אמרתי לך

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 29 במאי 2007Posted in: ביקורות

במקור: Because I Said So
במאי: מייקל לימן
תסריט: קארן לי הופקינס, ג'סי נלסון
שחקנים: דיאן קיטון, מנדי מור, גבריאל מכט, טום אברט סקוט, פייפר פאראבו

מילי (מנדי מור) לא יודעת את זה, אבל היא הבחורה הכי מסכנה בעולם. יש לה משפחה חונקת, חונקת מדי, עד כדי כך שאין לה חיים משל עצמה. ומה שיותר גרוע הוא שזה נראה לה טבעי. דפני (דיאן קיטון), אמא של מילי, בסך הכל רוצה שלבנות שלה יהיה טוב – שזה בסדר, אלמלא ל"יהיה טוב" יש אצלה הגדרה אחת בדיוק: חתונה. לאחיות של מילי יש מזל: הן כבר נשואות. אבל מילי מקרה אבוד: גם כשהיא מתקשרת לאמא שלה ולאחיותיה כדי לדווח שהיא רגע לפני זיון, בסוף מתברר שלא ייצא מזה כלום. בכלל, לטלפונים יש תפקיד חשוב מאד בשגרת היום של המשפחה: אמא של מילי מתקשרת אליה לפחות 10 פעמים בשעה, גם כשמילי באמצע העבודה, ושיחות ועידה מתנהלות בין כל הבנות והאם – אי אפשר להתחמק ממנה – אל תוך הלילה, כל לילה.

כיאה לקומדיה מופרעת, דפני מטורפת מדאגה: מה יהיה? מילי אוטוטו בת 60 (היא בת 30 וקצת) והיא עדיין לבד. ולכן היא עושה מעשה, ומפרסמת מודעה באתר אינטרנט כדי למצוא לבתה חתן. בבית הקפה אליו מגיעים המועמדים לפגישת היכרות, היא מסננת אותם אחד אחרי השני, לפעמים בלי שהספיקו להוציא מילה מהפה. גם את ג'וני, נגן שעובד במקום, היא זורקת מכל המדרגות – אין לו מקצוע והוא לא מעניין מספיק. אבל לג'וני מספיק לשמוע את דפני אומרת שמילי רגישה, והוא מחליט שהיא בחורה כלבבו ו"מחליק" לכיסו את כרטיס הביקור שלה. בינתיים, מול דפני מתיישב ג'ייסון, ארכיטקט במקצועו, ולדפני ברור שהוא הוא הגבר בשביל מילי. בסופו של דבר, מילי יוצאת עם שני הגברים במקביל, ומנהלת איתם קשר עמוק. כל אחד מהם חושף בפניה את מידותיו הטובות (ג'וני ספונטני וחם, ג'ייסון אבירי ומתנהל לפי הספר), כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד בחייה, ושהקשר יוביל לחתונה. גם הסקס לא רע.

למרות תנאים התחלתיים בעייתיים משהו, בלשון המעטה, ליחסי אמהות ובנות יש פוטנציאל לא רע להפוך לקומדיה מוצלחת, אפילו – ואולי במיוחד – אם האמא שתלטנית או דאגנית מדי. אבל את דפני, האמא של 'אמרתי לך' אפשר לתאר רק במילה אחת: פסיכית. פסיכית תלותית שמנסה למלא את החסכים שלה באמצעות חיים של אחרים. היא לא סותמת את הפה, קריזיונרית, מתערבת בכל, חושבת שהיא הכי חכמה, אמורה להיות ממש מצחיקה בגלל שאין לה שום חוש טכני, ומתברר שהיא לא יודעת כלום על סקס – ולא רק באתרי אינטרנט. זו לא דיאן קיטון שאשמה, זה התסריט. לא רק שהתסריט הזה מציג עולם מעוות ודמויות מופרכות, הוא חוטא גם בחטא החמור ביותר של הקומדיות: הוא לא מצחיק בכלל. אפילו לא קצת. דמויות מופרכות הן אמנם דרך קלה ליצור סיטואציות מצחיקות, אבל לעיתים זו דרך קלה מדי, שמדרדרת במהירות אל מחוזות השטיקים השחוקים. שוב ושוב ושוב טוחנים לנו את האובססיה המזעזעת של אמא דפני, שוב ושוב היא מגיעה לאתרי סקס ולא יודעת איך לסגור את חלון הדפדפן, ושוב נעשה שימוש בכלב החכם והרגיש שמטה את ראשו הצידה בתמיהה, ומגיב באנושיות וחרמנות בריאה לאתרי הסקס הנ"ל. מילא זה, אבל כדי להפוך את הסיטואציה למצחיקה באמת, דיאן קיטון מנופפת בזרועותיה בפראות, מצווחת כחזיר שחוט ומעווה את פניה כג'ים קארי בשעתו (ולא שעתו היפה ביותר).

ההתמקדות המוגזמת בדמות אחת שתניע הכל באה על חשבון כל השאר, ובמיוחד על חשבון בנותיה של דפני, שגם להן אמור היה להיות חלק בעלילה. הדמויות שלהן שטוחות כמו דוגמנית אנורקטית, ואם למישהי מהן יש חלקיק אפיון מקרי – הרווח כולו שלה. מילי (מנדי מור) אמורה להיות בעלת קייטרינג מצליח, אבל פרט לנטייה שלה לקפוץ ממיטה למיטה ולהאמין שניתן ללמוד על טיב הקשר הזוגי באמצעות סופלה, אין לה שום תכונת אופי או חוט שדרה. היא קונה שמלה שהיא ממש לא אוהבת, רק בגלל שאמא שלה קבעה שזה מ-ה-מ-ם עליה. היא גם נותנת לדפני להסתער לה על הדירה רגע לפני הדייט – כולל הזזה וסידור מחדש של כל הרהיטים בסלון לפחות חמש פעמים, כי הרי ברור שמיקום הספה חורץ גורלות ויהיה מה שישפיע על סיכוייה להתחתן. אגב, אתם אמורים לצחוק גם מזה.

כל הסמטוחה הזו נמזגת אחר כבוד לתפיסת עולם בעייתית. ייתכן שהבעיה בי, ולא ב'אמרתי לך', אך נדמה לי שאלו במיוחד קומדיות מסוג זה, שמתירות לעשות הכל, כולל לבגוד בצורה הכי שפלה בבן או בת הזוג, בתואנה שבסוף האהבה תנצח הכל, ועד החתונה – הערך העליון והיחיד לשמו אנו חיים בסרט – זה יעבור.

'אמרתי לך' דומה לסטנד-אפיסט מתחיל המספר על האמא המשוגעת שלו, וחושב שכמה שיהיה יותר קולני – כך גם הוא יצחיק יותר. אני חושבת שכדי להיות מצחיק, אתה צריך לספר בדיחות טובות ולהגיש אותן בצורה מעניינת. 'אמרתי לך' לא עושה אף אחד מאלה, והוא לא עושה את זה בצורה גרועה כל כך, שבשלב כלשהו לא יכולתי יותר ורציתי לצאת באמצע הסרט. באמת שאין לי מושג למה נשארתי בסופו של דבר, אבל זה לא היה שווה את זה, אז אני אחסוך לכם את ההתלבטות: צאו. צאו באמצע. ואם יש לכם האפשרות – עדיף שמלכתחילה לא תכנסו.

תגיות: