ארוכה הדרך הביתה

במקור: Rabbit-Proof Fence
במאי: פיליפ נויס
תסריט: כריסטין אולסן
על פי ספרן של נוגי גרימרה
ודוריס פילקינגטון

שחקנים: אוולין סאמפי,
טיאנה סנסבארי, לאורה מונגן,

קנת בראנה

מתי בפעם האחרונה הלכתם 10 ק"מ? 20 ק"מ? 40 ק"מ? ביום אחד? במשך כמה ימים?
האחיות מולי ודייזי ובת דודתן גרייסי הלכו 40 ק"מ ביום. סיפור אמיתי שקרה וסופר בגוף ראשון.
תגידו: "כל הכבוד! בחורות ספורטיביות!", אלא שהמבוגרת שבהן היא נערה בת 14 והצעירה ילדה בת 8 (שנתון הולם לכתה ב', מקסימום ג').
תגידו: "מבצע מרשים!", אלא שהילדות הלכו 40 ק"מ בממוצע ליום במשך 9 שבועות ברציפות, ובסה"כ 1500 מייל.
תגידו: "וואללה, יש להן כושר לאבוריג'יניות האלה!", אלא שעוד לא הזכרנו שהמסע הזה היה גם מסע השרדות ב"אאוטבק" האוסטרלי ללא מזון ומים ותוך כדי התחמקות מכוחות משטרה וגששים הדולקים בעקבותיהן ומציבים להן מארבים.
עכשיו תגידו: "הרפתקה מרתקת! סיפור טוב לסרט מסע מותח!", אלא שזה רק חלק קטן ממה שיש לנו כאן.

היסטוריה: מגלי ארצות נועזים סיפחו למעצמות אירופה חבלי תבל אדירים במהלך המחצית השניה של המילניום הקודם. ילידי המושבות המסופחות עברו, במקרים רבים, תהליך דורסני של נישול מנכסים חומריים ותרבותיים וכפיית אורחות חייהם של הכובשים. התהליך לווה והוצדק בתאוריות שהסבירו את עליונותו של האדם הלבן ותרבותו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו תורות הגזע הללו לשיאן וזה קרה לא רק באירופה.

אוסטרליה – "המשרד לניהול עניני האבוריג'ינים" הוא רשות ממשלתית שבידיה סמכויות בלעדיות ובלתי מוגבלות לשליטה בחייהם חסרי הזכויות של תושבי אוסטרליה המקוריים. בין אם זה קביעת העיסוק ומקום המגורים ובין אם זה אישור לנישואין, הגורל נחרץ במשרד זה, שבראשו עומד "המגן העליון של האבוריג'ינים" – קנת בראנה בתפקיד Neville the Devil. מלבד תפקידיו המסורתיים, מר נוויל משקיע מאמצים רבים ב"ניקוי" תופעת בני התערובת, תוצאת זיווגים אסורים בין לבנים לאבוריג'ינים. הכלאה מתוכננת ומבוקרת של בני התערובת עם לבנים טהורים תעלים את התכונות האבוריג'יניות בתוך 3 דורות, מסביר מר נוויל בפני חוג של מטרוניתות מהוגנות. עד להשגת התוצאה המבוקשת יש לחנך את בני התערובת, לאלפם ולהכשירם כעובדי בית בשירות המתישבים הלבנים. ילדים שנולדו לזוגות מעורבים (או כתוצאה של אונס אבוריג'יניות על ידי לבנים) נאספים על-פי התקנות ומובלים למחנה כדי שמחנכים מנוסים וחדורי תחושת שליחות ירביצו בהם נהגי תרבות אירופיים, כמו גם לימודי יסוד, כלכלת בית, נגינה ועוד. בדיקה תקופתית של צבע העור היא המבחן הפסיכומטרי הקובע את הכשרתו של החניך – מי לניהול משק הבית ומי לשדה.

מולי היא ילדה אבוריג'ינית החיה עם אמה, סבתה ואחותה הקטנה במחנה בקתות סמוך לעיירת ספר של לבנים. למותר לציין שאביה היה לבן ואלמוני (לצופי הסרט, לפחות). בראשית הסרט הוא מצליחה לאתר ולצוד במו ידיה לטאת ענק וזוכה לתשואות מבנות משפחתה על "בחינת הבגרות" שעברה בהצלחה. התבגרותה גם מפנה את תשומת ליבם של אנשי החוק ומבהירה מבחינתם שהיא "הגיעה לפרקה" ועליה להשלח למחנה החינוך-מחדש.

