בחברה טובה

במקור: In Good Company
תסריט ובימוי: פול ווייץ
שחקנים: דניס קוייד, טופר גרייס, סקרלט ג'והנסן

כשאתה דן פורמן, בן 51, נראה שהכל הולך לך: יש לך אישה אוהבת, שתי בנות יפהפיות, עבודה שאתה אוהב ועושה אותה טוב כבר עשרים שנה, בקיצור – הכל. אבל יום אחד המגזין שאתה עובד בו נמכר לחברת ענק, ואיזה בחורון שיצא לפני שבועיים מביה"ס למנהל עסקים הופך פתאום להיות הבוס החדש שלך.

כשאתה הבחורון הנ"ל, קארטר דורייה, בן 26, אתה בדרך למעלה. יש לך דירה מאובזרת, אישה מעוצבת, והזדמנות חד-פעמית לקפוץ חמש דרגות ולנהל במו ידייך מחלקה שלמה. אבל אין לך שום מושג איך באמת לנהל את העסק, ומה שיותר גרוע, אין לך אף אחד שיתרגש כשאתה מצליח.

כשאת אלכס פורמן, בת 20, את לומדת בקולג' מקומי, משחקת טניס בקבוצה של הקולג' ואפילו שומרת על מערכת יחסים ידידותית עם אבא. אבל כמה כבר אפשר לגור בבית? אולי הגיע הזמן לעבור לאוניברסיטה במרכז העיר, לגור במעונות, ולעשות משהו שאבא לא היה מאשר. למשל לצאת עם הבוס החדש שלו.

כשאתה פול וייץ, בן 39, אתה במאי ותסריטאי מצליח. ברזומה שלך רשומים 'אמריקן פאי' ו'רווק פלוס ילד'. האם תוכל לקחת את החומרים האלו, שנראים כמו גרסה מהופכת של 'הבת של הבוס שלי' ולעשות מהם יותר מקומדיית-מצבים סטנדרטית? התשובה לשאלה האחרונה קצת מורכבת, אבל לטובת אלו שאצה להם הדרך, אסכם בשתי מלים: דווקא כן.

קודם כל, זאת לא רק קומדיה, ולבטח לא משהו בסגנון 'אמריקן פאי'. אמנם יש בסרט לא מעט רגעים מצחיקים, אבל לאף אחד לא נופל דלי חרא על הראש, והדמויות לא מדברות בשורות מחץ – וזה די מפליא, בהתחשב בכך שהרבה מהסיטואציות היו יכולות בקלות להשתלב בפרק של 'חברים'. כשדן מגלה לזוועתו על הקשר של בתו והבוס שלו, הוא מצליח להתנהג כמו בן-אדם אמיתי שאין לו תמיד משהו היפר-שנון להגיד, ולמרות זאת, הסיטואציה מצליחה להיות מצחיקה ומרגשת בבת אחת. העיקר הוא לא הקומדיה, אלא ה"מצבים", וכוחו של הסרט הוא בטבעיות שבה מגיבות הדמויות למצבים אלו.

האמינות והטבעיות מצילות את הסרט מנקודת התורפה שלו: עלילה צפויה, שאת רובה ניתן לנחש בעיניים עצומות. בוא נגיד שאם הייתי כותב כאן את כל פרטי העלילה מההתחלה ועד הסוף, אף אחד לא היה מופתע. מצד שני, העלילה הפשוטה מאפשרת לצופה להתיידד עם הדמויות, להאמין להן, אפילו להזדהות, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על 'אמריקן פאי', למשל.

בניגוד למה שאנחנו רגילים אליו בקומדיות, הסרט מתרחש ברובו במסגרת המשרד בו עובדים דן וקרטר, ולא בחיק המשפחה. זה מאפשר לבמאי להגניב פנימה גם כמה אמירות אופנתיות על גלובליזציה, השתלטויות תאגידיות וכיו"ב, ולהדגים אותם בדמותו המגוחכת של טדי K, הנשיא והמייסד של חברת-העל המשתלטת על המגזין. הקטעים שבהם הסרט נושא את הדגלים האלה היו פחות מעניינים בעיני, ולו בגלל שקשה מאוד להיות "אנטי" בלי להפוך לפלקט. למרבית המזל, רוב הסרט לא עוסק בכמה רעים התאגידים, אלא באנשים שעובדים תחתיהם, ומדבר על איך זה להיות צעיר ואיך זה להיות מבוגר בעולם העסקים של היום.

כמו בכל סרט ששם במרכז את אופי היחסים בין הדמויות, האפקט של 'בחברה טובה' תלוי בעיקר בשחקנים. טופר גרייס (אריק ב'מופע שנות השבעים') לא מצליח לצאת מהטייפ-קאסט הטלוויזיוני שלו, ומשחק את קארטר כחנון מבולבל שלא מבין מה קורה סביבו. זו אמנם הגדרת התפקיד, אבל לא יכולתי להשתחרר מהרצון לשאול אותו מה שלום דונה. מצד שני, המפיקים רצו במקור את אשטון קוצ'ר, אז יכול היה להיות יותר גרוע. סקרלט ג'והנסן מקסימה כתמיד, אבל הדמות שלה נשארת השטוחה מבין השלוש (והיא משום מה גם פחות יפה מתמיד, אולי בכוונה). חבריו לעבודה של דן עושים עבודה טובה, ויש אפילו הופעת אורח של סלמה בלייר, בדיוק באותו לוק שהיה לה ב'אגדות וסיפורים'. אבל מי שמניע את הסרט הוא דניס קווייד המצוין: בתפקיד דן בן ה- 51, הוא מוכיח שוב שאפשר לרגש גם בדמות שאינה פרובוקטיבית או קיצונית, ובשבילי, ההזדהות אתו היא מה שהופך את 'בחברה טובה' ליותר מעוד סרט סטנדרטי.

בסך הכל מדובר על חברה טובה, נעימה ומעניינת, שמספק הסרט. וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הסרטים האחרים שמציגים בקולנוע.