אני יודע שהשבוע כולם רוצים לשמוע על קרב בונד נגד הפינגווינים, אבל לפני כן אני רוצה להתייחס לתופעה אחרת. משהו באמת מוזר קורה, וזה נמשך כבר כמה שבועות. אני מדבר, כמובן, על המזימה לסמם את כל מבקרי הקולנוע של ארה"ב בסם משמח כלשהו, מה שגורם להם לחייך, לראות את הטוב שבחיים ולתת ציונים גבוהים מהרגיל. או זה, או שעוד ועוד סרטים יוצאים, מגיעים למקומות הראשונים, והם טובים. כלומר, תראו איזה מצב מופרך: בשלושת המקומות הראשונים השבוע נמצאים קומדיה נמוכה בתכלית, סרט אקשן וסרט אנימציה על פאקינג חיות מדברות – וכל שלושתם זכו מהביקורות לצל"שים כאילו היו איזו דרמה איראנית על ילדים יתומים. יותר מזה: מבין עשרת הסרטים המובילים (אם מדלגים מעל היצור המוזר שבמקום העשירי, אליו עוד נגיע), לשמונה סרטים יש ציון עגבניות של מעל 70. מה לעזאזל קורה כאן? מה קרה לקטילות? היכן הייאוש? לאן נעלם הנתק הבלתי ניתן לגישור בין טעם הקהל לטעם הטוב? האם נגזר עלינו לצפות בסרטים טובים בלבד מעכשיו ועד קץ הימים, או לפחות עד קץ השנה?
מכיוון שאין לי שום תשובה לשאלות האלה, אני אחזור למה שאנחנו כן יודעים. הקרב המרכזי של השבוע התרחש בין שני יריבים לובשי טוקסידו: מצד אחד בונד, ג'יימס בונד, ומצד שני פינגווינים, הרבה פינגווינים. שניהם התגלו כיריבים חזקים, והקרב לא היה פשוט בכלל: בסיומו של יום שישי בונד הוביל בתוצאה של 15:12 (מיליון, כמובן). אבל בשבת ובראשון, כדרכם של סרטי ילדים, הפינגווינים נתנו זינוק והשאירו את בונד מאחור. בסופו של דבר, ההפרש היה קטן מאוד, ולא הניצחון היה חשוב, אלא ההשתתפות. אבל אם בכל זאת מדקדקים בקטנות, הפינגווינים הם אלה שלקחו את המקום הראשון.
'Happy Feet', שנקרא בעברית 'תזיזו ת'רגליים', הוא סיפורו של פינגווין קטן שלא יודע לשיר, דבר שהופך אותו ליוצא דופן בקרב קהילת הפינגווינים שבה הוא חי, שמבלה את רוב זמנה בשירת להיטי עבר. כדי לכפר על חוסר הכשרון שלו הוא מפתח כשרון אחר: הוא רוקד סטפס. באופן לא שגרתי עבור סרטי אנימציה, הסרט מזוהה לא עם האולפן שיצר אותו (WB) אלא עם במאי: ג'ורג' מילר, שכשהוא לא עושה סרטי אקשן עתידניים ואלימים ('מקס הזועם') עושה סרטי ילדים מקסימים ('בייב'). מבחינת קולות, לא שזה משנה, אבל יש מאחוריו צוות שחקנים מאוד מרשים: רובין וויליאמס, ניקול קידמן, יו ג'קמן, הוגו וויבינג ואלייז'ה ווד – מה שאומר כנראה שהוא עומד לזכות בסקר סרט השנה של עין הדג (רק עוד חודש ומשהו! כבר התחלתם לחשוב על המועמדים שלכם?).
'תזיזו ת'רגליים' פתח עם הכנסות של 41 וחצי מיליון דולר. היו זמנים, אי אז בערפילי העבר הפרה-היסטורי הנשכח, לפני שנה, שבהם מספר כזה היה נחשב לדי סטנדרטי עבור סרט אנימציה ממוחשבת. אבל שנת 2006 תיזכר כשנה שבה החיות המדברות הפכו למגפה, וסרטי האנימציה הממוחשבת הם פתאום כבר לא הצלחה אוטומטית. ובסטנדרטים של השנה הנוכחית, הפתיחה של 'תזיזו ת'פינגווינים' ענקית: מבין סרטי האנימציה של השנה היא מדורגת במקום השלישי, מאחורי 'מכוניות' של פיקסאר ו'עידן הקרח 2', ולפני 'מעבר ליער' של דרימוורקס. ומה שעוד יותר מפתיע בעידן זה של סרטי אנימציה ממוסחרים וגרועים הוא שהביקורות, כאמור, מצוינות. לא מעט מבקרים מכתירים אותו כסרט האנימציה הטוב של השנה. ואם לא הטוב ביותר, לפחות האחרון. תודה לאל.
כמה מאות אלפי דולרים בודדים מאחורי הפינגווינים, במקום השני והמכובד בהחלט נמצא 'קזינו רויאל', הסרט ה-21 בסדרת ג'יימס בונד, ובלי שום ספק הסרט החריג ביותר בסדרה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הסדרה הותיקה ביותר בקולנוע, המפיקים לא מחזרו את הנוסחה שוב אלא לקחו כמה סיכונים: הסרט מציג שחקן חדש בתפקיד בונד, דניאל קרייג, מחזיר אותו לתחילת הקריירה, כשזה עתה זכה ברשיון להרוג, ומוותר על כמה מהמאפיינים הכי ברורים ומוכרים של סרטי בונד. מצד שני, הסרט מתהדר בבמאי מרטין קמפבל, שלא ביים את בונד מאז 'גולדן איי', והקרדיט המוזר ביותר – בין התסריטאים שעבדו עליו נמצא גם זוכה האוסקרים הסדרתי פול האגיס. בקיצור, זה היה הימור, אבל ההישגים הקופתיים של הסרט השבוע מראים שהוא הצליח. הסרט הכניס 40.8 מיליון דולר; לא הפתיחה הגדולה ביותר אי פעם לסרט של בונד (השיא הזה שייך ל'למות ביום אחר', שהכניס 47 מיליון, היום לפני ארבע שנים) אבל לא מאוד רחוק מזה. ואם שואלים את המבקרים – הסרט הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לבונד מאז שון קונרי, לא פחות.
בין בונד לבין הפינגווינים לא נשאר הרבה קהל בשביל שאר סרטי השבוע, וכולם ספגו השבוע נפילות רציניות – אפילו אלה שעד היום הראו עמידות מרשימה מאוד, כמו 'השתולים' שירד למקום התשיעי, ו'יוקרה' שיצא מהעשירייה (עם הכנסות שנושקות ל-50 מיליון). אפילו 'בוראט', אחרי שבועיים של היסטריה, התחיל השבוע להתנהג כמו סרט נורמלי, כשבמקרה הזה התנהגות של סרט נורמלי משמעה נפילה של כ-50% בהכנסותיו. זאת למרות שהוא ממשיך לקבל פרסום חינם מכל התביעות (הצפויות) וההיעלבויות שניתכות עליו בימים אלה. בוראט המסכן ייאלץ לחכות עד לשבוע הבא כדי להגיע לקו 100 המיליון. Oh well.
במקום העשירי נמצא דבר שהוא לא בדיוק סרט, אלא מין פרוייקט ניסיוני שלפי כל שיקול הגיוני לא היה צריך להיכנס לטבלה, אבל לא אני זה שקובע. שמו המלא של היצור הוא 'After Dark Horror Fest: 8 Flms to Die For'. הרעיון הוא שבמשך סוף שבוע אחד בלבד, מוקרנים בכ-500 בתי קולנוע תשעה (ולא שמונה, למרות הכותרת) סרטי אימה שונים, קטני תקציב ופרופיל, שבלעדי הפרוייקט הזה בוודאי היו נשלחים ישר ל-DVD. עכשיו, מה הקץ'? שלכל אחד מהסרטים האלה היה צריך לקנות כרטיסים בנפרד, במחירי כרטיסים רגילים. אז יופי שהפרוייקט הצליח, אבל למעשה מדובר בתשעה סרטים ולא באחד, אז להיכנס למקום העשירי זו לא חכמה כזו גדולה.
השבוע הבא מציב אתגר אמיתי בפני טרנד שמחת החיים של המבקרים: אחרי שנדחה אלף פעם, 'המעיין' של דארן ארונופסקי יוצא סוף סוף, וכמוהו 'דז'ה וו' של טוני סקוט ו-'Tenacious D in: The Pick of Destiny', הקומדיה של ג'ק בלאק ולהקתו.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד היום, במיליוני דולרים.
ראשון!
טיפה – "דז'ה וו"
כשראיתי את הטריילר שלו בפעם הראשונה, חשבתי שזה יהיה סרט שוטרים/תעלומה/רוצח מחורבן, אבל אתמול ראיתי טריילר חדש שלו בקולנוע ובו הסרט פתאום נראה ממש נחמד.
זה קרה לעוד מישהו?
אישית,
רק הטריילר בקולנוע עשה לי כאב ראש רציני.
ברצינות, הסרטים של טוני סקוט מסוכנים לעיניים.
להלן נוסחה קלה:
סיכון לרשתית= טוני סקוט
טוני סקוט= דומינו
דומינו=סרט רע
סרט רע= 23.
לא הסרט, המספר.
למה? טוב, האמת היא ש…
אני עוד לא נרגעתי מהמספר הזה!!!
באופן כאילו מפתיע
הסרט שצפוי למחוק למבקרים את החיוך בשבוע הבא ולהחזיר את צמאונם לדם, הוא דווקא המעיין. שבוע לפני, יש לסרט של ארונופסקי רק 50% טריות בעגבנומטר מתוך 20 ביקורות. המצב של השניים האחרים מעודד כרגע:
טנשיוס די (שבטח לא יגיע לארץ) עם 83% טריות, אבל רק 6 ביקורות בינתיים.
דז'ה וו עם 75% מבין 8 מבקרים.
בנוסף למעיין, עוד שני סרטים שהיו אמורים להיות חביבי המבקרים של סוף השנה, נקטלים להנאתם:
"לשיקולכם" של כריסטופר גסט ויוג'ין לוי, למרות פוטנציאל לקאלט, הצליח ללקט רק 52% טריות מתוך 82 ביקורות (!).
"בובי", סרט הביכורים של אמיליו אסטבז כבמאי (טוב, זה לא שהוא באמת שחקן ), משיג ציון נכשל עם 48% טריות מתוך 50 ביקורות.
השאלה האמיתית היא לא מה גורם למבקרים להיות חיוביים פתאום, אלא מה גורם להם להסכים עם הקהל הרחב ונחות הטעם. זה בגלל האשפוז של אברט, או משהו?
אמיליו אסטבז מביים כבר משנות השמונים
זה הסרט השישי שלו.
רופל
איך אתה יודע שהמבקרים מסכימים עם הקהל הרחב?
איזו דעה יש לקהל על סרטים שיצאו לפני ימים ספורים ובהפצה מאוד מצומצמת?
בדיוק - הקהל הרחב לא הלך לסרטים האלה.
אחד מהם מוקרן בשני אולמות בכל ארה''ב
אתה ברצינות מצפה ממנו להגיע לעשירייה הפותחת? ההכנסה של "בובי" פר אולם היא 34,000 ושל "פור יור קונסידריישן" היא 16,000. זה יותר מכל סרט בעשירייה.
חוץ מזה, נראה לי שיש פה בעיה סמנטית. סרט שהקהל אוהב = סרט שמרוויח כסף? ארבעה ימים אחרי הבכורה? ממתי word of mouth נע במהירות כזאת?
