לא, גם השבוע לא הגיעה פתיחה של 100 מיליון דולר לסרט כלשהו. אבל השבוע הזה מוכיח שלא חייבים פתיחות סופר-ענקיות בשביל אקשן. השבוע הזה סיפק את כל מה שדו"חקו צריך – הצלחות, כשלונות, מתח, מהפכים, שחוק ודמע, והכל בפחות מ-50 מיליון דולר.
היה צפוי ש'למעלה' של פיקסאר, בשבוע השני שלו, ייתקל בתחרות על המקום הראשון. המתחרה החזק הצפוי היה 'Land of the Lost', קומדיה עם וויל פרל ודינוזאורים. בסופו של דבר, הקרב היה צמוד ביותר, אבל 'Land of the Lost' אפילו לא השתתף בו.
אחרי פתיחה של 68 מיליון דולר בשבוע שעבר, 'למעלה' הביא השבוע עוד 44 מיליון – ירידה צנועה של 35%. זאת ירידת סוף השבוע השני הטובה ביותר לסרט של פיקסאר מאז 'משפחת סופר-על'. מבין סרטי האולפן שיצאו בקיץ, היחיד שהשיג תוצאות טובות יותר בשבועיים הראשונים הוא 'מוצאים את נמו'. בקיצור, לפי השבועיים הראשונים שלו, 'למעלה' ה"בעייתי" מסתמן כאחד הסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה של פיקסאר. האכזבה היחידה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא שבניגוד ל'וול-E', 'למעלה' לא נחשב בשום נקודה לאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר אי פעם. בדירוג IMDb הוא הגיע רק למקום ה-11 במהלך השבוע, וכרגע נמצא ב-15. איזו פאדיחה.
בהערכות המוקדמות שפורסמו ביום ראשון, 'למעלה' היה במקום הראשון. אבל כשהתפרסמו תוצאות האמת התברר שהוא נמצא רק במקום השני. את המקום הראשון – בהפרש זעום, אבל עדיין הפרש – תפסה הקומדיה למבוגרים 'The Hangover'. בעברית הסרט זכה לשם שייחקק בהיכל התהילה של השמות העבריים האיומים, 'בדרך לחתונה עוצרים בווגאס', אז תסלחו לי אם אני אמשיך לקרוא לו 'הנגאובר'.
ל'הנגאובר' אין שום שחקנים מוכרים, אין תקציב ענק, אין דינוזאורים ואפילו אין קשר לג'אד אפטאו. מה שכן היה לו זה רעיון עלילתי פשוט ומשעשע, וטריילר מאוד מצחיק. לפעמים, מתברר, זה מספיק. 'הנגאובר' עוסק בארבעה חברים שיוצאים למסיבת רווקים בלאס וגאס, ללילה בלתי נשכח. למחרת בבוקר הם מגלים שהם שכחו אותו. הם מתעוררים בחדר מלון, בלי החתן המיועד, אבל עם הנגאובר, תרנגולת, תינוק וטיגריס, ומנסים לברר מה לכל הרוחות הם עשו בלילה הקודם ואיך הגיעו למצב הזה. איכשהו מעורב בעניין גם מייק טייסון.
ההצלחה של הסרט לא תפסה את כולם בהפתעה: ככל הנראה מזה מספר שבועות היה ברור לוורנר, מפיקי הסרט, שיש להם להיט ביד, והם אפילו אישרו את תחילת העבודה על סרט המשך, עוד לפני שהסרט הראשון יצא לאקרנים. ועדיין, 'הנגאובר' התעלה על כל ציפייה אפשרית כשפתח עם 45 מיליון דולר, בערך פי שניים מהתקציב שלו, ויותר מהפתיחה של 'שליחות קטלנית: התעוררות' (כאילו שלסרט הזה היו חסרות השפלות). ואם זה לא מספיק, הסרט קיבל ביקורות ותגובות מצוינות, ולכן צפוי להמשיך לגרוף את הרווחים גם בשבועות הבאים. זאת אולי ההפתעה הגדולה ביותר בשנה שלא היתה חסרת הפתעות. הסרט יגיע אלינו ב-30 ביולי.
רגע, אז מה קרה לסרט עם הדינוזאורים? ובכן, כשלון מחפיר הוא מה שקרה לו. ב'Land of the Lost', שנעשה בהשראת סדרת טלויזיה נוסטלגית, וויל פרל הוא מדען שנשאב עם שני חברים לעולם מקביל שיש בו חרקי ענק ודינוזאורים ואנשי-לטאה ועוד כל מיני דברים מעניינים בלי הרבה הגיון, וצוחק על כל זה. בראד סילברלינג, הבמאי של 'סדרה של צרות' המקסים, ביים, וזה נשמע מבטיח, אבל הסרט לא מקיים. אמנם קללת וויל פרל כבר לא לגמרי תקפה ('אחים חורגים' הוקרן בארץ), אבל ל'Land of the Lost' אין הפצה מיועדת בארץ כרגע, ולפי הביקורות, לא הפסדנו הרבה: הן קוראות לו ילדותי במובן הרע, מורכב מסדרה של "מערכונים" עם קשר קלוש ביניהם, לא מצחיק מספיק ולא מעניין מספיק. גם הקהל באמריקה לא התעניין. למרות תקציב של כ-100 מיליון דולר (דינוזאורים עולים כסף), הסרט הכניס רק 19 מיליון דולר והגיע למקום השלישי בלבד.
במקום הרביעי נמצא 'לילה מוטרף במוזיאון 2', עם עוד 14 מיליון דולר והכנסות כוללות של 127 מיליון: סביר, אבל רחוק מאוד מההצלחה של הסרט הראשון. מקום אחד אחריו, 'סטארטרק' ממשיך לחגוג עם הירידה הקטנה ביותר בעשיריה, 33% בלבד, ו-222 מיליון דולר בבנק. לעומתו, 'שליחות קטלנית: ישועה' האומלל נפל ב-50% למקום השישי, וחצה סוף סוף – אחרי שלושה שבועות – את קו 100 מיליון הדולר, וגם זה בקושי. 'קחי אותי לגיהנום', למרות התגובות המחמיאות, הולך בדרך כל סרט אימה, ונופל בחדות.
ההצלחה המפתיעה של 'הנגאובר' מעלה בזכרון את 'החתונה היוונית שלי', עוד קומדיה נטולת כוכבים שהצליחה מעל ומעבר למשוער. ניה ורדלוס, הכותבת והכוכבת של 'החתונה', ניסתה לשחזר את ההצלחה שוב ושוב, בטלויזיה ובקולנוע, ותמיד נכשלה. השבוע זה קרה שוב: הקומדיה הרומנטית החדשה בכיכובה, 'My Life in Ruins', הגיעה למקום התשיעי עם כ-3 מיליון דולר. זו לא היתה אכזבה גדולה רק משום שאף אחד לא ציפה ממנה להרבה יותר. הפעם ורדלוס צילמה את הסרט ביוון, כור מחצבתה, והיא מגלמת בו מדריכת תיירים. גם המבקרים שנאו. כדי שלא נפספס את הקשר לסרט המצליח היחיד של ורדלוס, הסרט ייקרא בארץ 'האהבה היוונית שלי'.
בשבוע הבא יצאו סרט האקשן 'חטיפת הרכבת התחתית 123' (נחשו מה קורה בו) של טוני סקוט, עם ג'ונטרה ודנזל וושינגטון; ואדי מרפי יוציא סרט חדש לילדים, 'Imagine That', ויקווה להשפלה קטנה מהרגיל.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד היום, במיליוני דולרים.
הכשלון של ...
שליחות לא מובן לי !
מדובר בסרט אקשן ומדע בידיוני מעולה , באמת, למה הוא לא משך קהל , לאמריקקים התשובות.
מישהו חושב שיהיה סרט חמישי למרות הכשלון ? ואיך ההכנסות בשאר העולם ?
הכשלון של ...
כנראה הוא יצטרך להסתמך על הצלחות ברחבי העולם באמת.. מה התקציב שלו? יותר מ150 מיליון?
הכשלון של ...
200 מיליון
הכשלון של ...
אז סך הכל לא כשלון עצום, הוא עוד יכול לחסות את העלויות לפחות עם הרווחים העולמיים.
והפתיחה של האנגובר עצומה בשביל קומדיה מדורגת R לא?
נראה לי שטור ההוצאות לא כולל את הוצאות ההפצה והפרסום
ודרך אגב, המספרים כוללים גם את ההכנסות של בתי הקולנוע, לא? אז כמה בעצם צריך להכניס סרט על מנת להחזיר את השקעה למפיקים?
נראה לי שטור ההוצאות לא כולל את הוצאות ההפצה והפרסום
גם אני אשמח לשמוע אם יש למישהו את הנוסחה
פשוט חשבתי להפיק איזה סרט :)
להנגאובר התלווה גם מסע פרסום די מאסיבי, לפחות בקנדה, וכנראה שגם בארה"ב. היי, ויש שם שני שחקנים מהדיילי שואו (למרות שרוב ריגל עושה רק תפקיד משנה, עושה רושם).
בארה''ב לא ראיתי אפילו פרסומת אחת להאנגאובר
אז אולי זה באמת רק בקנדה.
לא יודעת לגבי פרסומות
אבל אני שמעתי על הסרט לא מעט בערוץ E! והשחקנים באו לקדם אצל ג'ימי קימל.
בשבועיים שבין ה-10/5 ל-24/5
דווקא היה פרסום מאוד מאסיבי ל"הנגאובר", כמו גם ל"למעלה" ול"Land of the Lost". אין לי מושג מה היה אחר כך, אבל אני לא רואה סיבה להוריד את המינון של הפרסומות ככל שתאריך ההפצה מתקרב.
מעבר לזה, בראדלי קופר מ"הנגאובר" התארח בשבוע שעבר בתוכנית הלילה החדשה של קונאן.
והוא גם הנחה את SNL לא מזמן
והיו לו תפקידים גדולים בהרבה סרטים, כמו יס-מן, כמו וודינג-קראשרס וגם תפקיד ראשי באליאס. הוא מאוד מוכר, גם אם לא נחשב עד עכשיו לכוכב, אלא לשחקן שתמיד משחק את "החבר של…"
ואנדי מהמשרד שמופיע בד''כ במלא תפקידי משנה קטנים בסרטים.
כן, ''אנדי'' הוא אד הלמס,
בעברו מהדיילי שואו. הוא דווקא היה חביב…
קשר קלוש, אבל
רק לי תיאור העלילה של הנגאובר מזכירה את העלילה של DUDE WHERE"S MY CAR?
ושמישהו יזכיר לאדי מרפי שהוא צריך לחזור לקלל ולעשות סרטים שווי צפייה
אין שחקנים מוכרים?
לא ההייתי אומר שהשחקנים בסרט אנונימיים.
ברדלי קופר שיחק בסרטים כמו "ריבאונד" עם מרטין לורנס, "יס מן" עם ג'ים קארי, "לילה ברכבת התחתית" שם היה השחקן הראשי, "לדפוק חתונה" עם וינס ווהן ועוד מס' סרטים מוכרים נוספים.
כמו שציינו אד הלמס השתתף ב"דיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט.
וג'סטין ברדה שיחק בשני הסרטים של "אוצר לאומי" עם ניקולס קייג'.
אין כוכבים.
כן, בכל פעם שמצוין שבסרט כלשהו אין כוכבים מישהו נותן את רשימת ימד"ב של כל הסרטים שבהם השחקנים השתתפו. העובדה היא שבסרט הזה אין שום כוכבים. אף אחד מ-45 המיליונים שהסרט הכניס לא הגיע בגלל אנשים שהלכו אליו רק בגלל שהם נורא אוהבים את ברדלי קופר או את ג'סטין בראתה.
אין כוכבים.
קודם כל איך שראיתי את פניהם של השחקנים זיהיתי, לפחות את אלו שציינתי, סה"כ בYES/HOT הסרטים שברדלי קופר מופיע בהם הם רבים("לדפוק חתונה", "אין כמו בבית" שברדלי שיחק שם עם ג'סטין בראתה)וכשהם חוזרים על עצמם 20 פעמים אתה מתחיל להכיר את השחקנים המשתתפים בהם.
עכשיו בכתבה נרשם ואני מצטט: "ל'הנגאובר' אין שום שחקנים מוכרים".
אז עובדה שיש!!! כמה מוכרים?? לא משנה, מוכרים ברמה סבירה מספיק כדי שמיליוני אנשים ברחבי העולם יכירו אותם.
עכשיו לשאלה אם הם כוכבים או לא? תגיד לי אתה, זה לא מעניין אותי גם,העובדה שבכתבה מצויינת עובדה לא נכונה(גם אם הכותב היה ציני ולא שמתי לב) זה מה שמפריע.
אני לא יודע מה הקריטריון שלך לכוכב, בשבילי כוכב הוא כדור גז גדול מאוד, אשר, בניגוד לכוכב לכת, מפיק קרינה משל עצמו ופולט אותה לחלל(ציניות)
אך שוב אף אחד לא דיבר על כוכבים אלא על שחקנים מוכרים.
אין כוכבים.
השאלה היא האם אותם השחקנים המוכרים-למחצה הם אלו שגרמו לאנשים ללכת לראות את הסרט. ההערכה של רד – שאני שותף לה – היא שממש לא: הם פשוט לא מוכרים מספיק.
אין כוכבים.
בנושא הזה אני מסכים איתך ועם "דג אדמדם עם נטייה לוורוד", אני רק ציינתי שלא הסכמתי כל כך עם העובדה שרד רשם שאין שחקנים מוכרים, למרות שאהבתי את הכתבה ואני חושב שרד מאוד מוכשר(התחנפות לא מזיקה לאיש).
בכל מקרה נחסוך את המשך הדיון ונסכם שברדלי קופר השחקן הגדול ביותר עלי אדמות, האחד והיחיד, המוכשר ברמות, אלוף האלופים, השחקן המרשים ביותר שנראה על המסך מאז יהודלה מ"אסקימו לימון", הענק מכולם, ושאם אני הולך לראות את הסרט הזה זה אך ורק בגללו, תודה.
המשך יום ציני ונעים לכולם.
אז שוב אני אסביר
הערך של שחקן מוכר או לא נמדד כבר בשלב שאתה עומד במו"מ עם חברת ההפצה וברדלי קופר הוא name. לא big name אבל name.
והמשמעות של name הוא מישהו שהקהל והתעשייה שמעו עליו/מזהים את פניו, וברדלי קופר הוא בהחלט כזה, במיוחד אם נתנו לו להנחות את SNL.
נראה לי שהסברת יפה מאוד את המונח: ''אנונימיים''.
אאוץ', זה וודאי כואב בשביל 'Land of the Lost'
פתיחה מזוויעה. אולי זה לא רעיון טוב להפיץ שתי קודמיות בסופ"ש אחד. פארל גם זכה להיות האורח הראשון של קונאן בטונייט שואו, ועם הרייטינג המטורף שהיה שם (7.1) וההופעה המצויינת שלו, המפלה עוד יותר עצובה.
גם Away We Go, הקומדיה החדשה של סאם מנדז הופצה השבוע, אבל משום מה (אנחנו לא בדצמבר) רק בארבעה עותקים. הממוצע לאולם יוצא מן הכלל – 32,000$.
א. ולפספס הזדמנות לקרוא לסרט ''חמרמורת''?!
ב. הראש של התינוק בפרסומת החיתולים מימין ירדוף אותי לילות רבים, נראה לי.
ג. המסקנה המתבקשת: להוציא יותר סרטים עם אלכוהול ובלונים. דה.
א. ולפספס הזדמנות לקרוא לסרט ''חמרמורת''?!
שיעשעת אותי מאוד!
(הרבה יותר מהטריילר של הסרט המיותר עד-מאוד וכנראה בלתי-מקורי, דבילי וחסר-חן הנ"ל).
הטריילר אינו מעיד על הסרט
מרוב ניסיון להתאים את הטריילר לכלל הקהל, העלימו ממנו את כל מה שהיה מצחיק. ובקטעים שכן הכניסו – שינו מילים גסות (Faggot הפך ל-douche bag) והלבישו איברים מוצנעים (האסיאתי הקופץ מתא המטען לא לבש בוקסרס).
ההומור בסרט הזה הוא על גבול האידיוטי. הוא לא דבילי כמו "מת לצעוק", אבל הוא ממש לא חינני כמו "Knocked up" (אני מסרב לקרוא לסרט הזה "הדייט שתקע אותי"). יש שם בהחלט הומור שמבוסס על עירום לא אסתטי (שמנים, זקנים) או סקס. זה לא יוצר דחיה כמו קטעי הגועל בבוראט, אבל זה בהחלט קיים לא מעט.
בסך הכל, לא ממש ברור לי למה הסרט הזה כל-כך מצליח. אולי צריך להיות אמריקאי בשביל ממש ליהנות ממנו. האמריקאים שישבו איתי באולם צחקו מאוד, אבל חברי (הישראלי) ואני צחקנו פחות.
UP עלה 175M???
בדקתי קצת, ומסתבר שמחיר ממוצע של סרט אנימציה שולש ב10 שנים
האחרונות. לדוגמא, שרק 1 עלה 60M דולר, לעומת שרק 3 שעלה 160M דולר…
למישהו יש מושג למה??
אני מנחש שזה בין היתר מפני ש:
1. האנימציה הופכת כל פעם ליותר ויותר ריאליסטית ולכן תכנון כל סרט הופך ליותר ויותר מורכב.
2. פיקסאר ודרימוורקס עובדים על כמה סרטים במקביל. בעוד שלפני עשור פיקסר הייתה מוציאה סרט פעם לכמה שנים, היום היא מוציאה כמעט כל שנה. דרימוורקס בכלל מוציאה מספר סרטים שלה בכל שנה. לכן, בתנאי זמן כאלה יש לחץ לסיים את הפרוייקטים כמה שיותר מהר, או במילים אחרות = הזרמת כספים נוספים בשביל לזרז את העניינים.
