במקור: Elephant
תסריט ובימוי: גאס ואן-סנט
שחקנים: אלכס פרוסט, אריק דיולן, ג'ון רובינסון, אליאס מק'קונל, קריסטן היקס, טימותי בוטומס
אני זוכר את בית-הספר, איזו תקופה נחמדה. המורים תמיד ידעו מה לעשות ולא חששו לתת עזרה לתלמידים, קבוצת הפוטבול זכתה באליפות מדי שנה ולכולם היה עם מי ללכת לנשף הסיום. בעיקר אני זוכר כשזאק וסקריץ' ניסו להתחיל עם ברנדה ובסוף יצאו עם התאומות אולסן.
תורידו את הגבות, אני יודע שזה היה בטלויזיה. זה פשוט שבית הספר האמיתי שלי היה מקום הרבה פחות מעניין. המון שיעורים מיגעים אצל מורים שרק רוצים לחזור כבר הביתה, ערסים וחנונים שלא מדברים זה עם זה, וגאוות בית הספר היתה קבוצת הכדורסל של הבנות תעשו כבוד! שנתיים ברצף אלופות המדינה (אבל אף פעם לא נתנו לנו ללכת לראות אותן משחקות). אני מעדיף לזכור את הגרסה הטלוויזיונית.
'אלפנט' מתרחש בבית ספר תיכון אמריקאי טיפוסי בפורטלנד. כולם מתעללים בחנונים ומעריצים את הספורטאים, הבנות סופרות קלוריות והבנים סופרים בנות, פה ושם מסתובבים מורים, אבל הם אף פעם לא יוצאים מהכיתות. מורים נועדו ללמד ולנזוף בתלמידים. זה לא כאילו שיש להם חיים, או משהו.
הסרט מתמקד במספר תלמידים בבוקר גורלי אחד. ג'ון המחומצן מאחר, כי הוא אכל ארוחת בוקר עם אביו השתיין. אחרי זה הוא הולך… והולך… והולך… ואז הוא פוגש את אליאס, המכונה איליי. איליי מצלם תלמידים לפרויקט כלשהו שמטרתו מעולם לא מוסברת. אחרי זה הוא הולך… והולך… והולך… ואז הוא עובר ליד מישל, החנונית שלא מוכנה ללבוש מכנסיים קצרים בשיעור ספורט. ואז היא הולכת… והולכת… ורצה… והולכת…
למעשה, חצי מהסרט (הקצר, יש לציין – 81 דקות בסך הכל) מתבזבז רק על הליכה ממקום למקום בצילום רציף וארוך. המצלמה מתמקדת בתלמיד ועוקבת אחרי מסלולו בבית הספר בזמן אמת, עד שעובר תלמיד אחר וגונב את הפוקוס.
שניים מהתלמידים, אלכס ואריק, מתכננים משהו גדול. רוב האנשים יבינו מיד מה הם מתכננים, בעיקר אם הם מעורים טיפה בהלך הרוח האמריקאי בשנים האחרונות, או שמו לב לכך שהסרט לעולם לא מוזכר בשום מקום בלי המילה "קולומביין" לצידו. גאס ואן סנט יודע שאתם יודעים מה עומד לקרות, ולמה לא כדאי להיות בסביבה כשזה יקרה, ויודע שאתם יודעים שהוא יודע. הידיעה הזאת אמורה להעניק פרספקטיבה חדשה למאורעות היום השגרתי. אחרת, מה כל כך מעניין ביום רגיל שבו אנשים הולכים… והולכים… והולכים…?
ואן סנט ידוע כחובב גימיקים במסווה של אמנות. הוא אמנם לא חיסל אף חמור, אבל רוב השחקנים בסרט הם בני נוער חסרי ניסיון-משחק, שנאספו באקראי לתפקידים השונים. לרובם אפילו אין שם דמות מעבר לשמו הפרטי של השחקן (טריק שואן סנט למד מ'קרובים קרובים'). בנוסף, חלקים גדולים מהדיאלוגים מאולתרים: פשוט הציבו מצלמות ואמרו לשחקנים "שוט!". כל זאת מתוך כוונה להעניק לסרט תחושה יותר אותנטית, כאילו הוא מתרחש בתיכון המקומי שלכם, לא בתיכון 90210.
לרוע המזל, הרעיון הזה מתפספס. קודם כל, פגם באמינות: אם השחקנים נאספו מהרחוב כדי שיעניקו לסרט מראה יותר אותנטי, למה 90 אחוז מהתלמידים נראים כאילו יצאו מסוכנות דוגמנות? בעיה נוספת היא שרוב השיחות האקראיות כביכול נראות כאילו הבמאי הורה ללא-שחקנים שלו להתמקד בנקודות שיעוררו דיון בקרב הקהל. השיחות האלה נראות מאולצות, ולא עוזרות ללמוד שום דבר על התלמידים. כתוצאה מזה, 'אלפנט' נראה כמו הפרק של 'דגראסי' שמעולם לא צולם. הדמויות סטריאוטיפיות ויעשו בדיוק, אבל בדיוק, מה שתצפו מהן, בלי שום הפתעות. הכל קורה בדיוק כמו שראינו כל כך הרבה פעמים בעבר.
כל זה עוד היה נסלח לו הסרט לא היה כל כך איטי. מרוב הליכות ממושכות וחוסר התרחשויות, התחלתי לדמיין שאני שקנאי שמתנגש לתוך חלונות של רופאי שיניים אוסטרליים. זה אולי כואב, אבל בטח יותר מעניין. אחרי כל חוסר ההתרחשות המרדים הזה, אפילו עשרים הדקות האחרונות של הסרט, שהן אינטנסיביות בהרבה מהשעה שקדמה להן, לא הצליחו להזיז לי יותר מכמה שערות באף. הסרט יכול לשמש כסם הרדמה מאוד יעיל לפילים, ואולי מכאן בא לו שמו.
אז מה, השופטים של פסטיבל קאן הקודם התחרפנו לגמרי כשנתנו ל'אלפנט' את הפרס הגדול? לא. הסרט הוא לא נטול ערך: יש בו ביקורת מרומזת על הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן ליצור טרגדיה בקנה מידה לאומי. מודגם כמה קל להשיג אמצעים להטלת אסון, ומה קורה כשכל מה שמעניין אנשים הוא לצאת עם החתיך/ה של השכבה, בזמן שמצוקותיהם של תלמידים פחות פופולאריים זוכות להתעלמות מוחלטת. גאס ואן סנט לא מנסה לנתח בכוח את הגורמים למאורעות הקשים, אבל גם בלי קריינות של דמוקרטי שמן עם מצלמה, אפשר להבין את המסר ולהסיק את המסקנות המתבקשות.