כן, פה-לאוזן עובד עד כדי כך מהר. אפילו תוך יום.
התייחסת לחלק השני אבל לא לראשון של מה שכתבתי
אם "בובי" סרט גרוע והקהל הצביע ברגליים, למה הוא הרוויח *פי שלוש וחצי* יותר פר אולם מכל סרט בעשירייה הפותחת. אם שמים לב לפרט הקטן הזה, זה נראה כאילו הסרט סובל מ-word of mouth הפוך והצופים די מרוצים ממנו.
ויאמר הדג
"מבין עשרת הסרטים המובילים (אם מדלגים מעל היצור המוזר שבמקום העשירי, אליו עוד נגיע), לשמונה סרטים יש ציון עגבניות של מעל 70. מה לעזאזל קורה כאן? מה קרה לקטילות? היכן הייאוש? לאן נעלם הנתק הבלתי ניתן לגישור בין טעם הקהל לטעם הטוב?"
אני רוצה להבין
מהם הסרטים שקיבלו ציון עגבניות של יותר מ-70?
מה הבעיה להיכנס לטומטוז.קום ולבדוק?
קוראים לזה סתיו
נדמה לי שאתם מתרגשים מתופעה די סטנדרטית לעונה הזאת.
ממש לא.
לך לשנה שעברה ותשווה את הביקורות של סרטי העשיריה הפותחת לביקורות של היום. תמיד יוצאים בסתיו הסרטים הטובים יותר, לקראת האוסקר, אבל בדרך כלל הם נשארים בחלק התחתון של הטבלה, אם בכלל. נדיר שיש הסכמה כזאת בין המבקרים לקהל: הסרטים הטובים יותר במקומות הראשונים, הסרטים הגרועים – לא נמצאים.
לא נמצאים
חוץ משלושה מקומות מתוך עשרה. גם אם מתעלמים מסרט(י) האימה שבמקום עשר, ומקדמים את מקום 11 ל-10, מקבלים סרט שקיבל תשעה אחוז עגבניות טריות בלבד. אם אתה מחפש טרנד, זהו טרנד שבא עם חתיכת הרבה הסתייגויות.
בדוחק''ו הבא:
"סרט ישראלי מוקרן על מסך אחד בארה"ב, לא נכנס לעשירייה המובילה"
מדהים כמה מהר שוכחים מתמטיקה פשוטה כשמנסים להגיד משהו חדשני ובעל תובנה. לא כדאי להתחשב במספר המסכים?
שני דברים
1. לא, אין צורך להתחשב במספר המסכים כשסופרים רק את הביקורות. אם הייתי מתייחס גם לנתונים הקופתיים של סרטים כמו בובי ולשיקולכם, הייתי מציין זאת בתגובה ולא מסתיר בסאבטקסט.
2. מה הקשר למה שכתבתי? הבאתי נתונים שמופיעים ברוטן טומאטוז כמו שהם, תוך ציון מספר הביקורות שמופיעות לכל סרט. ההסכמה בין המבקרים לקהל מוזכרת בדו"חקו והיא אכן חריגה יחסית. סרט אנימציה עם חיות מדברות וג'יימס בונד מקבלים ביקורות טובות יחד עם קומדיה של דמות מהמופע של עלי ג'י. בשבוע הבא, הביקורות הטובות הן דווקא לסרטים של ג'ק בלאק וטוני סקוט, כאשר דארן ארונופסקי הוא זה שנקטל. אם זה לא ראוי לציון, באמת סליחה.
הגבתי לתגובה הלא נכונה
ולכן כל מה שכתבתי אינו תקף. למעשה יש את כל הסיבות שבעולם להשוות בין הכנסות של סרט שמוקרן על עשרים מסכים לסרט שמוקרן על אלפיים.
אוקיי, we make peace now
באופן כאילו מפתיע
ראיתי את המעיין בפסטיבל חיפה, ואני שמח שהוא לא מקבל ביקורות מתלהבות בלבד. עם כל הכבוד לסגנון ועיצוב אומנותי ואפילו משחק, סרט צריך עלילה ותוכן, ואת עלילתו של זה (כל שלוש העלילות) ניתן לספר (לא לסכם אלא ממש לספר) בכחצי עמוד A4. המעיין הוא מין REPLAY ארוך של כמה סצנות (זה לא דימויי, באמת REPLAY) והמסר הניו אייג'י שהוא אולי מנסה לשדר לא מי יודע מה עמוק או מעניין. בקיצור עכזבה.
הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל היה "סורק באפילה". מומלץ בחום למי שיכול להשיג אותו. (למיטב הבנתי הוא לא משודר בארץ)
-האשף הדגול
ולמען האיזון, ''סורק אפלה'' הוא מזעזע.
סרט עם המון פוטנציאל שיצא משעמם, עם אנימציה שהיא יותר מעצבנת ממעניינת, משחק שהוא טוב רק במקרה של רוברט דאוני ג'וניור, ומחסור חמור בעלילה. מי שבהתפלספות לא-פוסקת חפצה נפשו, טוב יעשה אם ילך לסרטים מוקדמים יותר של לינקלייטר – לפני הזריחה/שקיעה, למשל, הם נחמדים מאוד, ואני אהבתי גם את חיים בהקיץ השנוי במחלוקת… והמוצלח בהרבה ביחס לסורק אפלה (למרות הדמיון הרב בין השניים).
''סורק אפלה'' הוא אכן מזעזע
אני לא מכיר שום סרטים אחרים של לינקלייטר ולא יכול להמליץ עליהם. אבל "סורק אפלה" הוא ממש לא סרט מומלץ.
ורק אוסיף שאחת הסיבות, לדעתי, שהוא כה מזעזע היא שלינקלייטר בחר להצמד יותר מדי לספר. אני מכיר ואוהב מאוד את הספר, והעיבוד הזה מצליח להדגים יפה מאוד למה נאמנות טוטאלית למקור הספרותי היא הרת אסון. לא רק שהסרט לא מוסיף כלום על הספר, אלא שכל הדברים שעובדים נהדר בספר אבל נראים נורא בסרט נשמרו כמעט במלואם.
מה שמסקרן אותי דווקא זה מה הרווחים של בוראט בעולם, הרי הוא קיבל המון פירסום גם מחוץ לארה"ב.
או כמו שעלי ג'י הציג את עצמו
ג'יימס בונד, ג'יימס בונד
ועכשיו ברצינות. נכנסתי לקולנוע, ובניגוד לתור הארוך שעמד עם פניו ימינה, אני פניתי שמאלה (אלגוריה על המצב המדיני? לא יודע, לא ביקרתי כבר כמה חודשים), בנסיון להוסיף כמה מעות אחרונות ל'יוקרה', לפני יציאתו מהעשיריה.
התוצאה? סרט נהדר. אולי הכי טוב שיצא לי לראות השנה (בקולנוע. בדוד זה כנראה ראשומון), ובקרב הקוסמים, למרות שגם אהבתי את אמן האשליות, אין ספק מי הוא גנדאלף ומי הוא דמבלדור.
האם הסרט יצא בהפצה מוגבלת? לא ברור לי איך סרט של כזה תסריטאי ובמאי, עם כאלו שחקנים, עושה 12 מליון בקושי כבר כמה שבועות.
אשמח להבהרות, כי הבנתי שהסרט נהדר.
אין בו פינגווינים או סוכנים חשאיים.
אבל קזאחסטנים יש, אם אני לא טועה.
קזאחים
אני לדעת. אבל זה להיות מצחיק כשאני לדבר כמו בוראט.
טוב, לא עובד. אני אידיוט.
לא לא, כנראה הבדיחה עליי...
לחיצה על הלינקים של ''הורור פסט.'' וג'יימס בונד מובילה לאותו אתר.
תוקן, תודה.
עוד תיקון טעות
ג'ורג' מילר ביים רק את בייב השני (שהיה מעולה לא פחות).
את הראשון ביים אאל"ט כריס נונאן
אכן.
דווקא לא אהבתי את השני
הראשון היה הרבה יותר טוב. השני היה הזוי יחסית. לא הבנתי מה היה הקטע עם Thank the pig.
(חזירים שולטים!)
פינגווינים
אני מעדיף את הפינגווינים שלי רוקדים לצלילי שירי אירויזיון צרפתיים נכשלים…
http://youtube.com/watch?v=oSbLpQEZP1Y
לחשוב שלפני שנתיים הפינגווין הייתה החיה האהובה עליי...
לאאאאאא!!!
http://www.imdb.com/news/flash/
ובחיי, הלוואי עליי לסיים את מפעלי היצירתי עם סרט כמו 'המדריך לחיים בכפר', שהוא לא רק מקסים ומענג, אלא גם מתאים בצורה בלתי רגילה להיות מכתב פרידה. , כבר אמרתי?
סרט של טניישס די?
איזה יופי!
זה בטח כמו גרסה של שעה וחצי לקליפ של "מחווה לשיר הכי טוב בעולם".
למי שלא מכיר
http://www.youtube.com/watch?v=aytaDVMlTlE
סאבטקסט:
על מנת שמוחו ישווה בגודלו למוח אנושי, פינגווין צריך להיות בגובה 66 רגליים.
(לעזאזל עם כולכם, אתם לא יודעים שכואב לצחוק? בעצם, זו היתה הטעות שלי להגיע לכאן, נראה לי)
אני לא חושב שיש משפט יותר מוצדק
ממשפט של "מונתי פייטון". אהבתי.
נטפוק פלאפונים:
מעניין…
נראה שהפרסומות הלא-סמויות בעליל לסלולרים הולכות ופושעות בכל מקום פתאום. ראיתי השבוע גם את "השתולים" וגם את "קאזינו רויאל", והופתעתי לראות כמה פלאפונים יש בכל סרט. ממש תחילתו של איזה טראנד משונה. לג'יימס בונד אני יכול לסלוח על פרוסומות גסות, אבל לסקורסזה? נו, רק נקווה שהטראנד הזה ישבוק חיים לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
נטפוק פלאפונים:
שמתי לב שהם גם אוכלים לפעמים בסרטים. זה ברור שזה פרסומת סמויה! והם גם שותים משקאות חריפים, זה גם פרסום סמוי, גם הקלפים, זאתי פרסומת סמויה ליצרני הקלפים!
כל עוד בונד לא עוצר באמצע סצנה ופונה לקהל ומשבח את וודפון, זה לא פרסום.
הלעג שלך לא במקומו, ואולי אתה פשוט לא מתמצא בנושא
הפרסום הסמוי בסרטים הוא היום תעשייה מגובשת היטב בארה"ב, ובהרבה מקרים היא משפיעה על הסרט עוד בשלב כתיבת התסריט (!) – אנשי השיווק של הסרט עומדים כבר אז בקשר קבע עם הספונסרים שנבחרו, ואומרים לתסריטאים דברים כמו "הבטחנו למותג X שיהיו Y חשיפות, תקפידו להכניס את זה לתסריט". הם ממש יושבים איתם, ומחליטים ביחד אלו מותגים ייכנסו לסרט, באיזו כמות ואיפה, לפי הכסף שהחברות משלמות.
גם בסרט הנוכחי של בונד זה מאוד בולט, כשהמותגים שזוכים לחשיפה גדולה במיוחד הם המכונית והשעון. דוגמה בולטת היא דיאלוג בין קרייג לגרין, שבו היא שואלת אותו אם השעון שלו הוא שעון שנחשב פעם למותג יוקרתי, והוא עונה לה שלא – זה שעון אחר. "במקרה", מדובר בשעון של החברה ששילמה כדי לתת חסות לסרט, ומלווה אותו עם מסע פרסום שבו נראה קרייג עם השעון במודעות בעיתונים, פרסומות טלוויזיה ומה לא.
והסלולריים, כמו שברדוויל ציין, הם משתתפים קבועים ומרכזיים מאוד במשחק הזה. אם אתה רוצה מקרה קלאסי, אני מציע לך לראות את 'אליזבטאון' (אם כי משום בחינה אחרת אני לא מציע לראות אותו. סרט משעמם ומביך).
אוקיי, אבל זו לא הנקודה
בונד היה מאז ומתמיד אימפריה של פרודוקט פלייסמנט (הידעת? הסיבה לכך שהוא נוהג לשתות וודקה מרטיני דווקא היא כנראה שסמירנוף נתנה חסות לסרט הראשון). ונכון, אצלו זה די מוגזם. אבל דווקא עניין הפלאפונים – גם אצלו וגם ב'השתולים' – הוא זניח וסליח. בשני הסרטים נעשה הרבה שימוש בפלאפונים, וזה לגמרי אמין – אני בטוח שסוכנים חשאיים ושתולים למיניהם באמת משתמשים בהם הרבה (להבדיל משאר האנשים בעולם המערבי, שמשתמשים בהם המון). זה לא נראה כאילו חיפשו בכח דרך לדחוף לתסריט פלאפונים. ובקשר למותג – כנראה שהוא לא באמת מוצג באופן בולט במיוחד, כי אין לי מושג באיזה פלאפונים השתמשו באף אחד משני הסרטים.
יכול להיות
ובגלל זה, במקרה של בונד, באמת ציינתי את המכונית והשעון, ולא את הסלולריים, בתור הדוגמה הבוטה.
עניתי לתגובה של רועי בגלל שהוא אמר שפרסום סמוי לא קיים, כל זמן שהוא לא גלוי. זה סותר את עצמו כבר ברמה המילולית, שלא לדבר על הרמה המעשית.
מבלי לצפות בסרט,
בונד משתמש בפלאפונים של Sony Ericsson.
נחשו מי הפיק את הסרט? רמז – זה מתחיל ב-S.
http://cinemascope.co.il/?p=303
מסתבר שיש אפילו אתרים שלמים שמוקדשים לנושא הזה
כאן יש הסבר נחמד למתעניינים, כולל אפילו :
http://money.howstuffworks.com/product-placement.htm
(howstuffworks זה באופן כללי אחלה אתר. מומלץ מאוד למתחמקים מעבודות סמינריוניות)
וזה אתר שלם שעוקב אחרי תעשיית הפרסום ה"סמוי":
http://www.productplacement.biz/topics/movies
אגב, פרודקט-פלייסמנט הוא לא בהכרח דבר *כזה* מתועב.
אני זוכר שקראתי ראיון עם חגי לוי, יוצר "בטיפול", על ניסיון להכניס פרודקט-פלייסמנט לסדרה כאמצעי למימון ההפקה, וזה נשמע לי כמו תהליך בריא לגמרי – יש לך סדרה, איכותית אפילו במקרה שלנו, שכמות מספקת של אנשים רואים, אז גופים מסחריים שמים עליה כסף. וזה יכול לעודד אותם לשים כסף על עוד סדרות. ככה בונים תעשייה.
פרסום סמוי (ולא ''פרודקט פלייסמיינט'' או שם כיסוי אחר) הוא מתועב,
כי הוא ניסיון להגניב לנו פרסומות, בלי שנדע שאלה פרסומות, ובלי שנפעיל כלפיהן שיפוט ביקורתי. יותר מזה – ככל שהתלות במפרסמים גדולה יותר, האפשרות של היוצרים להגיד משהו שלא תואם את הקונצנזוס הבטוח והמשעמם בכלל, ואת האינטרסים של המפרסמים בפרט, היא נמוכה יותר.
שום דבר בתהליך הזה לא נשמע לי בריא, ואם זו הדרך לבנות היום תעשייה – רצוי מאוד לחשוב על דרך אחרת.
פרסום סמוי (ולא ''פרודקט פלייסמיינט'' או שם כיסוי אחר) הוא מתועב,
אני חושבת שבסרט "סטריט פינת מיין"-בתרגום לעברית- היה קטע שהדגיש את המגוכחות של התעשיה. המפיקים של הסרט מתחייבים לעשות פרסום לחברת מחשבים אבל מתבר שהסרט בכלל מתרחש במערב הפרוע. אז בתפאורה מופיע שלט עם שם החברה והמילה computers מחולקת ל 2 מילים כדי שלא יראה מוזר…כאילו דרך אגב…
''פרודוקט פלייסמנט'' הוא השם הנכון,
לא כיסוי. הפרסום הזה הוא מטבעו לא סמוי. והציטוט מ'סטייט פינת מיין' לא נכון.
שם נכון מבחינת מי? ודאי שלא מבחינתי.
המונח "פרודקט פלייסמנט", כמו "תוכן שיווקי" ועוד שמות מכובסים מהסוג הזה, נועד בין השאר לטשטש את העובדה שמדובר בפרסומות, ושמנסים לחשוף אותך אליהן בלי ידיעתך.
אם אני בא לראות סרט ויש בתוכו פרסומות שמשולבות בתוכו באופן אינטגרלי, ולא מצוינות בשום צורה חיצונית כפרסומות, זה מבחינתי פרסום סמוי (ומרגיז), גם אם במקרה ספציפי כזה או אחר הפרסומת כן בולטת לעין.
ממש לא
ככל הידוע לי, רק בארץ קוראים להשמת מוצרים "פרסום סמוי". באנגלית הביטוי האוקסימורוני הזה מתייחס, אם בכלל, לפרסום תת-סיפי (Subliminal) שהוא עניין לויכוח שונה לחלוטין. פרודוקט פלייסמנט הוא בדיוק זה: פרודוקט פלייסמנט. זה לא סמוי, וזה גם לא רע, בהכרח. לא צריך להסתיר אותו תחת שם מכובס, אבל גם לא להמציא לו שם מלוכלך בכוונה.
אני אהיה קטנוני ועקשן (הפתעה גדולה, נכון?), ואשאל:
האם מקובל עליך שהשם של דבר צריך לשקף בצורה הטובה ביותר את המהות האמיתית שלו? אם כן, אז 'פרסום סמוי' הוא כן השם הטוב ביותר, והנכון, למה שאתה מכנה 'השמת מוצרים'. ולא ממש משנה איך קוראים לזה באנגלית.
אני מגדיר את זה כ'פרסום סמוי' מהסיבה שציינתי קודם – שאם ממקמים מוצרים בתוך סרט, המטרה לעקוף את ההגנות של הצופה, ולמנוע ממנו להתייחס לפרסומת כזו באותה מידת ביקורתיות שהוא היה (נניח) מתייחס לפרסומת "רגילה"; בלי מראית העין של גילוי נאות, שלפחות אותה יש בפרסומות הישנות. בקיצור – לעבוד עלינו.
אני חושב שדבר כזה הוא כן רע, בהכרח, וכן מגיע לו שם 'מלוכלך' כמו 'פרסום סמוי'. ללכלוך מגיע שיקראו לו לכלוך.
מצד שני, מהי האלטרנטיבה?
כמעט כתבתי הודעה דומה לשלך, אלא שאז חשבתי על האפשרות האחרת: תמיכה ממשלתית. עכשיו, אני בהחלט בעד תמיכה ממשלתית באמנות (מכל סוג), אלא שאני בספק אם תמיכה כזו מגיעה ללא תנאים מוקדמים. לדוגמא (ישראלית), סדרה שמציגה את צה"ל באור שלילי תתקשה לזכות בתמיכה כזו.
עכשיו, מצד אחד, ניתן לטעון שתמיכה ממשלתית צריכה להיות עיוורת לתוכן, בעוד שבקשה כזו אי-אפשר להעלות מול מפרסמים מסחריים. במלים אחרות, למרלברו יש זכות מוסרית לסרב לתמוך בסרט שמציג סיגריות באור שלילי; לממשלת ישראל אין זכות מוסרית לסרב לתמוך בסרט שמציג את הטיפול בערביי ישראל באור לא מחמיא.
מצד שני, כולנו יודעים שבין זכות מוסרית לבין מציאות בשטח אין הרבה קשר. ובעוד שכל מה שמרלברו יבקשו הוא להראות את בונ.. (אופס, סליחה, אנחנו מדברים על ישראל), אהה, את אסי דיין מעשן, מבלי להשפיע על התוכן יותר מדי, ממשלת ישראל תדרוש ממנו גם לא לדבר על מגוון רחב של נושאים.
אגב, ישנה אפשרות שלישית, שבה כולם מרוצים – שמוצרי אמנות יעשו כסף מקהל שוחרי האמנות (למשל, קהל צופי 'בטיפול' יממן את העונה השניה על-ידי קניית ה-DVD של העונה הראשונה). אלא שבשוק הישראלי, זה לא ממש ריאלי (בניגוד למקרה של בונד, אגב, שם המפיקים פשוט חמדנים).
איזון אחר בין מקורות המימון, שבו יהיה פחות כוח למפרסמים.
כמו שתומכי הפרסום אוהבים להזכיר, ובצדק, גם ללאונרדו דה וינצ'י היו ספונסרים. אני לא אבוא ואגיד שאפשר וצריך לעשות קולנוע וטלוויזיה בהיקף נרחב בלי פרסומות, כי גם לי זה לא נראה אפשרי.
אבל אני כן חושב שכרגע, למפרסמים יש, באופן יחסי, יותר מדי כוח בקביעת תכנים – בהשוואה לגורמים אחרים, כמו למשל המדינה והצופים – והכוח שלהם גובר. אני חושב שהיה עדיף אם היו יותר תמיכה ממשלתית, ויותר כוח – כלכלי ואחר – בידיים של הצופים. מצב שבו הכוח מתפזר במידה רבה ככל האפשר, בין גורמים רבים ככל האפשר.
כל זה מאוד באוויר, אז הנה דוגמה מעשית: במקרה של 'קזינו רואיל', אני הייתי מוכן שיעשו סרט פחות נוצץ, ויורידו למשל את קטע האקשן הגרנדיוזי עם הבית בונציה, בשביל לא לקבל, בתמורה למחיר כרטיס הקולנוע שלי, גם פרסומות לשעונים ומכוניות.
אני לא בטוח שזה יעזור.
והנה דיאלוג פיקטיבי וכתוב רע:
"יש לי רעיון נהדר לסרט אקשן! זה במטוס, והגיבור הראשי הוא דייל שהיה בעבר במרינס אבל התדרדר לשתייה.."
"ואו, ואו, רגע. אל על נותנים לנו מימון, שום דיילים שתויים."
"טוב, אה, דייל בלי בעיות שתייה, ויש כמה טרוריסטים שעלו למטוס עם עוזים.."
"תגיד לי, השתגעת? עוזי זה מתוצרת ישראל, נראה לך שהממשלה תתקצב? וחוץ מזה, איך הם עברו את הבידוק הבטחוני של רשות שדות התעופה? שכח מזה."
"בסדר, אז מחבל מהשטחים עולה.."
"אתה יודע כמה שמאלנים יש בקרן הישראלית לקולנוע? נקסט!"
"לא, רגע! אוטובוס! זה על אוטובוס, לא מטוס! תגיד לי, למה בעצם יש לך מכתב תודה גדול עם הלוגו של אגד על השולחן? איה, בלי שוקרים חשמליים!"
מימון מהרבה מקורות = הרבה לחצים.
כמו שאומר הפתגם הפולני הידוע, שום דבר בחיים לא בטוח, חוץ מהמוות.
אבל אני זוכר שפעם לא היה כל כך הרבה פרסום סמוי בסרטים, ואיכשהו כן הצליחו לעשות אותם. אולי זה גם קשור לזה שאפילו הכוכבים הכי גדולים, לא קיבלו אז משכורות של 10-20 מיליון דולר לסרט בתור דבר סטנדרטי, אז לא היה צריך לגרד בכוח עוד כסף כדי לממן אותם.
אני זוכר, אפילו, שכמה מהסרטים האלה, שעשו באותו עידן פרה-היסטורי שלפני עליית הפרסום הסמוי, היו בכלל לא רעים. אז אולי בכל זאת אפשר לוותר עליו.
זה שאתה לא זוכר שהיו הרבה
לא אומר שלא היו. והיו. תמיד. הדוגמה שהכי באה ב"שלוף" היא "בחזרה לעתיד" (ועברו 21 שנה מאז): מייקל ג'יי פוקס היה אז חתום על חוזה פרסום לפפסי קולה. מה מרטי מקפליי שותה? פפסי קולה. פרסומות לטויוטה וכמובן דולוריאן, לפיצה האט ועוד ועוד.
סרטי ג'יימס בונד תמיד היו מלאים בפרסום סמוי – המכונית של בונד, השעון, המשקה ועוד.
הפרסום הסמוי נמצא בסרטים לא מאתמול והוא גם לא היה כל כך סמוי וגם לא היה מועט. זה שרק *עכשיו* שמת לב לזה: בוקר טוב אליהו.
הכול עניין של דרגה ומינון
עד כמה שידוע לי, בעבר לא היו תופעות רחבות היקף ושיטתיות כמו שתארתי קודם, שתסריטאים מקבלים הוראות מאנשי השיווק של חברת ההפקה, כמה ואיך להכניס מותג לסרט.
מבחינתי, זה כמו ההבדל בין זיהום האוויר בתל אביב לפני עשרים שנה, לזיהום האוויר היום: גם אז זה לא היה כיף גדול, אבל זה היה הרבה פחות גרוע.
משהו שלמדתי לאחרונה:
מכיר את 'ווילי וונקה ומפעל השוקולד'? הגירסה הקולנועית הראשונה של הספר, שנחשבת לקלאסית בחוגים מסוימים? הסרט הזה, כולו, נועד להיות פרסומת. חברת קווייקר רצתה להיכנס לעסקי השוקולד, ובתור מזימת קידום מכירות מתוחכמת החליטה לקנות את הזכויות לספר 'צ'רלי והשוקולדה' ובתוך כך גם לשם 'וונקה', להתחיל לייצר שוקולדים תחת השם הזה, ובמקביל לממן סרט על פי הספר (כשהשם "וונקה", שבמקור לא היה חלק משם הספר, הפך לחלק משם הסרט כדי לתת לו חשיפה יותר גדולה). פרודוקט פלייסמנט הוא הסיבה שהסרט הזה קיים. זה היה ב-1971, ואני בטוח שזו ממש לא הדוגמה המוקדמת ביותר לארוע כזה. פרודוקט-פלייסמנט הוא תופעה הרבה יותר ותיקה ממה שנדמה.
(סוף הסיפור: אחרי שהם לא הצליחו לייצר שוקולד שלא יימס כשהוא עוד על המדף, החברה ויתרה , בהפסדים גדולים, על התכנית. שנים לאחר מכן הם מכרו את הזכויות לשם 'וונקה' לנסטלה, שהחלה ב-1988 לייצר סדרת ממתקים עם השם הזה ועושה זאת עד היום).
אגב, הממתקים האלה של נסטלה
הם בדרך-כלל בלתי נסבלים. חילול השם ממש.
''וכמובן דולוריאן''
חברת דה לוריאן שבקה חיים כמה שנים לפני הפקת הסרט הראשון בסדרת "חזרה לעתיד".
רק הערה אחת:
למיטב זכרוני, הדלוריאן כבר לא יוצרה בזמן הפקת הסרט, והחברה די פשטה את הרגל. ככה שהדלוריאן הייתה בערך המכונית היחידה שהיוצרים יכלו לבחור ש*לא* תקדם מכירות לחברה כלשהי.
איזון אחר בין מקורות המימון, שבו יהיה פחות כוח למפרסמים.
כן. בטח. יותר תמיכה ממשלתית זה *בדיוק* מה שאנחנו צריכים. כמה יותר טוב כשפוליטרוקים שאני מממן מכיסי יקבעו את התכנים הפוליטיים של סרטים ויצירות קולנועיות (שאני שוב פעם אתן את הדוגמה של "גן עדן עכשיו"? לא נמאס?).
גם אהבתי את הטיעון שלך בהמשך הפתיל ש-"פעם היה יותר טוב". שאני באמת אסביר לך עד כמה פעם *לא* היה יותר טוב? ברצינות? שנתחיל להשוות את רמת ההשקעה הנדרשת בסרט כיום לעומת העבר? שנתחיל לדבר על שיטת האולפנים הגדולים ההוליוודית (שבשל חיסולה כוכבים כיום מקבלים סכומים גבוהים על הופעות בסרטים)?
סביר להניח שמבחינתך לגיטימי לתמוך באיסור ממשלתי על פרסום סמוי (צנזורה). כמו שלגיטימי במחינתך, אולי, למחוק את כל הפרודוקט פלייסמנט באמצעות מחיקון ממשלתי כלשהו. או את כל הסצינות בסרטים בהם נראה מישהו מעשן.
אני לא רוצה לחזור על עצמי
ולכן אני אסתפק בהערה אחת: לפחות בטלווויזיה הישראלית, לא צריך להטיל שום "איסור ממשלתי" על "פרודקט פלייסמנט", או בשמו האמיתי "פרסום סמוי", מהסיבה הפשוטה שהוא תמיד היה בלתי חוקי – החוק קבע שדרושה הפרדה ברורה בין תכנים לפרסומות. מי שהפר את החוק הזה (ובדרך כלל לא נענש בשום פרופורציה לרווחים שהופקו מכך) היו המפרסמים. לדרוש לשמור על ההפרדה הזו, זו לא צנזורה ולא עגבניות: זה לא קשור בכלל לתוכן של המסר, רק למיקום שלו ולחוסר הגילוי הנאות שמאחוריו.
אני לא רוצה לחזור על עצמי (כה''ב)
ולכן אני לא אפרט מה אני חושב על החוק הזה (אותו, כמובן, הכרתי).
אבל אני כן אשמח אם תסביר לי למה, אם בכלל, זה פסול לדעתך לעבור על כל סרט שעומד להיות מוקרן לערוך החוצה את הסצינות בהן יש פרסום סמוי / עישון, כמו ב-"סינמה פרדיסו".
אולי כי זה יהיה מטומטם?
להוריד סצנות מסרט תהיה דרך מגושמת ולא יעילה להילחם בתופעה כמו פרסום סמוי – לשפוך את המים עם התינוק.
אני בעד לקנוס את הממזרים, כמו שקובע החוק בטלוויזיה. מי שהוכח שקיבל כסף עבור פרסום מוצר במסגרת סרט, או תוכנית, בלי ליידע את הצופים שמדובר בפרסומת – שייקנס, בהתאם לכמות הכסף שקיבל ולרמת האזכור של המוצר.
אולי כי זה יהיה מטומטם?
אתה יודע מה – שכח מזה. אין לי לא את תעצומות הנפש ובעיקר לא את הזמן הפנוי כדי להכנס (שוב פעם) לויכוח הזה. זה לא יעזור לאף אחד ולא יועיל לשום דבר.
שבת שלום.
תודה לך מקרב לב,
גם לי כבר היה מספיק.
סליחה,
אבל על איזה חוק אתם מדברים?
"תקנות הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו" לא מחייבים אף אחד מעבר לערוץ 2 וערוץ 10, בהנחה ולכך התכוונתם.
סליחה,
מתוך כוונה מלאה שלא לפתוח את הדיון הזה, אני רק אענה.
קיים גוף רגולטורי שנקרא "מועצת הכבלים והלווין". הגוף פועל מתוקף חוק, והוא אוסר על פרסום סמוי בתכניות המשודרות בכבלים ובלווין (אם כי זה משתנה [1]). למיטב זכרוני, על פי תנאי הרשיון של הכבלים והלווין אסור להם לממן את שידוריהם מפרסומות, אלא מדמי מנוי בלבד.
אבל אתה הרי ידעת את כל זה, לא? האם כוונתך נגעה לעולם הקולנוע הישראלי? אז נכון – הוא, תודה לאל, פטור עדיין מצנזורה בתחום הזה.
בדיוק כך.
ועל כן טענותיו של העכרור שמתייחסות לפרודקט פלייסמנט בקולנוע כסוג של עבירה על ה"חוק" הן חסרות בסיס.
למה לשחק במילים?
באופן עקרוני, כל בית משפט יקבע שאם ארגון מסוים פועל בניגוד ברור לתנאי רשיון ממשלתי, שניתנו לו על ידי גוף שהוסמך לכך מכוח החוק – אותו ארגון פועל נגד החוק. ממש כמו ששוטר שמכוון את התנועה בצומת שבו הרמזורים מקולקלים, לא פועל מכוחו של חוק ספציפי שהסמיך אותו לעמוד באותו צומת, אלא רק מכוח סמכותו כשוטר לשמור על חוקי התנועה – ובכל זאת אם תיסע בניגוד להנחיותיו, אתה עובר על החוק.
למה לשחק במילים?
הנקודה היא שלגבי קולנוע אין שום חוק כזה. כלומר, שגם אם אתה יוצא מתוך הנחה שניתן לראות את החלטת המחוקק כקביעה מוסרית – הנחה שבמקרה הזה נראית לי מפוקפקת כשלעצמה – הרי שהעובדה שהחקיקה המגבילה הזו אינה קיימת אלא בקשר לחלק מהגופים המשדרים פרסומות, מוכיחה לכאורה את ההיפך מטענתך. אילו היה המחוקק רואה בכך הטעיה בפרסום, היה הדבר נאסר באופן גורף.
זה לא משחק במילים
התקנות אוסרות על גופי השידור לכלול פרסום סמוי בהפקות המקור שלהן. אין לכך דבר וחצי דבר עם קולנוע.
ובאמת לא דיברתי על קולנוע
מכיוון שזה הפך לדיון על פרסום סמוי בכלל, ציינתי בתגובה שלי ש***לפחות בטלוויזיה הישראלית***, יש איסור בחוק על זה.
ולכן, הרבה פעמים,
רואים מישהו הולך ברחוב מול מנוף בנייה, כשהשם שעל המנוף מטושטש, או שותה שוקו, כשהלוגו שעל בקבוק השוקו מטושטש, או מנגן באורגנית, כששם האורגנית מטושטש. וזה נראה מכוער, וזה פוגם באמינות של הסצינה שעל המסך, וזה מראה עד כמה מלאכותי למחוק מותגים על המסך כאשר החיים שלנו באופן טבעי מלאים במותגים (מה השם שמופיע על מסך המחשב שלך?), וזה גורם לי באופן אישי להסתכל בחיוב על השיטה שבה אם התסריט דורש שמישהו ישתה קולה, לפחות אפשר לממן את הסרט מהכסף של פפסי.
א. לא שמתי לב לכל הטשטושים שאתה מדבר עליהם.