אולי בגלל העלאת משכורות?
אנימטור מוצלח שהרוויח X בסרט שהצליח יפה, סביר שיבקש XX בסרט הבא, ואולי XXX בשלישי…וכך הלאה?
בטוח המשכורות תפחו, מחבר'ה שמגישים מגבות חמות לאנימטורים ועד למזכירות הפקה וכו'..
זה הכסף הקטן.
עשרות מיליונים משולמים לסלבים המדובבים.
זה אולי נכון לסרטי אנימציה אחרים,
אבל בפיקסאר בד"כ אין סלבריטיז כאלה גדולים. בקאסט של UP לא מצאתי אף אחד שסביר שיהיה לו תג מחיר גבוה במיוחד.
נכון.
באמת תמוהים מאוד בעיני התקציבים שלו (ושל 'וול-E'), לפי הדיווח במוג'ו, בעיקר כשהתקציבים שמצוינים שם לסרטים הקודמים שלהם נמוך בהרבה ('משפחת סופר על' – 92 מיליון; 'מוצאים את נמו' – 94 מיליון).
אני באמת לא יודע למה התקציבים התנפחו, אבל אני רק רוצה להזכיר שדיווחים על תקציבים הם תמיד ספקולטיביים ולפעמים סותרים. יכול להיות שהמספרים אצל מוג'ו פשוט לא נכונים.
בשביל האגו.
לא, במקרה של סרטי אנימציה ממוחשבת אני מניח שככל שהטכנולוגיה מתפתחת והדרישות לריאליזם עולות, העסק הופך יותר ויותר יקר. אם כי מאה שבעים וחמישה מליונים נשמעים להדיוט שכמותי סכום מופרע לגמרי, אני מודה.
בסרטים עם שחקנים בשר ודם זה משהו שאני מתקשה להבין הרבה יותר: מדוע ליצור סרטים עתירי תקציב אם הרבה יותר קבל להרוויח כסף מסרטים דלי תקציב?
אני מניח שהאולפנים פשוט תעבי בצע ומוכנים להמר על סרט שאולי ירוויח מיליארד דולר, מאשר ללכת על בטוח עם סרט שיכניס פי שישה מהתקציב שלו, אבל בסך הכול 30 או 40 מיליון. אם כי זו לא חשיבה נכונה לדעתי. גם סרט דל תקציב עשוי להרוויח מאות מיליונים. בעצם זו סתם חמדנות לשמה.
למה יותר קל להרוויח מסרטים דלי תקציב?
הכלל לגבי סרטי אנימציה חל גם על שאר הסרטים. התחרותיות בין האולפנים והצורך להתעלות על הקיץ הקודם מעלה את התקציבים בהתאם לעלייה בהכנסות של האולפנים.
כי הרבה יותר קל להחזיר תקציב קטן.
לדעתי זה פשוט מאוד. אני לא מבין את הצורך הכפייתי להרוויח מאות מליונים אם אפשר להרוויח עשרות מיליונים או אפילו מליונים בודדים. בשביל מה צריך כל כך הרבה כסף? מה, הם אוכלים אותו?
כן, הם אוכלים אותו.
הם מעסיקים עשרות אלפי אנשים (באופן ישיר או עקיף), שמשתמשים בכסף בין היתר כדי לאכול. אפשר כמובן לפטר את כולם, אבל הם יתעצבנו.
וההנחה שיותר קל להחזיר תקציב קטן לא מבוססת.
אולי היא לא מבוססת, אבל לדעתי היא הגיונית.
אם סרט שעלה 40 מיליון מרוויח עשרים מיליון ואם סרט שעלה ארבעה מיליון מרוויח עשרים מיליון, יש הבדל, לא? ונניע אפילו שלשני הסרטים היו מסעות פרסום מסיביים שעלו, נגיד, עשרות מיליונים, ובמקרה הם היו ממש גרועים והרוויחו כל כך מעט ההפסד מהסרט שעלה ארבעה מיליון להפיקו קטן הרבה יותר.
אפשר היה לא להעסיקם מכתחילה.
אבל זה למרבה הצער כבר היפותטי לגמרי.
ואת זה אמר מי בעצם?
בשביל שסרט יוכל להחזיר את ההשקעה שלו צריך שיהיו לו מפיצים. בשביל מפיצים נחוצים קשרים, וגם אחרי הקשרים צריך שיהיה לך ביד סרט שהמפיצים חושבים שיוכל לחזיר את ההשקעה בו ולשם כך צריך שיהיו לך כוכבים ו/או שמות לפחות מוכרים – וגם אז זה לא מבטיח לך כלום. כי אם אין לך כוכבים גדולים מספיק אז לפחות חייבים באזזז גדול, ובאזזז גדול עולה כסף, וכל אלו מייקרים את העניין.
כי אנחנו לא רק מדברים על משכורות של אנשים שעובדים על פרה-פרודקשן ואמני סטורי בורד ומלהקים ושכירת חדרי ליהוק, וארגון תלבושות, ושכירת ניצבים ותלבושות לניצבים, ומציאת לוקיישיינים ותשלום ללוקיישיינים – וכל זה לפני שנכנסנו לשלב של ההפקה ועלויות של מצלמות ועדשות וסרטי צילום ושכר לכל המוציאים לפועל שנשכרו בתהליך ההכנה, ואוכל ונסיעות ולפעמים מגורים, וזה גם הרבה לפני שהתחלנו לגעת בעלויות של פוסט פרודקשן, כמו פיתוח הסרטים ועריכה ועריכת סאונד ותשלום למלחינים ולנגנים וגם תמלוגים לאמנים שבשיריהם השתמשו/ישתמשו בסרט.
כי אחרי כל זה, עוד צריך במינימום של המינימום להדפיס את כל אותם עותקים שיופצו בבתי קולנוע וכל עותק כזה עולה 20 אלף דולר להדפסה, ולא בית הקולנוע שמקרין את הסרט משלם על ההדפסים הנ"ל, ורק תחשוב כמה זה 20 אלף על כל אולם שבו אתה מקרין.
ובעצם, רק עכשיו אני יודעת לענות על השאלה למה אומרים שסרט צריך להכניס פי שבע מעלותו בשביל להיות רווחי באמת ולאן אותם כספים עלומים בעצם הולכים.
כי רק על כל אולם שבו הסרט מוקרן צריך לעשות לפחות 20 אלף דולר בהכנסות (מה שהולך למפיצים, לא החלק שנכנס לכיסו של בית הקולנוע) לפני שמתחילים בכלל לכסות את העלויות של להפיק ולצלם את הסרט עצמו.
אני מבין את כל זה.
אבל עובדה שפעם סרטים עלו הרבה פחות, וגם עכשיו עושים לפעמים סרטים מצוינים (עם אפקטים טובים ולוקיישנים יפים) בתקציב הרבה יותר קטן ממאתיים מיליון דולר. אמנם אינני מצליח להיזכר בכאלה, אבל אני בטוח שגולשים עם זיכרון טוב משלי לדברים כאלה יעלו בדעתם לפחות אחד או שניים.
כוכבים לדעתי צריך להעמיד על מקומם[*]. מגוחך לדעתי שאדם יקבל עשרות מיליוני דולרים על שהוא מראה את הפרצוף שלו בסרט, ולא משנה כמה הוא צריך "להיכנס לתפקיד".
__________________________
[*] במקומם? יש בכלל ביטוי כזה בעברית?
אז תפיק סרטים ותציע לכוכבים שלהם סכומים ראויים לדעתך
ואגב, "הנוכלים בלום" הוא סרט מצוין עם לוקיישנים יפים, למרות שלא הרבה אפקטים, בתקציב של 20 מליון.
לו היו לי אמביציות וכישרון...
פעם סרטים עלו הרבה פחות,
אבל פעם גם שער הדולר היה שונה. מדברים הרבה על הצורך להתאים הכנסות לאינפלציה כשמשווים הצלחה קופתית של סרט היום לזו של סרטים בעבר, ואותו הדבר צריך להיעשות כאשר משווים תקציבים.
כוכבים אמנם מקבלים עשרות מיליוני דולרים (גם את העשרות מיליונים האלה צריך להתאים אינפלציונית, אגב), בשביל להראות את הפרצוף שלהם, אבל לא מתוך הערכה לעבודה הקשה שהם עשו בהצגת הפרצוף הנ"ל, אלא מתוך הנחה שאותו פרצוף יביא לקולנוע צופים.
לדעתי, זו סיבה אפילו פחות טובה לשלם להם כל כך הרבה.
לדעתי צריך לשלם להם על העבודה שהם עושים, ולא על הפרצופים שלהם.
זאת סיבה מצוינת, בהתחשב בכך שסרטים הם עסק כלכלי.
אם *ראוי* שזה יהיה המצב זה כבר משהו אחר.
אני חושב שזה לא ראוי.
אם כי אני מודה שאני מתקשה להסביר למה.אני מתנגד לניפוח האגו של שחקנים ולהערצת הפרצופים שלהם, ובכלל חושב שהם לא ראויים למשכורת כל כך גבוהה כי הם לא עושים משהו חשוב מספיק. עם זאת, אני לא בטוח שאצליח להעלות טיעונים הגיוניים בנושא. זו יותר תחושה. אולי בין השאר זו קנאה?
גם אני חושב שזה לא ראוי.
אבל מסיבות אחרות: אני חושב שהתרומה של שחקן מוכר לאפקטיביות של סרט – בין אם מדובר בסרט בידורי ובין אם מדובר בסרט אמנותי – היא זניחה.
העובדה שאני מכיר את הפרצוף של בראד פיט מהמון זוויות, ויודע יותר ממה שאני רוצה על החיים הפרטיים שלו, לא עוזרת לי להזדהות איתו רגשית או לרצות שהוא ינצח יותר. אם כבר, זה רק מזיק.
חוץ מכל זה, אם מישהו חושב שזה מועיל – וחס ושלום, אם הוא צודק – אזי הוא ידחוף לפחות השקעה באלמנטים אחרים לאפקטיביות: דמויות שמאפשרות הזדהות, תסריט שיוצר בעיות שיש לפתור ומקדמות את העלילה כיאות, פסקול שיוצר את הרושם המתאים בכל רגע וכדומה. במלים אחרות, תרבות הכוכבים משמעה הזנחה של אלמנטים שאני מוצא ראויים יותר.
המקום היחידי שבו אני חושב שכל זה רלוונטי פחות הוא סרטים שאנשים רואים – לפחות בין השאר – בשביל גירוי מיני. אם מישהו הולך ל'טומב ריידר' בשביל לרייר על לארה קרופט, זה בהחלט מועיל אם בתפקיד יש את אנג'לינה ג'ולי, שהוא עסוק בלרייר עליה כבר כמה שנים גם ככה.
אבל זאת סיבה די גרועה לראות סרטים עלילתיים, נדמה לי.
זה לא משנה את העובדה שיכול להיות שאנשים באמת הולכים לראות סרט בגלל הכוכבים שלו – כמו שהם קונים מגזינים ונכנסים לאתרי אינטרנט ושותים פפסי בגלל אותם הכוכבים – אבל נדמה לי שמרגע שהם נכנסו לקולנוע, הכוכבות עושה רק נזק.
תשמע, אני מסכים איתך.
למה? תראה, המציאות האכזרית היא
שבעבודה על סרט, כמו בעבודה על כל פרויקט אחר, יש כאלה שהעבודה שלהם שווה יותר ויש כאלה שהעבודה שלהם שווה פחות. כל אדם שמעורב בעשייה קולנועית, עד לרמת נער-השליחויות, ישמח להסביר לך למה התפקיד שלו הוא הכי חשוב ולמה בלעדיו לא יהיה סרט. אבל כשיש לך אדם שאומר "בגללי אנשים באים לסרט" [1] – כן, זה מציב אותו במקום גבוה מאוד מעל האחרים, למרבה הצער. הוא האיש שבגללו הסרט עושה כסף, וזה נותן לו זכות להציב דרישות מעל כל היתר.
תתנחם בעובדה שאם ההצהרה הזאת לא מוכיחה את עצמה, הקריירה של אותו איש תגיע לקצה הרבה יותר מהר מזו של כל האחרים. אף אחד עוד לא האשים את נער-השליחויות בגלל סרט שנכשל. שחקנים, לעומת זאת, חוו השלכות של כשלונות כאלה על בשרם ועל הקריירה שלהם.
[1] ובמאמר מוסגר: כן, מבחינה מדעית זו הצהרה מפוקפקת מאוד, ואני לגמרי לא בטוח שמוסד כוכבי-הקולנוע לא פשט רגל כבר לפני כמה שנים טובות. אבל בעלי האולפנים, מה לעשות, ממשיכים להאמין בו. נכון לכרגע.
אולי זה מציב אותו מעל האחרים,
אבל מה הוא עשה שמגיעים לו עשרות מיליונים. לדעתי, אם הוא באמת אמור למשוך צופים, שיתנו לכוכב משכורת של מיליון או שניים ואחוז כלשהו מרווחי הסרט. אז הוא באמת ירוויח לפי המידה שבה אנשים נמשכים לסרט (אם כי לא בהכרח במידה שאנשים נמשכים לסרט *בגללו*. ולמרות זאת סידור זה עדיף לדעתי).
ניסיתי לרמוז בעדינות, אני אנסה שוב פחות בעדינות
לאף אחד לא *מגיעה* שום משכורת בכלל אף פעם, אוקיי? אין כאן אלמנט של צדק, יש רק מציאות. אתה מסתכל על אנשים שמוכנים לשלם לך סכומים שונים, בוחר אחד מהם, וזו המשכורת שלך עד שלאחד משניכם נמאס. כל דבר אחר שקול לנסיון למצוא הצדקה מוסרית לבחירת הימים שיורד בהם גשם.
ייתכן.
אבל אני מעדיף להאמין שהעולם יהיה מקום נעים יותר אם יהיו בו פחות משכורות עתק (במיוחד על כל מיני דברים שטותיים) ויותר גישת ישר ולעניין כוכבי קולנוע הם בני אדם ומגיע להם יחס של בני אדם, ולא של אלים. וזה צריך להתבטא גם במשכורות שלהם. אולי אני טועה.
אתה חייב להפטר מה''מגיע'' הזה
הוא יביא אותך למקומות לא טובים. בכל פעם שאתה מתפתה לחשוב על הגינות של גובה משכורות, תבין שאתה באותה מידה יכול להתלונן שלא מספיק אנשים אוהבים את הטעם של קוואס, והעולם היה יותר טוב אילו כולם אהבו את זה.
למה זה?
אחוז תושבי העולם שאוהבים קוואס הוא עניין שולי לחלוטין שלא משנה כלום. גובה משכרוות הכוכבים משנה לדעתי את האגו שלהם ואת יחס החברה אליהם. ויחס אל כוכבים כאל אלילים הוא לא בריא לדעתי, כי הוא לא רציונאלי והוא גורם לאנשים לנהוג בטמטום.
גובה משכורת הוא לפעמים מאוד עניין של "מגיע". במיוחד אם מדובר במשכורת שלי והמעביד לא משלם לי על שעות מסוימות או משלם משכורת נמוכה למרות שהעבודה קשה. אבל זה לא קשור לסרטים. זה בכללי.
לא הבנתי מה הבעיה
אם נאמר בראד פיט מקבל לסרט 10 מיליון דולר (סתם זרקתי), זה אומר שהוא מכניס לקופות יותר כסף מזה (אחרת המפיקים לא היו משלמים לו סכום כזה). ואם הוא מכניס עשרות מליוני דולרים למה שהוא יקבל פחות?
אתה רואה את הסכומים ששוברי קופות מכניסים, מדובר במאות מיליוני דולרים והכסף הזה הולך לאנשהו. אז מה מפריע לך? שסרטים מרוויחים כ"כ הרבה כסף? או שהרבה כסף הולך דווקא לשחקנים ולא למפיקים? אני באמת לא מבינה את הנקודה שלך.
לא הבנתי מה הבעיה
מפריע לי ששחקנים מרוויחים כל כך הרבה כסף. הם מרוויחים כאילו הם האנשים הכי חשובים בעולם, ומה הם בסך הכול עושים? מופיעים בסרט ומספקים להמון בריחה מהמציאות לשעה וחצי עד שלוש.
לא הבנתי מה הבעיה
משכורת לא ניתנת לפי מאמץ, אלא לפי תפוקה, ובן אדם שמכניס עשרות מליוני דולרים מגיע לו לקבל משכורת בהתאם, אפילו אם הוא לא ממש מתאמץ.
אז שיקבל אחוזים מרווחי הסרט בנוסף למשכורת קבועה סבירה.
אז שיקבל אחוזים מרווחי הסרט בנוסף למשכורת קבועה סבירה.
מה קשור משכורת סבירה?
משכורת = כמה משתלם למעסיק שלך להעסיק אותך.
ויש אנשים שמאוד משתלם להעסיק אותם.
לא הבנתי מה הבעיה
איך הגעת לזה שמשכורת ניתנת רק על סמך תפוקה ולא על מאמץ??
אתה חושב שבראד פיט התחיל עם 20 מיליון שקל בסרט הראשון שלו(תלמה ולואיז הסרט שהכניס אותו לתודעה) הבן אדם עשה מאז המון סרטים, המון, התחיל עם משכורת "נמוכה" יחסית, למד לשחק טוב יותר בדרך,להפסיק להיות רק פנים יפות, ולצבור ניסיון.
אם זה לא נקרא מאמץ אז אני לא יודע מה כן.
סתם מתוך סקרנות:
אתה באמת ובתמים חושב שההצלחה של בראד פיט נובעת בעיקר מכישורי המשחק שלו?
מצד שני
היא בטוח לא נובעת בעיקר מהפנים שלו, כי אז מה מותר ברד פיט ממיליון חתיכים אחרים?
אני לא חושב שהפנים שלו זה מה שמשך נשים לראות את תלמה ולואיז..
הפרצוף היפה שלו בטח לא מזיק,
אבל בדמויות המתאימות הוא שחקן טוב מאוד.
לא הבנתי מה הבעיה
משכורת ניתנת רק על סמך תפוקה, ולא על סמך מאמץ. אם בראד פיט לא היה מכניס 10 מיליון דולר לסרט (לדעת המפיקים), הוא לא היה מקבל 10 מיליון, ולא משנה כמה הוא ייתאמץ.
זה נכון שכדי לגרום לרווחים צריך להתאמץ בד"כ, אבל אף אחד לא יישלם על מאמץ עקר.
לא הבנתי מה הבעיה
אבל יש גם שוברי קופות בלי כוכבים. מה שאומר שלא בהכרח הכוכב מביא את הצופים אל הקולנוע.
אם משכורות העתק לכוכבים יירדו, כל התקציב יהיה נמוך יותר ויהיה אפשר לגבות פחות על הכרטיס. הרווחים יהיו אותם רווחים. למה יש שכר מינימום ואין שכר מקסימום ביחס לשעות עבודה?
לא הבנתי מה הבעיה
כל עוד מליונים ממשיכים לשלם על כרטיס את מה שדורשים עליו המחיר שלו לא יירד. אם אנשים יילכו לפחות סרטים מחירי הכרטיסים יירדו בהתאם והמשכורות בתעשייה יירדו גם כן. עד אז – למה שיירדו?
ומשכורות לכוכבים הם לא מה שיישנו את מחיר הכרטיס. הם הרי אותם מחירים לסרטים עתירי כוכבים וסרטים נטולי כוכבים
אין שכר מקסימום משתי סיבות
א) זה בלתי אפשרי לאכיפה. לשכר יש המון מרכיבים מעבר למשכורת החודשית עצמה, בצורת בונוסים, מניות וכיו"ב. חלק מהדברים קשה גם לחזות כמה יהיו שווים במועד שבו יינתנו.
ב) זה פוגע בזכויות יסוד בלי שום סיבה. אם אני רוצה לתת למישהו משכורת של 20 מליון שקל בחודש על זה שהוא מגרד באף כל היום, מי אתה שתתערב בהסכם שלנו?
אל אלוהים.
קודם כל – כמה פעמים צריך להגיד שמה"באק אנד" כמעט אף פעם לא רואים רווחים? כלומר, אותם "רווחים" עלומים שנשארים אחרי כל קיזוז ההוצאות וצריכים להתחלק בין כל המשקיעים וכל אלה שחתומים על "לקבל אחוזים מההצלחה" הם משהו שרק מעט מאוד אנשים רואים ממנו כסף בסוף. במיוחד אם הם לא שמו כסף בסרט ממילא (כי לפני ששחקן שחתום על אחוזים מהרווח יקבל משהו, צריך להחזיר לכל המשקיעים).
שנית, הכל עניין של עסקאות וסיבוכים ופיתולים בתוך אותן העסקאות.
מצב היפותטי;
הפקתי סרט שעלה חמישה מיליון דולר – סכום שנחשב נמוך מאוד.
הסרט נכנס לפסטיבל נחשב – לא אחד מהכי נחשבים – אבל נחשב למדי. נגיד שמתוך 5 המיליון שמרתי בצד עלויות על הגשה לפסטיבלים ופרסום בהם ככה שזה דווקא לא עלה לי יותר, למרות שזה עסק יקר.
עכשיו באה חברת הפצה ואומרת לי "טוב, אני אקנה ממך את הסרט בשביל להפיץ אותו. אני אשלם לך חצי מיליון עכשיו, ואת השאר תקבלי מאחוזים של הפצה". שמחה וטובת לב אני מחלקת את חצי המיליון בין המשקיעים שלי, שקיבלו בחזרה 20% מההשקעה שלהם.
בשלב הזה, חברת ההפצה עושה חישובים משלה. אם היא תעשה לסרט שלי הפצה מצומצמת של רק 20 בתי קולנוע בכל ארה"ב, היא צריכה עוד 400 אלף דולר השקעה רק על העותקים, וזה לא כולל פרסום. בשביל לשים מודעות ברחבי ערים, וטריילרים בטלויזיה ועוד דברים בסגנון, היא צריכה לשים עוד המון כסף. אם גם על זה היא תלך בקטן מצב שהיא תוכל לעשות את זה עם 350 אלף. ביחד זה כרגע העלה את ההשקעה שלה מחצי מיליון שהיא שילמה לי, למיליון ורבע. מבתי הקולנוע היא תקבל רק את מחצית הסכום שהסרט ימכור, כך שהסרט חייב להכניס לפחות 2.5 מיליון בשביל שחברת ההפצה תתחיל להרוויח ויתחיל להיות "באק אנד", והסיכום שלי אתם היה שברווחים נתחל חצי חצי.
אז בקושי יש פרסום ומודעות לסרט שלי, ואין לי בו אף כוכב גדול שמושך אנשים לבוא לראות רק בגלל שהשם שלו על הפוסטר (שם, אגב. לא פרצוף).
ועכשיו נגיד שעובר הסופ"ש הראשון והסרט שלי הצליח להשיג 4.5 מיליון, ובשבוע שלאחר מכן הוא עולה ל-6 ורבע, ובמשך שלושת השבועות שנוטים לו חסד והוא עוד מוקרן הוא מצליח לגרד 7 מיליון (שזה יפה מאוד לסרטים של שמעת עליהם כמעט בכלל, כי לא היה הרבה תקציב לפרסום).
תאורטית – הסרט עלה רק 5 מיליון ועכשיו יש לנו עוד שני מיליון שלמים של רווח, נכון?
לא.
3.5 מתוך ה-7 קיבל בית הקולנוע, ואת החצי השני מחלק אתי המפיץ. כל אחד מאתנו הולך הביתה עם 1.75 מיליון, ואני עוד חייבת כסף למשקיעים שלי.
המשקיעים לא כיסו את ההשקעה שלהם – ואין שום באק אנד שהשחקן שהסכים לעבוד בשביל אחוזים יקבל.
עכשיו נניח שברוס וויליס הסכים לבוא לאיזה יומיים של עבודה בתמורה לאחוזים ומשכורת "סבירה" (נגיד, רק חצי מליון).
המפיץ אומר "טוב, יש לך ברוס וויליס, אבל רק לאיזה רבע שעה", ומשלם לי מיליון וחצי, ואז כך משקיע קצת יותר בפרסום ובהנפקת עותקים, והכל ביחד עולה לו 3 מיליון.
ועכשיו נניח שבקופות הסרט פותח עם 7 מיליון, ומצליח לסגור 30 מיליון בכל הפצתו, שזו הצלחה מרשימה. פי שש ממה שהסרט עלה.
30 מחולקים בין הקולנוע למפיץ. למפיץ נשארו חמישה עשר. מהחמישה עשר הורדנו את ה-3 שעלו העותקים והפרסום (שהם עדיין די מינימליים) ונשארנו עם 12.
המפיץ לקח 6 ואני מקבלת 6 שמצטרפים למיליון וחצי שכבר קיבלתי. הללויה! המשקיעים שלי מקבלים חזרה את כל כספם, ועוד יש לנו ביד 2 מיליון וחצי לחלק לכל בעלי האחוזים!
לברוס הובטחו 2 אחוזים. איזה כיף! הוא מקבל עכשיו 50 אלף דולר בונוס, מסרט לכאורה הרוויח פי שש ממה שהוא עלה.
את צריכה להיות רואת חשבון.
אבל לפי מה שאת אומרת,
סרט כמעט ולא יכול להרוויח.
בואי ניקח למשל את אחד משוברי הקופות שעולים 200 מליון דולר-כאלה יש בדר"כ לפחות 2-3 בשנה.
אם כל עותק עולה 20 אלף דולר, וסרטים כאלה נהוג להפיץ ב-4000 אולמות, זה כבר תוספת של שמונים מליון לתקציב. עם הוצאות פרסום על סרטים כאלה מגיעים לכמה עשרות מליוני דולרים, התקציב הכולל של סרט יכול להגיב ל-400 מליון. במקרה כזה, אפילו סרט סופר מצליח כמו איירון מן בעצם מפסיד כסף לחברה שלו, והוא אפילו עלה "רק" 140 מליון דולר.
האמת שאפילו שה"ק 2, אחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם, עלול לצאת נפסד מהנוסחה שלך, אם תקציב הפרסום שלו גבוה מספיק. ועובדה שלשני הסרטים שציינתי עושים המשכים, משמע הם כן הרוויחו.
את בטוחה שאין טעות בהסבר שלך?
בשביל לחסוך כסף, בשליש מה-4000
האולפנים יכולים להשתמש בעותקים דיגיטליים ולא בפילם, תיאורטית (אבל בפועל לא מופץ סרט אחד בחודש אז אני מניח שהאולפנים עורכים איזו התחשבנות פנימית לגבי איזה סרט יופץ באיזה פורמט ולאורך איזו תקופה הוא יתפוס את המקרן הדיגיטלי).
אין טעות
ואני מזמן הפסקתי לתהות איך בדיוק מרוויחים מסרטים.
כבר אמרתי את זה מזמן: מהמשכורות.
אבל שוב – בל נשכחה שלרב לפחות מכסים את ההשקעה, כך שאף אחד לא יוצא נפסד, וכולם עזרו לגלגל תעשייה שהיא עצמה מגלגלת מיליונים, שהרבה מהם נכנסים לכיסים של הרבה אנשים.
אבל... זה בדיוק מה שאני אומרת
מה שכן חשוב לשים עליו את הדעת, הוא שזה לא אומר ש"סרטים לא מרוויחים", אלא רק שרעיון ה"אחוזים מרווחים" הוא סוג של מיתוס באבעה מעייסס שכזה ומה שמצחיק הוא, שבכל תעשייה אחרת לכולם נורא ברור ש"הכנסות" ו"רווחים" לא היינו הך הם.
לאורך כל הדרך כאן המון אנשים הרוויחו – כל מי שקיבל משכורת מתוך אותם חמישה מיליון, המפיצים, בתי הקולנוע, מי שייצר את העותקים של הסרט, הפרסומאים. הסרט הזה שכעשרים וחמישה משקיעים אולי הפסידו עליו כסף, כלכל הרבה מאוד אנשים. ואם המשקיעים בסוף יקבלו את כל הכסף חזרה ואפילו עוד קצת – מה טוב.
אבל אם מישהו מסתמך על "אחוזים" – הוא בצרות.
ואגב, כל זה מבוסס על סרט אמיתי, שעלה חמישה מיליון, שהמשקיעים בינתיים קיבלו חזרה רק שישית מההשקעה, ולעולם כנראה לא יראו את מלואה. בסופו של דבר, אגב, המפיץ החליט שהסרט יילך ישירות לדיוידי, וגם שם הוא מתחלק בקופסה עם איזה טייטל של סם ריימי, מה שאומר שהמצב אפילו יותר בביוב מאשר אפשר להניח.
אני מנסה ומנסה ומנסה להסביר דברים ואף אחד לא מקשיב!
זה אולי מכלכל הרבה אנשים,
אבל את המפיקים-שתכל'ס הם אלה שעושים את הסרט-זה כמעט אף פעם לא, לטענתך. מה שגורם לי לתהוה איך זה שעדיין נעשים סרטים.
זה אולי מכלכל הרבה אנשים,
עוד נתון שגורם לתהות, לפי יאיר רווה, להדפיס סרט איימקס עולה 250 אלף (וסרט רגיל 10 אלף).
אנשים, למלים יש חשיבות, אתם יודעים.
הן לא רק סמנתיקה.
מפיקים ומשקיעים – שתי מלים שונות, שני תפקידים שונים.
הרבה פעמים "המפיק" הוא גם זה שמארגן את הכסף – אבל גם אם הוא שם חלק מכספו שלו – הוא פשוט מביא משקיעים. לדוגמה: בסרט לעיל, כל משקיע שם 120 אלף, והתקבצו להם חמישה מיליון.
המפיק (זה שקיבץ את כל המשקיעים) קיבל משכורת מתוך אותם חמישה מיליון.
המשקיעים, מנגד, חלקם לפחות מכסים את ההשקעה בדרך כלל – ומרוויחים עוד כמה פרוטות מעבר – אבל הם הולכים להקרנות פתיחה, ומקבלים הזמנות לכל מיני מסיבות, ומתחככים בכל מיני אנשים זוהרים – וזה שווה להם. זה, והידיעה שהרבה פעמים מחזירים את ההשקעה עם רווח נאה בצדה. קשה – אבל קורה. כשאתה *משקיע*.
אבל כשאתה איזה ג'ו שמו, שאמר "טוב, אני אעבוד בחינם ותשלמו לי רק אחוז מהרווחים" כי הוא בכל לבו מאמין שהסרט יעשה לפחות 30 מיליון, ואיזה כיף לו, הוא יעשה אחוז מתוך זה, כלומר 300 אלף, נורא מתאכזב לגלות שבסוף החלק שמתוכו מגיע האחוז שלו הוא רק שני מיליון, והוא מקבל רק 20 אלף. וגם זה כשמדובר במקרה של הצלחה גדולה.
תקציב גדול
וגם, תקציב גדול מאפשר את כל הדברים הללו שאנחנו כל כך נהנים לראות בתוך סרט, ושעוזרים לנו להיבלע בתוך עולם אדיר-מימדים ולא ריאלי, החל מהרים מתפוצצים ועד לתפאורות מושקעות.
נכון, אפשר לעשות סרט מדהים בתקציב זעום, שבו שני שחקנים מוכשרים נכנסים לחדר. אבל יצפו בו פחות אנשים…
אבל האם באמת צריך 200 מיליון דולר בשביל כל זה?
אני הדיוט, אני מודה, אבל הסכומים שמתעופפים לאחרונה נשמעים לי מגוחכים. אולי אני לא מבין כלום והם הכרחיים.
אבל האם באמת צריך 200 מיליון דולר בשביל כל זה?
כמו שכבר ציינו, הפקת סרט איכותי, מבחינת מראה וסאונד זה עסק יקר. זאת אחת מן הסיבות שאי אפשר לראות יותר מדי סרטים בישראל, וזה בלי לדבר על איכות הסרטים.
אישית אני חושב שהסיבה למשכורות הענק היא לא רק העובדה שהשם של השחקן "מביא אנשים לקולנוע", שזאת עובדה שהיא נכונה. יצא לי לשמוע כמה פעמים "רוצה לראות את החדש של X?" , כלומר X הוא שחקן טוב או מוערך ומכאן הצופה מסיק שיש לו מין מגע זהב והוא עושה רק סרטים טובים.
ויש את הפן הנוסף שהוא המשמעותי לדעתי והוא החלום האמריקאי, כל תעשיית הסרטים היא נוצצת ולא מציאותית. לאולפנים יש אינטרס לשמר את התדמית העשירה והצהובה לקהלי היעד מכיוון שהיא מעוררת עניין ומעניקה יוקרה לקולנוע, זה מה שיוצר עניין אצל האיש ברחוב וזאת התדמית שחשוב לעולם הסרטים לשדר.
אני מניח שזה נכון,
אבל זה נראה לי נורא טיפשי.
אתה לא היחיד
גם אני לא רואה שום סיבה שבעולם שיצור אנושי יקבל 20 מליון דולר על הופעה בסרט (ולעומת זאת כן רואה כמה סיבות טובות מאוד שהם לא יקבלו).
ו20 מיליון יורו בגלל שהוא משחק כדורגל?
הרי אנשים משלמים בשביל להשתתף במשחקים לפעמים.
ו20 מיליון דולר בגלל שבחורה פעם ניסתה להשתזף וחשבה איך היא תכסה את הפטמות למען שיזוף אחיד?
ומה עם מליונים בגלל שבנאדם מכין אוכל?
כן, יש אנשים ששווים את המשכורות שלהם, בכללם שחקנים. אם הייתם מביאים מיליוני אנשים למקדונלדס, אז היו משלמים לכם 20 מיליון כדי לעמוד בקופה. ואז לא הייתם מתווכחים ואומרים שאתם לא רוצים את ה-20 מיליון האלה כי זה לא הוגן.
לאף אחד מהם לא מגיעים 20 מיליונים,
ואני הייתי מסרב בתוקף לקבל 20 מיליון על עמידה מול קופה.
אתה צודק - גם לשחקני כדורגל או דוגמניות לא מגיע להרוויח ככה
אם מישהו היה ממציא מקור אנרגיה נקי ובלתי מתכלה, שהוא גם אמצעי למסע מיידי בחלל במהירות גבוהה בהרבה במהירות האור ותרופה לסרטן – אז *אולי* היה מגיע לו להרוויח כזו משכורת.
הטענה שאנשים זכאים למשכורות כל כך גבוהות בגלל שהם "שווים" את זה היא פשטנית במקרה הטוב וחסרת קשר למציאות במקרה הרע (תלוי במקרה הספציפי). מצב שבו אנשים מרוויחים שכר כזה לא עומד בפני עצמו, אלא מבטא – ומהווה חלק מ – מערכת כלכלית שלמה שבה קיים חוסר פרופורציות משווע בין מי שבראש הפירמידה למי שבתחתית. זה יוצר בעיות עצומות – המשבר הכלכלי הנוכחי סיפק ומספק הרבה מאוד ראיות לכך.
גם במערכת קפיטליסטית יש מספיק דרכים לתגמל אנשים מוכשרים על הצלחתם: בהקשר של סרטים, כמו שהקומבינטור כבר אמר קודם, כוכבים יכולים בהחלט לקבל (לדוגמה) שכר בסיסי ואחוזים מהרווחים של הסרט.
אוי באמת
למה חוסר פרופורציות הוא "משווע" ולמה זו בעיה בכלל? אם אני מרוצה ממה שאני מרוויח, מה זה משנה אם מישהו הרבה פחות "ראוי" ממני (whatever that means) מרוויח פי מאה וקונה ומוכר איים קטנים בשעות הפנאי?
אני באמת מחזיק את עצמי כי אנחנו באוף טופיק בטירוף, אבל לא חשבתי שיהיה פה כזה מעוז קומוניסטי.
ממש בקצרה -
כי כסף מייצג כוח – וצבירת כוח היא דבר שצריך להגביל; וכי כסף מייצג נגישות למשאבים – ומכיוון שהמשאבים בעולם (אלה שזמינים לכלל האנשים) הם מוגבלים, מוצדק להגביל גם את היכולת האישית של אדם בודד לנצל אותם.
ולהפריח את המילה קומוניזם כל פעם שמישהו מעביר ביקורת על הסדר הקיים זה דמגוגיה, לא טיעון.
באמת אוי.
כסף, בעולם שלנו, הוא כנראה הגורם המרכזי להשפעה על חייהם של אנשים בכל תחום, כולל בתחומי הרווחה והבריאות. החלוקה שלו צריכה לקחת את זה בחשבון. מריטוקרטיה, ההגיון החברתי העומד בבסיס השיטה הקפיטליסטית, אומרת שאם תשים יעדים רווחיים (כסף, יוקרה, השפעה פוליטית) ותדאג לנקודת זינוק אחידה, כולם יתאמצו להשיג את אותם היעדים, ורק המוכשרים ביותר ישיגו אותם. זה טוב לאותם המוכשרים, כמובן, אבל בעיקר טוב לחברה – המתאימים ביותר יגיעו למשרות המשפיעות ביותר.
אני לא חסיד גדול של קפיטליזם או מריטוקרטיה, אבל אני מוכן לקבל את ההגיון הזה כבסיס לדיון. איזו תועלת לחברה יש מכך שכישורי משחק (נגיד) ומראה פיזי (נגיד פחות) הם שיקבעו, במידה די רבה, מי יגיע לאותם היעדים?
גם בתחום הכלכלה – למרות הנטייה בימינו לראות אותו כמנותק משאלות של מוסר – אני חושב שהשאלה הראשונה צריכה להיות "מהי התועלת?" ולא "האם בכלל יש נזק?". כאמור, גם תומכי השיטה הקפיטליסטית חשבו כך.
ובכן, הסבר לי – מהי התועלת מכך ששחקנים מרוויחים סכומים דמיונים לחלוטין? איך זה מועיל לתעשיית הסרטים ו/או לצופים?
אבל בכל זאת, פטור בלא כלום אין לי כוונה לצאת, ולכן, הנה הנזק:
– על הנזק לאיכות הסרטים כתבתי כבר למעלה. זה עושה להם רק רע, נדמה לי, ולצופים מועיל מעט מאוד (אם בכלל).
– סכומי הכסף והפרסום של כוכבים הופכים אותם לאנשים משפיעים במגוון עצום של תחומים, שפחות או יותר בכל אחד ואחד מהם אין להם את הכישורים הראויים להצלחה כזו.
זה מתחיל בהשפעה שלהם על סוג הסרטים שנעשים בהוליווד – הרבה מעבר לפרופורציה שאמורה להיות למי שמומחה בגילום תפקידים ולא בכתיבת סיפורים. כאן עוד אפשר לטעון שכוכבי קולנוע מבינים בקולנוע, במידה כזאת או אחרת, אז הנזק אינו עצום.
זה ממשיך בהשפעה שלהם על קמפיינים פוליטיים בתוך המדינות שלהם, ובעיקר, קמפיינים מוסריים-פוליטיים מחוץ למדינות שלהם. אני מנחש שלעשרה כוכבים ספציפיים בהוליווד של ימינו יש יותר השפעה על פרויקטי סיוע לאפריקה מאשר לאו"ם כולו. האם הם מבינים משהו בתרבויות השונות של אפריקה? הם למדו היסטוריה, רפואה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, כלכלה, מדע המדינה? ההשפעה הזו שלהם נובעת גם מהפרסום שלהם, אבל במידה לא פחותה, מהכסף שהם מרוויחים – ושהחברה שלנו בוחרת להפקיד בידיהם של אנשים שאין להם כישורים לעשות בו שימוש נאות ומועיל לחברה.
– הכסף שהולך אליהם לא הולך למגוון רחב ומשעשע של אנשים אחרים בתעשייה (וגם בשאר המקצועות, אבל נעזוב את זה). כאן העכרור הרחיב מספיק.
איזו תועלת לחברה יש מזה שאתמול היה ממש חם?
לא הכל אפשר או צריך לרתום למען "תועלת החברה".
אני לא יודע אילו תומכי שיטה קפיטליסטית אתה מכיר. אלה שאני מכיר (אני) מאמינים שאנשים פועלים באורח רציונלי* לא משנה איזה חוקים תנסה להלביש עליהם, ולכן כל שנותר לך הוא להתייחס לבחירות שהם עושים כסוג של כוח טבע ואם לתמרן בכלל משהו אז לתמרן את התמריצים שאתה נותן להם (ברמת התכל'ס: אם אתה רוצה שאנשים יחסכו לעת זקנה, אתה יכול לחייב את זה בחוק ואז כולם יעקפו אותו בכל דרך אפשרית, או לתת פטור ממס על חסכון ואז כולם יחסכו כי זה משתלם).
בגלל זה אנחנו בסוג של דו שיח של חרשים, נראה לי. בעיני כלכלה זה תחום מתמטי גרידא שמספק ניבויים על המציאות, ובעיניך זה תחום אתי. בעיני הרעיון שאנשים צריכים להצדיק את המשכורת שלהם כלפי מישהו הוא מגוחך מהיסוד, ובעיני רבים מהגולשים ממש לא. עכשיו, אני יודע לאן הדיון הזה ממשיך וזה ממש ארוך וסופר אוף טופיק. מצד שני, אני מעריך פה את קהילת הגולשים אז הייתי שמח לעשות אותו, ועדיף לא במייל כי יש יותר מאדם אחד מולי. אז, יש מקום אחר שאפשר ללכת אליו?
* פועלים באורח קונסיסטנטי כדי להשיג *משהו* ומאמינים שאחרים דומים להם. תחסכו לי את הביקורת העייפה על "אבל אנשים ממש טיפשים ולא יודעים מה טוב בשבילם". זה רציונליים של תורת המשחקים, לא של שפת הדיבור היום יומית.
איזו תועלת יש לך מאנלוגיה שלא עובדת?
תומכי השיטה הקפיטליסטית, דהינו, האנשים שהגו אותה ושתומכים בה, זאת אומרת, אלו שממסגרים אותה במסגרת אידיאולוגית ו/או תיאורטית (סמית', למשל). אתה מוזמן להשוות את זה לכוח טבע כמה שבא לך, אבל כלכלה היא עסק של בני אדם, שנוצר בשביל בני אדם ולמען בני אדם. אם בא לך להיות ניהיליסט או אנרכיסט, סחתיין – אבל זו לא שיטה אתית ולכן אל תנסה לגרום לי להסכים לך – או לבראד פיט – לדרוך על הרווחה שלי בשם שיטה שבמוצהר אומרת שאין דבר כזה הסכמה.
אתה מתעקש לטעון שזה דיון אוף טופיק, אבל זה כי אתה מתעקש להכליל. אני אמנם מכליל גם כן, אבל גם מעלה טיעונים ספציפיים למקרה הזה (בעד וגם נגד). אתה, לעומת זאת, עוד לא העלית אפילו אחד.
אני מתנצל שאני נשמע עצבני, אבל להוציא זה שהשקעתי די הרבה בהודעה הקודמת ולא קיבלתי תשובה, צורת החשיבה הנפוצה בימינו לגבי כלכלה פשוט מוציאה אותי מדעתי. זה פשוט לא נהיר לי איך תחום משמעותי כל-כך בחיינו הצליח להפוך לתחום שאנשים חושבים שאין טעם לדבר עליו במונחים אתיים.
סליחה, הגבתי לך אבל התכוונתי לעוד כמה תתי פתילים
פשוט אתה כתבת אחרון. בכל מקרה, לך אפשר להגיב לגופו של ענין:
אתה טוען שנגרם לך נזק כי הכסף שהולך לכוכבים היה יכול ללכת למקומות "ראויים" יותר. אני מקווה שברור לך שהגישה הזו פטרונית ולא מחזיקה מים ולו לרגע. זו חוכמה מאד קטנה לקחת מצב שבו אתה לא מרוצה מהתוצר הסופי, להכליל את זה לכך שהתוצר הסופי הוא לא טוב (בשלוש רמות: אתה קובע שהסרטים היום לא טובים, ולא נניח לא לפי טעמך; אתה קובע קביעות גורפות לגבי היכולות האינטלקטואליות של שחקני קולנוע; ואתה קובע שאתה היית יכול להקצות את המשאבים בצורה שלכאורה הייתה יותר טובה באופן מוחלט), ואז עוד לא לספק שום מנגנון שיאפשר לתקן את הטעות לכאורה הזאת. וזאת הבעיה שלי באופן כללי עם גישות "צדק חברתי" לסוגן. ראשית, הן תמיד פטרוניות, שזו גישה שאני פוסל קטגורית. שנית, הן לעולם לא פרקטיות, כי אף אחד לא מציע איך יעבוד אותו עולם שבו כל אדם מקבל משכורת "ראויה". רמזתי על זה לעכרור, ואני מפחד לפתוח את זה מטעמי אוף טופיקיות, אבל בעצם מה שאתה אומר לי זה שאם אני עכשיו נהיה מיליארדר (לצורך הדיון על ידי זכיה חוזרת בפיס שבוע אחרי שבוע), ומה שבא לי זה לתת 20 מליון שקל לחוליו כדי שינקה את הבריכה שלי פעם בשבוע, אתה תתערב ותגיד "לא, חוליו מנקה הבריכות מטומטם מכדי לקבל 20 מליון, ואסור לך לשלם לו כל כך הרבה". אז איך זה עובד? מי הגוף שעושה את זה? איך הוא עושה את זה? ברגע שחלק מהשאלות האלה יענו, אולי אני אתחיל לשקול את הרעיון שיש טעם לדבר על אתיות של כלכלה. כרגע, כמו שהאנלוגיות הכושלות שלי מנסות להמחיש, זה נשמע לי כמו אנשים שמתלוננים שדווקא כשלא נוח להם יורד גשם, וצריך לעשות משהו בנידון.
אוקיי, באופן רשמי: גרררר.
אני אמרתי ש*אני* בעל כישורים טובים להקצות משאבים? אני אמרתי שהכסף היה יכול ללכת ל*מקומות* ראויים יותר? אני דיברתי על כישורים *אינטלקטואליים*?
תקרא שוב את ההודעה שלי, במטותא. אני מדבר על לתת לאנשים בעלי כישורים והכשרה *מוכחים* משאבים שמתאימים לאותם כישורים ולאותה הכשרה, כי זה מועיל יותר לחברה כולה. אפילו לא דיברתי על צדק (זאת אומרת, הזכרתי אותו בסעיף השלישי, אבל זו לא הנקודה המרכזית שלי).
אני לא מתכוון לחזור על הטיעונים שלי, אבל שים לב: אני מתווכח איתך מתוך תפיסת העולם *שלך*, זו הקפיטליסטית, לא שלי. טרם הצדקת אותה אפילו בטיעון בודד.
זה בגלל שהקפיטליזם לא צריך הצדקות
מספיקה לו ההצדקה האולטימטיבית האחת שכל הסוציאליסטים כולם תמיד יטענו דברים של צדק והוגנות ותועלתנות כנגדה – הזכות הבסיסית של האדם, שלא יגידו לו מה לעשות, ולא יעמיסו עליו קשיים, רגולציות ועומסים כאלה ואחרים, כל עוד הוא לא פוגע פיזית (או נפשית) באופן אקטיבי באחר.
הנה ההצדקה שלי לקפיטליזם:
אני ליברל. כמו שאני לא חושב שאני צריך הצדקה למה אני תומך בחופש דת, אני גם לא צריך הצדקה למה אני חושב שלא ראוי להגביל התקשרויות חופשיות בין בני אדם.
לגופה של הודעה, כנראה קפצתי למסקנות. אז איך קובעים אילו כישורים והכשרה מצדיקים אילו משאבים? כרגע יכול להווצר מצב קטסטרופלי: זכיתי בלוטו מספר פעמים, ואני בוחר לתת למנקה הבריכות שלי יותר מדי משאבים. מי עכשיו מתערב ואיך? (עכרור הציע מס חברות, מס הכנסה וכיו"ב, אבל אף אחד לא מתקן את המצב הזה, שכן חוליו מנקה הבריכות אינו מנכ"ל ואינו חברה בע"מ, כך שכל דבר פחות ממיסוי 100% מעל מדרגת הכנסה מסוימת לא יעבוד, וגם מיסוי של 70% כבר הוכח שמוביל להעלמת מס גורפת בכל שכבות האוכלוסיה).
אתה לא ליברל, אתה נאו-ליברלי.
והאמת, אתה אפילו לא נאו-ליברלי במובן הפוליטי הרחב של המילה. אתה לוקח ערך אחד – חופש הפרט – ושם אותו כעקרון המכונן של כל מערכת חברתית ושל כל תחום תרבותי.
באופן כללי, זה נראית לי צורת חשיבה שתמיד תנפק מערכות פרקטיות שאינם עובדות. באופן ספציפי, אני לא מכיר אף הוגה ליברלי או נאו-ליברלי שתומך בכך שחופש הפרט הוא עקרון חשוב עד כדי כך שאסור לגעת בו, גם במחיר נזק חברתי (מצד שני, אני לא מכיר מספיק הוגים כאלו, אז יכול להיות שפיספסתי תומכים): כולם נותנים הצדקות מעשיות לשיטתם.
המערכת הכלכלית הקפיטליסטית, והשיטה האידיאולוגית הליברלית (ואפילו הנאו-ליברלית) נשענות על הנחה פשוטה: מירב התועלת למירב האנשים. לדוגמא, בתחום הקפיטליסטי, התרגום של הנחות היד-הנעלמה ואל-תיגע-בחופש-הפרט הוא להצדקה בסגנון מריטוקרטי: נקודת זינוק אחידה ותגמולים לא-אחידים יביאו, בסך הכל, למצב בו הטובים ביותר מנהלים את החברה לתועלת כולם.
אם נחזור לנושא, הרי שבתחום הקולנוע, חופש הפרט א) אינו העקרון המנחה המרכזי בכל מקרה, ב) אני לא ממש נוגע בו כשאני מציע לשנות את שיטת התגמולים לשחקנים (זה עניין של קונצנזוס יותר מחוק בכל מקרה), ג) הוא גורם לנזק לתעשייה. אולי חשוב מכך, כמו שגם ניסיתי להראות, הוא גם גורם לנזק לחברה – הוא מאפשר לאנשים חסרי כישורים לקבל גישה לכמות עצומה של משאבים חברתיים.
לגבי עניין ההצעות הקונקרטיות לשינוי שיטת התגמולים לכוכבים – בשוק חופשי (והשוק, כמובן, אינו באמת חופשי), זה בעיקר עניין של דעת קהל, בקרב הקהל כמו גם בקרב התעשייה. אם מספיק אנשים ירטנו, אם יצליח להיווצר קונצנזוס שיותר מדי כסף רואה פחות מדי ידיים, אם הרטינה הזו אפילו תתורגם לקבוצות פעולה – יווצר שינוי. אם אתה מוכן לקבל את זה שבעולם אידיאלי, הכוכבים היו מקבלים פחות כסף, הנה – עוד טיפת דעת קהל השתנתה.
אם אתה לא מוכן, אז זה תלוי. אם חוסר הנכונות שלך עקרוני בלבד, ואתה נגד כל התערבות אי-פעם בכל שוק או פלח שהוא לעולם, בהחלט יתכן שנאלץ לעצור כאן מחמת חוסר יכולת לקיים דיון און טופיק. אם חוסר הנכונות שלך מעשי (או מעשי ועקרוני כאחד), הייתי שמח לשמוע למה אתה חושב שזה טוב שכוכבים מקבלים המון המון ימבה כסף, ואז אפשר להמשיך בדיון.
אין דבר כזה ''נאו-ליברל''
זאת מילה שהמציאו כדי להמלט מהתמודדות עם העובדה שזה בדיוק ליברליזם. בדיוק כמו שבשעתו הצליחו לקחת את המילה "שמאלני" ולהפוך אותה למילת גנאי, כך גם נעשה בליברלים המסכנים, שנוכסו לעמדות שדוגלות בהתערבות בחרויות הפרט למען טובה כוללת גדולה יותר. זה אולי טוב ואולי לא, אבל ליברליזם זה לא, ולו מתוקף המשמעות המילונית של המילה.
אם אתה רוצה הוגים, יש את מילטון פרידמן, שהעמדות שלו גורמות גם לשיער שלי לסמור.
לא אכפת לי ממירב התועלת למירב האנשים, אכפת לי מזה שיעזבו אותי לנפשי. יכול להיות שאם כולנו נסגוד לאלוהים, יבוא המשיח והכל יהיה טוב לכולם, אבל אני עדיין לא רוצה שיכריחו אותי להתפלל.
וחזרה לגופו של ענין:
א) לא ברורה לי הקביעה הזו. אותי כן מנחה חופש הפרט, אלא אם נותנים לי חופש אחר של פרט אחר שנפגע כתוצאה. העט הביא פה רעיון שזה רע לכולם כי משכורות גבוהות גורמות ליחס מועדף שאינו בהכרח מוצדק, אבל כאמור זו גישה פטרונית, ובאותה מידה היה אפשר לבקר שחקני קולנוע שבוחרים לא לעשות סרטי תעמולה למרות שהכי טוב לכולם לציית לממשלה.
ג) שוב אתה קובע למי יש כישורים ולמי אין, ושוב אני נאלץ לשאול איך אתה עושה את הקביעה הזו ואיך אתה בטוח בה.
לא ברור לי איך קבוצות רטינה עושות משהו. נניח שמיליארד אנשים עכשיו מכריזים: לעולם לא נראה סרט שבו משכורת של אחד הכוכבים היא מעל <סף>. למרבה הצער, זה לא נתון ציבורי, שכן סרט אינו נסחר בבורסה ולאנשים הזכות לפרטיות בנוגע לרמת הכנסתם וכיו"ב.
ולא, אם זה לא ברור, העולם האידיאלי שלי הוא עולם בו עוזבים אנשים מבוגרים לנפשם. אם גבין הוד רוצה לשלם לטיילור קיטש 90% מתקציב הסרט שקיבל על הבלחה לשתי סצנות, שיבושם לו. זה עולם עדיף בהרבה מאשר עולם בו הדברים האלה בכלל נתונים לביקורת ציבורית, כי בסופו של דבר גם שחקני קולנוע הם בני אדם ולא נבחרי ציבור (טוב, במובן מסוים הם כן, אבל לא לזו הכוונה). אני לא בטוח אם זה נופל תחת מעשי או עקרוני, זה עקרון שמגובה בעובדה שעקרונות אחרים פשוט לא עובדים. אם אתה מנסה להתערב בהסדרים בין בני אדם בוגרים, הם ישתפו פעולה ויתעלמו מההתערבות שלך. זה יחייב אותך להשקיע עוד כוח באכיפת ההסדרים שאתה רוצה, ובסוף אתה חייב או לוותר או פשוט להגיע למצב של קומוניזם (ואני מתנצל מראש בפני העכרור על הדמגוגיה). מה שרציתי לעשות בקריאתי "מצאו מנגנונים!" זה להדגים איך העקרון הזה יחול על כל מנגנון שיומצא. היות שאנשים מתעקשים להשאר ברמת ה"קיימים גופים שיכולים לפקח", קשה לי להגיב קונקרטית.
אבל זו הנקודה: יש דבר כזה נאו-ליברל.
נאו-ליברל הוא מילטון פרידמן. נאו-ליברל הוא מי שאומר שכל התערבות בשוק היא חטא קדמון, ונאו-ליברלי (לא פוליטי) הוא כזה שאפילו לא נותן הצדקה של מירב התועלת. זאת לא קללה, זאת הבחנה אידיאולוגית – שאתה לא רק נמצא בצד אחד שלה ולא בצד השני, אלא אתה חוצה את הצד השני ביעף אל עבר אידיאולוגיה אחרת. נדמה לי שאתה אנרכיסט יותר מכל דבר אחר – וגם כאן אין שום קללה, זה בסדר גמור להיות אנרכיסט.
הסיבה שאני מתעקש על הדברים הללו היא לא התוויות – הן באמת לא משנות – אלא שהם מסייעים להבין מה עומד בבסיס המערכת האידיאולוגית שלך. אתה מנסח את זה מצוין: אל תגעו בי. רק שבבסיס הגישה הליברלית לא עומד העקרון הזה, אלא העקרון של זכויות אנושיות בסיסיות – שאחת מהן היא "אל תגעו בי" – שיש לארגן את החברה כך שתדאג לכמה שיותר מהן במחיר של פגיעה בכמה שפחות מהן.
לדוגמה, חברה המבוססת על "אל תגעו בי" היא חברה נטולת מסים ונטולת מערכת בריאות ציבורית. שוב, אני לא נכנס לדיון אם זה טוב או רע, אני רק מנסה להבהיר מהו הבסיס שעליו אנחנו מנהלים את הדיון בנושא שכר הכוכבים.
ולעניין:
אני לא דיברתי על צדק חלוקתי. אני דיברתי על איכות הקולנוע המיוצר כתוצאה מכך שלשחקנים יש כוח עצום, הנובע מהכסף שהם מקבלים ומהאמונה שהם אלו שמביאים צופים. נקודת המבט שלי כאן היא שכוכבים משפיעים על חוויית הצפייה בצורה די זניחה, ושלכן, ההתמקדות בהם פוגמת בחוויית הצפייה; ושאם אנשים אחרים בתעשייה – למשל תסריטאים – היו מקבלים יותר כוח, חווית הצפייה של יותר צופים הייתה יותר טובה.
הנקודה השנייה שלי הייתה נזק לחברה כולה כתוצאה מההשפעה של כוכבים על פוליטיקה (נדמה לי שההשפעה שלהם על עולם העסקים קטנה יותר). כן, גם כאן אני קובע למי יש יותר כישורים, והתשובה שלך לשאלה על בסיס מה היא פשוטה: על בסיס *משהו*. במקרה שלך, פשוט אין קריטריונים – אם יש לו השפעה, ראוי שתהיה לו השפעה. זה מעגלי למהדרין.
אני אומר שבכל תחום יש כישורים אחרים, שבכל תחום ראוי לכמת אותם ולנסות למקסם את ההשפעה של אנשים שיש להם אותם. בפוליטיקה של אפריקה, לדוגמה, מניתי כמה מאותם משאבים – השכלה בתרבויות, בהיסטוריה, בבריאות ובפוליטיקה המקומית. בקולנוע דיברתי על היכולת לגרום למעורבות רגשית עמוקה יותר של הצופים.
ובעולם שלנו, תחום הקולנוע – כמו מירב התחומים – כבר נתון לביקורת ציבורית. הביקורת הזאת אמנם, לרוב, נטולת כוח פורמלי לסנקציות וחקיקה, אבל זה כל היופי: דווקא בשוק החופשי שלך, לדעת קהל יש השפעה עצומה, שהרי אנשים רוצים לעשות כסף, והקהל הוא הקונה. קח לדוגמה את הטרנד הירוק – החקיקה בישראל בנושא נטולת שיניים (ובעיקר האכיפה), אבל העלאת הנושא לתודעה הציבורית משנה את הדרך שבה חברות מייצרות מוצרים. כן, בהתחלה זה משנה רק שיווק (לצבוע את האוטובסים של אגד בירוק), אבל אחר-כך, גם מצב בפועל (להעביר את האוטובוסים לדלק מזהם פחות).
אני חוזר ואומר – לא דיברתי על שום חוק ושום גוף אוכף, אלא על שינוי נורמות.
אבל זו הנקודה: יש דבר כזה נאו-ליברל.
אני לא מסכימה איתך – לא בקשר לדיון על חברה בריאה וליברליזם כי אין לי מושג בזה, אלא רק לגבי הטענות הספיציפיות בקשר לקולנוע.
כתבת "מהאמונה שהם (הכוכבים) אלו שמביאים צופים". האנשים שמשלמים לכוכבים סכומים כאלה לא עושים זאת על סמך "אמונה", הם משלמים כי זה עובד, כי בכל שנה יוצאים סרטים שוברי קופות שמכניסים סכומים אגדיים (מאות מיליונים!) – וכנראה הם יודעים מה מביא צופים יותר טוב מאיתנו.
אם סרטים עם תסריטיים מופתיים היו מביאים צופים – זה מה שהיינו מקבלים בתור שוברי קופות – אבל זה לא המצב.
במילים אחרות: קולנוע רווחי=קולנוע שיטחי יותר = נשען על כוכבים. אז בתור משקיע שיש לו ביד מיליונים, על מה היית מוציא אותם?
סליחה, אבל על סמך מה את מבססת את זה?
על בסיס זה שזאת השיטה? אני לא מקבל קונצנזוס כדרך הלגיטימית לגילוי אמת, מה גם שהשיטה נוטה להשתנות אחת לעשור (או שניים). זה מה שמקובל לחשוב בתעשיה בימינו, כאן, אבל אני לא מסכים עם ההגיון העומד בבסיס המסקנה הזאת מסיבות שכבר פרסתי כאן.
אגב, גם ברמה האמפירית אני חושב שהמסקנה שכוכבים שווים המון כסף היא מפוקפקת: 'טיטאניק', 'האביר האפל', 'מלחמת הכוכבים', ET, 'ספיידרמן', 'פארק היורה', 'צלילי המוזיקה', 'שר הטבעות', שאני אמשיך?
תוספת קטנה:
אני לא רוצה להיכנס לדיון על מידת הדיוק של הטענה ששחקנים מפורסמים אחראים ישירות למידת ההצלחה של סרטים – אני גם מומחה קטן מאוד לנושא וגם לא ממש מתעניין בדיון הזה כרגע. רק חשוב לי להראות שזו לא עובדה, אלא רק תיאוריה אחת, ולאו דווקא מבוססת במיוחד.
תוספת קטנה:
אז אני כן מקבלת קונצנזוס כדרך לגילוי האמת. החלטות כלכליות (במיוחד כאלה המושפעות מדעת קהל) לרוב נעשות על סמך סקרים, ניתוח השוק, התבססות על מודלים קודמים שהצליחו ממש חקר הקונצנזוס.
ההנחה הבסיסית שלי היא: האנשים שמשקיעים את כל הכסף בכוכבים הם מולטי-מיליונרים ואני לא, אז אני פשוט אאמין לי כשהם אומרים שזו הדרך להיות מיליונר. דיברת על "נקודת המבט שלך", שאתה לא מסכים עם ההגיון הזה, שזה רק תיאוריה לא מבוססת, אבל בתכל'ס *זה עובד*, כוכבי על בד"כ הופכים סרטים לשוברי קופות (הדוגמאות שהבאת מראות שיש עוד דרכים להפוך סרט לשובר קופות זה נכון אבל לא רלוונטי).
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, ועדיין לא ממש מבינה את הטענה שלך..
האם אתה אומר ש:
1. סופרסטארים לא מביאים הרבה כסף ? (ואני אומרת, הם כן זאת עובדה בשטח)
2. גם אם כן, זו לא סיבה מספיק טובה לשלם להם סכומים כאלה. (ואני אומרת, זאת סיבה טובה לדעתי המוגבלת, אבל זה לא דיון שקשור לאתר, אז נסכים שלא להסכים)
אני טוען את הטענה הראשונה.
היא לא מרכזית לדיון שנערך כאן – שהתחיל מהשאלה האם כוכבים גדולים מסייעים לאנשים להנות מסרטים או לא – אבל אין ספק שאם זה היה מוכח וחקוק בסלע שכוכבים גדולים מביאים כסף גדול לא היה מקום לדיון. במלים אחרות, אני אומר שבתכל'ס, זה לא עובד.
הסרטים שהבאתי אינם דוגמאות רנדומליות, הם מרשימת הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים (שתי רשימות, ליתר דיוק: מתואמת ולא מתואמת אינפלציונית). בשתי הרשימות כמעט ואין סרטים עם כוכבים גדולים.
ספרנים הם נגד המדינה, זה ידוע.
אבל, האמת, נדמה לי שבמקרים רבים אין ממש הבדל בין שתי האסכולות הללו (מצד שני, אני לא ממש בקי בפילוסופיה פוליטית).
לא אנרכיסט, מנהיג.
לא הבנתי מה ההבדל בין ליברל לנאו-ליברל
נאו-ליברל גם מציל את ציון?
בכל מקרה, זו אכן סמנטיקה לא מעניינת, ולכן אסתפק בלציין במאמר מוסגר שאני ממש לא אנרכיסט, ובעיני אנרכיזם היא תפיסה ילדותית אפילו יותר מקומוניזם.
אני חושב שדיונים על איכות לפי קריטריונים אובייקטיביים הם שיקוץ. אני מוכן להגיד ממה נהניתי יותר או פחות, אבל לי אישית אין את הכישורים לקבוע מה "איכותי", וגם לו היו לי, זו קביעה חסרת כל טעם, כי באותה נשימה אתה אומר שחווית הצפיה היא מה שמשנה ולא האיכות. בעיני, הנאה מיצירות זה דבר כל כך חמקמק, שזה יומרני ונידון מראש לכשלון להכתיב מה יספק יותר הנאה ליותר אנשים (ואגב, זה גם פסול מוסרית: בעיני עדיף שיצאו שני סרטים, שכל אחד מהם משמח חלק אחר של כלל בני האדם, מאשר שיצאו שניים שמשמחים את אותם יותר אנשים. מקווה שזה היה ברור). אני פשוט מסתכל על השנים החולפות, הסרטים שאני נהניתי מהם הם כל כך שונים אחד מהשני, שלנסות לקטלג אותם לפי חלוקת העוגה התקציבית שלהם זה די אבוד. נהניתי מסרטים דלי תקציב ועתירי תקציב, עם תסריטים טובים או לא קיימים בכלל מעבר לתירוץ קלוש לעלילה, היו סרטים שהוחזקו בשבילי על כוכב אחד (דניאל דיי-לואיס) והיו כאלה שגם תחת עינויים לא אוכל להזכר מי בדיוק שיחק בהם, וכולי. לכן, אני ממש לא רואה סיבה להתערב או להלין על כל חלוקה כזו או אחרת של תקציב הסרט, אני לא חושב שאילו באורח קסם כלשהו היו מכתיבים לכולם הוצאה בעלת "יעילות מקסימלית", הייתי נהנה יותר בממוצע מסרטים.
אני לא אומר שאם למישהו יש השפעה ראוי שתהיה לו השפעה. אני טוען שלא ראוי לנסות להכתיב למי יש או אין השפעה, כי כל התערבות כזו סופה שתביא לתוצאה גרועה יותר מ"אל תתערב". כאן שוב אנחנו נבדלים, כי מבחינתי אין פה בכלל שאלה של מוסר, כמו שהאנלוגיות שאני משתמש בהן כל הזמן מציינות. לא נעשית שום פעולה אקטיבית לקביעת חלוקת המשאבים, אלא כל אחד עושה כמיטב יכולתו להשיג מה שבא לו. כדי לשנות את זה אני צריך עילה, ואני לא מספיק יהיר כדי להאמין שמישהו מסוגל באמת להכריע מי באופן אבסולוטי יותר טוב לתפקיד מסוים, ולא בגלל שעצם הקריטריון של להיות "טוב" בתפקיד הוא סובייקטיבי לחלוטין. ברק אובמה הוא נשיא טוב?
לגבי הנקודה האחרונה, שוב אתה מדבר על עקרונות ולא על מעשים. דעת הקהל יכולה להכתיב מה שרוצה, אבל אין לה נתונים לקבוע. אילו חרדים לא היו יכולים לדעת אילו רשתות פותחות חנויות בשבת, כל הכוח הצרכני שלהם היה כאין וכאפס, כי לא הייתה להם דרך יעילה להפעיל אותו. באופן דומה, אין לך או לאף אחד מושג מה באמת התקציב של סרט מעבר להשערות גסות, ובטח שאין לך מושג איך חילקו אותו ולמי. לכן, שום יוזמה צרכנית בקטע הזה לא תזיז שום דבר.
בשלישית: אני לא מדבר על כללים ותקנות.
אני לא מדבר על פיקוח, אני לא מדבר על מינוי בעלי תפקידים, אני לא מדבר על קביעת קריטריונים מוצקים, אני לא מדבר אפילו על פרסים בפסטיבלים.
אתה אומר שבשם זה שלא ניתן להסכים על קריטריונים אחידים צריך לוותר על קריטריונים בכלל. אני מסרב בתוקף, משתי סיבות. הראשונה היא שאני רוצה שיהיו קריטריונים – אישית שלי, של הטעם של הקבוצות אליהן אני משתייך ושל החברה בכלל. השניה היא שיש קריטריונים גם כיום, ולהעמיד פנים כאילו יש זו טמינה של הראש בחול.
אני לא רוצה *לכפות* קריטריונים, אבל אני כן רוצה שהקונצנזוס הציבורי – או, כמו שאתה מציין נכונה, הקונצנזוסים של הציבורים השונים – לגביהם יהיו נתונים למשא ומתן ציבורי. במלים אחרות, אני עומד על זכותי להתלונן ולנסות להשפיע, על בסיס מה שאני (ואחרים) חושבים שראוי יותר וראוי פחות לעשות בכדי לקדם תועלת גדולה יותר (או נזק מועט יותר) לנו ולאחרים. קביעת קריטריונים היא אולי שיקוץ – אין לי דעה ברורה בנושא – אבל דיון עליהם הוא חיוני. זה מה שאנחנו עושים כאן, דרך אגב.
אם להיות קונקרטי יותר – למרות שכל מה שכתבתי למעלה ישים לחלוטין על תחום הקולנוע – אני לא רוצה שתהיה מועצה מפקחת ממונה לכל אולפן, שתקבע שיותר תקציב צריך להיות מופנה לתסריטאים ופחות לכוכבים. אני *כן* רוצה שיותר תקציב יופנה לתסריטאים ופחות לכוכבים. איך מגשרים בין האחד לבין השני? באמצעות פעולה ציבורית בזירה הציבורית – הודעות ארוכות בעין הדג, למשל. אתה, כמובן, מוזמן להגיד "פחחחחח", אבל ככה, בין השאר, נקבעות אופנות ציבוריות שקובעות מדיניות כלכלית של ארגונים: מאמרי דעות בעיתונים ובאינטרנט, עצומות, הודעות דוא"ל ושיחות בין אנשים שקרובים יותר ופחות לתעשייה.
