סוף העולם שמאלה

במאי: אבי נשר
תסריט: אבי נשר, שרה עדן, רובי פורת-שובל
שחקנים: לירז צ'רכי, נטע גרטי, רותם אבוהב, נדב אבוקסיס, מריאנו אידלמן, ישראל קטורזה, רובי פורת שובל

1968. ישראל, אי שם בדרום. חם. יבש. על צוק נידח מוקמת לה 'עיר' זעירה, לשכן בה עולים שבאו להגשים את החזון הציוני. כמחצית מהתושבים הם עולים ממרוקו והשאר – עולים מהודו (להלן, "מרוקאים" ו-"הודים", בהתאמה). זה הרקע לסרטו החדש של הבמאי אבי נשר, שסרטיו 'הלהקה' ו-'דיזנגוף 99' זכו פה למעמד של סרטי פולחן. בארצות הברית, אגב, הוא ידוע יותר כבמאי של סרטים דלי תקציב, שעל חלקם הביקורות אומרות, "וואלאק, הרבה יותר טוב ממה שציפינו".

הסרט מתחיל כשהוריה של שרה (לירז צ'רכי, "הודית"), שלפני חמש דקות עלו מהודו, נמצאים בדרכם לאותה עיירה אמורה, ושרה פוגשת את ניקול (נטע גרטי, "מרוקאית"). הן עוד יתאהבו, יריבו ובעיקר תהיינה חברות, כי זה מה שעושים בסרטים. אבל כאן זה לא נגמר. רחוק מזה. הסרט מתאפיין בעוד הרבה מאוד קווי עלילה הרצים במקביל, שתקצר היריעה מלתארם. קשיים במשפחה אחת, קשיים במשפחה אחרת, סכסוך עבודה בין פועלי המפעל המקומי (שהם בעצם כל תושבי העיירה המחפשים עבודה) ובין הבעלים. ומעל לכל, משחק הקריקט הבינלאומי המתקרב, בין נבחרת הקריקט של העיירה הנידחת, ובין נבחרת הקריקט-בשירות-הוד-מלכותה של בריטניה האם, שהחליטה באופן בלתי מוסבר להגיע לביקור.

וכשמנסים לספר כל כך הרבה סיפורים, קורה שכולם מתפספסים. ובאמת, אף אחד מהסיפורים לא באמת מצליח להבריק. החברות (האמיצה. תמיד אומרים "אמיצה" על חברות) בין ניקול ושרה, ההתבגרות שלהן, הגילוי העצמי והפריחה המינית ההתחלתית – אלו מצליחים כמעט לספק. שתי השחקניות מוצלחות ומרגשות, וחבל שהסיפור שלהן לא קיבל יותר עומק או זמן, על חשבון כמה מהסיפורים האחרים. לא שהם לא מוסיפים צבע, אבל הטחינה הבלתי פוסקת של התנגשות התרבויות – המרוקאית (המבוססת על התרבות הצרפתית הנעלה) וההודית (שינקה משדי אמא בריטניה המתוחכמת) – מעייפת די מהר. כן, הבנו. יש את אלו, ויש את אלו. והם לא ממש מסתדרים. ואף אחד לא יותר טוב מהשני. מסר שהגננת שלי בגן שרה, ותהרגו אותי אם אני זוכר איך קראו לגננת, היתה גאה בו.

מפוספס מכולם הוא משחק הקריקט שנרקם שם במדבר. קונספט בעל איכויות הומוריסטיות – בריטים מתורבתים שאמורים להגיע לאמצע שום מקום למשחק ידידות, ומרוקאים "חסרי תרבות" שמנסים את כוחם ב"משחק של ג'נטלמנים"/"משחק של ילדות" (תלוי את מי שואלים). אבל הכפית של אבי נשר נגעה כאן רק בשכבה העליונה של הפודינג. סצינות שהיו עשויות להיות מצחיקות בהרבה, פשוט נרמסות בניסיון לסמן עוד כמה וי-אים ברשימה, במרדף אחרי קווי העלילה המתפצלים ומתאחים לאורכו של הסרט. וחבל, כי אילו הסרט היה בוחר כיוון סגנוני אחד ומתמקד בו, אני בטוח שהיה יוצא סרט מוצלח ביותר. אולי קומדיה נהדרת, אולי משל חברתי יוקד ונוקב, ואולי סתם סיפור נעורים מרגש.

זה לא שהסרט רע, חלילה. הוא נחמד מרבית הזמן, מרגש לפרקים ומצחיק לפעמים. אבל נדמה שהוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב, ומשהו בדרך התפספס. אני באמת מאמין שהבעיה היחידה בסרט היא חוסר המיקוד, כי מכל בחינה אחרת, אין טענות. השיחזור התקופתי נהדר. לא חייתי שם או אז, אבל שוכנעתי שכך אכן נראו הדברים. שכך אנשים דיברו, התלבשו וחיו. שכך נראו הבתים, שכך בדיוק התנהגו השלטונות, וכן הלאה.

השחקנים, חלקם מיובאים מחו"ל, נהדרים כולם. אוור אטיקה, למשל, שחקנית צרפתיה ידועה למדי, מגלמת את 'השכנה מלמעלה', אלמנה צעירה, נהדרת ונאווה, שלא מוצאת את עצמה או את סיפוקה בשומקום הנידח הזה. או פרמיט סאתי, שהגיע ישר מבוליווד כדי לגלם את אביה של שרה – כמו כולם, גם הוא מיואש, אך אצילי באופן הודי.

אך לא על שחקני ייבוא תקום או תיפול הנבחרת. זוהי ההופעה הראשונה של מרבית השחקנים הישראליים, הרבה מהם מוכרים בארץ דווקא כסטנדאפיסטים. למשל מריאנו אידלמן, ישראל קטורזה, נדב אבוקסיס ועוד. הליהוק שלהם גרם לי לתהות האם הסיבה שהמבטא של המרוקאים נשמע לי משכנע, היא שהמבטא ה"אסלי" היחיד שאני מכיר מגיע מפיהם של סטנדאפיסטים בעלי קיבעון עדתי.

לא אוכל לסיים מבלי להזכיר שוב עד כמה נהדרות שתי הבנות, לירז צ'רכי ההודית התמימה והנאצלה, ונטע גרטי, הלוליטה המרוקאית המלהיבה. אם ייקחו רק אותן, ויתנו להן סדרת המשך, לא אתנגד. אבל אם תהיה כזאת סדרה – אנא, בלי קונפליקטים עדתיים, בבקשה. הם מוצו מזמן, ולא פחות מאשר בכל מקום אחר, הם מוצו גם בסרט הזה. הגיע זמן לעבור לנושאים מעניינים יותר. תודה.