מה שכן שמתי לב אליו הוא זום-אינים שמלטפים את המוצרים, או שמות שלהם שמוכנסים – לעיתים קרובות בצורה צורמת – לדיאלוגים בין דמויות. שלא לדבר על מנחים בתוכניות טלוויזיה שמדברים על מוצרים בצורה חופשית, בלי לומר בכלל שהתוכנית מקבלת כסף על זה. בקיצור, אם אני צריך לבחור בין טשטושים לשמות של מותגים – אני בוחר בטשטושים 11 פעמים מתוך 10.
ב. אם החיים שלנו מלאים במותגים, זו לא סיבה טובה להתיר להם לפלוש לכל תחום. אם כבר, המסקנה צריכה להיות הפוכה – צריך להפסיק את החדירה שלהם לכל מקום.
ג. אני מניח שבאמת אין דרך למנוע לגמרי הופעת מותגים בסרטים, כי הם חלק מהחיים שלנו. אבל במצב תיאורטי שבו יש איסור על פרסום סמוי, הם לא יבלטו בסרט כמו היום, ולא יהפכו אותו, בצורה כזו, לפרסומת שאני לא יכול להימנע ממנה.
אני באמת לא מבין את זה.
כלומר, אותך.
כן, אני יודע שבעיקרון שתי הגישות שלנו לכלכלה קוטביות, אבל דווקא במקרה הזה, הגישה שלך לגמרי לא ברורה לי.
אני מעדיף אלף פרסומות "סמויות" מאשר פרסומות לפני הסרט בקולנוע שהן גם לא אפקטיביות.
אני מעדיף אלף פרסומות סמויות עם המשמעות היא (כפי שמן הסתם יהיה בקצב שבו העולם מתנהל) שכרטיסי הקולנוע יוזלו משמעותית, וההורדות יהיו חוקיות.
אני גם לא מבין למה פרסומות סמויות מפריעות למשהו. אחרי הכל, כלמה שצריך לעשות זה שלט קטן ברקע שכתוב עליו מקדונלדס, הוא לראות לחלקיק שנהיה שהסלולרי שהגיבור מוציא הוא נוקיה ולא אריקסון,דברים כאלה. וגם אם כן קיימת ויכולה להיות קיימת הפרעה – אדרבא, האם ההגבלות הן לא שהפכו את הקולנוע האיראני לקולנוע הכי מוערך בעולם למשך כמה שנים טובות. יבואו הבמאים היצירתיים ויהפכו את המגבלות ליתרונות.
פרסומת סמויה אינה פרופוגנדה בוטה, אלא רק זה "פרסומת סמויה" שום דבר רע, ובגדול, כנראה שלא מעט דברים טובים יוכלו להיווצר מכך שאת הכסף שלהם עושים יצרני הקולנוע מבלי להפריע לנו ישירות.
ואם לסכם, לא זו בלבד שאני חושב שאין רע בפרסומות סמויות,אלא בעיניי הן הכרחיות, אפקטיביות, יעילות ו"טובות".
מה, בדיוק, גורם לך לחשוב שפרסום סמוי יוזיל מחירים בקולנוע?
או יהפוך הורדות לחוקיות? משהו מהדברים האלה קרה איפשהו, מאז שהחל הפרסום הסמוי?
אני מתרשם שהוא רק שימש את האולפנים, בהכללה, בתור דרך נוחה לאזן קצת תקציבי פרסום יקרים להחריד, ומשכורות עתק של כוכבים.
הסיבה שפרסומות סמויות מפריעות לי: לפי כל שיטה כלכלית ולפי כל הגיון אנושי בסיסי, אם מישהו מנסה למכור לך משהו, אתה צריך לדעת שהוא מנסה. פשוט עד כדי כך.
אז הוא לא ייקר אותן. זה לא ממש משנה.
חוץ מזה, אתה יודע שהוא מנסה למכור לך, אני יודע שהוא מנסה למכור לך, אז הכל טוכ. זה כמובן רק לשיטתך, בעוד לשיטתי אין שום פסול גם אם לא יודעים שמנסים למכור לך משהו (כי, אז מה? איך זה מפריע למשהו).
זה משנה מאוד,
אם הסיבה שמוסיפים לי פרסומות סמויות לסרט, היא כדי שאפשר יהיה לשלם 20 מיליון דולר לטום קרוז, במקום "רק" 10 מליון דולר. אני לא רואה איפה הרווחתי פה, אתה כן?
שאר התגובה שלך ממש, אבל *ממש*, מוזרה לי. לא משנה לך לדעת אם מנסים למכור לך משהו? הא?
אם מישהו היה אומר לך שממש כדאי לך לקנות רכב של איזשהי חברה, ואחר כך היית מגלה שהוא הנציג שלה בישראל, זה לא היה מפריע לך? זה לא נראה לך, איכשהו, מידע רלוונטי?
מוזר, מוזר.
לא משונה בכלל
האנלוגיה שלך אינה אנלוגית, ואם כן פספסתי אותה. כשמראים לי נוקיה בסרט, כל מה שעושים זה להראות לי נוקיה במצב "קול" בסרט, שאולי יגרום לקניה ואולי לא. מה שבטח לא עושים זה נותנים מידע מטעה פוטנציאלית כמו בדוגמא שאתה הבאת.
לגבי משכורות שחקנים, אני באמת לא יודע מאיפה בדיוק זה נובע, אבל אני כן יודע שזה קורה בעוד תחומים (ספורט כדוגמה בולטת מאד) כך שכנראה יש הגיון כלכלי בכך בעולם תחרותי משוכלל.
וחוץ מזה, אני מסכים לכל מילה (כמעט) של רז בתגובה בהמשך. וכמו שאמרתי לא רק שפרסום סמוי הוא הכרחי, הוא גם רצוי מבחינתי.
גם בדוגמה שלי לא נתנו לך מידע מוטעה, רק הסתירו ממך מידע.
הטקסט שהבחור בדוגמה שלי דיקלם לך בנוגע למכונית, בסך הכול זהה לטקסט שהוא היה מדקלם לך אם היית בא למגרש שלו לקנות את המכונית.
ממש כשם שהצורה שבה מציגים לך את הטלפון בסרט, זהה באופן בסיסי לצורה שבה מציגים אותו בפרסומת "רגילה" – מוצר יוקרתי, יעיל, מעודכן, "סקסי".
אז מה ההבדל? רק רמת המודעות שלך לזה שמנסים למכור לך משהו.
(בנוגע למשכורות של שחקנים, העובדה שהמצב בספורט דומה ודאי לא מוכיחה כשלעצמה שזה בסדר, או שההגיון מאחורי זה תקין. אם תשאל אותי, למשל, היא רק מוכיחה שהבעיה קיימת בעוד תחומים).
גילוי נאות
כשאתה מדבר עם בנאדם שמדבר בשיבחה של מכונית אסטון מרטין, יש לך יסוד להניח שאין לו אג'נדה נסתרת (שהיא למכור לך מכונית).
הבעיה שלך, איך שאני רואה אותה, היא לא עם הפרסום עצמו, אלא עם העובדה שאתה לא מודע לכך שמנסים למכור לך משהו.
אם נניח בתחילת הסרט היו מציגים שקופית שכתוב בה "חלק מהסרט מומן ע,י חברות שהמותגים שלהם מופיעים בסרט" זה היה בסדר מצידך?
זה לא היה בסדר,
כי עדיין הפרסומות היו משולבות בסרט עצמו בלי ציון ברור שלהן, אבל זה היה פחות גרוע מהמצב הקיים.
איך פרסום סמוי יהפוך הורדות לחוקיות?
1. פורד חותמת על עסקה עם מפיקי "24", שכל הרכבים שיופיעו בסדרה יהיו רכבים של פורד, ובתמורה פורד תממן את הפקת הסדרה.
2. המנהלים של פורד קולטים שאם אנשים יורידו את 24, אז גם אנשים מחו"ל, שלא הם קהל היעד האוטומטי שלהם, וגם אנשים שלא היו באותו זמן מול הטלוויזיה, או שהקליטו את הסדרה בטיבו, כולם יהיו חשופים לפרסומת של פורד.
3. מנהלי פורד מממנים את מסע הבחירות לסנאט של פוליטיקאי עלום שם.
4. הסנאטור עלום השם כותב חוק שמתיר הורדות של סדרות טלוויזיה.
תסלח לי אם אני לא אעצור עכשיו את הנשימה עד שזה יקרה.
ורק לצורך הויכוח, בוא נגיד שזה כן יקרה. ההתרשמות שלי היא, שככל שהמפרסם שילם יותר כסף, הפרסום הסמוי משתלט על התוכן בצורה צעקנית ומטרידה יותר. אם "פורד" יבואו ויממנו את כל "24", כל הסיכויים שההשלכות של זה על הסדרה יהיו הרבה יותר בולטות ומטרידות מאשר הופעות קצרות של רכבי פורד בכל פרק.
מש''א
וגם לגבי התגובה הקודמת שכתבת על פרסום סמוי….
כמו רוב הדברים בעולם, גם זה כבר קרה. בערך.
זאת לא היתה פורד, אלא BMW. וזה לא היה '24', אלא סדרת סרטונים מושקעים של במאים מפורסמים, בכיכובו של קלייב אוון (שאגב, היה מפורסם אז הרבה פחות מכפי שהוא היום, ולדעתי הוא חייב הרבה ממעמד הכוכבות שלו כיום לסרטונים האלה). התוכן הפרסומי של הסרטונים האלה היה מפורש הרבה יותר מאשר אילו פורד היתה לוקחת חסות על '24': בכולן כיכבו מכוניות בתפקידים ראשיים, בכל סרטון מכונית אחרת. האם זה הפריע למישהו להינות מהם? העולם הוא מקום פחות טוב משום שהסרטונים האלה קיימים?
יומית על סרטי BMW/אוון, עונה ראשונה:
כתבה מספר 484
עונה שניה:
כתבה מספר 1211
נו, ואיפה הסנאטור?
זה לא פרסום סמוי,
ולכן אין בזה שום דבר לא אתי.
כל הדיון הארוך הזה
ואף מילה על הסרט ההוא עם טום הנקס כעובד של חברת בלדרות מסויימת (שאני משתמשת בשירותיה)?
הידעת?
החברה הנ"ל חששה שהסרט יוציא לה שם רע (הנקס פותח שם חבילות לא לו וכמובן, מאחר מאוד במסירת החבילה האחת שהוא בוחר שלא לפתוח) ונמנעה ממימון ישיר של הסרט. רק אחרי שהתברר שהתגובות לסרט חיוביות יצא סרטון הפרסומת שמתייחס אליו.
כך לפחות סיפר לי איש המכירות שלהם.
הידעת?
ואתה רוצה להגיד לי שהם חששו, אבל עשו טובה והסכימו שהשם שלהם יוזכר שם במפורש והלוגו שלהם יופיע?…
היום, בכל אופן, הם מאוד גאים בו וטוענים שהוא עשה להם יח"צ מצויינים.
כאמור,
אני רק חוזרת על מה שסיפרו לי.
הבנתי שהם הסכימו להשאיל מטוס וכו' אבל לא לממן ממש.
אין ספק שכשהסרט הצליח הם אימצו אותו בחום.
הידעת?
וזה גם מה שאומר זמקיס בקומנטרי שלו לסרט.
והנה הפרסומת הלא סמויה של פדקס ( ל"להתחיל מחדש"):
http://www.youtube.com/watch?v=alSQpinagp0
באותה המידה אפשר לשאול:
מה מפריע לך שפרסומאים מסתובבים באינטרנט, נכנסים לפורום האהוב עליך ומשאירים הודעות כמו "סרט חבלעלהזמן חייבים לראותתת חח!!1", זה הרבה פחות מציק מפופ-אפים של פרסומות, שממש צריך לסגור כל פעם.