לסיום, לתלמידים שביניכם, כמה עצות: אתם לא תלויים רק בהישגים החברתיים שלכם, אלא גם בלימודיים (ולהפך). המורים לא מנסים לבאס אתכם, הם פשוט רוצים קצת חופש כדי שיוכלו לבלות יותר עם המשפחה. והכי חשוב – שפרו את השפה. אל תאמרו "כזה" ו"כאילו" שמונה פעמים בכל משפט, אחרת תתקשו להשתלב בעתיד בחברה ובאמת ילך עליכם. ילך… וילך… וילך…
וואלה, בעסה
תכננתי ללכת (וללכת, וללכת), דווקא מחבבת את גאס, (חוץ ממה שהוא עשה לפסיכו) אבל אחרי הביקורת (המוצלחת!) נראה לי שאני אחכה ליום שאחרי מחר ואלך לטרויה או משהו כזה.
סרט מפוספס
אולי בהתמקדות במספר דמיות אמור לגרום לנו לחוש אמפטיה
אבל הדמיות שטוחות והשיחות דלות חסרות בשר ונו..משעממות
והלוקיישנים הארוכים של ההליכות שלהם במסדרון משעמם ומעייף
רק בחלקיעם שהתמקדו בטובחים היה מעניין.
אולי עם עריכה טובה יותר תסריט יותר מסודר ודיאלוגים יותר מעניינים בין התלמידים או לחילופין יותר התמקדות בדמות שני הנערים שביצעו את הטבח
היה יוצר גם חוויה קולנועית משמעותי כמו שלדעתי ניסו ליצור פו.
הפתיחה של הביקורת מוכרת לי...
מפה אולי?
כתבה מספר 221
"אלפנט" היה מעניין. דווקא חציו הראשון, נטול ה"אקשן" ועמוס ההליכות, היה טוב יותר מאשר חציו השני, בוא הקצוות החלו להיסגר במלאכותיות ובלי למצות את הפוטנציאל של הפתיחה.
אני באופן אישי לא יודע מה לעשות עם ואן סאנט. הוא כמו גרסה מטומטמת של פון טרייר: יש לו רעיונות מקוריים וגישה רעננה, אבל לא נראה לי שהוא באמת מבין אותם לעומק.
אני זכרתי את הפתיחה הזו דווקא מכאן:
כתבה מספר 803
(ומכאן:
כתבה מספר 1108 ).
מסקנה: זכרונות מפוברקים וביקורות קולנוע הולכים יד ביד.
המיחזור פושה בעין הדג!
בולשביקים! פרעות תרפ"ט!
תרפ''ח.
הסוד במיחזור טוב
הוא לשנות לפחות אות אחת.
אני, אגב, לא זוכר את קיץ 1986
וואו זה היה מעייף
אלוהים אדירים כמה שהם הולכים בסרט הזה. זה נראה כאילו גאס (זה בסדר אם אני קורא לו רק גאס, נכון?) ניסה ליצור אווירה של משהו שעומד לקרות ולזעזע את הצופה אבל אווירה זה לא עלילה מסתבר. ניתן לתמצת את חווית הצפייה כך- וואללה, משהו מגניב עומד לקרות בסצינות הבאות, זה בטח בסצינה הקרובה כי הכל כבר ממש מוכן, אה שוב הוא הולך, טוב בטח בסצינה הבאה כי אם לא עכשיו… אה הוא שוב הולך, טוב בטח זה ממש קרוב כי אין ברירה אחרת… אה (וכו' וכו' וכו').
בקיצור, קיים איזשהו מתח לאורך הסרט אבל זה מתח שקצת נמאס אחרי חצי שעה של הליכות.
הייתה לי התלבטות לגבי זה
העורכים שכנעו אותי שאם לא ארמוז לפחות מה אלכס ואריק מתכננים, יהיה מאוד קשה לנהל דיון בשיתוף מי שלא ראה את הסרט. בעקרון, אני מסכים שיש פה
מסוים, אבל מכיוון שלא ממש קורה משהו לפני כן ושזה המניע מאחורי יצירת הסרט, זה לא משמעותי אם מגלים אותו. בכל אופן, כבר אחרי כחצי שעה, הסרט מספק רמז די עבה לגבי ההמשך הטראגי. במקרה הזה, גאס ואן סנט סומך על מי שמודע לחדשות מאמריקה שיעשה את החשבון ויצפה לרע.
הייתה לי התלבטות לגבי זה
דווקא לא ספויילר. כשהסרט פורסם כאן (ארה"ב) הוא הוצג כסרט על *זה*; בכל הסקירות של קאן כשהתייחסו לסרט דיברו על *זה*; והרושם החזק הוא שאין כאן שום סוד או טוויסט עלילתי.
הכל בנקודת המבט
אם בעתיד יצא סרט המתרחש במבנה שנחשב איקון אמריקאי ובסופו מתבצע פיגוע במבנה, לא יוכלו להימנע מלציין שהסרט הוא על הפיגוע בתאומים. גם מקרה קולומביין הוא טראומה אמריקאית שזכתה לדגש מיוחד מהתקשורת (בין השאר בזכות מייקל מור). בארה"ב אין סיכוי שמישהו יתחשב ב
ים כשהיצירה מדברת על מקרה שעדיין מספק כותרות. באירופה ובארץ, מושפעים מאמריקה ומנסים לתת לארוע את אותו הדגש. אמנם קולומביין לא הכה כאלה גלים בצד הזה של העולם, אבל ההתרגשות של האמריקאים ממנו והידיעה שעל זה הסרט בעצם מדבר, גורמת לזנוח את כל אמצעי הזהירות ולגלות חופשי על מה הסרט.
הכל בנקודת המבט
"גורמת לזנוח את כל אמצעי הזהירות" – אבל זה לא סרט מתח עם טוויסט. זה סרט שגם אם אתה יודע על מה הוא ומה קורה בסוף, אתה עדיין נהנה ממנו כי הוא חוויה לכשעצמו.
חוץ מהעובדה שלא נהנתי
זה לא סרט מתח, אבל יש בו אווירה של מותחן. אלפנט הזכיר לי את פרויקט המכשפה מבלייר שבו עוקבים אחרי הדמויות ורוב הזמן באמת לא קורה כלום, אבל מצפים שמשהו יקפוץ מהשיחים. באלפנט, לא קורה כלום עד לקראת הסוף, אבל הלא כלום הזה שומר על מתיחות של סרט אימה. במשך קרוב לשעה, לא אומרים לנו ישירות מה אלכס ואריק מתכננים, רק שזה הולך להיות משהו רע. ההקש הקבוע לקולומביין נוצר בעקבות התקצירים לסרט שמדלגים על יותר משני שליש ממנו.
''זה התחיל כמו עוד יום רגיל''
הוא תרגום (לא מוצלח, לדעתי) של הטאגליין המקורי:
''זה התחיל כמו עוד יום רגיל''
ובאותו הקשר, הפוסטר של Collateral:
http://www.latinoreview.com/films_2004/dreamworks/collateral/poster.html
זה רק אני
או שטום קרוז דומה באופן חשוד להריסון פורד? פוסטר טוב, בעיקר על סמך התקציר (טום קרוז מגלם פושע שמאלץ נהג מונית להסיע אותו לסידורים שונים).
פוסטר רע.
טריילר טוב.
אוף טופיק.
דווקא קיימת סיבה
למרות שהבלתי נסלח האיר כמה נקודות יפות שלא חשבתי עליהן, אני חייבת להסכים עם הפנגווין, הסרט לא מושך (פרט לכמה בחורים טובי מראה שאכן פוגמים בנסיון לעשות סרט שנראה כמו החיים האמיתיים) ובעיקר לא מרגש במיל! ואחרי שיוצאים עם ריקנות כזו מעצבנת משעה וחצי של סרט, לא מעניין להתחיל לחשוב על משמעויותיו הנסתרות… אז יבואו אינטיליגנטים (יותר או פחות) ויאמרו לי שזאת בדיוק הפואנטה, הזעזוע שבלא להרגיש. אבל בינינו, הסרט פיספס משום שהיה כל כך אדיש ולא מחובר לצופה שלא יצר אפילו את המינימום של קשר ריגשי (הזדהות, עניין, תקראו לזה איך שנוח לכם) הדרוש לפעולה של העמקה בסרט. אם הבלתי נסלח לא היה מאיר את עיניי, פשוט הייתי ממשיכה כאילו כלום לא קרה, סתם ראיתי סרט מעצבן שלא הצליח לעורר בי כלום ונראה לי שזה באמת (כמו שאמרו כאן אחרים לפניי) משום שהוא ניסה להיות שכלתני או מתוחכם או יצירתי-חדשני מדיי (או בעברית פשוטה הפלצה) ובכך פגע בטובתו שלו.
קראתי את הפתיל
בלי לראות את הסרט. והאסוסיאציה החוזרת היתה אחת – לא עשו כבר סרט כזה?
"החיים שלפני" עם שרה פולי, שהוא בהחלט סרט נחמד, והוא משודר פעם בחודשיים בערך בערוץ 4.
בהתחלה חשבתי
שאתה מתכוון ל'החיים בלעדי' עם שרה פולי, אבל הוא סרט חדש מדי, ולא יכול להיות שהוא מוקרן בערוצי הסרטים. אחר כך הבנתי שאתה מתכוון בכלל ל'המתיקות שאחרי' עם שרה פולי, שהוא סרט מצוין, אבל איכשהו התואר "נחמד" לא מתאים לו. אז החלטתי לבדוק, וגיליתי שבאמת יש גם סרט שנקרא 'The Life Before This' (שאני מניח שבאמת תורגם ל'החיים שלפני'), עם שרה פולי. פילמוגרפיה מבלבלת יש לזאתי.
אכן מטעה.
בכל מקרה, ממה שזכור לי מהסרט. (ספוילרים אפשריים, אבל אני חושב שהכל כתוב בתקצירי המדריך על הסרט).
מדובר בפסיפס קלאסי משהו על חייהם של ארבע או חמש דמויות ביום המוות שלהם, שמתרחש עת הם מתאספים בבית קפה או משהו כזה, בו מתרחש שוד מזוין (ואני מקווה שלא טעיתי יותר מדי).
הסרט לא מתמקד בכלל, בשוד או במאורעות שקדמו לו, אלא רק בדמויות המתות באותו יום. אין לי מושג אם גאס ואן סאנט גנב את הרעיון משם, אבל אני לא אתפלא.
ואולי הסרט הזה גנב את הרעיון מאסי דיין
בכל מקרה, סביר יותר שואן סנט לקח את הרעיון מסרט הטלויזיה 'אלפנט', שבנוי גם הוא משוטים ארוכים שעוקבים אחרי אנשים שהולכים והולכים, ובסופו של דבר יורים באנשים אחרים, ללא הסבר או מניע.
http://www.imdb.com/title/tt0097270/
זה גם ההסבר ההגיוני היחיד שראיתי לשם של הסרט, אם כי לא ברור אם לסרט המקורי היתה סיבה טובה יותר להיקרא 'אלפנט'.
מה שמעלה אוטומטית את השאלה הקלאסית.
למה הסרט ההוא נקרא אלפנט? הימד"ב כמובן עונה.
יש לזה למעשה חיזוק בסרט
לאריק או אלכס (לא זוכר) יש בחדר תמונה של פיל שרואים בחטף.
זה ממש לא מסביר למה קוראים ככה לסרט.
בגלל שהשם ''פסנתר'' כבר היה תפוס.
השם
הנה עוד הסברים:
1. הביטוי של "פיל בחנות חרסינה" שבא להדגיש עד כמה שביר המצב של בני הנוער בסרט.
2. רמז למפלגה הרפובליקאית (האבא השיכור של ג'ון מגולם על ידי חקיין של בוש) שסמלה הוא פיל.הבעיה בתיאוריה הזאת היא שקולמביין היה בתקופת קלינטון, מצד שני, זה סרט על אירוע דומה, אך לא זהה לקלומביין.
3. אין שום הסבר לשם, כמו שאין שום הסבר לירי.
הסברים האלה קלושים, לא אני המצאתי אותם. אולי התשובה היא השילוב של כולם, בנוסף לפשרניות שכבר ניתנו.
הקשר לסרט הבריטי
נראה לי (בלי שראיתי אף אחד מהסרטים) חזק מכדי שהוא יהיה מקרי. האפשרות הסבירה ביותר לדעתי היא שהשם מתייחס לסרט הישן יותר. מצד שני, התירוץ לשמו של הסרט הישן הוא לא משהו.
חקיין של בוש
השחקן הוא אגב טימותי בוטומס, כוכב עולה בתחילת שנות השבעים שהקריירה שלו התפקששה בדרך. בין השאר שיחק ב"הצגת הקולנוע האחרונה" (כוכב הסרט יחד עם ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד), "ג'וני שב משדה הקרב" (הסרט שקטעים ממנו מופיעים בקליפ One של מטאליקה), ו"המירוץ אחרי הגלימה". פאסט-פורוורד עשרים שנה קדימה, ואולי ראיתם אותו בסדרה "Land of the Lost" ששודרה בערוץ 6, זאת עם הדינוזאורים מפלסטלינה.
השם
The elephant in the middle of the room – הדבר שאף אחד לא מדבר עליו אבל אף אחד גם לא יכול שלא לשים לב אליו.
השם
על מנת לסכם תשובות זהות שנאמרו בזו אחר זו, ואן סנט נתן ראיון ל"תרבות מעריב" והסביר ששם הסרט הוא אכן על שם הפיל בסלון.
טוב, זה מה שהוא מאמין.
זה 'פסיכו', לא הניצוץ,
ואת בכלל ראית את הסצינה הזאת? כמובן שיש בה צילום של הרצח עצמו. לא רואים את הסכין ננעץ בפועל בגוף (לא היה שום צ'אנס להראות אז דבר כזה), אבל חוץ מזה יש הכל. קלוז-אפים על הנרצחת, על הרוצח, הסכין, הדם – הכל יש.
סליחה,הניצוץ.
ובכלל,ראיתי את הסצינה הזו(למרות שלפני איזה זמן).
לא רואים את פעולת הרצח,את כל הלפני,כניסה לחדר האמבטיה והזזת הוילון,צל של הרוצח,של הסכין.
אין צילום של הרצח גופא-המצחמה מוזזת מנקקד הרצח ברגע שהסכין "אמורה" לפגוע באישה.
וזה לא קשור למה שאפשר להראות את זה.
בראיונות עם היצ'קוק הוא אמר שבכוונה הוא לא הראה את פעולת הרצח עצמה.
סליחה, פסיכו.
אז היצ'קוק בכוונה לא הראה את מה שאסור היה לו להראות*? אין מה לומר, גאון.
אם לראות את הרוצח, את כלי הרצח ואת הנרצח לפני, במשך ואחרי הרצח לא נחשב אצלך ל"צילום של הרצח", אז בעיניך גם שום סצינה לא נחשבת לסצינת סקס, אלא אם כן היא מראה את אקט החדירה עצמו?
* אגב, למרות הצנזורה ולמרות המיתוס, למעשה כן רואים את הסכין נוגעת בגוף בסצינה הזאת, גם אם זה לפריימים ספורים בלבד:
http://www.sewergator.com/gfz/psycho/
באמת סצנה המקלחת עשויה לא משהו
הגירסה שערכתי בעצמי טובה בהרבה.
http://www.saulbass.net/psychostudio/
הסבר לעצלנים – בסטודיו פסיכו שנמצא באתר של סול בלו, המעצב הגרפי הידוע שאחראי על עיצוב הלוגו של פסיכו – אפשר לערוך מחדש את סצנת המקלחת מפסיכו ולהראות להיצ'קוק מאיפה משתין הדג (וחוץ מזה גם לראות בדיוק איפה הקלוז אפ על הסכין, על הנרצחת ועל הרוצח).
האתר כולו מומלץ – אבל אין כמו לשחק אותה היץ' עם הסטודיו.
נסו ותהנו!
סול באס, כמובן
סול בלו זה סיפור אחר לגמרי.
אאוץ'
אני אלך לי רגע הצידה ואקבור את עצמי באדמה בעומק שאפילו הכלה לא הייתה יכולה לצאת ממנו.
רגע של קטנוניות
סול באס הוא לא סתם מעצב גרפי ולא אחראי רק על הלוגו של הסרט. באס היה במאי צללים ופעל מאחורי הקלעים של סרטים רבים. לרוב הוא רק הגה, עיצב וביים את סצינות הכותרות של הסרטים, שתיפקדו כסרטים קצרים וגאוניים בפני עצמם (עבודותיו עם היצ'קוק הן המפורסמות ביותר), אך פה ושם הוא גם ביים סצינות שלמות מתוך הסרטים עליהם עבד, ללא לקיחת קרדיט. חלק מהסצינות ב"ספרטקוס" של קובריק, למשל, הן שלו. ומה שיותר רלוונטי לענייננו – סצינת המקלחת ב"פסיכו" נזקפת לזכותו ולא לזכות היץ'.
על פי הלינק שנתתי
מהאתר הרשמי של באס, הוא עשה את הסטוריבורד, אבל לא ביים או ערך. בכל מקרה, בסצנה כזאת הסטוריבורד הוא חתיכת בורג רציני.
סטוריבורג?
היצ'קוק רצה להראות.
לא נתנו לו להראות חדירה של סכין לגוף. חוץ מזה יש הכל.
ואם אני זוכר טוב
בגרסה של ואן סאנט ל"פסיכו" כן רואים את הסכין חודרת לגוף.
או במילים אחרות, משעמם להם אז הם יורים.
או במילים אחרות, משעמם להם אז הם יורים.
לפני כמה שנים סופר הקומיקס המהולל וורן אליס כתב סיפור שעסק בסוגייה של ירי בבתי ספר לסדרה Hellblazer של חברת די.סי. קומיקס. לביש מזלו של אליס והקוראים, למרות שהסיפור אוייר והושלם, בדיוק לפני ירידתו לדפוס אירע הירי בקולומביין, די.סי. קיבלו רגליים קרות והסיפור נמשך ונגנז. עם זאת הסיפור הועלה לרשת וניתן למצוא אותו במספר מקומות, לרבות בשני הלינקים הבאים:
http://www.kabukivice.ndo.co.uk/shoot.htm
http://www.compsoc.man.ac.uk/~jp/comics/shoot/
האינטרפרטציה של אליס מספקת נקודת מבט קצת שונה, שהיא בוא נאמר מעניינת ומטרידה.
וכדי לא להתנתק לחלוטין מענייני קולנוע אציין שהלבלייזר זוכה בימים אלה לעיבוד קולנועי תחת השם 'קונסטנטין' ומככב בו קיאנו "וואו" ריבס בתפקיד המג הבריטי. כפי שצויין במקום אחר באתר, השבוע עלה לרשת טריילר לסרט:
http://pdl.warnerbros.com/wbmovies/constantine/teaser_hi/teaser_a.mov
הבקורת שלך פנטסטית
אין מה להגיד , אבל אני חולק עלייך בנקודה אחת שהיא די מרכזית ,
אני חש שיש פה מעין התאהבות בשעמום ובשגרה
הם מוצגים כמעט כאידיליה ,
כלומר הבאנליות היא מקסימה , כל פעולה אנושית שיש בה יומרות גרנדיוזיות היא הרסנית מעצם מהותה ,
אני חושב שמה שמגבה במידה מסויימת את הטענה הזו היא העובדה שהסרט מרהיב ביופיו, כלומר יש ניגוד חריף בין ההתרחשות האנטי דרמתית, לבין הנוף המהפנט או המוסיקה הכל כך אסטתית של בטהובן, וזה כאילו הכרזה : "רבותיי הביטו ברגעים אלו , הם כל מה שקדוש בחיים "
זה בהחלט נשמע מתנשא.
התגובות לסקר האחרון, למשל (הבמאי הזר המועדף: כתבה מספר 2256 ), מצביעות בפירוש על כך שגולשי האתר הולכים לסרטים קטנים ואומנותיים – להרבה מהם – ונהנים. אז אחרי זה אתה עוד אומר ש"אנחנו", ככלל, רגילים לסרטים אמריקאיים קיטשיים ולכן לא יכולים לקבל/להבין שום דבר אחר?
תסלח לי אם אני פשוט אנפנף את הטענה הזו בבוז.