כדי לשנות את הקריטריונים לחלוקת השפעה ואת הדרכים המקובלות לעשיית סרטים לא צריך עילה מעבר לכך שמה שקורה כרגע לא מוצא חן בעיני (ויש לי נימוקים, אבל לא נחזור על זה), ואני רוצה שזה יהיה אחרת. ההתערבות שאני מבקש היא שאנשים יסכימו איתי ויפעלו כדי שעוד אנשים יסכימו איתם, זה הכל – ואני בהחלט מספיק יהיר בכדי לחשוב שהטעם שלי טוב מספיק בשביל לפעול לכך שיותר מוצרים תרבותיים יקלעו לטעם שלי. דווקא כי מדובר בשוק חופשי, ברור לי שמספיק אנשים ימשכו בכיוונים אחרים, וגם לטעם שלהם יהיה מענה (אמרתי לך מראש שאת כל הדיון הזה אני מנהל מנקודת המבט של השוק החופשי בכל מקרה).
ומה שאמרת לגבי חוסר מידע נע בין לא מובן לי הן מעשית והן עקרונית. ברור שיש לי מידע *כלשהו* לגבי החלוקה התקציבית של סרטים, אחרת כל הדיון הזה לא היה מתנהל. וחוץ מזה, בשביל שוק חופשי צריך מידע כמה שיותר שקוף, לא?
קריטריונים לאיכות זה דיון שכבר נערך פה כמה פעמים
בקצרה: כמו שאמרתי, זה לא בהכרח דבר שמשרת את המטרה שלו. אני אישית נהנה לפעמים מזבל ולפעמים מדברים טובים, אז הקטלוג הזה הוא חסר משמעות מבחינתי, ולא הייתי מנהיג קבוצת לחץ להזיז את העשיה באף כיוון.
עדיין לא הבנתי מה אתה מתכוון לעשות גם אם כולם יסכימו איתך, כי עדיין לא הבנתי מאיפה המידע. אתה מתכוון להכריח אנשים לגלות לכולם מה המשכורת שלהם? זה לא שוק חופשי, זו פגיעה בצנעת הפרט.
למה בקצרה?
גם אני נהנה גם מזבל וגם מסרטי איכות, ובשני המקרים כוכבים גדולים לא תורמים גרם אחד של הנאה.
ואני לא מתכוון לעשות כלום, כי אם כולם יסכימו איתי, המדיניות של האולפנים תשתנה מאליה. ואנחנו כבר יודעים משכורות (ברמות כאלו או אחרות של וודאות), כי אומרים לנו.
אבל זה לא ממש ילך ככה, אתה יודע. אני באמת משתדל להעלות כאן טיעונים רחבים ומבוססים, ואשמח אם תשתדל גם כן.
אז לא בקצרה
קביעת מדדים, באופן כללי, נעשית כדי לעזור לאנשים לקבל החלטות. לכאורה, מדד לאיכות בתחום הסרטים היה אמור להיות מועיל: אם אני רוצה לראות סרט, אבחר בסרט האיכותי ביותר שעוד לא ראיתי, וכך אקבל תמורה מקסימלית לכספי. הבעיה היא שהמטרה שלי כשאני הולך לסרט שונה בכל פעם. אני רוצה לעבור חוויה כלשהי, אבל סוג החוויה שאני מקווה לה תלוי במצב הרוח שלי, ובהתאם לכך אני בוחר את הסרט.
עכשיו, אחת משתיים. או שמודדים "איכות" כפי שמודדים אותה היום, כלומר השיטה השניצקליינית שלפיה (בצורה גסה) סרט איטי ומהורהר עמוס בשוטים מתוחכמים והתייחסות לסרטים חשובים, לעד יהיה יותר איכותי מסרט שכל תכליתו היא להראות פיצוצים ובחורות יפות על המסך הגדול. הגישה הזו הופכת את המדד לחסר טעם למי שאינו שניצקליין בעצמו, שכן אין שום מתאם בין מדד האיכות הזה לבין טיב החוויה שאני מקבל מסרטים, ולו בגלל שהרבה פעמים אני רוצה לראות פיצוצים ובנות יפות על המסך הגדול.
האופציה השניה היא לנסות לדרג איכות בהתאם לז'אנר, כלומר גם לסרטי פיצוצים ובנות לתת איזה מדד שקובע כמה הם טובים ביחס לסרטי פיצוצים ובנות אחרים. הבעיה היא שבכל ז'אנר וז'אנר הפוקוס הוא אחר, ולכן הטיעון המקורי שלך (השקעה בתסריטאים ולא בכוכבים יוצרת סרטים איכותיים יותר) אינו נעזר ממדד כזה. יש סרטים שבהם הכי חשוב להשקיע באפקטים, יש סרטים שבהם הכי חשוב להשקיע בשחקנים, ויש סרטים שבהם הכי חשוב להשקיע בקמפיין פרסום כי את הסרט כבר דבר לא יציל. יתרה מזאת, ריבוי הקולות שזה ידרוש לא יאפשר לעשות שום דבר אופרטיבי עם המדרג, כי גם על קטלוג הז'אנרים אפשר להתווכח (שלושה אנשים הולכים לראות את טרויה: אחד רוצה לראות הרבה קרבות בין אכילס למינוטאורים, אחד רוצה לראות עיבוד מדויק של היצירות של הומרוס ואחת רוצה לראות את התחת של בראד פיט. קשה לספק את שלושתם עם השקעה באותם הדברים).
לכן, בעיני לנסות לדרג איכות באופן מוחלט, אפילו מעבר לשלל הבעיות הפוסט-מודרניסטיות, זו יוזמה שאינה עוזרת לאיש, כשמדובר ביצירות אומנותיות.
וחזרה לקבוצת הלחץ שלך, אני אשמח אם תסביר לי בדיוק איך הלחץ עושה משהו. נניח שהאולפנים יודעים שאנשים רוצים משכורות נמוכות לכוכבים. מיד מתחילים לפרסם "הכוכבים בסרט הזה קיבלו משכורת נורא נמוכה" (נניח. זה בעייתי מאד, אבל, כי אין לכוכבים שום אינטרס שידעו שהם מוכנים לעבוד בזול). איך זה עזר לך? אין לך דרך לדעת אם זו האמת או לא, כי יש אינטרס מובהק לשני הצדדים שאתה מנסה להתערב בעסקיהם להסתיר ממך את האמת. נשמע לי סביר שימצאו להטוטנות מילולית שתשמע כאילו הכוכבים מרוויחים מעט ועדיין יהיה אפשר לסגת ממנה אם האמת תדלוף איכשהו (תוך הפרה חמורה של צנעת הפרט של הכוכבים, כמובן), ועדיין ישלמו המון לכוכבים כי אין להם סיבה לא לעשות את זה. כרגע יש מצב שבו כל הצדדים הרלוונטיים (הכוכבים והאולפנים) מרוצים, והתערבות בו תגרום לצדדים המעורבים למצוא את הדרך הכי פחות מאמצת לנטרל את השפעת ההתערבות.
וכל זה עוד בלי להגיד שאישית בכלל לא מפריע לי מי מרוויח מה ועל מה, וגם לו הייתי כל יודע וכל יכול לא הייתי משנה את הקצאת המשאבים הזו. כאן זה כבר כן עניין אידיאולוגי, אבל, אז בזה לא חייבים לדון.
אבל בדיוק בשביל זה יש טעם:
בשביל שאנשים יתווכחו עליו ויאספו סימנים מסימנים שונים להאם מוצר תרבותי מסוים הולך לקלוע (או קולע) לטעמם. אני לא רואה איך הדיון על אודות הדיוק בתחזיות טעם רלוונטי להקשר שבו אנחנו עוסקים. בהינתן כאוס מוחלט, ולכן חוסר יכולת מוחלט לתחזית, אני עדיין מעדיף פחות מעורבות של שחקנים. בהינתן קריטריונים *כלשהם*, אני מעדיף פחות מעורבות של שחקנים כי אני לא רואה אותם באף אחד מאותם הקריטריונים (בכוח או בפועל). להוציא מקרה התחת של בראד פיט – שכבר ציינתי כיוצא מן הכלל בהודעה הראשונה שלי – הפרסום של שחקנים לא מסייע לי להנות מסרט *בשום* קריטריון.
אגב, יש שתי שגיאות לוגיות קטנות בטיעון שלך: הראשונה היא שלא אמרתי כלום על התועלת של שחקנים לחוויית הצפייה. ברור ששחקנים טובים עוזרים להנות מסרט, אבל בכלל לא ברור ששחקנים טובים הם גם אלו שמרוויחים המון-המון-ימבה כסף. השניה היא שאתה מדלג לקראת הסוף מדיון על טעם לדיון על רווח. זה לא היה דרמטי להוציא את זה שכאן הבאת את הטיעון הראשון בכל הפתיל הזה לכך שראוי ששחקנים ירוויחו הרבה כסף: כי זה מסייע לשיווק של הסרט. אבל אותי לא מעניין השיווק, מעניינת חווית הצפייה.
לגבי קבוצת הלחץ שלי – ובהודעה הקודמת דיברתי על טרנד (או דעת קהל) יותר מאשר קבוצת לחץ – מה זאת אומרת? זה עוזר כי מפיקי סרטים רוצים לעשות כסף. בוודאי שהם יכולים לשקר לי על ימין ועל שמאל, אבל הרבה יותר קל לשנות את המדיניות, ומבחינתם, גם יותר משתלם כלכלית. סליחה, אבל המציאות שאתה מתאר מורכבת, קונספירטיבית ולא ישימה לאורך זמן הרבה יותר מהמציאות שאני מתאר: כשהקהל מבקש משהו, ואלא אם כן זה עולה יותר כסף לתת לו את זה, עדיף לתת לו את זה. אפילו אם זה היה עולה יותר כסף, אם הלחץ גדול מספיק אולי שווה לתת לו את זה – אבל זה באמת תרחיש מסובך יותר. למזלי, הוא פשוט לא רלוונטי כאן.
אם צ'ארלי קאופמן מצליח להפוך להיות שם שמביא אנשים לקולנוע, מפיקים יתנו לצ'ארלי קאופמן יותר כסף לעשות סרטים ולכתוב תסריטים. הם יכולים גם לשקר, להעמיד פנים שקאופמן מעורב בפרויקט שהוא לא נגע בו, להתעלם מהקהל, לא לספר לאף אחד מי כותב תסריטים של סרטים ועוד – אבל קל יותר לתת כסף לקאופמן ולקהל את מה שהוא רוצה.
אני רוצה שכטרנד, שמו של תסריטאי על פוסטר יחשב אמצעי שיווק יעיל יותר – או לפחות כמו – שמו של שחקן או במאי. אני גם רוצה ששמו של שחקן יהיה אמצעי שיווק יעיל פחות. אלו שתי מטרות שונות, נכון, אבל בשניהן מדובר באופנות – ועל אופנות אפשר לנסות ולהשפיע.
אישית, גם לי לא מפריע במיוחד מי מרוויח מה ועל מה. לכן אמרתי שאני לא מדבר על צדק חלוקתי. אבל מפריע לי שהחברה שלנו מקצה לאנשים הלא נכונים יותר מדי כסף. זה הדיון על מריטוקרטיה שהעליתי כאן כמה פעמים, ועוד לא ממש קיבלתי לו תשובה.
לא ''ראוי'' ששחקנים ירוויחו הרבה כסף
גם לא ראוי שירוויחו מעט. לכל הסיטואציה אין נגיעה למוסר.
לגבי המצב שהצגת, אם אבי ביטר בא ונותן קרדיט לצ'ארלי קאופמן על התסריט, צ'ארלי קאופמן יצא ויגיד "לא, זה לא אני, מה פתאום". זה כי אין לו שום אינטרס לשתף כאן פעולה.
לא כן הדבר אם אבי ביטר נותן לצ'ארלי קאופמן ימבה כסף וזה נשאר ביניהם, שכן שניהם יוצאים נשכרים. אלה בדיוק המקומות שבהם נסיון להתערבות חיצונית נועד לכשלון.
ללא ספק אפשר לנסות להשפיע על אופנות. אני פשוט חושב שזה חסר תוחלת. אופנות באות והולכות, אני מאמין ששכר של כוכבים מתישהו ירד בלי שום קשר ללחץ הציבור או לדעתי האישית, בדיוק כמו ששכר ממוצע של מהנדסי תוכנה עולה ויורד. גם זה וגם זה כפוף לכוחות השוק, שאת רצונם מי ישורנו.
קשה לי להגיב על טענה כמו "מקצים לאנשים הלא נכונים מלא כסף" כי זה מרמז שאני יודע מי האנשים הנכונים שמגיע להם הכסף, ואני לא. כל מנגנון וכל קריטריון שאני יכול להעלות על הדעת כדי לנסות כן "לתקן" את חלוקת המשאבים מיד מסתאב והופך להיות יותר גרוע מהמצב הנוכחי, ולכן אני לא חושב שכדאי להתערב. רוצה לומר, אני לא בוחר בקיים אלא פשוט לא מאמין שמצב אחר יכול להתקיים. אילו האמנתי אחרת, הייתי גם צריך להתחיל לנסות לפעול בנוגע לשלילת זכות הבחירה של אנשים שלא חשבו מספיק על הקול שלהם, לדוגמה. אם זאת לא דוגמה מספיק באושה בשבילך, אני יכול לנסות להקצין עוד, אבל אני מקווה שלא צריך.
פעם אחרונה ודי:
לא העליתי טיעון מוסרי אחד, ואין בתרחיש שאני מציג שום נסיון להתערבות חיצונית על ידי שום מוסדות או כללים מפקחים או מחייבים.
למה אתה עונה לי תשובות מן המוכן?
ואת רצונו של השוק אני לא משוריני, אלא אני מנסה להשפיע עליו. *אני* חלק מהשוק, ו*אני* חלק מהרצון שלו. זה בדיוק העניין: ששוק חופשי מניח שחקנים אקטיביים, מיודעים ובעלי אינטרסים, לא כאלו שיושבים וזובחים לאלוהי היד הנעלמה או מולוך הכאוס שאין לחזות אותו.
ואתה מוזמן להקצין כמה שבא לך: כל התיאורטיקנים של ליברליות ושוק חופשי נגדך. הם אומרים – וזה הגיון די משכנע, כי לפחות יש כאן תיאוריה כלשהי – שבהנחה שכל קבוצת אינטרס מושכת לכיוון שלה, טובת הכלל מנצחת. היא לא מנצחת בגלל מושגים של דמוקרטיה בהכרח (הרוב יודע הכי טוב), אלא בגלל שכל קבוצה מתעקשת איפה שחשוב לה ומוותרת איפה שחשוב לה פחות, ולכן כולם, בסך הכל, די מרוצים.
אתה חושב שצריך למנוע מגמדים להופיע בקולנוע, כי הם משחיתים את לב הנוער (הנה, הקצנתי עוד)? לך על זה, תקים קבוצת לחץ ו/או תנסה להשפיע על דעת הקהל. זה כנראה לא יעבוד לך, אבל זה הדבר שכל תומכי השוק החופשי מצפים שתעשה.
אני רוצה פחות כוח לשחקנים – הן בתחום הקולנוע והן מחוץ לו – והנה, אני מנסה לקדם את האג'נדה שלי במסגרת השוק החופשי.
אני חוזר שוב: לרגע (נדמה לי) לא חרגתי מגבולות הדיון הליברלי. אני לא מדבר על מוסר – לא כי אין דיון על מוסר בליברליזם או נאו-ליברליזם (או אפילו אנרכיזם) – אלא כי לא העלנו את הדיון לרמה הזו. בהינתן שהליברלים *צודקים*, אתה טועה.
אז תרשה לי שניה להסביר
אני ממש לא עונה תשובות מהמוכן. מה שכן, בוא תן לי להסביר יותר לעומק מה אני אומר ולמה, כי נראה לי שקצת איבדנו אחד את השני.
ראשית, יישור קו לגבי המילה "ראוי". האופן שבו אני מכיר שמשתמשים בה הוא כך: "ראוי במצב X לעשות Y" = "אדם מוסרי היה עושה Y במצב X". כלומר, זו מילה ששייכת אך ורק לתחום האתיקה. לכן כשאתה כותב שהבאתי טיעון לכך שראוי ששחקנים ירוויחו הרבה, אני מתפלץ, כי זו בכלל לא עמדה שאני מחזיק בה. כמו שאני חוזר ואומר, מה שראוי (= מוסרי) בעיני זה לא להתערב (על ידי חקיקה וכדומה, לא חרם צרכנים שהוא תמיד לגיטימי) בזכות הקניין של אנשים, גם אם לא מרוצים מתוצאותיה.
אז זו נקודה אחת. נקודה שניה, כשאני אומר שאני לא הייתי מחרים סרטים בגלל משכורת של כוכבים, אני לא אומר שזה לא בסדר לעשות את זה. אמרת שאני לא "באמת" ליברל, כי אני לא נותן לקבוצות להתעקש איפה שבא להן. אז רק למען הסר ספק, אין לי שום בעיה עם הגישה שלך, אני אישית לא הייתי נוקט בה אבל שם זה נגמר. הביקורת שיש לי על הגישה שלך היא שלדעתי היא לא ישימה. לדעתך היא כן, וזה גם בסדר.
המשפט "אם כל אחד פועל בכיוון שטוב לו, נוצרת רווחה חברתית" הוא שגוי משני טעמים, ששניהם נוגעים לתורת המשחקים. הדוגמה הפשוטה והקלאסית היא דילמת האסיר, שאני מאמין שלא צריך להרחיב עליה. הטעם השני הוא יותר מורכב וקצת נאנס לתוך הדיון, אז אני אתן רק את השם שלו (Arrow's Impossibility Theorem) ומי שמעוניין יכול לקרוא בוויקי ואין טעם לגרור את הדיון לשם.
אבל, למרות שזה לא מבטיח רווחה חברתית, אני עדיין בעד שכל אחד ימשוך לדעה שלו, כי צריך נימוק חזק מאד לאסור על אנשים לפעול כפי שמתחשק להם, ובמקרה הזה אין כזה.