ובכל זאת, זה מפריע לי יותר.
בגלל שבמקום מסוים
בן אדם מרגיש שייכות חברתית לפורום שבו הוא כותכ (אם לא מדובר בטוקבק של וואלה), למשל עין הדג או המסך המפוצל, כך שבן אדם שיפרסם סרט יהיה בעיניי מישהו שחודר לפרטיות שלי.
בסרט לעומת זאת, קשה לדבר על שייכות חברתית או משהו דומה.
יצויין גם שמה שיפריע לי עם אותו מפרסם חח, הוא כלל לא הפרסום, אלא סתם הנודניקיות שבלהכנס למקום שבו הוא לא היה מוזמן, כלומר, גם אם סתם היה מדובר בטוקבקיסט ללא אג'נדה פרסומית אבל עם סגנון דומה, היתה לי בדיוק את אותה בעיה.
אבל איך אתה יכול להבחין מתי מדובר בפרסום ומתי בריאליזם?
קודם כל, אם הדמות מהסרט מופיעה בפרסומות של החברה מחוץ לסרט,
כמו במקרה של בונד ובלא-מעט מקרים אחרים, אנחנו יודעים בוודאות שמדובר בפרסום.
אם אנחנו קוראים שהחברה היא אחת הספונסרים של הסרט, אנחנו גם יודעים שמדובר בפרסום.
בהרבה מקרים אחרים, באמת אי אפשר להבחין. זו בדיוק הבעיה, לא?
אוקי, הבהרה, לאחר שקילת הנושא בכובד-ראש.
זה לא שאני מאושר מפרודקט-פלייסמנט בכל מצב, או אפילו באופן כללי. אין לי ספק שבסרטים ובתוכניות שמיועדות לגיל צעיר מדי, זה יכול להיות מסוכן.*
אבל מהרגע שאדם מגיע לגיל מסוים, אני מצפה ממנו להבין שהוא רואה פרסומת, גם כשהפרסומת הזאת יושבת בתוך הסרט שהוא רואה. אני מצפה לזה ממנו מאותה סיבה שאני מצפה ממנו להבין שבעולם האמיתי (בניגוד למה שהוא רואה על המסך), קפיצה מגגות תהרוג אותו, מרדף-מכוניות יסתיים בתאונת דרכים, ושאקדחים עושים נזק. הטענות שהושמעו פה נגד תופעת הפרודקט-פלייסמנט יוצאות נגד המפרסמים – אבל משתמע מהן זלזול תהומי באינטליגנציה של הצופים באשר הם, וזה מרגיז אותי.
עד כאן הקטע הפילוסופי/עקרוני. לעניין מימון הפקות – כן, אני סבור שפרודקט-פלייסמנט, עם כל הבעייתיות שבה, טובה בהרבה ממימון ממשלתי. מעבר לכל שאלת המי-משפיע-על-התכנים שנדונה כאן, יש כאן שאלה מהותית יותר – למי בדיוק מיועד הסרט/סדרה שאתה עושה. אדם שמקבל סיוע מהמדינה לעשות סרט, לא עושה אותו בשביל שאנשים יראו אותו – הוא עושה אותו בשביל הגורמים שמימנו אותו. דור שלם של יוצרי קולנוע (וכבר התלוננתי על זה פעם או פעמיים, עוד פעם לא תזיק), גדל פה על התפיסה לפיה לא משנה אם מישהו רואה את הסרט שלך או לא רואה אותו – כי את הכסף מקבלים ממקום אחר. זה לא קורה עם פרודקט פלייסמנט, שהוא בבחינת הצהרה "אנשים באים לראות את מה שאתה עושה, אז תקבל כסף, שאתו תעשה עוד דברים". וכן, ככה בונים תעשייה. ואני מעדיף תעשייה על לשכת-סעד. אני מאמין שבטווח הארוך, תעשייה יוצרת סרטים שהם לא רק רלבנטיים יותר, אלא גם טובים יותר.
* מצד שני, בדיוק כאן נשאלת השאלה איפה עובר הגבול. אפשר לטעון שבסרט מסדרת הארי פוטר, למשל, אין שום דבר *חוץ* מפרודקט פלייסמנט, וש-"שודדי הקאריביים" הוא לא יותר מפרסומת באורך שעתיים וחצי למתקן שעשועים בדיסנילנד.
תראה, כמו שכתבתי בתגובה קודמת, אני לא מציע להגלות את כל המפרסמים
לסיביר או משהו כזה. אבל אתה הולך רחוק מדי בהטלת כל האחריות על הצופים, שיזהו פרסומות. אי אפשר להשוות בנאדם שלא מזהה דיבור בטלפון סלולרי מסוים בסרט בתור פרסומת, ומושפע מזה כשהוא הולך למחרת לקנות טלפון – לבנאדם שלא מבין שאי אפשר לקפוץ מגגות כמו בסרט, ובגלל זה קופץ למחרת מהגג. זה פשוט לא אותו דבר: לא מבחינת השאלה אם קיים אינטרס מאחורי זה, לא מבחינת השאלה אם סביר שזה יקרה, ולא מבחינת התוצאות.
בנוגע לטענה העקרונית שלך, בנוגע למימון הפקות, כבר אמרתי שיש מקום גם לפרסום, בתנאי שיש איזון בינו לבין צורות מימון אחרות. פרסום סמוי, בעיניי, זה סימפטום למצב שבו אין איזון: הפרסום הופך דומיננטי מדי, וחלקים גדולים מהסרט עצמו הופכים לפרסומת.
אני לא רואה מה ההבדל בין זה לבין כל פרסום.
אני חושב שאדם שאינטליגנטי מספיק כדי להבין שאם השחקנית והבדרנית המפורסמת ציפי פרוידיגר ממליצה לו בטלויזיה על קרם ידים של חברת "קרם ידים בע"מ", זה מפני שמשלמים לה על זה, ולא מפני שאחרי שימוש מוצלח של שנים היא התנדבה לפרסם אותו – אדם כזה אינטליגנטי מספיק גם כדי להבין שאם ג'יימס בונד משתמש בטלפון סלולארי של אריקסון, זה לא מפני שהוא חושב שזה המכשיר הכי מוצלח בשוק אלא מפני שמשלמים לו על זה. ואני חושב שהוא מסוגל להבין את זה אפילו אם לא היה מעבר לפרסומות לפני כן.
ואוסיף:
כשחברת השעונים מפרסמת שעון בתור 'בחירתו של ג'יימס בונד' – רק קהל היעד שמשוכנע שבקזאסחטן יש מירוץ יהודים יכול אולי להאמין שהדמות הבדיונית של ג'יימס בונד בחרה איזהשהו שעון משיקולים שאינם כסף למפיקים.
אגב, אני חושב שהסרט שבו הכי הפריעו לי הפרסומות הסמויות היה 'מועדון קרב', כי הרגשתי שההתעכבות הקצת-יותר-מדי ארוכה על פרסומות וסמלים משרתת, אפעס, משהו שמנוגד לחלוטין למסר של הסרט.
כמובן שיש כאלה שטוענים שזה הפוך-על-הפוך אולטרה מתוחכם.
אני ארים את הכפפה
אבל במהירות, כי יש לי רכבת לתפוס:
"הפוך-על-הפוך אולטרה מתוחכם" – בדיוק כך, מאחר ובעצם החצנת הפרסום הסמוי ב"מועדון קרב" והפיכתו לפרסום גלוי ("כוכב הלכת סטארבאקס") הסרט חותר תחת הקונספט הקפיטליסטי ו"שוטף המוח" של פרודקט פלייסמנט, והופך את הצופה למודע למניפולציה. וכך מצד אחד הנוכחות של הפרסום בסרט גדלה, אך מצד שני מתקיים התנאי שהעכרור מייחל לו – הסרט מצהיר בפני הצופה שהוא נחשף לפרסומת, ושעליו להפעיל נגדה מנגנונים שיפוטיים.
או בקיצור – יצירת מו?דעות זה אפקט שממש *לא* חותר תחת המסר של "מועדון קרב".
מה גם
הדבר מחצין את הגיחוך שבאנרכיזם בסרט. מי שהכי מתנגדים למותגים הם אלה שלא מפסיקים להפנות את תשומת הלב אליהם.
היית אולי צודק,
אילולא היה הסרט נוקט בפרסום סמוי 'קלאסי', ובאותם שטיקים בדיוק (שוט שעובר על אוטובוס שעליו פרסומת ומתקרב אל הגיבור, הגיבורים שותים באדווייזר, וכיו"ב).
השטיקים האלה *לא* מפנים תשומת לב לפרסום סמוי. הם לא הופכים אותו לגלוי. הם סמויים כמו בנקלה שבסרטי הוליווד.
אז פינצ'ר עשה כמה שטיקים, כמו בדיל עם פפסי, ששילמו לו ובתגובה קיבלו הופעות של מכונות המכירה שלהם בסצנות של מהומות והרס, כנ"ל לגבי החיפושית (הגם שהתשלום לבמאי כדי שיהרוס מכוניות שלך לא הומצא עם פינצ'ר, דיוויד פינצ'ר.).
אבל המקרים בהם הוא *לא* עשה את זה, לא פחות חשובים – סרט שמגנה את התאגידים, ממומן על ידם ומפרסם אותם. אכן, אולטרה-מתוחכם – אבל יש לי חשד שדווקא מהצד של התאגידים.
אבל אתה יוצר כאן נתק לא הגיוני
מרגע שהסרט מעלה את המודעות שלך לפרסום סמוי (ולהזכירך, סצינת "כוכב הלכת סטארבאקס" מגיעה סמוך להתחלה), כל מה שבא לאחר מכן נחווה ע"י הצופה לאור מה שהוא כבר למד.
הטיעון שלך מנסה למקם אלמנטים מהסרט בואקום. אבל סרט הוא חוויה רציפה, וסצינה 5 לא עובדת אותו דבר כשהיא מוצגת לבד וכשהיא מוצגת אחרי סצינה 4.
בקיצור, תסלח לי על משחק המילים הצפוי, אבל אני לא קונה את הטיעון שלך.
אגב, בצפיות חוזרות מגלים גם שאת מה שפינצ'ר מלמד אותנו על הקשר בין הסרט בו אנו צופים לבין התאגידים נגדם הוא לכאורה יוצא, ניתן (ורצוי) להשליך בקלות על המתרחש בסרט כדי להבין אותו טוב יותר. אבל זה כבר דיון שמקומו בביקורת על "מועדון קרב", ואתה מוזמן לקחת את זה לשם אם בא לך.
ואני עדיין לא קונה את זה.
מה שאתה מתאר הוא ייחוס אמינות לפאוור-ריינג'רס.
ואני אומר, שכשיש לך עשרים דקות של פתרון בעיות במכות ואז נאום של דקה "ילדים, אלימות זה רע", זה לא מוחק את כל הרושם.
כשיש לך פרודוקט-פלייסמנט בצורה שאיננה צורה שנועדה להגחיך אלא בצורה קלאסית בסרט שאומר שמטרתו להגחיך – זה לא משפיע על האפקט שלה. אמנם לצערי אף אחד לא חקר את התפלגות הקניות בקרב צופי מ.ק., אבל אני בספק אם אותן פרסומות סמויות קונבנציונליות פגעו במכירות של החברות.