השניים נקראים אלכס ואריק
כפי שמוזכר בביקורת, שם תמצא את דעתי על הסרט. בכל אופן, לכתוב שאנשים לא אהבו את הסרט כי הוא לא קיטשי וסתמי כמו שרגילים זה בהחלט מתנשא. אתה לא יכול לקבוע בשביל אחרים אם הם הבינו את הסרט או לא, כמו שאתה לא יכול לדעת אילו סרטים הם אוהבים באופן כללי מבלי להכיר אותם ואת טעמם. כבר הוזכר אתמול (לא זוכר מי כתב) שעל כל סרט שיוצא יש מי שאוהב אותו ויש מי ששונא. עדיין לא יצא הסרט שתהיה הסכמה מלאה לגבי איכותו (ואני מקווה שגם לא יצא, כי אז מה הטעם בדיונים?).
השניים נקראים אלכס ואריק
וואי מה יש לכולם כאן שהם לוקחים הכל כלכך אישית?? תראו, אני לא מתנשא, רק העברתי ביקורת! זה שאני אומר שאנשים רגילים לסרטים קיטצ'יים לא אומר שאני מתכוון לכ-ו-ל-ם, ואני באמת מצפה שתבינו את זה. אני רק אומר שאני למשל הלכתי לזה עם מישי שרגילה ואוהבת סרטים כאלה, ולידינו ישבו עוד כמה פקצות סתומות וכל הסרט הן ישבו וצחקו ודיברו על כמה זה שמשעממם ומייגע! מצטער, אבל אני לא יכול לראות ככה סרט, אז תסלחו לי אם נשמעתי קצת מתנשא!!
אתה שאלת
חוץ מזה, היה עדיף לכתוב כבר מהתחלה שההשערה שלך מבוססת על מקרה *אחד* שאתה מכיר. כשאתה משליך מסקנות ממקרה בודד על כלל הציבור, קשה לקחת אותך ברצינות ואתה הורס לעצמך את הטיעון. בנוסף, לא חסרים ברשת (ובעין) טרולים שמשאירים הודעה אחת "איזה סתומים, זה סרט הכי טוב באולם!!1" ונעלמים. גם אם אתה לא כזה, כדאי לשים לב לניסוחים.
סתם, ביקורת בונה.
כשאתה נכנס לאתר מסוים ואומר בכלליות
ש"אנשים" לא מבינים את הסרט מסיבות כלשהן, ניתן להסיק שאתה מדבר על גולשי האתר בו אתה מגיב, ולא על הצופים בקטמנדו. ואם מתחשבים בשליליות של הביקורת, כמו גם בשעמום שרוב המגיבים פה דיברו עליו, אז אין לנו אלא להסיק שאתה מדבר על הגולשים פה. בגלל זה הרגישות הגבוהה.
אפרופו העברת ביקורת, גם להגיד "אם תחשבו טוב טוב, בסוף תראו את האור ותבינו שזה סרט מקסים" לא עוזר ממש. זה רומז לכך שכל מי שלא אהב את הסרט טמבל מוחלט וטיפש.
להגביל את הזכות לפרסם סרטים
התחושה הכי חזקה שקיבלתי מהסרט היא שבזבזתי שעתים מחיי לריק.
שאף אחד לא יאמר לי שזו אומנות כי זה ממש לא.
כל מי שיש לו זוג רגלים והוא יודע ללכת יכול היה להשתתף בסרט אם אכן אפשר לקרוא לו כך…
אני לא מבינה מה כ"כ אומנותי בסרט שגורם לכאבי ראש ממעקב ממושך אחרי הליכת השחקנים במסדרונות בית הספר.
סרט לא מומלץ בעליל…
פינגווין
הצלחת לסקרן אותי וגם להצחיק
כל הכבוד על הביקורת
נראה לי שאף פעם לא צחקתי ככה.
הולכים הולכים
יצא לי במקרה להציץ בסרט קודם של אותו במאי, "גארי". תקציר העלילה: שני אנשים הולכים במדבר. והולכים. והולכים.
ייאמר לזכותו של אלפנט –
1. באלפנט הם לפחות הולכים ליעד מסויים.
2. באלפנט קורה משהו בסוף .
דגראסי
כמה כמה כמה אהבתי את דגראסי. אני חושבת שאני אלך לראות את הסרט המאוס הזה ובלבד לזכות ברגע חסד של טעם האייטיז המאוחר של דגראסי: ספייק, קייטלין, ליז וכל החבר'ה….
דגראסי
גם אני חושב שטיפה השמיצו כאן את דגראסי. אמנם, היא לא בדיוק הברקת העשור, אבל כשמשווים אותה לבוורלי הילסים למיניהם, אין ממש מה להשוות. לא רק שהדמויות היו פחות סטריאוטיפיות, אלא גם שזו הייתה סדרת בית הספר היחידה שאני מכיר שאף אחד בה לא נראה כמו דוגמן, אלא למעשה הרוב היו מה-זה מכוערים.
בשנות השמונים היו סטנדרטים שונים ליופי
גם חלק גדול משחקני 90210 נראים די מכוערים כיום.
90210 היא סדרה של שנות ה-80?
אני אנסח מחדש
גם בסדרות כמו בברלי הילס 90210, שנעשו בתחילת שנות ה-90, היו הרבה שחקנים שבצפיה חוזרת בפרקים, לא נראים מושכים או נחשקים כמו לפני עשור וקצת.
הקדמת תרופה לניטפוקים: הכוונה היא לתקופה בה הסדרה התמקדה בתלמידי תיכון, לפני שנעשו מבוגרים צעירים.
בפעם הבאה
שאתה כותב הודעה שמתחילה ב"כולכם טפשים" או שמתייחסת לכותב כ"הומו" בתור קללה, ההודעה תימחק, ולא אכפת לי עד כמה היא תהיה ארוכה ומושקעת.
וואו.
אותי מפתיע איך אדם יכול לכתוב טוב באנגלית ולמצוא את עצמו בשדה התעופה בציריל, ועדיין להיות חסר תרבות דיון לחלוטין.
בפעם הבאה
יפה מאד רד-פיש!
למה לקלל? מה אין לך יכולת רטורית? מה אתה רציני? ללא ספק אחת מההודעות הגרועות.
אני ,אישית, מאד אהבתי את אלפנט, אני חושב שהקטעים של ההליכה הזכירו לי את המסדרונות הבלתי נגמרים בביתי ספר, כול השיעמום שבבית ספר.
הכול רגיל משעמם אך אף אחד לא יודע מה קורה מתחת לפני השטח, מאד אהבתי את הסרט, נכון הוא איטי להחריד, אבל לדעתי זאת יצירה מבריקה!
חשבתי שבציריך האנשים מנומסים
•אני לא הומו. יורדת לך נקודה.
•להרוג את ביל לא מתיימר להיות מציאותי, אלפנט מתיימר להיות הכי מציאותי שאפשר. הוא עושה את זה בעזרת הסטרואטיפים הכי נדושים של תלמידי תיכון (הגותים, המעודדת והחבר הספורטאי שלה, האמנותי, החנונית שמציקים לה וכו') ויותר גרוע, השחקנים נראים כאילו יצאו מתצוגת אפנה, לא מתיכון רגיל. אולי המראה של התלמידים במציאות מושפע ממותגים ומעצבים, אבל באלפנט נראה כאילו השחקנים נבחרו לפי מראה ולא לפי התאמה לדמות. את אומה תורמן אין לי בעיה לראות ורצוי כמה שיותר. ההבדל הוא שאומה השיגה את התפקיד בין השאר כי היא יצרה את הדמות (ביחד עם טרנטינו) והיא הוכיחה את עצמה בעבר כשחקנית טובה. באלפנט לא הייתה לי ממש סיבה להאמין שמישהו מהשחקנים לוהק בזכות כשרון משחק, אלא בגלל מראה חיצוני.
