האויב שבפנים: אפוקליפסה

במקור: Resident Evil: Apocalypse
במאי: אלכסנדר וויט
תסריט: פול וו. ס. אנדרסון
שחקנים: מילה ג'ובוביץ', סיינה גילורי, עודד פהר, תומס קרסצ'מן

ראשית, ישור קו, הנדרש עקב העובדה שטעם בסרטים הוא דבר הו כה סובייקטיבי: כותב שורות אלו אהב את הסרט הראשון בסדרה, 'האויב שבפנים'. סרט פעולה קליל וטוב, שנהנה מרמה סבירה של מקוריות ומגניבות, ונהנה עוד יותר ממילה ג'ובוביץ' הבועטת בישבנים. חרף זאת, כותב שורות אלו (כלומר, אני), לא הצליח ליהנות מ-'האויב שבפנים, ההמשך'.

לטובת קוראי שורות אלו (כלומר, אתם) שנמנעו מצפייה ב'האויב שפנים, ההוא הראשון' מאחר והאמינו לפרופגנדת הכיבוש הציוני כאילו הסרט אינו בר-עיכול (לא כל שכן בהחלט ראוי לצפיה ויפה שעה אחת קודם): את עלילת הסרט הראשון ניתן לתמצת בקלות. מתקן תת קרקעי, בו נעשו ניסויים אפלים בכלי נשק ויראליים. כמתחייב במתקנים כאלו, קורה ה"אופס" הגדול, ואותם נגיפים משתחררים. כל המדענים הולכים כצאן אל מחלת הפה והטלפיים, ומתפגרים. לרוע המזל, הם לא נשארים מתים, אלא קמים וקופצים על עוברים ושבים בשיניים חשופות. ואז באה מילה ג'ובוביץ' ובועטת להם בישבן.

אבל ממסד גברי מדכא לא יכול לתת לאישה עצמאית וחזקה לשוטט לבד בעולם, וברגע שהג'ובוביצ'ה יוצאת מאותו מתקן עלום אל אוויר העולם, היא נחטפת אל מעבדות התאגיד המרושע "מטריה". ואז גם הוירוסים מצליחים לברוח, והרבה אנשים נדבקים באותו נגיף, והופכים לסטריאוטיפ של הגבר המדכא – זומבים מזילי ריר ואוכלי אדם. על מילה נגזר לקום שוב נגד הממסד הפטריארכלי המדכא, ולעשות את מה שהיא כל כך טובה בו. כן, מי שניחש "היא בועטת בישבנים", ניחש נכון.

אבל הפעם זה לא מענג כמו בפעם הראשונה. אולי אחת הסיבות היא שבין הסרט הראשון לחדש היו כמה וכמה סרטי זומבים מצליחים ומוצלחים למדי. 'שחר המתים', למשל, או ‘Shaun of the Dead' (ולא, במאמר מוסגר, '28 יום אחרי' לא היה סרט זומבים טוב. הוא אפילו לא היה סתם סרט טוב). סרטים אחרים הראו איך ניתן לפתח את הנושא הנדוש לכאורה, ואילו 'האויב שבפנים' נותר דורך במקום. הזומבים הם אותם זומבים, המילה היא אותה מילה, ובכל השאר נרשמה נסיגה משמעותית לאחור.

זה מתחיל כבר באלמנט הבסיסי ביותר. קטעי הפעולה. איק. בעוד שאני מניח שהכוריאוגרפיה שלהם סבירה למדי, הרי לא ניתן להבחין בשום דבר מכך בסרט. העריכה עתירת הקפאין מונעת מאיתנו להבין מה קורה שם. ובלית הבנה, גם אכפתיות אין. אמנם קטעי פעולה בודדים עשויים היטב (מילה רצה במורד קירו של בניין, או בניין או שניים המתאדים בפיצוץ), אך הם נידחים מכדי שיצילו את הסרט, ומגיעים מאוחר מדי: קטעי הפעולה הטובים מרוכזים בשלישו הסוגר של הסרט. אני בטוח שאפילו בג"ץ השמאלני יסכים שבמבחן הצופה הפשוט, עדיף כבר לסעוד על מעדן שערות חתול™, מאשר לשרוד את חלקיו הראשונים של הסרט.