בטח לא בקרב אותו קהל יעד של הפ.פ. שהטענה היא שהפרסומות משפיעות עליו ואין לו מודעות מספקת. אז את כל ההפוך-על-הפוך הוא יקלוט?
ללכת במעגלים זה כיף,
אבל נפרוש כאן.
ההבדל הוא, שכשיוצאים להפסקת פרסומות בטלוויזיה,
האדם הנורמלי יהיה מודע ב-100% מהזמן לכך שאלה פרסומות, ויתייחס אליהן בהתאם.
האם אתה חושב שהאדם הנורמלי יהיה מודע לפרסום סמוי ב-100% מהזמן שהוא נתקל בו? האם הוא יוכל לשמור על עירנות מתמדת במהלך כל פריים בכל סרט שהוא רואה, ולומר לעצמו "הנה! זה פרסום סמוי! וזה המוצר שמנסים לגרום לי לזכור את השם או את הצורה שלו! וזה! וזה! וזה!"?
אתה יכול לחשוב שכן, לי זה נראה מאוד מאוד לא מתקבל על הדעת.
למה הוא צריך להיות מודע בכל רגע?
אתה כל הזמן מתייחס לזה כאילו מדובר באיזו שטיפת מוח המחדירה מסרים תת-הכרתיים למוחו של הצופה חסר הישע, וכאילו דבר ראשון למחרת בבוקר יצעד אותו צופה ככפוי שד אל סוכנות הרכב הקרובה אל ביתו ויהפוך לבעליה של אסטון מרטין בלי לדעת למה לעזאזל עשה זאת.
בסך הכל מדובר פה על פרסומת, ואני עדיין לא חושב שיש הבדל משמעותי בין השפעתה על אדם שמודע לכך שמדובר בפרסומת לבין ההשפעה על אדם שלא מודע.
הצופה לא חייב להיות מודע ברגע הצפיה לכך שמדובר בפרסומת. די בכך שלא נוצר הרושם המטעה שמדובר בהמלצה אובייקטיבית לרכישה – ולדעתי, כאשר מדובר במיסטר 007 ודומיו, לא נוצר כל רושם כזה.
כמו האדם הנורמלי שתיארת, גם אני בדרך כלל לא מבחין בעובדה שהפעילו עלי פרסום סמוי שכזה. זה ממש לא אומר שאחרי הצפיה בסרט אני מוצא את עצמי רוכש כל מיני דברים שאני לא צריך.
אני מצטער,
אבל עד כמה שאני נהנה להביע את דעותיי, שהן ודאי מרתקות, חשובות ומרשימות מאין כמותן – אני חושש שצריך לסיים, הן מטעמי אוףטופיק והן מטעמי התארכות הפתיל.
כמו שאמרו בברית שהייתי בה פעם – צריך לדעת איפה לחתוך.
אבל זו כן שטיפת מוח
וגם אם הוא לא יצעד ככפוי שד, הוא בהחלט עלול להפוך לבעליה של אסטון מרטין ואחת מהסיבות לכך תהיה בדיוק הפרסום הנ"ל. החדרה רפיטטיבית של מסרים וקישוריות של מותגים למצבים/אנשים מסוימים זה הכח האמיתי של הפרסום.
וכאשר זה בא כשאתה לא מוגן, אינטילגנטי ככל שתהיה, אתה לא תמיד תבחין – ופה הבעיה.
אנחנו לא יודעים מה האדם הנורמלי חושב או יחשוב
ואני לא רואה שום סיבה להגן עליו מעצמו.
אני מפנה אותך במלוא הענווה לתגובות בהן כתבתי שאני פורש מהויכוח,
לא בלי דמיון לחיית בר המכרסמת את רגלה שנתפסה במלכודת, כדי לברוח.
אגב, לא בפעם הראשונה.
על הנחישות ויכולת העמידה.
שמא לכן אתה נקרא עברור השלולית – על שום שכל העולם מעבר אחד ואתה מהעבר השני?
אני חושש שגם לא האחרונה.
ותודה על ההערכה, אם כי זה כנראה לא בדיוק נחישות וכושר עמידה, אלא יותר 'קשות עורף עזת מצח'.
טוב, כן, גם זה.
העקשנות שלך במקום.
מעריך את היכולת שלך לעמוד לבדך מול טיעונים אינטיליגנטים ומשכנעים, בטח כשהם מגובים בתפיסת עולם רחבה ושלמה, שבמקרה גם שלטת היום בחברה שלנו וברוב החברות המערביות.
אני דווקא מסכים עם העמדה שלך, שלמיטב הבנתי מבקשת להשליט קצת סדר בג'ונגל השיווקי המטורף שמסביבנו, תוך הכרה והשלמה עם כך שאנחנו – מה לעשות – כבר חיים בג'ונגל כזה וכנראה לא נצא ממנו כל כך מהר. בג'ונגל הזה, לדעתי, אנשים שמחזיקים בעמדות כשלך הם אלה שמגנים עלינו משיווק הרבה יותר מתוחכם וקיצוני מאשר הפרודוקט פלייסמנטס.
כשאין מי שנאבק נגד השתלטות הפרסום הסמוי (ואני מסכים לגמרי עם ההגדרה שלך את סוג הפרסום הזה כסמוי), קצרה הדרך לפרסום סבלימינלי. כי אז כבר ימצא מי שיאמר ש"הרי צריך לסמוך על הצרכן האינטיליגנטי שהוא יודע שבסרט משולבים מסרים תת-תודעתיים, אבל לא הוכח כי מסרים כאלה גורמים לקנייה מיידית וכו"', או בקיצור – כשהפיתוי לעשות סרטים "גדולים יותר" או בומבסטיים יותר מגובה באיום מטיל האימה של אלטרנטיבה "פוליטית" [1], ומולם נמצא איזה תמים ש"לא מבין איך עובד השוק" וכו', קל להידרדר במדרון החלקלק לעבר עולם שבו הקופאי בסופרמרקט משכנע אותך להחליף את המוצר שאתה רוצה כי "הכל במילא אותו דבר" (וב-מ-ק-ר-ה הספק נותן איזה תמריץ לקופאים), ומהר מאוד אתה מוצא את עצמך מוקף דברים שאתה לא צריך, חסר את הדברים הפשוטים שרצית, אבל עם הרגשת קו?ליות מ-ד-א-י-מ-ה (שתתפוגג עוד שתי דקות).
אז אולי זה נשמע קצת אפוקליפטי ופרנואידי אבל מספיק להתבונן בפרסומות של שנות ה-50' (לא כל כך מזמן) מול הפרסום הסמוי והספינים התקשורתיים של היום (ר' פרשת "ארומה" [2]) כדי לראות כמה מהר יכול המצב להשתנות, ולהשתנות לרעתנו ולטובת החברות המסחריות.
מעולם לא הוכח שסרטים שעולים המון כסף (שמושג באמצעות פרסום סמוי) הם מוצלחים או טובים יותר מסרטים שתקציבם נמוך יותר והם גם לא משתמשים בפרסום כזה, אז על איזה ערך קולנועי אתם מגנים כשאתם מדברים בזכות הפרודוקט פלייסמנט? מה הפרסום הסמוי בסרטים תרם לעולם הקולנוע עד כה? אתם חושבים שאותם אנשים שעושים את בונד והקריביאניים, לא יכולים לעשות משהו יצירתי לא פחות (ואולי אף יותר) עם תקציב קטן יותר, עם פחות אפקטים ועם פחות "כוכבים"? אני אישית מאמין שרבים מהאנשים האלה (היוצרים, לא המפיקים) הם אנשים מקוריים ויצירתיים שהאפקטים (שהם "חייבים" להכניס, כדי להרוויח כסף כמובן) רק מגבילים אותם.
בקיצור, העמדה שלי (ונדמה לי שגם העמדה של העכרור) היא שהשיווק והפרסום הם סרטן בגוף האמנות (ואף אחד לא "אשם", סרטן הוא דבר שמתפשט מטבעו), ואם אי אפשר לרפא אותו לגמרי, צריך להגביל אותו כמה שיותר, אחרת הוא יגיע למצב שהוא משתלט על הגוף: http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20061115_788090&origin=ibo&layer=headlines&layer2=&layer3=
ודבר אחרון: נכון, צופים בוגרים הם בדר"כ אנשים אינטילגנטיים שמבחינים בין אמת ותדמית, אבל רבים מהם אינם, ו(לדעתי) צריך להגן גם על אלה שאינם. ועוד יותר חשוב: צריך להגן על ילדים, שבלי קשר לאינטיליגנציה שלהם, תמימותם גורמת להם להאמין שהם "צריכים" דברים מסוימים או שהם צריכים דברים "כאלה" ולא אחרים (ואתם יודעים מי צריך לקנות את הדברים המיותרים האלה אח"כ), ומשוכנעים שמה שחשוב בחיים זה שלהוא יש דגם XXX של אריקסון ו"לי יש רק XXX של נוקיה! א-מ-א!!"
[1] ותאמינו או לא, סרטים רבים שנעשו בתמיכה ממשלתית היו לא פחות יצירתיים או מקדמים את הקולנוע מאשר שודדי הקריביים למיניהם. ומי אמר בכלל שהברירה היא "או מפרסמים או ממשלה"?
[2] אם הייתי מגיב אורח כאן, כמה היה מפתיע אתכם לדעת שב-מ-ק-ר-ה אני גם מקבל איזה שקל או שניים כדי להכניס את השם של "ארומה" לתגובות שלי בפורומים? אם זה לא היה ממש מפתיע, אז התיאור ה"מוגזם" לעיל הוא לא כזה קיצוני.
רק הערה:
נכון שישנם גם צופים שחסרים את הכלים להתמודד עם השפעת הפרסום הסמוי, ושהעובדה שג'יימס בונד משתמש בשעון כזה או אחר עשויה לעשות עליהם רושם עז. אלא שלדעתי, אותם אנשים יתרשמו באופן דומה גם מפרסומות סטנדרטיות – שברור שגם הן אינן מסתפקות בעדכון הקונה הפונטציאלי על דבר קיומו של המוצר.
אז אלא אם אתה בדעה שגם פרסומות רגילות יש לאסור או לצנזר מכל ניסיון לחרוג ממסירת אינפורמציה יבשה, אני חושב שעליך הנטל להוכיח שישנו הבדל משמעותי בין השפעת "הפרסום הסמוי" לבין השפעת כל פרסום חוצות, רדיו או טלויזיה.
אתה צודק.
הטענה הזו נסמכה על השכל הישר שלי, ועל ההנחה שיש הבדל מבחינת האפקט בין פרסום ש"מוכנים אליו" לבין פרסום סמוי, ובין שניהם למסרים תת-הכרתיים (הנחה שבעצמה נסמכת על ההנחה ש"מוכנות" לנסיון שכנוע מעלה את רמת הביקורתיות כלפיו).
אבל בעיקרון אתה צודק: אין לי הוכחה מדעית לכך. אם אמצא או אתקל בכזו, אצרף לינק.
גם אתה צודק.
אני מסכים לכך ש"מוכנות" לנסיון שכנוע מעלה את רמת הביקורתיות כלפיו. אבל מצד שני, קשה להשוות בין האגרסיביות של הפרסום בטלויזיה לבין "הפרסום הסמוי" בקולנוע.