•ברור שציפיתי לסוף, הוא הופיע בכל התקצירים של הסרט, חי טוטאטיס! יודע מה? אם התקצירים היו חוסכים את ההשוואה לקולומביין ומתמקדים בשאר העלילה (אותה מאוד קשה למתוח על פני פסקה אחת שלמה), אולי הסוף היה מפתיע. לצערי, האפקט נהרס כשידעתי למה לצפות עוד לפני שראיתי את הסרט.
•דוגמה 95 הוא גימיק מאוד לא חביב עלי. מצד שני, אם במאי דוגמה היו יוצרים דמויות ועלילה שיותר קרובים לטעמי, לא היה אכפת לי גם אם היו קוראים לזה "קלרקס 63".
•אני ורוב מי שראה/רואה/יראה את אלפנט לא מכירים את הרמוני קורין. את הסרט כתב, בסופו של דבר, גאס ון-סנט והוא חתום בלעדית על התסריט. בעיני זה מספיק כדי להתייחס אליו כאחראי.
•מה שכתבת מעניין, אבל הסגנון שלך מאוד ילדותי ומתלהם. אתה צריך להבין שלא כולם חושבים כמוך ואין לך בלעדיות על האמת המוחלטת. לכל אחד יש את הטעם שלו ותאלץ לחיות עם העובדה הזו. כמו שהביקורת לא מייצגת איש מלבד הכותב, ככה גם התגובה שלך לא מדברת בשם אחרים. רד פיש כבר כתב, אם תעלה עוד הודעות בטון המעליב הזה, הן פשוט ימחקו. לא חבל?
שתי הערות
המיסטקיוניזם הזה, או איך שאתה לא קורא לו, כבר היה לפני חמש שנים לפחות בסרט מצליח למדי. את פרוייקט המכשפה מבלייר, ראית?
ונראטינג. כשאנשים יורדים על קריינות סתם, הם מיד מאבדים אצלי נקודות. קריינות היא כלי מבריק שיכול להוסיף המון לסרט. החסרונות שמנית אליו ברורים ונכונים במקרים מסוימים. אבל אין כמו נראטינג טוב באמת. דוגמא? מגנוליה.
לפעמים אני תוהה אם גון בן-ארי שכתב את התגובה הזאת הוא גון בן-ארי
הנכון. כפי שטובים ממנו אמרו לעצמם, בשעה ששהו בטרקלין של הביזנס בשדה התעופה של ציריך – Making you wonder, doesn't it?
איזה באסה
ממש תיכננתי על לראות את הסרט הזה אבל הביקורת ממש קטלה את הסרט
סרט מרענן
אין לי מושג איך אפשר לרשום ביקורת כזו לאלפנט. סרט מהפכני בשיטת העברת המסר. חבר'ה לא נמאס לכם מהסרטים ההוליודים הטיפוסיים??
סוף סוף סרט שונה, בעל מסר שונה, בעל קצב שונה, בעל סגנון חדש…
למרות שהוא איטי הוא ממכר ומותח, ונותן זמן למחשבות לזרום ולמתח להיבנות. בקיצור עם קהל כמו מבקר קולנוע שכזה למי בכלל יש חשק לעשות סרטים?
עם קהל כמוני
מי רוצה בכלל לראות סרטים כאלה? אין לי בעיה שתאהב את הסרט ושתמצא בו משהו שלא נמצא לדעתי. רק עשה לי טובה ואל תמנה את עצמך לנביא הדור, המומחה הגדול לענייני קולנוע. הביקורת מייצג רק את הכותב, בדיוק כמו התגובה שלך. חשבת שפספסתי משהו? תסביר מה ונסה לא להתנסח כמו טרול מצוי, או שיהיה מאוד קשה לקחת אותך ברצינות. בכל אופן, אצלי המצב כבר אבוד. ראיתי את הסרט, השתעממתי ולא הבנתי איך מישהו מצליח לאהוב את הדבר הזה. אותי יהיה קשה לשכנע, אבל עם טיעונים קצת יותר טובים ממה שכתבת (נסה לנמק במקום לתקוף סתם), אולי מישהו אחר יבין מה אתה רוצה.
עם קהל כמוני
פינגווין יקר. אז הגיע הזמן שאני ירחיב קצת אתה אומר, הא…
טוב אז ככה מבחינה ויזואלית מדובר בצילום נהדר של Savides Harris. מנימליסטיות וניקיון הן מילות המפתח לצלם המופתי הזה ,שצילם גם את "למצוא את פורסטר" הקודם של ואן סנט. בנוגע לתוכן אני חושב שהמסר הכולל של הסרט דיי ברור, וניתן לומר ואן סנט לא הראשון שמעביר ביקורת שכזו. אבל הייחוד האמיתי לדעתי בסרט הוה הגישה החדשה והמרעננת של הבמאי. מתי לאחרונה ראית סרט שהסוף שלו ידוע לך כבר במאה אחוז לפני שנכנסת לקולנוע? מתי לאחרונה ראית סרט כל כך ריאליסטי? עם סוף כל כך הזוי, אך אם זאת כמובן מציאותי? בלי כוחות על טבעיים, בלי גיבורים יפים, עשירים ומצליחים. אולי אנחנו לא גדלנו בסביבה כזו, אך האמריקנים בודאי מתחברים…
בעיני זה סרט מצמרר בעל מתח שהולך ונבנה, רק בגלל שהסוף צפוי וידוע. עריכה פשוטה, מוזיקה של לודוויג ואן בטהובן, שעומדת בסתירה מוחלטת למציאות באמריקה הפרברית. חשוב לי לציין שאין ברצוני לשנות את דעתך, או דעת אחרים בנוגע לסרט. תכלס או שנהנת מהסרט או שלא. אני רק אשמח עם הקהל בארץ ואולי גם בעולם יפתח קצת אופקים, יפסיק לחפש רק אקשן ודם, ויתחיל להשתמש קצת בראש. אולי זו הגישה שלנו, לא ברור לי האמת. בקיצור ולעניין פינגווין (חיה משונה בעלת שתי צבעים בלבד שמסתובבת בלהקות), לפני שאתה הולך לקולנוע תנסה לחשוב מדוע אתה הולך. אולי תמצא מטרות אחרות מלבד אקשן!!
