ב; הממשל של בוש משתמש בפחד שיצרו פיגועי ה-11.9 כדי לרדוף יריבים פוליטיים ולפגוע בזכויות האזרח. והחשוב ביותר: בוש עצמו התחמק משירות צבאי בוייטנאם ובארה"ב, בזכות הקשרים והעושר המשפחתיים, אבל הוא שולח חיילים – רבים מהם שחורים, ששירות צבאי הוא המפלט היחיד שלהם מחיי עוני – למלחמה מיותרת. המלחמה משרתת את האינטרסים הכלכליים של מעטים, ותרומתה לביטחון ארה"ב קטנה בהרבה מנזקיה.

זו רק תמצית הטענות העיקריות. כל אחת מהן היתה יכולה לספק חומר לסרט שלם, אבל 'פרנהייט' מרגיש צורך לכלול את כולן. וזה מוביל לבעיה הראשונה שלו: עומס ושטחיות. אי אפשר לטפל בכל כך הרבה נושאים בצורה מעמיקה. בעצם, לו מייקל מור היה מנסה לעשות זאת, הוא היה עלול לתת מקום לטענות נגדיות, או לנתונים שהיו מקלקלים את התמונה האחידה. למשל, העובדה שגם הנשיא הדמוקרטי הנערץ קנדי היה בן של אבא'לה, ונבחר ברוב זעום ותוך האשמות רציניות על זיופי בחירות; העובדה שממשל קלינטון נכשל במשך שנים בהתמודדות עם אל-קאעידה; או העובדה שלא רק בוש, אלא גם כל נשיא אמריקני בעבר, התעלם מהשחיתות והעריצות של סעודיה, כי זה היה רווחי.

הבעיה השנייה והעיקרית של הסרט, היא שגם טענות מוצקות באמת נגד בוש מטופלות בצורה דמגוגית, כשהמטרה – להשניא את בוש על הצופה – מקדשת את כל האמצעים. אין למייקל מור זמן לדיון מעמיק במדיניות החוץ הידועה ("תקפצו לי, אני הילד הכי חזק בשכונה") של בוש. חשוב לו יותר להכניס קלוז-אפים בהילוך איטי על הפרצופים של בכירי הממשל הרפובליקני, כך שייראו כמו מאפיונרים. ואיך נבין שבוש לא כשיר לתפקידו, בלי סרטים מצוירים בהם הראש שלו מופיע על גוף בובה מרקדת של קאובוי?

הנושא המרכזי בסרט הוא עניין עיראק. איך יודעים שהמלחמה נגד עיראק הייתה מוטעית? כי מייקל מור אומר לנו שעיראק לא היתה מעורבת בטרור של אל-קאעידה, מעולם לא תקפה את ארה"ב, ולא הוכח שהיה ברשותה בזמן פתיחת המלחמה נשק להשמדה המונית. זה באמת נכון. בשלב הזה אולי רצוי להקדיש 30 שניות לציין גם מה היו הטענות בעד המלחמה, מה באמת ידע העולם על עיראק, איך קרה שגם הדמוקרטים בארה"ב תמכו במלחמה, וכולי. אבל כזה דבר היה משעמם, משעמם, משעמם. אז מה אנחנו רואים? אנחנו רואים תמונות של בגדד בימים המאושרים שלפני הפלישה האמריקנית – נשים מחייכות, ילדים משחקים. אין שום זכר לבחור עם השפם, זה שיזם מלחמה עם איראן בה נהרגו מיליונים, ואת מלחמת המפרץ. אפשר ממש לחשוב שארה"ב תקפה את שוויץ. ואז מתחילות להופיע תמונות של אזרחים עיראקים מתים ואמהות מקוננות על ילדיהן. אחת מהן צורחת שעות לאלוהים. אנחנו רואים תמונות של חיילים אמריקנים. לפי מייקל מור, יש שני סוגים של חיילים אמריקנים: מצפוניים, שמכים על חטא ההסתבכות בעיראק, ופשיסטים, שנהנים לירות ולשרוף. חלק מהמצפוניים היו פעם רפובליקנים אבל התפכחו, במיוחד אחרי שנפצעו בעיראק: עכשיו הם פועלים נגד בוש. מור, כמו כל במאי אחר של תשדירי בחירות דמוקרטיים, יודע שחשוב להראות את "החוזרים בתשובה" מהצד הפוליטי הנגדי.

הדמות המרשימה ביותר שהסרט מציג, אישה אמריקנית שבנה החייל משרת בעיראק, מרגשת, ומראה בצורה נוקבת איזה מחיר גובה המלחמה מאנשים. זה השלב שבו הצופים אמורים לתהות מה מעוללת חשיבה פשטנית של מנהיגים כמו בוש, שאומרים: "הממ… מוסלמי פוצץ לנו משהו… יש גם איזה מוסלמי בעיראק שעושה לנו צרות, לא? בואו נכסח לו את הצורה, הם בטח קשורים". אבל מייקל מור לא מסתפק בזה, הו לא. עד שלא נראה את האישה בוכה מול הבית הלבן, בודדה מול כל כוחות השחור, ועד שלא נשמע ציטוט מהספר '1984', שיבהיר שארה"ב היום היא מדינה טוטאליטרית – לא נבין.

'פרנהייט 11/9' זכה בפרסים כסרט תעודי, אבל הוא לא כזה. הוא סרט תעמולה. הוא אינו תחקיר, אלא הצגה. אני לא אוהב את בוש, ואני מסכים עקרונית לטענות ש'פרנהייט' מעלה. אבל הטענות האלה חזקות מספיק כדי להיות ראויות לטיפול רציני, לא לתשדיר בחירות בוטה עבור ג'ון קרי. בשורה התחתונה, מייקל מור לא נותן לצופה שלו יותר כבוד ממה שג'ורג' בוש נותן לאזרחי ארה"ב. שניהם חושבים שהדרך הטובה ביותר לשכנע אנשים היא להפחיד ולהכעיס, ולא, למשל, לשכנע אותם באמצעות טיעונים רציונליים. זה אמנם עצוב, אבל ההצלחה שלהם מראה ששניהם, כנראה, צודקים.