כלומר, אילו באחד מסרטי ג'יימס בונד היה קיו פונה אל בונד ואומר לו "אני נותן לך 'אריקסון'. תשתמש רק באריקסון, זה הסלולארי הכי טוב שיש. באחריות!", אזי באמת היינו בבעיה רצינית. אלא שכאן מדובר בסך הכל על חשיפה (ו*לא* תת-הכרתית), ואני כלל לא בטוח שהשפעתה של אותה חשיפה – גם אם היא נעשית בלא מודעות לכך שמדובר בפרסומת – חזקה יותר מזו של פרסומת שבמשך דקה שתיים לוחצת על הצרכן במיטב האמצעים המוכרים למדע הפרסום בימינו.
גם אתה צודק.
שתי הערות:
1. יש שיגידו לך (ואני ביניהם), שדווקא הדוגמה הספציפית שלך מעידה על כוחו הרב יותר של הפרודוקט פלייסמנט: ברגע שקיו נותן לבונד "אריקסון", אז "ברור מאליו" שזה המכשיר הטוב ביותר (והמתוחכם ביותר וכו'). אם יוסיף את המשפט הנ"ל זה רק יוריד מהאפקט השכנועי, כי המשפט הזה (שנשמע נוסחה די גלויה ורגילה של סלוגנים, כולל ה"באחריות!" המתבקש) חושף את הסצנה כפרסום נטו (ואז הוא כבר לא סמוי אלא די גלוי).
2. לא דיברתי על הבדל בין קולנוע לטלויזיה, אלא על אותו הבדל שהעכרור דיבר עליו: בין "הודעה מראש" (בצורת סמליל או כל שיטה אחרת) שמדובר בפרסומת ובין תוכן שיווקי שלא מלווה באזהרה. כשיש פרסומות בטלויזיה, אני יכול להעביר לערוץ אחר או ללכת להשתין. בסרט או בתכנית מונעים ממני את האפשרות "לחמוק" מהפרסומת על ידי האיום שאני עלול להפסיד משהו מהתוכן ה"חשוב" של הסרט (התוכן העלילתי, אם כי לא ברור כבר מה יותר חשוב). אז יענו לי: אבל עדיף לחברות הפרסום שלא "תחמוק מהפרסומת". למה שלא יכניסו תוכן שיווקי בתוך הסרט? ואני אענה "בדיוק. באמת עדיף להם. אבל למה שאנחנו נסכים לכך?"
וזו באמת התחושה הקצת מופתעת שלי מול הויכוח הזה. ברור לי שהאינטרס של המפרסמים הוא להכניס כמה שיותר פרסום. אבל מה האינטרס שלנו, כחובבי קולנוע, להסכים לכך, ויותר מזה – להגן על אינטרס המפרסמים בכזה חירוף נפש?
לתפיסת העולם הזו יש שם:
תפיסת עולם חרדית.
זה שבמקרה אתה והעכרור בוחרים להפעיל אותה לגבי חברות (ואנשים) עם כסף ולא לגבי הצגת מין על המסכים, למשל, לא משנה את זה שאלה אותם טיעונים ואותו רציונל בדיוק.
לא מבהיל אותי במיוחד.
תאמין או לא, אני חושב שבהרבה טענות של "חרדים" (בוו!) יש צדק, וההבדל ביננו הם ברמת הגבולות. חופש הביטוי הוא חשוב, חופש הפרסום קצת פחות, וישנם דברים שחשובים הרבה יותר.
אני מניח שגם אתה לא היית רוצה שילדיך (ההיפותטיים?) היו נתקלים בקלוז אפ של פות חשוף מרוח על קיר תחנת האוטובוס? אם אני צודק, הויכוח הוא ברמת הגבולות. גם פה זה לא "או-או".
אה, אל תטרח לענות לו בכלל. טווידלדי הוא שונא דתיים מובהק.
בתור הומו גם אני לא הייתי מעוניין
בקלוז אפ של פות מרוח על תחנת אוטובוס.
מצד שני, אני לא חושב שעירום המוצג שלא בקונטציות מיניות הוא פוגע וחבל שבעיני רבים בחברה עירום נחשב לסוג של טאבו. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
תמונה של פות מרוח על תחנת אוטובוס זה אכן מגעיל.
אי אפשר סתם תצלום של פות – א נטורל?
אתה פונה לאדם הלא נכון
אבל אתה לא הומו
כבר יש כאן הומו אחד. שני הומואים זה כבר עודף ייצוג.
למה, יש באתר פחות מעשרה אנשים?
מן הסתם.
הרי ידוע שכולנו אישיויות חלופיות שלך.
ההומואים האלה
מתרבים כמו שפנים הומוסקסואליסטים
תודה + מש''א
מה שכתבת כאן ובתגובות הבאות משקף כמעט בדיוק גם את מה שאני חושב.
אזהרה: בהודעה שמעלי יש פרסום סמוי לסרט מסוים של וין דיזל
טכנית, לא
כותבים את שם הסרט xXx ובהודעה הנ"ל כתוב XXX.
עכשיו אתה עשית לו פרודקט פלייסמנט
בין אם זה היה סמוי או לא, יתווכחו נא הנערים לפניך.
אתה קצת מזלזל ביכולת השכלית של הצופים.
בוא נניח שהצופה התמים והמסכן לא מזהה את הפרסומת באיזו פעם, גם אם כולם מצפים ממנו שכן. ונניח שבדיוק למחרת הוא רוצה ללכת לקנות טלפון סלולרי – אתה מציג את זה כאילו בכל מקרה שהוא, הפרסומת היא הדבר היחידי שיגרום לו לבחור במוצר א' על פני מוצר ב'. יש אנשים שאצלם זה ככה, אבל אצל הרוב לא. ואם אדם עשה מחקר מתוך רצון לקנות טלפון סלולרי רק לאחר החלטה מושכלת, ובסופו של דבר יש לו שתי אפשרויות דומות מאד שהוא מתלבט ביניהן ואת ההחלטה הסופית הוא עושה על סמך הפרסומת – נו, מותר לו.
עכרור, אנחנו בני אדם. לא כל ההחלטות שלנו מושכלות, לא כל ההחלטות שלנו נקיות מרגש או משיקולים זרים. פרסומות הן בסך הכל שיקול זר נוסף. מעבר לזה, דווקא בקולנוע יש להרבה אנשים מעטה ציניות מובנה שגורם להם להגיד "אז, בטח שילמו להם על זה" על כל מוצר אמיתי שמופיע, גם אם זה סתם ניסיון לריאליזם. לעומת זאת, בהרבה תחומים בחיים יתנו לך עצות מאד לא נקיות מאינטרסים, ואתה אפילו לא תדע מזה. למשל בבנק, כשממליצים לך על תוכנית חסכון או קופת גמל, או כשהבנק דוחף לך כרטיס אשראי מסוים ושוכח לציין שהוא עובד עם חברות כרטיסי אשראי נוספות, רק שהן נחשבות לבעלות הברית של בנק מתחרה. ואני מקווה שתסכים איתי שההחלטה באיזו קופת חסכון להשקיע את הכסף שלך היא החלטה חשובה יותר מאשר איזה טלפון סלולרי לקנות.
אופס. הפתיל נגמר לפני ששמתי לב. לא משנה. סליחה.
ושבשום אופן לא יישבח את וודאפון!
חברה מעצבנת, איומה ולא שירותית. איכס.
אמנם עוד לא ראיתי, אבל ג'יימס בונד מצטיין בפרסום סמוי לא מהיום
לפחות באחד מסרטיו של ברוסנן זכורים לי קלוז-אפים בוטים וממושכים על לוגואים וסמלים מסחריים (מכונית, פלאפון, שעון, שלט פרסומת ענק שהמכונית הנ"ל נופלת על פניו, אאל"ט). כך שלפחות כאן יש נאמנות למקור.
ולגבי ג'יימס ומערכות יחסים משמעותיות, זו לא הפעם הראשונה – בונד היה נשוי לאיזה 30 שניות, בזמנו. כמובן שזה היה לזנבי, אז זה לא באמת נחשב…
בכל מקרה, אין לי באמת בעיה עם שינויים, אבל למה לוותר על הפתיחה, למה? היא אחד הדברים הבודדים שבאמת, אבל באמת מוצלחים בסדרה…
הצילו! מחפשת סרט!
שלום!
מחפשת סרט די עכשווי (שאפשר כבר להשיג אותו בדי וי די) המתאר יחסים בין בני משפחה בתרבות זרה. (חינוך ילדים – גבולות, משמעת וכדומה).
המון תודה
עדי
הייתי אומר ''מזרח הוא מזרח''
שזה באמת סרט שתואם את מה שאת מחפשת – על משפחה חצי פקסיטנית חצי אנגלית, שחיה באנגליה.
הבעיה היא ששנאתי אותו, בין היתר כי הוא משווק בתור קומדיה למרות שהוא לא (והוא מעצבן). אבל אם לא תמצאי משהו אחר לעשות עליו עבודה, הוא עשוי להתאים.
לא ראיתי
אבל לפי מה שנאמר לי, אולי "ילדי גן עדן" יתאים.
בשעה שהודעה זו נכתבת.
רד פיש,אני חושב,כרגע הופיע בטלסינמה, הוא סיפר על קזינו רויאל. ממתי הוא\אתה עובד שם?.ושמתי לב, גם שהלכת עם החולצה של מניח רעפים. שיהיה לך בהצלחה בתוכנית,ונשמח אם תספר קצת רכילות ממרתפי השידור של ערוץ 1.
מאוד ירוק שם.
ואני בהחלט לא עובד שם, הגעתי רק בתור מרואיין-מבקר אורח חד פעמי (בינתיים).
מאוד ירוק שם.
איך ההרגשה לראות את עצמך בטלויזיה?. היית בלחץ לפני השידור?,ואיך יובל סגל המנחה?,בנאדם נחמד?.
לא יודע, לא ראיתי;
לא מאוד;
מהיכרותי בת 10 הדקות איתו, כן.
אפשר לגעת בך?
רואים שאתה מקנא.
או שפשוט יש שלושה הומואים באתר
ספרת אותם אחד אחד?
זה שיש 2 שמתבטאים יותר בנושא, לא אומר שאין יותר מזה (ולמעשה סביר להניח שיש)
זה היה בצחוק
אהמ אהמ
זה נכון מה שאומרים על שרי רז?
הרועה הטוב - ניטפוקון
ב"לא סופי" כתוב ששמו של הרועה הטוב באנגלית הוא the good shepherd, ולא כך הוא – the good german הוא השם הנכון.
הרועה הטוב - ניטפוקון
אלה שני סרטים שונים.
כתבה מספר 3518
הרועה הטוב - ניטפוקון
ואם כבר – ראיתי בסופ"ש טריילר לThe Good Shepherd, ותרגמו אותו למשהו אחר לגמרי ("שומר המדינה" נדמה לי).
חשוב (בשבילי)
זאת יותר פניה לעורכים אבל אם עוד מישהו יוכל לענות לי אני אשמח.
לבטח זכורה לכם תחרות הסרטים שאירחתם, זאת שבה משתמשי האתר יכלו לשלוח תסריטים שיהפכו לסרט.
הקטע הוא שהיה לי עותק של התסריט שאני כתבתי אבל הוא הלך אחרי הפורמט שעשיתי למחשב ואני צריך אותו.
מה שאני שואל זה- האם יש מצב שכל מה שנשלח למייל של התחרות עדיין שמור שם? ואם כן, האם אוכל לקבל את התסריט שלי בחזרה?
אני יודע שיש את העניין של ויתור זכויות יוצרים אבל כזכור לי זה היה רק במקרה של עליה לגמר ואני לא עליתי אליו.
אז כמו שאני מבין, אין בעיה שאני אקבל את התסריט שלי.
אעריך כל עזרה בנושא.
נשלח