כמה הערות
1.המסר הוא לא הדבר היחיד שסרט יכול להציע. כשאני מול המסך (DVD אגב, לא ראיתי את הסרט בקולנוע), אני לא מצפה לדם שישפריץ מרמקולים. מה שאני כן מחפש זה תוכן. כשהסוף ידוע מראש, אני לפחות מקווה שיהיה מה שיחזיק אותי ער עד אז. רצה הגאס ולא מצאתי.
2.לא ראיתי את "למצוא את פורסטר".
3.יש פינגווינים עם נוצות צהובות וכתומות, בנוסף לשחור-לבן המקובל. יש גם פינגווינים חומים. לכל זן יש תבנית צבעים משלו.
4.הפעם האחרונה שראיתי סרט שהסוף בו ידוע מראש הייתה לפני פחות משבוע (שוב DVD). ראיתי את "קאראנדירו" הברזילאי שמספר על אסירים בכלא ב-1992. הסוף היה ידוע לי מראש בעיקר כי התקציר גילה לי, ממש כמו באלפנט. ההבדל הוא שבקאראנדירו היה אכפת לי מהדמויות, חשתי שהבמאי לא מנסה בכח לחנך אותי, הצילום היה מקורי וקצבי, התסריט הציג לעומק את סיפור החיים של הדמויות והסוף הצפוי מראש למעשה הצליח לזעזע אותי. עוד הבדל חשוב, את אלפנט לא אהבתי בכלל, את קאראנדירו מאוד.
5.אתה לא הראשון שמגיב תוך התעלמות מהעובדה שהביקורת נכתבה בידי מישהו אחר, בעל טעם ודעות משלו. כל אחד יכול לתקוף כי הוא לא מסכים, אבל יעריכו אותך הרבה יותר אם תפרט את דעותיך. האמת הפשוטה היא שמעולם לא יצא סרט שכולם אוהבים וכנראה שגם לא יהיה כזה.
תכלס
1. אהלן פינגווין (מכל סוג שתרצה. נוצות, צבעים ומינים). הרשה לי לצותת את עצמי מתגובתי הקודמת "חשוב לי לציין שאין ברצוני לשנות את דעתך, או דעת אחרים בנוגע לסרט". ועכשיו הרשה לי לצותת אותך מתגובתך האחרונה "אתה לא הראשון שמגיב תוך התעלמות מהעובדה שהביקורת נכתבה בידי מישהו אחר, בעל טעם ודעות משלו". בתור "מבקר" קולנוע עליך להביע את דעותיך, זה הוא תפקידך. ותפקידו של הפורום הוא לתת לאחרים לבקר אותך. לכן אני ממלא את תפקידי. למרות שכתבת "שמעולם לא יצא סרט שכולם אוהבים וכנראה שגם לא יהיה כזה". נראה לי שאתה לא יודע לקבל ביקורת.
2. לא ראיתי את "קאראנדירו"
3. הדבר החשוב ביותר שברצוני להעביר הוא שאין לי שום בעיה עם זה שאתה ועוד רבים לא אהבו את הסרט. הבעיה שלי היא הביקורת שלך על הסרט. קראתי את ביקורתך פעמיים. ומה הבנתי? שהסרט איטי!! נווו יופי אחלה ביקורת! יש הרבה הליכות, יופי. זאת ביקורת?
4. כל הכבוד לך על הקפדנות לענות לתגובות (ברצינות).
ובכן
1.אני יודע לקבל ביקורת (לפחות כך נדמה לי), אבל חשוב לציין שרבים נוטים להתעלם מכך שהמבקר מייצג רק את עצמו. יותר גרועים הם כאלה (לא אתה, מגיבים באופן כללי) שלא מבינים שאינם מדברים בשם כולם ושלא כולם מסכימים איתם. מצטער על הטון התוקפני, אבל מהתגובה הראשונה שלך הייתה תחושה כזו.
2.ממליץ על הסרט בלי קשר, אבל זה רק אני.
3.הביקורת, לפי דרישת העורכים, צריכה להעביר את חווית הצפיה של הכותב, מבלי להיכנס לניתוחים ורעיונות שמוטב להשאיר לתגובות. חווית הצפיה מבחינתי הייתה של שעמום אחד ארוך עם סוף צפוי מראש שלא מזעזע עקב חוסר אכפתיות. לכן ההשוואה לקרנדירו, בו ידעתי מה יהיה הסוף ובכל זאת הושפעתי ממנו. לרוב אני אוהב לנתח סרטים, לפחות כאלה שאני אוהב לחזור ולהיזכר בהם. אלפנט פשוט לא עושה לי את זה.
4.תודה.
קראתי, הפנמתי. והגעתי למסקנה שאין לי מה להוסיף. אמרתי כבר הכל. בכל מקרה תודה על הדיון המעניין. ומה שבטוח הוא שמהיום והלאה אקרא את הביקורות שלך באופן קבוע..
– סקייפ-
עם קהל כמוני
"מתי לאחרונה ראית סרט שהסוף שלו ידוע לך כבר במאה אחוז לפני שנכנסת לקולנוע?"
אמריקן ביוטי. The Virgin Suicides. כל סרט שמבוסס על סיפור אמיתי.
"מתי לאחרונה ראית סרט כל כך ריאליסטי?"
להציל את טוראי ראיין. כיפור (נניח). ואם אתה בעניין של סרט ריאליסטי שלא קורה בו כלום – פרוייקט המכשפה מבלייר.
"עם סוף כל כך הזוי, אך אם זאת כמובן מציאותי?"
לא הבנתי. סוף שבו מישהו משתגע והורג את כולם יש בהמון סרטים. האם העובדה שמקרה דומה קרה באמת הופכת את הסוף ליותר "מציאותי" מאשר נניח הסופים של "רומן על אמת", "להרוג את זואי" או סרטים דומים?
"בלי כוחות על טבעיים, בלי גיבורים יפים, עשירים ומצליחים" – נו באמת. כל סרט עצמאי מהתקופה האחרונה ייתן לך את זה.
שאלה;
ההבדל בין לדעת שהדמות הראשית מתה בסוף הסרט, כי הוא מתחיל בתיאור של היום שבו הוא מת, לבין לדעת כל מיני דברים אחרים שיקרו בדרך, וגם איך ולמה הוא מת, הוא הבדל גדול.
לאיזה משניהם התכוונת?
ובכלל, אתה צודק.
לרב קשה לי מאוד למצוא סרטים שבהם אני לא מנחשת את הסוף כמעט על ההתחלה, וזה קשור לשילוב העובדות המצערות הבאות:
1. ראיתי יותר מדי סרטים.
2. יוצרי קולנוע וטלוויזיה לא מחדשים. הם צפויים לאללה.
יחד עם זאת, העובדה שאני יכולה לצפות את הסוף לאו דווקא גורעת מהסרט.
יש סרטים נפלאים שצפיתי אותם למן ההתחלה (אמריקן ביוטי למשל, אם כי אנשים אחרים אחר כך אמרו לי שהם לא מצאו אותו צפוי) ויש מעפנים שהצליחו להפתיע אותי, או לפחות חלקית.
