ג'ארהד

במקור: Jarhead
במאי: סם מנדז
תסריט: וויליאם ברוילס
על פי ספרו של אנטוני סוופורד
שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, פיטר סארסגארד, ג'יימי פוקס, כריס קופר

בעוד 10 פסקאות, 47 משפטים או 855 מילים הביקורת הזו תבוא אל קיצה. בינתיים, הקריינות המיוסרת תמידית של אנתוני סוופורד (ג'ייק ג'ילנהול, 'דוני דארקו') תלווה אתכם בתיאור חייו ועלילותיו כצלף-סייר בחיל הנחתים האמריקאי. החל מגיוסו, כולל תקופת מלחמת המפרץ, ועד לשחרורו ולסוף הסרט, שיגיע בתוך 0 ימים, 2 שעות ו-3 דקות מתחילתו, כולל כתוביות.

סוופורד התגייס לחיל הנחתים בטעות: הוא בכלל רצה להיות סופר. אבל בינתיים הוא חתם על משהו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו תחת פיקוד סמל טירונים, ואז עובר הכשרה של צלף, הופך לחיה צמאת דם וחוטף את נעמי ווטס לטקס קדמון של הקרבת קורבנות למפקד הפלוגה.
רגע, לא. סוופורד אמנם הופך לצלף שכל ייעודו כמעט לפגוע באנשים, והוא כבר מצפה למלא את ייעודו, אבל הוא לא הופך לחיית אדם, לא למכונת הרג משומנת וגם לא לגיבור עשוי ללא חת. הוא נשאר אותו בן אדם, רק במדים, והדברים המעסיקים אותו הם בעיקר יחסיו עם חברתו, צפייה בסרטים כחולים כשיש זמן, ושאר פעילויות חסרות תוחלת מסוג זה או אחר. הוא הופך ל"ג'ארהד" – "ראש צנצנת", כינוי מקובל לחיילי הנחתים, שכמו הגולנצי'קים, נחשבים לבעלי הרבה אומץ ומעט שכל (רק עם משמעת קשוחה בהרבה). וככה חולפות השעות, הדקות והשניות של הסרט, תוך ציון חוזר ונשנה של הזמן העובר על סוופורד מאז גיוסו, מאז שנשלח לערב הסעודית, וכיוצא בזה. תגידו, יש תנאי בסרטים של ג'ילנהול שהוא חייב לספור זמן?

זה, בערך, הכל. 'ג'ארהד' הוא הסיינפלד של סרטי המלחמה: סרט על כלום. הגיבורים שלו נורא רוצים שיקרה משהו, ולו כדי לצאת כבר מהשגרה הצבאית, שממלאת את רוב הסרט. אבל מה לעשות, ומלחמת המפרץ של 1991 היתה עבור חלק ניכר מחייליה לא יותר ממטווח חד צדדי של כוחות האוויר האמריקאיים.

'ג'ארהד' הוא סרט חריג. סם מנדז ('אמריקן ביוטי', 'הדרך לפרדישן'), יצר סרט בלי מסר. זה יכול מאד לבלבל, אבל ב'ג'ארהד' אין אמירה פרו מלחמתית, ולא אמירה אנטי מלחמתית. הוא לא בא ללמד מוסר השכל – או שאולי כן, והחמצתי אותו – ולדעתי הוא לא מנסה לומר שום דבר על המלחמה הנוכחית בעיראק דרך המלחמה הקודמת. גם מי שמצפה לסצינות פעולה מרשימות ולהרבה בלגאן, עתיד להתאכזב קשות. רוב הזמן הנחתים בעיקר מסתובבים משועממים במדבר ומחפשים אקשן. מה שכן, הצילומים מרהיבים. לא לחינם אומר אחד הגיבורים, הסמל-הקשוח סייקס (ג'יימי פוקס), "מי עוד זוכה לראות דברים כאלה?", בסצינה של בארות נפט בוערות. למעשה, הצילומים ממלחמת המפרץ הראשונה בסרט מרהיבים יותר מרוב הצילומים המציאותיים, מה שלא מפתיע: במציאות השקיעו יותר באפקטים, אבל לא היה זמן לעשות טייקים חוזרים או לצלם במסך רחב.