במארב מתוכנן ומרדף קצר נלכדות האחיות מולי ודייזי, ובת דודתן גרייסי, ומובלות ברכב המשטרה לתחנת הרכבת הקרובה, לקול קינותיהן קורעות הלב של האם והסבתא. מקץ מסע של 1500 מייל בכלוב בהמות ברכבת הן מגיעות בתור "בשר טרי" למחנה, ומובלות בידי אם הבית אל מיטותיהן המחכות להן בשורת המיטות האינסופית בצריף ארוך ומאוכלס בצפיפות. שילוב מוכר של בית יתומים, מנזר, בסיס טירונים ומחנה שבויים. השממה מסביב, העונשים הקשים ומוּדוּ, הגשש האבוריג'יני, מבטיחים ששום בריחה לא תרחיק לכת מדי.

מולי נחושה בדעתה לחזור הביתה, ואחרי ימים ספורים של היכרות עם אורחות החיים ודיירי המחנה, היא מנצלת שעת כושר להמלט וגוררת עמה את דייזי וגרייסי שנחישותן פחותה משלה. הבריחה הצליחה, ועכשיו מה? איך מגיעים מן הקצה הדרומי של אוסטרליה לקצה הצפוני? גדר רשת שהוקמה לכל אורך היבשת במטרה למנוע מארנבי הבר לפגוע ביבול החקלאי נותנת לסרט את שמו המקורי ולילדות אמצעי לניווט.

המסע המפרך לאורך הגדר הוא כמעט כל הסרט – תלאות קטנות וגדולות שהישימון מזמן, מפגשים מסוגים שונים, ובעיקר משחקי חתול ועכבר עם אנשי החוק.

פיליפ נויס הוא אוסטרלי (לבן) כמו גם במאי הוליוודי משופשף של סרטי מתח ופעולה ('אספן העצמות', 'משחקים פטריוטיים' ועוד) והוא עשה סרט טוב קולנועית – הוא הצליח לגרום לי לכסוס צפרנים בלי לשלב צללים מאיימים וחריקת דלתות. הוא גם הצליח ליצור אצלי אהדה ללא מצרים לילדות המתוקות בלי לגלוש לקלישאות ובלי להפוך את הלבנים לרעים באופן טוטאלי. צילומי טבע ונוף פראי עשו לי חשק לארוז ולטייל יחד עם הילדות ב"אאוטבק" ונועדו, אולי, להדגיש את הזיהוי בין הילידים האוסטרלים לבין מה שטבעי ונכון ויפה – ואיכשהו היתה לי כל הזמן ההרגשה שהמתח והאהדה לילדות הסובלות והנופים המדהימים נמצאים ברקע ואינם נכפים עלי, ומה שנשאר זה סיפור פשוט ולינארי, שגם מוצג כך: שלוש ילדות שחורות, חמודות ותשושות הולכות במדבר.

דווקא הפשטות הזו, מעבר למתח שכרוך בשאלה האם הבנות יצליחו להגיע למחוז חפצן, היא שחידדה אצלי את השאלה שמן הסתם נועדה להשאל בסרט הזה: באיזו חוצפה, לכל הרוחות, יכול מישהו להחליט ולנהל את עניניו של מישהו אחר? איך זה שעד שנות ה-70 של המאה ה-20 עדיין פעל מחנה החינוך-מחדש לאבוריג'ינים והתפיסה שהקימה אותו? למרות שהשאלות האלה היכו לי בפטיש על הראש במהלך הסרט ולאחריו, וגררו אותי להשלכות לכיוון הזכרון הקולקטיבי שלנו (פעם בצד אלה שעשו להם, ופעם בצד אלה שעושים לאחרים), ולמרות שברור שהסרט נועד להגביר את המודעות לסבלם של האבוריג'ינים ומדוכאים אחרים, הוא רחוק מלהיות פלקטי. הסרט לא מציג אנשים רעים או גזענים בוטים. להיפך, נראה כאילו כמעט כל הלבנים מונעים ממניעים טהורים ונאצלים, בעיניהם כמובן. העובדה הזו מעצימה את השאלה: "מי אתם שתגידו לי מה ללבוש, איך לאכול, איזו מוסיקה לשמוע, למי להתפלל, איך ועם מי לעשות ילדים?!"