ג'נטלמנים מובחרים

במקור: The League of
Extraordinary Gentlemen!ימין!
במאי: סטיבן נורינגטון
שחקנים: שון קונרי, פטה
ווילסון, סטיוארט טאונסנד,

נאסרדין שאה, שיין ווסט,
טוני קוראן, ריצ'ארד רוקסברו

לונדון, 1899. קבוצה של שוטרים בריטים (עם המגבעת המטופשת, והכל) מפטרלים ברחובותיה השוממים של העיר. לפתע, ללא כל אזהרה או כבוד לדיוק היסטורי, אביו הקדמון של הטנק מתפרץ לתוך רחובות העיר. אחרי כמה דקות של "בום!" ו"טראח!", הבריטים מאשימים את הגרמנים בהתקפה.

ברלין, עדיין 1899. שורה של מדענים גרמנים נחטפת ע"י קבוצה, שאותה נכנה בשם הלא-מתחייב "אנשים רעים מאוד". לאחר שאותם האנשים הרעים (מאוד) עוצרים לעשות קצת "בום!" ו"טראח!", הגרמנים חוטפים ת'קריזה ומאשימים (הפתעה, הפתעה) את בריטניה בהתקפה.

עוברים לאפריקה. אני אפילו לא אטרח להגיד איזו שנה. סוכן העובד בשירות הוד מלכותה פונה להרפתקן האגדי אלן קווטרמיין (שון קונרי, האיש והמבטא) בבקשה לעזרה. לא צריך יותר ממספר דקות של "בום!" ו"טראח!" על מנת לשכנע את אלן לנסוע לבריטניה, ולהתחיל להניע את העלילה האמיתית של הסרט.

הנבל התורן נגדו נאלץ קווטרמיין להלחם הוא הפאנטום – ספק של נשק המקדים את זמנו בלא-מעט שנים, המעונין לפתוח במלחמת עולם רק על מנת להשיג קצת כסף. על מנת להלחם בו, אלן לוקח על עצמו להוביל חבורה של ג'נטלמנים. אבל כמובן, לא מדובר בסתם ג'נטלמנים, מהסוג שפותח בפני נשים את הדלת של הרכב. הג'נטלמנים שאנחנו מדברים עליהם הם חבר'ה מובחרים.

המובחרים, אשר נלקחו מתוך הספרות היפה והמוכרת ונזרקו לתוך ערבוביית הפרטים המכונה "עלילת הסרט", הם רודני סקינר (האיש הבלתי-נראה), דוריאן גריי (שבהעדר אלטרנטיבה אחרת, נקרא לו איש הנצח), טום סוייר (אלן קווטרמיין האמריקאי, או משהו), מינה הארקר (ערפדית במשרה חלקית), קפטן נימו (הבחור עם הצוללת, והאוטו הגדול) וכמובן – ד"ר ג'קיל (זה עם החבר הענק, מר הייד). לוח המשחק נפרש, ולאחר שאנו לומדים מי השחקנים, מגיע הזמן לקצת "בום!" ו"טראח!".

לזכות הליגה יאמר שאת החלק הזה הם יודעים לעשות ממש טוב. קטעי האקשן של הסרט, ברובם, עשויים טוב, וכוללים הפגנות מרשימות למדי של כישורי החבורה. טום סוייר מחורר את יריבו עם שני אקדחים, ג'ון וו-סטייל, מינה הארקר מחוררת את יריביה עם שני ניבים ומר הייד מצליח לשים ללעג את האפקטים המגוחכים של ברוס באנר, הענק הירוק, ברגע בו הוא מתחיל לאבד שליטה. אפילו קפטן נימו מגיח בכמה סצינות על מנת להוכיח שהוא יודע קונג-פו.

אבל לרוע המזל, ליגת הג'נטלמנים המובחרים לא מסתפקת באקשן מחויב המציאות, ומקבלת על עצמה התחייבויות נוספות. אחת מהן היא הצורך העז לספק לקהל דיאלוגים, תחת התירוץ של "פיתוח דמויות". כשאלה מתרחשים, כל מה שנותר היה לי לעשות הוא להתרווח במושב ולחכות שהדמויות יסיימו לזרוק את חצאי הרעיונות שהתסריט חייב אותם לפלוט. אחרי הכל, אי אפשר לצאת לשירותים אם בעוד חמש דקות הולך להתחיל הקטע הבא של ה"בום!" וה"טראח!". היחיד שכן מצליח להתרומם מעל לחברי הקבוצה שלו ולהציג דמות מעניינת הוא ג'ייסון פלמינג, בתפקיד ד"ר ג'קיל ברגעיו הטובים יותר. קטעי השיחות שלו עם עצמו הרבה יותר מעניינים מכל דבר ש'הענק' ניסה לעשות קודם. הבעיה היא שהוא רק חצי דמות, ונתח זמן המסך שהוא זוכה לו לא גדול במיוחד.

מסביבו, שאר הדמויות הן לא יותר מפלקטים. שון קונרי אולי יודע להרביץ, אבל הדמות שלו לא מצליחה לעניין אף אחד, והפרט המשמעותי היחיד בביוגרפיה שלו מתחיל להימאס אחרי שהוא נזרק לצופים בפעם השלושים, בערך. שיין ווסט בתפקיד טום סוייר הוא חסר כל קשר לדמות המקור, ונמצא בסרט בעיקר על תקן "תראו, לא כולם בריטים בסרט! גם לארצות הברית יש ייצוג!". גם שאר הדמויות קיימות בעיקר על מנת לנפנף ביכולת המיוחדת שלהן פעם או פעמיים במהלך סצינות האקשן, ואז לחזור לתפקיד פלקט. זה מאכזב אפילו יותר לאחר שמבינים כי אף על פי שלתסריטאים היה חומר מקור עשיר במיוחד להסתמך עליו (גם מספרות המקור בה מופיעות הדמויות וגם מהקומיקס עליו הסרט מבוסס), הם החליטו לזרוק את מרבית חומר הגלם הזה לפח. אם ציפיתם למצוא כאן ייצוג טוב לגיבורי הילדות שלכם, אתם עתידים לגלות כי מחכה לכם, במקרה הטוב, גרסה שטחית של האקס-מן, מודל 1899.

גם בתחומים אחרים הסרט מצליח להיות הרבה יותר שטחי מכפי שהוא נראה במבט ראשון. בתחילת הסרט הכל נראה טוב ויפה, עת הג'נטלמנים רצים ברחובות ערים ויקטוריאניות מהמאה ה-19, אבל כמה דקות אחר כך, הסרט זורק את התפאורות האלה לכל הרוחות, ומחליף אותן בצוללת הענק ההיי-טקית של נימו ובטירות מבודדות משעממות סטייל ג'יימס בונד. בנוסף לכל, השימוש של החבר'ה הרעים בסרט בנשקים אוטומטיים הורס כל שיוך תקופתי, ונראה כי הסיבה היחידה בגללה הסרט מוקם בשנת 1899 היא על מנת שאירועי הסרט יקדימו את מלחמת העולם הראשונה.

מתחת לדיאלוגים הכאילו-עמוקים שמציפים את הסרט (אני חושב שנאמר משהו על נמרים גוססים באיזשהו שלב, אבל אני לא בטוח), הדמויות השטוחות והמבטא של שון קונרי, מסתתרת עלילה שלא מדלגת על אף קלישאה שהופיעה בסרטי הקיץ בעשור האחרון. זה חבל, כי יש לעלילה כמה רגעים משעשעים, אבל הם פשוט הולכים לאיבוד תחת ערמות השמאלץ והיכולת לנחש כמעט את כל השתלשלות האירועים מראש.

עם רשימת דמויות כל כך מכובדת, לסרט הזה הגעתי עם ציפיות קצת יותר גבוהות מ"עוד סרט עתיר אפקטים ודל עלילה". חבל שהתבדיתי. אבל אם כל מה שבאתם לראות הוא קצת אקשן, כל זה לא צריך להפריע לכם יותר מדי, ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהג'נטלמנים המובחרים יטפלו בכם היטב.