עוד יש לציין לזכות הסרט את המשחק המצוין של רוב השחקנים. סמל הטירונים (סקוט מק'דונלד) הוא הצרחן ביותר מאז 'פול מטאל ג'אקט', רק הרבה יותר מצחיק, וישכנע אתכם בקלות שעדיף לשרת בצה"ל מאשר במארינס. כמוהו גם ג'יימי פוקס, ומס' 2 של סוופורד, טרוי (פיטר סארסגארד, 'סודות נעולים', 'גרדן סטייט'). דווקא ג'ילנהול פחות משכנע: הוא אמנם משחק טוב, והוא משכנע במגוון מצבים – משעמום, דרך עליצות ועד פסיכיות טהורה – אבל לא השתכנעתי שארשת הנכאים השורה על פניו כמעט תמיד היא באמת נחוצה בכל רגע נתון.

'ג'ארהד' הוא סרט על כלום, ופה גם הבעיה שלו. לאמריקאים הוא אולי מתאר במדויק עולם שרובם לא מכירים, ולדברי החיילים האמריקאים, הוא בהחלט מעביר בצורה טובה את חוויית השירות של מי שלא נתקע בלחימה גיהינומית. אבל בהתחשב בעובדה שרוב הקוראים של הביקורת הזו לא גרים בארה"ב (ועם צופינו בניו-יורק הסליחה), הסרט לא יותר מדי רלבנטי. הוא מספר סיפור, מדלג בין דרמה לקומדיה ועושה את זה באופן כמעט נשיונל-ג'יאוגרפיקי – אחרי הכל, זה שאין הרבה לחימה לא אומר שאין פה מבט על תוצאותיה, גם אם זה כולל עיראקים שרופים (הגם שלמרות הדיוק הרב של הסרט, הניטפיקרים יקפצו כמוצאי שלל על כרזת הסרט: הנחתים נועלים בה נעליים מדגם לא נכון). אבל למרות הכל, בשורה התחתונה העלילה לא מספיק מעניינת: סוף-סוף, בכל זאת מדובר בסרט על כלום.

'ג'ארהד' אולי יזכיר לכם סצינות מעשרות סרטי מלחמה אחרים. לא אתחיל אפילו לפרט אותן משתי סיבות. הראשונה היא שמה לעשות, יש בכל ארגון צבאי מוטיבים חוזרים ונשנים, ולכן לא מן הנמנע למצוא נקודות דמיון בין סרטים שמתארים טירונות באותו צבא, גם אם בתקופות שונות. הדבר השני הוא שיש פשוט יותר מדי. אם תעשו טבלה של סרטי צבא – ואפילו ספרי צבא – ותזרקו עליה חץ, קרוב לודאי שתפגעו במשהו שיזכיר את הסרט הזה. למשל, המשפט "גם כי אלך בגיא-צלמוות לא אירא רע כי אני הממזר הכי מרושע בגיא" בשום אופן לא הומצא בסרט הזה, וגם תיאור המשברים שנחתים רבים חווים עם אהובותיהם הבוגדניות בעורף נטחן עד דק בסרטים אחרים. ביחס לסרטי המלחמה, התיאורים ב'ג'ארהד' כמו נלקחו מעשרות סרטים, מאות סצינות ואלפי דקות. וזה לא הכל: אמנם, ברוך השם, אין את הגזען המקומי והיהודי/סיני/אפרו-כושי שבסוף יתחבר איתו, אבל יש בהחלט רד-נק מופרע שממלא את אותה פונקציה, מפקד גדוד כריזמטי, איש משפחה מסור, ועוד כהנה וכהנה גלריה של טיפוסים צבאיים שונים ומשונים. מה שכן חדש פה, שכל הכללים לגבי מי מת ומתי לא תקפים: אם מישהו מראה תמונה של אשתו ובתו, זה לא בהכרח אומר שהוא הולך להתפגר בנסיבות לא נעימות תוך שלוש סצנות, חמש דקות וארבעים שניות. הידד!

לא סבלתי ב'ג'ארהד'. ממש לא. סך הכל מדובר בחבורת שחקנים מצוינת, צילומים נהדרים, כמה קטעים מצחיקים מאוד ומסיבת חג-מולד יוצאת מגדר הרגיל. מצד שני, גם לא מצאתי שום סיבה מיוחדת ללכת אליו. זה היה סרט על כלום, ואמנם כלום מוצלח, אבל זה גם מה שנשארתי איתו בסוף: כלום.