השחקן הטוב ביותר בסרט הוא תפלץ מגודל העונה לשם 'מיזם נמסיס'. אין לו שם, אין לו חזות גברית ונאה, והפנים המרשימות שלו – המורכבות בעיקר משיניים – נשארות קפואות בארשת פנים אחידה לאורך כל הסרט. ועדיין הוא מצליח להאפיל מבחינת איכות המשחק והרגש על כל גלריית השחקנים והשחקניות מסביב, שכנראה נאספו אל הסט של הסרט היישר מהסניף המקומי של 'יוסי שחקנים בע"מ – עבודה מובטחת'. אפילו איש רע החמוש במבטא בריטי הם לא הצליחו למצוא. כאן, לרע יש שם נדוש (קין), ומבטא משונה שאמור כנראה להיות גרמני. וכמו הסרט הראשון, גם 'האויב שבפנים: נו, הזה השני' מנסה להקפיץ ולהבהיל פעם בחצי דקה.

צופה שטחי שכמוני היה עשוי פשוט להתענג מכל דקה שבה מילה מופיעה על המסך, אבל הפעם אפילו היא לא מצליחה להציל את המצב. איכשהו, בדרך להפיכתה לסופר-אישה, היא מאבדת את הדבר החיוני ביותר – האנושיות שלה. נקודות של אור מגיעות דווקא מכיוונה של אחת השחקניות האחרות, סיינה גילורי, וגופיית הספגטי שלה. שחקנית מחורבנת לעילא, ללא ספק, אבל היא פשוט סקסית, ועושה עבודה לא רעה בעצמה בבעיטות מתוזמרות בישבניהם של הזומבים. מי יתנני אחת כזאת שתבעט בישבני שלי. מה, אם אני לא זומבי, לא מגיע לי יחס? בהתחשב בסיכויים שטעיתי בתעתוק העברי של שמה, סביר שהיא אכן תנסה לעשות כך.

מצער מאוד שלא פול אנדרסון, יוצרם של מספר בי-מוביז מהנים, הוא שביים את הסרט, לאחר העבודה ההו כה מוצלחת שסיפק בפעם שעברה. במקומו לקחו המפיקים במאי בשם אלכסנדר וויט, בעל ניסיון רב כעוזר-צלם שני ותת-במאי-משנה. פול אנדרסון כן אחראי לתסריט המפגר ברמות פרלמנטריות, אבל לסרטים בז'אנר הזה מותר להיות מטופשים. ממילא עוד 65 שנה יגיעו הסטוריונים של הקולנוע ויעשו דקונסטרוקציה רוויניוניזית של סרטי תחילת המאה ה-21, ויסבירו לכולנו למה זה היה כל כך מבריק. עד אז נאלץ לגחך ברחמים כל פעם שאחת הדמויות ניגשת בכוונה תחילה לטווח נשיכה של גופה מרקיבה כזאת או אחרת, או מכריזה "הבה נתפצל" בעת סריקת בנין עתיר אויבינו-הקמים-עלינו-לכלותנו. עלילה מעולם לא היתה הצד החזק של סרטי-בי טראשיים.

אני מודה לכל צבא המלאכים על כך שאינני אימו הורתו של אלכסנדר ויט, במאי הסרט. אני בטוח שגם היא לא אהבה את הסרט, אבל בניגוד אליה, אני לא נאלץ לשקר בנוגע לכך; אני יכול לקבוע במקלדת מלאה, כי הסרט פשוט מחורבן. אפילו לא ניתן לקבוע שזה סרט לצפיה בבית בדיוידי, או כשיגיע היום, באחד מערוצי הכבלים. לא שיגרם לצופים נזק בלתי הפיך (פרט לקבוצת הסיכון שהעריכה התזזיתית של קטעי המכות – במלעיל – תביאם לידי התקף אפילפטי), רק שפשוט חבל על הזמן. וזה "חבל על הזמן" במובן הקלאסי של הביטוי. תוותרו. זה פשוט לא שווה את זה.