עכשיו, לגופו המקורי של העניין המקורי. אם אני מבין נכון, הבעיה שלך עם משכורות עתק של כוכבים היא שבעיניך אין קורלציה בין התרומה של הכוכב להנאה שלך, לבין המשכורת שהוא מקבל (ולעומת זאת, אתה מאמין שיש קורלציה בין המשכורת שמקבל התסריטאי, לדוגמה, להנאה שלך). לכן, אתה שואף להשקעה גבוהה בתסריטאים (נניח) על חשבון הכוכבים. מה שניסיתי להגיד בפוסט האיכות הארכני שלי, הוא שלו הצלחת ותמיד היו נותנים משכורות עתק לתסריטאים (לצורך העניין) הייתה לי בעיה רצינית אילו רציתי לראות סרט כמו "מבוקש", נניח. לא שהמשכורות האדירות שכוכביו קיבלו (אולי) הם מה שעשו את הסרט בשבילי, אבל זה בעליל לא סרט שהיה יוצא אילו שכרו גם תסריטאי. זו, בעצם, הסיבה שאני לא מנסה לנצל את זכותי הלגיטימית לנסות להכתיב את ההחלטות שמקבלים מנהלי האולפנים: אני נוקט בגישה עדינה יותר, שלפיה אני רואה סרט אם נראה לי שהתוצר המוגמר הוא "טוב", בלי קשר לאיכות קבלת ההחלטות של יוצריו (ולכן, בעקיפין, גיוון גדול ככל האפשר משרת אותי היטב). התקווה שלי היא שעם הזמן סרטים ילכו ויזוקקו לאותו "טוב", ותאוות הבצע של ראשי האולפנים תוביל לכך שיקצו מינימום משאבים (ובפרט, משכורות כוכבים) עבור יצירת סרטים שבעיני הם טובים.
עוד נקודונת קטנה, אני כן בוחר סרטים במידה מסוימת לפי הכוכבים. הדוגמה שעלתה לי לראש היא ג'ט לי, שיש דוגמאות לסרטים שהוא סירב להשתתף בהם בגלל שלא שילמו לו מספיק לדעתו (מטריקס רילודד), ואני כן בוחר סרטים במידה מסוימת לפי הופעתו בהם. כלומר, יש לו ערך כלכלי מסוים מעצם היותו הוא, ולכן במידה מסוימת הוא כן מצדיק שכר *כלשהו*, לראשי האולפנים.
תודה לך.
על הפירוט ועל זה שעכשיו ברור על מה הוויכוח: על דרכי היישום והאם הן אפשריות. ובכן, ברשותך, בוא נשאיר את זה כנושא פתוח – אני לא מבין (ולא כל-כך מתעניין) בשווקים ובכלכלה. אתה מקבל את זה שזכותי לנסות להשפיע, אבל טוען שזה לא יעזור. זה מספיק טוב בשבילי.
אבל שוב תודה.
לעניין המקורי עצמו: אני מבין את התקווה שלך, אבל רוצה להיות צד אקטיבי בהבאה לכיוון הטוב. אני לא מתיימר לדעת את כל הרכיבים להנאה מכל מגוון הז'אנרים – אפילו לא לגבי עצמי – אבל במחשבה על הנושא, מידת *הפרסום* של השחקנים היא פשוט לא פקטור בשום מקרה (להוציא אחד: עוררות מינית). לא מי השחקנים, אלא כמה הם מפורסמים. לכן את הקריטריון הזה הייתי שמח לבטל בכל מקרה, ושמח במיוחד לבטל לאור העוצמה הלא-פרופורציונלית המוקצה לו.
זה היה הטיעון שלי מראש: שכמות הכסף שכוכבים מקבלים מניחה תרומה משמעותית של הפרסום שלהם להנאה מסרטים, ואני לא מוצא שום תרומה שכזו. בהינתן שאלו המסקנות, אני רוצה לפעול לשינוי המצב.
אגב, גם דיברתי על הכוח הלא-פרופורציונלי שכוכבים מקבלים בתחומים חברתיים אחרים, אבל האמת, אפילו אותי הדיון הזה מתחיל להתיש, אז נעצור כאן.
אני חושש שהמצב הוא טיפה יותר ציני
לא נראה לי שנעשית הנחה שפרסום -> הנאה, אלא שפרסום מוכר כרטיסים, ובכך ההשקעה (במשכורת כוכב) מחזירה את עצמה (בהכנסות מהסרט). גם עלי זה עובד, כאמור: יותר סביר שאראה סרט מכות עם ג'ט לי מאשר עם אדם שלא שמעתי עליו מעולם, ועד שהוא שחק אותי למוות עם קיטונות של זבל, תעדפתי סרטים שהופיע בהם מורגן פרימן. זה חלקית רציונלי (מי שיכול להרשות לעצמו לבחור באילו סרטים להופיע, כנראה שסרטים שהוא מופיע בהם הם טובים) וחלקית לא (ממש נהניתי מסרט אחר איתו, אולי גם הפעם זה יעבוד).
אני מודע לכך שהמצב הוא טיפה יותר ציני
זאת, בערך, הנקודה כולה.
אוקיי, אז אתה מחרים סרטים בגלל שיש בהם כוכבים מפורסמים?
זו ההתנהגות היחידה שאני יכול להעלות על הדעת כדי לתת תמריץ לאולפנים בכיוון שאתה רוצה שיזוזו (וזה, אגב, קצת לא הוגן לשחקנים שבעוונותיהם הם גם מפורסמים וגם טובים).
אני לא מחרים סרטים.
אני מדבר על זה באינטרנט. אבל כן, החרמה גם היא טכניקה לגיטימית. אגב, יתכן שיש גם כוכבים שמרוויחים הון עתק והם שחקנים טובים, אבל
1) אם זה היה הכלל, ולא היוצא מן הכלל, לא בטוח שהייתי מעורר את העניין הזה בכל מקרה
2) אני לא יכול לחשוב על אף מקרה אחד כזה באופן ספציפי.
לגבי 2, לפני ההסתייגויות שיעלו כאן, אני יכול לחשוב על כמה כוכבים שמרוויחים סכומי עתק שהם שחקנים לא-רעים, אבל אפילו לא על אחד שאין כמה וכמה שחקנים טובים ממנו (לדעתי, לדעתי).
לפי פורבס
וויל סמית' הוא השחקן הכי מתוגמל כרגע.
ראית את אני אגדה, או את המרדף אחרי האושר? כי אם כן, לא ברור לי איך אפשר להגיד עליו שהוא לא שחקן מצוין.
השני ברשימה הוא ג'וני דפ.
באמת? לא, בשיא הרצינות שאתה חושב שהוא לא נמצא במקום גבוה בין רשימת השחקנים הטובים והמגוונים ביותר בהיסטוריה הקולנועית?
ליאו דיקפריו – עוד שחקן מצוין (הטייס, השתולים, מה עובר על גילברט?) וגם הוא מבין היותר מתוגמלים.
ואצל הנשים?
ובכן, ריס ווית'רספון וויתרה על הכתר לטובת אנג'לינה, שהיא שחקנית יותר טובה בכל מקרה, אבל שתיהן נהדרות.
אצל הנשים זה יותר בעייתי, כי בגדול- אלה שנחשבות להכי יפות הן גם אלה שעושות יותר כסף.
בראד פיט לא בשלישייה?
מעניין. חשבתי שהוא וג'וני דפ הם שני השחקנים שמביאים הכי הרבה צופים בארץ.
תשימו לב שיש רק מספר של מצומצם של במאים בארץ שמשיחות ברחוב ניתן למוע שמם: "ראית את החדש של טרנטינ/סקורסזה/ספילברג?
אבל חוץ משלושתם אף אחד לא משתמש בשם הבמאי.
יותר סיכוי שתשמעו:"ראית את החדש של ג'וני דפ/בראד פיט?
ולכן אני חושב ששחקנים ריאויים לכל דולר שהם מרוויחים.
אם לא ברור לך, מה הטעם להגיד?
ובכל זאת, כי אני לא יודע לשתוק:
מבין שלושת אלו, היחידי שאני חושב שהוא שחקן טוב שגם מתאמץ הוא סמית'. ג'וני דפ הוא over-rated בעיני, ואנג'לינה לא עשתה שום דבר מעניין, ובכן, פחות או יותר מאז ומעולם (עם יוצא מהכלל אחד, אולי). את דיקפריו אני ממש לא אוהב.
אבל הבעיה המרכזית היא שכל אחד מאלו לא היה מדורג אצלי אפילו בעשיריה הפותחת של השחקנים / שחקניות (חלוקה מוזרה בכל מקרה), וכנראה גם לא בעשיריה השניה.
אבל אצל רוב המיינסטרים כן.
כמות האנשים שחושבת שג'וני דפ השחקן הטוב בעולם גדולה מאלה שחושבים שדניאל דיי לואיס השחקן הטוב בעולם.
זו לא הנקודה.
ג'וני דפ הוא שחקן לא רע, בסך הכל. אבל אין שום סיבה ביקום שהוא יקבל פי אלף (או קצת יותר) לסרט מכריס קופר: זה לא גורם לסרט להיות מהנה יותר, ולא ממש משנה באיזה סרט מדובר.
יש סיבה אחת
הוא מביא יותר קהל. לכן לבעלי אולפנים יש יותר אינטרס ללהק אותו מאשר את קופר.
אבל זה כבר פותח דיון אחר על פופולאריות ועל מה מכתיב מה ומה בא קודם ואני לא רוצה להיכנס לזה.
ג'וני דפ מאוד התאמץ
עכשיו הוא בעיקר קוטף את פירות המאמץ ההוא, אבל הוא עבד מאוד קשה בשביל להיות איפה שהוא היום, והוא מקפיד לעשות רק סרטים שיאתגרו אותו, ועל זה מגיע לו קודוס.
את החלוקה בין גברים לנשים לא עשיתי אני – ככה זה בעולם השוביניסטי שלנו – נשים מרוויחות פחות. אז גם אם ברשימה שלך יש הרבה נשים שממוקמות מעל גברים בכמות הכישרון שלהן – הן עדיין ירוויחו פחות.
שנית – וחשוב יותר – אתה סבור ששחקנים צריכים להרוויח לפי רשימת "את מי אדם אוהב"? לא, כי חשבתי שאנחנו מדברים על כישרון בצורה אובייקטיווית. אוהב או לא אוהב – דיקפריו שחקן מצוין. גם אני לא מאוד מחבבת אותו, אבל הנה, הוא ממש טוב.
כריס קופר לא מרגש אותי בכלל. ברשימה שלי בכלל מככבים כמה אנשים שלא שמעת עליהם ואולי לא תשמע לעולם. זה הוגן? לא. וזה גם חבל. העולם מפסיד כמה שחקנים ממש מדהימים.
והנקודה שלך היא...?
שברשימת השחקנים המרוויחים ביותר יש גם כמה שחקנים טובים? בסדר. אבל הנקודה שלי היא שכמות הכסף שכוכב מרוויח ממש לא מעידה על מידת הכשרון שלו, דהינו, שרשימת עשרת השחקנים המוכשרים ביותר *אף פעם* לא חופפת לרשימת עשרת השחקנים המרוויחים ביותר – ואפילו לא מתקרבת אליה.
לגבי ההערה על שחקנים האהובים על אדם, ובכן, כן, אני בהחלט פתוח להצעות.
ובכן, אם ירצה השם
והעסקה שאני עובדת עליה כרגע תצא לפועל, והסרט ייצא טוב כמו שאני חושבת שהוא יכול לצאת, והוא יזכה להיות מופץ בבתי קולנוע (נא להחזיק אצבעות. מדובר במותחן על גבול האימה שמונע על ידי עלילה ודמויות וכתוב ממש טוב. ולא, זה לא נכתב על ידי) אז אתה תזכה לראות את אחד השחקנים האלה. ואני ממש מקווה שזה יקרה. הוא פשוט אליל.
בכל מקרה – ברור שהרשימה לא חופפת, אבל כן יש בה חפיפות, והרבה מהשחקנים הרווחיים ביותר הם גם כמה מהטובים ביותר. פחות המקרה לגבי בחורות – אבל שוב, השוביניזם הזה.
ובשביל למנוע כפילויות – אני אתך. מה שמתסיס באמת הוא שאם כל הכסף הזה לא היה הולך לכוכבים אז הוא גם לא היה משולם לאנשים האחרים שעובדים כל כך קשה. הרי היית יכול לחשוב שלו חסכו מיליון אחד מתוך ה-12 שאנג'י קיבלה על סולט היו יכולים – אני לא יודעת – אולי להאכיל אותנו, 600 הניצבים – בלפחות ארוחת צהריים על ימי עבודה של 15 שעות. אבל, לא. לצערנו, גם לו חסכו את המיליון הזה לא היו מאכילים את הניצבים, אלמלא אנג'י היתה מתעקשת על זה. ולמה לה? יום העבודה שלה נמשך בדיוק שעתיים. מה אכפת לה אם הניצבים אוכלים על חשבונם?
צר לי, אבל באמת מה אכפת לה?
לפעמים אני ממש לא מבין איך ראש של אנשים עובד. אם 15 שעות עבודה ביום בלי ארוחת צהריים זה משהו שלא מדבר אלייך, אז אל תלכי להיות ניצבת. זו ממש לא עבודת "אין ברירה", אלא (ותקני אותי אם אני טועה) עבודה שאנשים עושים מתוך תקווה שאולי יום אחד הם יהיו אנג'י והם ירוויחו את ה12 מליון המיותרים שהיא מקבלת. אם הסיכוי הזה לא שווה לך את זה, אני בטוח שאפשר למצוא עבודות יותר טובות. בכל מקרה, אני לא מבין למה לגרור את אנג'י לזה.
תתפלא לשמוע אבל אתה טועה
קודם כל, בדרך כלל מאכילים ניצבים. זה היה פשוט ביזיון ולא ברור איך הם הצליחו להתחמק מזה על הסט של סולט.
שנית, מרבית הניצבים הם אנשים שזה המקצוע שלהם. בשאיפה, הם מצליחים להיכנס לאיגוד השחקנים ואז על 15 שעות עבודה הם מקבלים די הרבה כסף ועוד הטבות. אבל הם לא שואפים לצאת ממקצוע של ניצב. טוב להם ככה.
במקרה של סולט, הרבה ניצבים היו פשוט אנשים שהיה להם קשה לגמור את החודש או פוטרו מהעבודה ושמצב המשק הכלכלי גרר אותם לחפש הכנסה נוספת.
ומה אכפת לאנג'י?
לא יודעת. אולי כל הרוח והצלצולים שלה על שגרירות רצון טוב של האו"ם, וזכויות אדם, וכל מיני זוטות כאלה שהיא מפרסמת בראש חוצות כראש מעייניה. אולי זה.
כי זה לא משנה מה שלח אותך לעבודה כזו או אחרת – יש דרכים להתנהג לבני אדם שהן פשוט לא התנהגות נאותה.
למשל, להעביד אנשים 15 שעות על שכר נמוך ממינימום ולא להאכיל אותם.
אז עוד שאלה קטנה במטותא
הניצבים ואנג'י לא עובדים עבור אותו מעסיק? אני פשוט לא מבין את הכריכה שלה בתלונה על זה שהעסיקו אנשים 15 שעות בלי להאכיל אותם. היה לה תפקיד שהוא לא "שחקנית" בהפקה?
בטח אותו מעסיק
אבל אנג'י קיבלה על עצמה תואר שגרירת רצון טוב או משהו כזה מהאו"ם, ותפקידה בכל אשר תלך הוא לדאוג לשלום עולמי, שוויון בין בני אדם ועולם טוב יותר. אז קצת צבוע מצדה להתעניין רק במדינות נחשלות אם יש צלמים בסביבה ואנשי יחסי ציבור, ולהעלים עין מזה שמתחת לאף שלה העסיקו אנשים בתנאים דומים לאלה שבהם נהגו להעסיק בסווט-שופס – ואולי עדיין.
(ולפני שאתם קופצים, אז מעבר לזה שהגענו לסט בין חמש וחצי בבוקר לשש וחצי בבוקר ושוחררנו רק בין שמונה לעשר וחצי בערב, ומעבר לזה שלא האכילו אותנו למעט ארוחת בוקר, עמדנו הרבה שעות בקור די עז, לא לבושים מספיק טוב – כי הסצינה היתה אמורה להיות סצינת פנים, אז לא ממש היו מעילים או ג'קטים של ממש. בקיצור – באמת תנאים מעפנים, ואלמלא התמזל מזלי להיות אחת מתוך העשרים שנבחרו באקראי למלא גלריה שבה הוצבה דמותו של לייב שרייבר, וכתוצאה מכך להישאר 3 שעות אחרי כולם תוך עבודה די צמודה עם הבמאי, ומעצב האפקטים המיוחדים והצלם הראשי – בחיי שהייתי מרביצה למישהו. וכל זה בעבור מה? בערך שמונים דולר ליום. בניו יורק. מקום שבו ארוחת צהריים זולה לאללה עולה בערך 10 דולר ועלות המחייה היא מטורפת)
אני חושב שאני יודע מה הנחה אותה
אבל ראשית טיפ: בצ'יינטאון אפשר לקבל הר אורז מנוקד בחיה החביבה עלייך (או בטופו, אם את לא חובבת חיות) ולקבל עודף משטר של חמש. מחזיק בכיף יום שלם.