בקיצור, אין קשר בין סוף ברור וידוע לבין איכות הסרט.
יש קשר.
אם סוף הסרט ברור כבר מהדקה הראשונה שלו, ולא אמור להיות ככה, סימן שהסרט לא משהו.
שוב את עושה את זה. ~אוי~
למה?
אני דיברתי על סוף ברור וידוע. למה לערב דברים לא קשורים, כמו סוף שאמור להיות מפתיע אבל יצא צפוי? אם יצא צפוי, אזי שזה התפלק, אזי שהביצוע לא משהו, אזי שיש קשר.
אבל אין כל קשר בין זה, לבין מה שאני אמרתי.
זה בערך כמו הקשר בין לה טויה ג'קסון לשפיות.
הדיון היה על ''אלפנט''
הבחור שאליו הגבתי טען שאלפנט הוא ייחודי כי הסוף שלו ידוע במאה אחוז מן ההתחלה. מכך הסקתי שהכוונה שלו היה שידוע לי סוף ה*עלילה* (והסיבה שזה ידוע לי היא כי הסרט מבוסס חלקית על סיפור אמיתי ואני יודע את הסוף של הסיפור האמיתי). ודאי שב'אלפנט' לא היה ידוע לי סוף ה*סרט*, כי לא היה ידוע לי באיזה חלק מהעלילה הסרט יעצור, וכיצד הוא יציג את הסיום הזה.
ב- The Virgin Suicides למשל, לא רק עובדת המוות ידועה מתחילת הסרט, אלא גם האופן (התאבדות). לזה התכוונתי, ולכן "אמריקן ביוטי" הוא אכן דוגמא פחות טובה.
אבל האמת, כדי להפיל את הטיעון הזה לגבי העלק-ייחודיות של אלפנט, לא צריך ללכת לדוגמאות האלו. ב"אלפנט", הסוף ידוע מראש *רק אם שמעת על הסרט ואמרו לך שהוא קשור לארוע בתיכון קולומביין*. אחרת, הסוף בכלל לא ידוע מראש ואין שום קייס.
אבל השאלה שלי לא,
כי לא ראיתי את אלפנט.
שאלתי למה התכוונת כשאמרת את מה שאמרת, כי אני רואה שני פירושים, ולא ידעתי לאיזה מהם התכוונת.
ואגב, סוף הסרט או סוף העלילה זה סתם סמנטיקה. ידוע מה יקרה "בסוף". אני מניחה שלזה התכוונו כולנו.
שוין.
סרט מרענן
רק רציתי לומר שאני מסכים איתך לגמרי! סרט מעולה ומהנה בדרכו האישית שלו..
מה הקשר?
למי שחושב שהסרט מנסה להעביר את הסיפור של בולינג לקולומבין, טעות נפלה בידו. וזה כולל גם את המבקר הנ"ל.
לעולם לא הוזכר "בולינג לקולומבין" לצד הסרט הזה. ניתן לומר שהמקרה הנ"ל הוא סוג של השראה לבמאי אבל רק מבחינה רעיונית בסיסית ולא יותר מכך. ולכן לכל האנשים שחשבו שהסרט לא מדייק בפרטים. אז הוא אפילו לא מנסה!!!
סרט פשוט מעאפן…. ההליכה הזאת הורסת ומשעממת…
ממש אין כח לראות את הסרט שפשוט לא מוביל לשום מקום,
פוול נקודות לא מובנות,
וממש הרגשתי בזבוז של שעה ורבע.
רק לאחר שעה בערך התחיל להיות קצת מעניין… וממש לא שווה לחכות בשביל השתי דקות הקטנות…
בקיצר, ממש לא מומלץ, ולא
הבנתי למה הוא זכה בפרס
כלשהוא…..
יומטוב
אוי
זה בהחלט סרט מבריק
הוא בא לבחון את אותן 10 דקות לפני המעשה…כלומר נדמה שכל ההליכות לוקחות בערך שעות ארוכות לכל דמות…אבל כל הדמויות מקבילות באותו דמן שלפני המעשה…
קולנוע איכות במיטבו
סרט מעולה.
אני אוהב ספרות, זה לא אומר שאני בהכרח אוהב שירה, הסרט הזה משתמש במדיה הקולנועית למטרות אחרות מאלו שרוב האנשים רגילים אליהן.
זו יצירה של זויות צילום, של מנגינות עדינות, של ניואנסים ריגשיים ושל נקודות הזדהות כואבות.
לעניות דעתי אין ליצירה הזאת שום קשר למתח התרחשות ועלילה.
כל נסיון לדון אותה בפרמטרים הללו רק עושה לה עוול.
זה לא סרט זו תמונה/שיר/ניגון, זה משהו שנקרא קולנוע.
תוכל להרחיב על המשפט האחרון?
מה הוא קולנוע אם לא סרט?
תוכל להרחיב על המשפט האחרון?
מה שהתכוונתי לומר זה שזה לא "סרט" במובן הפופולרי של המילה, זו יצירה קולנועית שחורגת מהסטנדרטים המקובלים.
בערך כמו לומר שטייק של שפונגל זה לא שיר.
יעני, במילים פשוטות -
קולנוע אומנותי?
ק-ו-ל-נ-ו-ע
זו אומנות, יש יצירות טובות ויש מזעזעות, ההגדרה העממית של "סרט" היא של הצגה מצולמת בעלת תוכן עלילתי ומגמה (של מתח צחוק או פחד וכדומה). אלפנט רוקד לצלילים אחרים.
אם לא הייתי כל כך מתעייף מעצם חווית הצפייה
הייתי כל כך עצבני, הסרט הזה כל משעמם ואחד הסרטים הכי גרועים שיצאלי לראות בזמן האחרון, איך הוא זכה בקאן אני ממש לא יודע.
אבל זה לא נכון.
בארה"ב לא כולם יפים, לא לכולם יש חיי אהבה משגשגים ולא כל מתבגר אמריקאי גם פעיל מינית או בעל מכונית יוקרתית.
לא מבין אותך.
"אלפנט" הוא סרט תלוש מהמציאות כמו כל סרט שואן סנט עשה מאז (ואולי היו לו סרטים כאלה מאז ומעולם, אך לא ראיתי את מה שקדם לאלפנט).
"באולינג לקולומביין" הוא סרט תיעודי, אני לא רואה איך הוא משתלב במה שאתה מנסה להסביר.
והניתוח שלך לגבי מה שהולך בסרט הוא נכון לדעתי, אבל אני לא חושב שזה משהו שמתקשר למציאות.
כמה כואב לי במקרה כזה לחזור לדיון הזה ולהגיד אמרתי לכם, אבל...
אחרי אליוט רודג'ר וכריסטופר הארפר-מרסר, כבר ברור לגמרי למה אלכס ואריק עשו את מה שעשו. המציאות עולה על כל סרט של ואן סאנט, גם ללא השתתפותה של טיילור מומסן.