ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים

במקור: Bridget Jones: The Edge of Reason
במאית: ביבן קידרון
תסריט: הלן פילדינג, ריצ'רד קרטיס, אנדרו דייויס ואדם ברוקס
על פי ספרה של הלן פילדינג
שחקנים: רנה זלווגר, קולין פירת', יו גרנט, סאלי פיליפס, ג'אסינדה ברט

לברידג'ט ג'ונס יש כל מה שבחורה יכולה לרצות בחיים – בוס תובעני, חברים מעצבנים, אמא מפדחת, ותחת ענק שכולם צוחקים עליו. יש לה גם חבר מקסים, שמספק לה פעילות מינית כל בוקר, ואף לא שפשפת אחת להתלונן עליה. את ברידג'ט פגשנו לראשונה ב'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. אז היא היתה עסוקה בעיקר בסוגיות כבדות משקל (תרתי משמע), צריכה מוגזמת של אלכוהול, ועישון מסיבי. היה לה גם קטע עם הבוס שלה, והיתקלויות לא נעימות עם ידיד של ההורים. אבל כל זה מאחוריה עכשיו. כי עכשיו, כמו שהיא מצהירה בגאווה, זו שנה חדשה, ויומן חדש. היא נמצאת כבר חודשיים במערכת יחסים, והיא מאושרת. באמת.

כדרכן של בחורות קלאמזיות בעלות בטחון עצמי נמוך, שלא שלמות עם הגוף שלהן, ברידג'ט חושדת שהחבר שלה מעדיף פרגית אחרת, חיננית, מושלמת ובעלת שיק מהאגדות. הוא, כדרכם של גברים, לא מבין מה עובר עליה. אז הם מתווכחים, והרבה, והכל בבריטית מנומסת. כלומר, היא מתלוננת, מקטרת, מברברת ודוהרת. והוא – מתנצל, מתגונן, מתרפס. ומהסס.

במה שהיה יכול להיות פתרון נוח, אלמלא הוא מתרחש אחרי נצח, הבוס של ברידג'ט שולח אותה לתאילנד, לצילומי כתבה תיירותית. בן הזוג שמשודך לה לנסיעה, הוא לא אחר מהרב-שגל יו גרנט, אקס מיתולוגי ואחד שמנסה למצות מכל מצב את נוזל הסיכוך.

בקיצור, מן הפח אל הפחת. מצנון יבש ומעונב, בדיוק מה שרשם הרופא, לייצוג הבריטי של דודו טופז – רווק נצחי הולל, הבטוח בעצמו עד כדי בחילה, ועד כדי התעלמות הכרס הרופסת ומהקמטים בזוויות העין.

יש רק בעיה אחת: זה לא מעניין. לאורך כל הסרט ברידג'ט ג'ונס מתחבטת ומתלבטת, מתלבטת ומתחבטת. די, כמה אפשר? במקום לדבר – עשי משהו, זרקי לנו איזו עצם. ואכן, מדי פעם זורקת לנו הג'ונס משהו שיפיל אותנו מהרגליים: בדיחות. משומשות. לעוסות. עייפות. סתמיות. מבזות.

באיזשהו שלב, הקסם האישי של ברידג'ט שהכרנו בסרט הראשון, התחלף בשטיקים של פרחה אהבלה. הרבה יותר מדי מהסרט מתבסס על התחת הגדול של ברידג'ט, ועל הנטייה שלה להשפיל את עצמה (ואחרים) בכל סיטואציה אפשרית. דוגמה מקרית: ברידג'ט צריכה להגיע לאירוע מעונב חשוב במיוחד. בחפזונה כי רב, היא משאירה את מלאכת האיפור לזמן הנסיעה במונית. המצלמה מראה לנו כל מהמורה ומהמורה שעוברת המונית, אבל ברידג'ט לא שמה לב לקפיצות בדרך. אנא ילדים, נחשו מה תהיה הסצינה הבאה בסרט. בדיוק. ועוד דוגמה: ברידג'ט עולה ברכבל לפסגתו של הר מושלג, לאחר שהתרברבה כי היא גולשת סקי מיומנת. חמש שניות לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה על הפנים. מה קורה לאחר שהיא נעמדת על רגליה? נכון, היא מתדרדרת במורד ההר, בצווחות אימה. יופי, נחמה.

בדיחות אחרות מחזירות את ברידג' לפטפטת שהיא אוהבת כל כך, במשחקים ההו-כה-משעשעים, "מה הדבר-הלא-נכון-בזמן-הלא-נכון הכי נוראי שברידג'ט יכולה להגיד?", ו-"מה הדבר הבא שתאמר ברידג'ט, שיכניס אותה לצרות גדולות אפילו יותר?". כשזה נעשה טוב, עם אצבע רגישה על הדופק, משחק ההשפלות הזה יכול אפילו לשעשע מדי פעם. אבל לא כשזה מגיע במינונים גדולים מדי. אני מצטערת, אם כל סצינת מפתח נפתחת במשפט כמו "הפעם, דבר לא יכול להשתבש!", התגובה היחידה שלי לפדיחה שתבוא מיד היא "הו, כמה מפתיע". אני לא רואה טעם להעמיד פנים שאני מופתעת מהברוך הנוכחי, או לצחוק ממנו.

יש משהו עצוב בידיעה שאת חיה מבדיחה לבדיחה, בניסיון נואש להצחיק מישהו. יש משהו עצוב בידיעה שאנשים צוחקים ממך, לא איתך. והכי עצוב זה לגלות שאת לא מצחיקה. שהקסם כבר לא עובד בפעם השניה. לרוע המזל, זה בדיוק המצב ב'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. כשסרט שלם עובד על הנוסחה הזו, הוא צריך להציע לי משהו אחר, למשל מסר מעורר מחשבה או אמירה כלשהי, כדי שלא אאבד עניין. ל'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים' אין את זה. אפילו לא פסקול, שיקל על הכאב. גם הוא, כמו הבדיחות, טחון ולעוס. במקום לשרת את הסרט, מכתיב לו הפסקול הגלגל"צי את הקצב.

לא צריך לראות את הסרט הראשון טרם הצפייה ב'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. גם בלעדיו אפשר להבין טוב מאד מי נגד מי ולמה. מצד שני, לא צריך לראות את 'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. נקודה.