ולגופו של עניין, אני חושב שמה שאולי מנחה אותה (מעבר לתאוות פרסום וללב רע) הוא העובדה שמי שנולד במדינת עולם שלישי, נכפו עליו הרעב והעוני, בעוד מי שבוחר לעבוד כניצב בקור וברעב, יכול להגיד "פאק איט, אני מתפטר" ותוך עשר דקות להיות על הסאבווי בדרכו לארוחה חמה בצ'יינטאון. לכן, אנשים נוטים להפנות את המאמצים שלהם לעזור לאלה שאין להם אלטרנטיבה קלה כזו.
אח, הילדים של היום
או בכלל, הילדים שנולדו למשפחה נורמלית, פלוס מינוס. אין לכם מושג קלוש מה אתם סחים.
עמדת פעם בסכנה של לאבד את הגג מעל הראש שלך? היית פעם נתון לחסדם של אחרים בשביל שיהיה לך מקום לישון ולהתקלח? הגעת פעם למצב שלא היה לך כסף לאוכל וגם חמישה דולר היו הוצאה גדולה מדי?
אז מה אתה פותח את הפה שלך ומקשקש על מדינות נחשלות לעומת מדינות נאורות, ואיך כל מי שנולד במדינה נאורה תמיד יש לו את הברירה להגיד "פאק איט, אני מתפטר"? מה נותן לך את היומרה לחשוב שאתה יודע מה אתה מדבר?
גם במדינות נאורות כמו ישראל וארה"ב יש אנשים שרעבים ללחם. אנשים שאין להם הפריבילגיה להגיד למעסיק "לך תזדיין. 15 שעות ולעמוד בקור או בשמש ובלי אוכל? הצחקת אותי" וללכת. או להגיד "טוב, בשעה הפסקה שלי אני אקח סאבוויי לצ'יינה טאון (2 דולר) ועוד אחד חזרה (עוד שני דולר) וכך יהיה לי אורז שיספיק לי לכל היום, ובזבזתי רק… הממ, 9 דולר. זה מתאזן."
מה שאגב, אני לא סגורה מתי בפעם האחרונה קנית בצ"ינה טאון אורז שהספיק ליום שלם עם תוספות טופו או בשר בפחות מחמישה דולר, אבל בקטנה.
בקיצור, בכל מקום, בין אם זו מדינת עולם שלישי או מדינה מתקדמת לאדם יש היכולת לעצב את הגורל שלו – אבל רק עד גבול מסוים, ואם אתה מכריז על עצמך מושיע האנושות, לא לעניין לעשות איפא ואיפא בין אנשים לפי צבע עור או מיקום גאוגרפי.
או בקצרה - עניי עירך....
...יכולים ללכת לעזאזל?
כנראה אני יותר מדי שנים בחו''ל.
לא הבנתי, ומוחי העייף לא מצליח לסיים את הפתגם.
אם הבנתי נכון:
חצי המלאך התכוון לאמירה "עניי עירך קודמים", והקומבינטור הקטן השתמש בה לפרודיה על טיעון 'באפריקה אנשים רעבים'.
תודה
לא הבנתי למה את עושה הנחות לגבי העבר שלי
וצר לי, יקח הרבה מאד כדי לשכנע אותי שיש אדם שבאמת לא מסוגל לדאוג לעצמו באמצעות עבודת שכר מינימום והסתפקות במועט. ופה (או אחרי התגובה הבאה שלך, שתגיד לי שוב כמה נולדתי עם כפית כסף בפה, מתוך הנחה גורפת שמי שלא מסכים איתך עושה את זה מתוך בורות ולא מתוך דעה כנה שונה), נעצור את תחרות סיפורי המסכנות.
אם אתה באמת רוצה לדעת איך שכר מינימום והסתפקות במועט לא מספיקים
לאנשים כדי לדאוג לעצמם בארה"ב, קרא את הספר 'כלכלה בגרוש' של ברברה איינרייך.
אם אין לך זמן לקרוא, אני יכול לספק לך את השורה התחתונה: נכון לארה"ב של תחילת המאה ה-21, שכר המינימום לא מגיע לרמה שתספק את הצרכים הבסיסיים לעובדי צווארון כחול, לפחות במקצועות "הפשוטים" ביותר (ניקיון, מלצרות, סיעוד), גם כשעובדים כמו חמורים.
איך האנשים האלה בכל זאת חיים? הם אוכלים בעיקר אוכל לא בריא שהוא זול; חיים בתנאים הרבה פחות טובים (בקרוואנים ולעיתים בתנאים של חצי-חסרי-בית); ולא הולכים לרופא עד שהם לא סובלים ממשהו חמור מאוד. כלומר – הם חיים פחות, והחיים שלהם הרבה יותר קשים.
בלי דיוני אוף טופיק, בבקשה.
אם אפשר לקשר את זה לקולנוע – כמו שמיקה עשתה, למשל – מצוין. אחרת, לא כאן.
קראתי את הספר הזה, הוא קשקוש
בקליפת אגוז, הכותבת מתלוננת על עבודות בגלל שהן קשות פיזית, היא חושבת שאי אפשר למצוא דירה בפחות מ700 דולר לחודש, היא מתפטרת מעבודות בגלל שלא מדברים אליה יפה ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. המסקנה שלי מהספר היא שאם אתה עובד צווארון לבן מפונק שדורש תנאים של עבודות שהיצע העובדים בהן דל, בעבודות שהיצע העובדים בהן רחב, אתה תהיה לא תחרותי ותתקשה לפרנס את עצמך. כמו כן, הספר סובל מחוסר רלוונטיות לישראל, שבה יש מערכת בריאות ציבורית סבירה בהחלט.
אני לא עושה הנחות ולא אמרתי ''כפית כסף''
זה נקרא "להסיק מסקנות". בן אדם שחושב שהוא יכול תמיד לקום ולהגיד למעסיק פוטנציאלי "לך תזדיין" וללכת, clearly מעולם לא עמד במצבים קשים כמו איבוד הבית שלו, מחסור בכסף לאוכל, רעב.
לא עניין של "סיפורי מסכנות", פשוט עובדה בשטח.
וזה מהפה של בחורה שלא רק עמדה במצבים האלה – גם ממש קשה לה לרסן את עצמה ולא להגיד לאנשים שילכו להזדיין, אבל ככה לא מתנהגים – גם כשהמצב דוחק. ובכל זאת, כשהבחירה היתה בין לרדת לזנות לבין לעבוד 6 שעות בשביל 20 דולר, ארוחת צהריים והטרדות מיניות "בקטנה" מצד החברים השיכורים של הבוס – ספגתי את זה לתקופה לא קצרה.
ואם כבר מדברים על הנחת הנחות, זה היית אתה שהניח שכל מי שעובד כניצב עושה את זה כי הוא חולם יום אחד לקבל מיליוני דולרים ולהתעלם מהניצבים, ואם זו לא הנחה יומרנית וגורפת – אז אני לא יודעת מה כן.
לא יצא לי לנצב הרבה בחיי. למעשה, זו היתה הפעם הרשמית הראשונה שלי. אבל רצה הגורל וזה היה על סט שבו היו 600 ניצבים. להגיד לך שעם כולם יצא לי לדבר? לא. אבל עם הרבה מאוד מהם כן. אני בן אדם סקרן שכזה.
אחוז מפתיע בגדלותו מהאנשים שעובדים כניצבים עושים את זה כקריירה. כאמור, אם אתה שייך לאיגוד אז אפילו כניצב חייבים לתת לך הפסקות וארוחות ולשלם לך שעות נוספות ולשלם לך עמלה על כל פריט לבוש שהבאת, או אם לבד התאפרת וכאלה. מטורף. כשאנחנו עשינו 85 דולר, קרוב למאה חברי סאג עשו באותו הזמן 300. והחזירו להם כסף על ארוחת צהריים, והיתה להם גישה לעגלת שרות עם קפה ומיצים וחטיפים לאורך כל שעות ההסרטה. איזה הבדל.
אבל הנקודה שאתה מפספס פה בעקביות היא שלא תמיד משנה מה הצידוקים שאתה נותן לעצמך למה אתה מוכן לעבוד בתת תנאים. אלה הצידוקים שאתה נותן לעצמך כדי להרגיש יותר טוב לגבי דברים.
בשורה התחתונה, מי שמנצל אנשים ומעביד אותם בתת תנאים, בין אם הוא מנצל את הצורך שלהם להכניס לכיסם עוד קצת כסף – לא משנה כמה, רק יותר ממה שהיה שם קודם – או כי הוא מנצל את רצונם להפוך לכוכבים גדולים – אחת דינו. הוא נצלן, וזה מזעזע שהוא יכול לצאת מזה בסדר, במיוחד בעינים של הדיוט כמוך, שמניח שיש אנשים שמותר לנצל ולהתייחס אליהם כתת-אדם. אאל"ט, זה מאוד לא רחוק מגזענות, רק כזו שאינה מבוססת על גזע דווקא, אלא על מאפיינים אחרים.
נא לשמור על שפה מאופקת.
זה בסדר להישמע זועם, אבל לכתוב "במיוחד בעינים של הדיוט כמוך, שמניח שיש אנשים שמותר לנצל ולהתייחס אליהם כתת-אדם" מניח כמה הנחות אכזריות מאוד על בן שיחך, וגם תוקף אותו ברמה האישית.
אבל תודה שהשארת את זה און טופיק לאורך רוב ההודעה.
הדיוט - שאינו מומחה לנושא ספציפי זה או אחר
בכל מה שקשור לענייני עבודה בתחום הקולנוע בכלל, ועבודת ניצבות בפרט – מרבית באי האתר הזה הנם הדיוטים, וזה בסדר. קשה להתמצא בנושא שאינו קרוב אליך ואינו נחלת הכלל.
זה לא אומר שהם כסילים, כי – שוב – למלים יש משמעות. ותודה לאל, זה מדיום כתוב כך שאי אפשר להתבלבל ולחשוב שהתכוונתי למשהו אחר, שהוא מילת גנאי. אגב, בניגוד ל"בור", הדיוט מתייחס רק לתחום ספציפי ולא למשהו כללי, כך שכל אחד ואחד מבני האדם על פני הפלנטה הזו הוא הדיוט גמור באינספור תחומים, ויהיה משכיל ואינטליגנט ככל שיהיה.
שנית, אנטרקס התחיל את הדיון בטענה שזה בסדר לנצל אנשים שרוצים לעבוד בתעשיית הקולנוע ולהעסיק אותם בתת תנאים, כי זו בחירה שלהם, בניגוד לחלכאי ונדכאי מדינות העולם השלישי, להם אין ברירה אלא לעבוד במפעלי-זיעה. אין דרך אחרת להבין את זה מאשר "מותר לנצל אנשים שיש להם בחירה חופשית" (ולו למראית עין). מכאן שלהגיד שבעיניו יש אנשים שמותר לנצל זו לא הנחת הנחות, כי אם התבססות על דברים מפורשים שהוא כתב.
אני יודע מה זה הדיוט.
בקריאה ראשונה, היה נדמה לי שהלהט הרטורי שלך מתכוון למשמעות עם הא', למרות שכתבת עם ה' – אבל הפרשנות שלך כאן בהחלט מסתדרת עם מה שכתבת קודם.
אני חוזר בי ומתנצל.
אה, גם אני מתנצלת.
אני לפעמים שוכחת שהלהט שמאפיין אותי ואת דבריי גורם לעתים לאנשים לחשוב שאני (לפחות ברגע נתון) נתונה בסערת רוחות וחמומת רוח בו זמנית, וכיוון שכך, שייתכן ושגיתי והתכוונתי למילה שמתחילה בא' ולא למילה שכתבתי.
ואני רוצה גם לציין שזו לא אשמתו של אנטרקס שהסיאה שלי גדושה בנושא של אנשים שנסיבות החיים הנורמליות שלהם מקשות עליהם להבין את ההבדל בין "אין לי כסף" ל"אין לי כסף לאוכל, כי את המעט שיש לי אני צריך לשמור בשביל לשלם שכר דירה, חשמל ומים".
לא כי זו אשמתו של מישהו שלפלוני/אלמוני חסר כסף ברגע נתון, אלא מהמקום של אנשים שנסיבות חייהם נורמליות מסרבים לקבל שאולי יש מציאות שונה ממה שהם מכירים.
מה שמזכיר לי וויכוח שהיה לי עם חברה לא מזמן, בנוגע לסדרת הטלויזיה "מרקו", אבל לשם הרלוונטיות – כל יצירה קולנועית אחרת שעוסקת בחייהם של אנשים בתקופת השפל הכלכלי הגדול.
"אמא שעוזבת את הילד שלה זה מטומטם ולא הגיוני בעליל" – כך החברה שלי.
"היא היתה צריכה ללכת למצוא עבודה, אחרת לא יהיה לילד שלה אוכל." הסברתי.
"מי ישמע, "עבודה". נסעה לנקות בתים בארגנטינה"
"באותו הזמן, זו העבודה היחידה שהיתה זמינה." ניסיתי.
"יאללה גם כן. ובכלל, גם האבא וגם האח שלו עבדו." נחרה חברתי בבוז.
"אבל בשכר לא הגיוני!" נזעקתי. "מה ששניהם עשו יחד לא הספיק לכלכל את המשפחה בת ארבע הנפשות שלהם"
"תמיד אפשר לחיות על לחם ומרגרינה." השיבה החברה, נרגזת.
"כן, אבל אם יש לך משכורת כל כך קטנה שהיא מותירה לך לקנות לחם ומרגרינה שמספיקים רק לשני אנשים ויש לך בית עם ארבעה?"
"אין דבר כזה. אני עברתי תקופות של עוני קשה, שאלמלא המשפחה שלי – לא היינו שורדים. תמיד יש דרך." היא הודיעה נחרצות.
"אבל בכל המדינה אז לא היה אוכל. אנשים מכרו את הילדות והנשים שלהן לחיילים אמריקאים בשביל להאכיל את המשפחה שלהם שבוע. וחוץ מזה, המשפחה של מרקו כן מצאה דרך: האמא הלכה לנקות בתים בארגנטינה."
בקיצור, מה שמפריע לי היא ההרגשה הזו של אנשים שאמות המוסר שלהם בהכרח נכונות ותקפות לגבי כל האנשים האחרים באשר הם. ויותר נקודתית – ההנחה שזה בסדר לנצל אנשים אם נדמה שיש להם ברירה חופשית להיות מנוצלים או לא.
הדיוטות*
לא הדיוטים.
תודה
להסקת המסקנות שלך יש עוד כמה שמות:
הנחת המבוקש, לדוגמה, או חשיבה סטריאוטיפית. משותף להן שבעצם אי אפשר לערער את האמונה שלך בצדקתך המוחלטת, כי את מראש מניחה שדוגמאות שאינן מסתדרות עם נסיון החיים שלך הן פגומות באיזו דרך אינהרנטית, ששוללת את התוקף שלהן. זה הגיון מעגלי בצורתו הפשוטה ביותר.
מה שכן, בתחרות שירי הדכאון שלנו אני חושב שאבדה הנקודה הבסיסית שניסיתי להעביר, אז אני אנסה שוב: ניצב אינה עבודת "אין ברירה". אנשים שיכולים לעבוד בניצבות יכולים גם (לדוגמה) לשטוף כלים במסעדה, לנקות בתים, לעבוד בסבלות או על פס ייצור, ועוד כהנה עבודות שהן לא נעימות, אבל את המינימום (לפחות) מרוויחים בהן. לכן, אני שולל באופן גורף את הרעיון שאנשים תלויים בניצבות לפרנסתם, בניגוד לאנשים במדינות נחשלות, שם אין מפעלים שאפשר לעבוד בפסי הייצור שלהם, אין מסעדות שצריכות שישטפו את הכלים בהן, אין מספיק אנשים שמרשים לעצמם לשכור אדם שינקה להם את הבית, וכיו"ב. לכן, לו אני אנג'לינה ג'ולי, הייתי מתייחס בדיוק באותו אופן לניצבים למרות היותי שגריר של רצון טוב, כי להם שמורה האופציה.
שלישית, הפסקה האחרונה שלך גובלת בחוסר קוהרנטיות. ברגע שמישהו אומר "גזענות שלא מסתמכת על גזע", הוא בעצם לא אמר דבר. כל מה שפסול בגזענות הוא השלילה הגורפת של אנשים על סמך מאפיינים שהם א' מחוץ לשליטתם וב' אינם מנבאים את מה שהדובר טוען שינבאו (שכן הטענה "האתיופים הם כהי עור" אינה גזענית, אני מאמין). כשאני אומר "אנשים ששמורות להן אופציות והם בוחרים באחת רעה ואז מתלוננים על הבחירה שלהם, הם מפונקים" אני מעביר שיפוט על בחירות של אנשים, שהם כן שולטים בהן וכן רלוונטיות לטענה שלי לגבי האופי של אותם אנשים. זה עושה אותי אכזר, דורסני וחסר חמלה, אולי, אבל לא גזען.
לסיכום, שתי שאלות:
א) האם באמת מעסיקים ניצבים ששייכים לאיגוד? (כלכלית, נראה שההחלטה הנכונה היא תמיד להעסיק רק ניצבים שלא התאגדו, כל עוד יש היצע של כאלה)
ב) מה זה בעצם "נצלן" בעולם שלך? תמיד מפחידות אותי הגדרות שיכולות להוציא אותי רע, ונראה לי שבעולם שלך, אם אני מציע למישהו שכר ידוע מראש על עבודה שתכולתה ידועה מראש, והוא מסכים למרות ששמורות לו אלטרנטיבות, אני עדיין יכול לצאת נצלן, אז אני תוהה מה אני יכול לעשות כדי לצאת בסדר בעינייך במצב כזה.
אה, ובמאמר מוסגר, להגיד כאילו טענתי (או אני מאמין) שאמות המוסר שלי תקפות לגבי כל אחד זה בערך ההיגד הכי רחוק שהיית יכולה למצוא מהאמת.
אני חייבת לציין שיפה לך
כלומר, הצלחת כמעט להרשים אותי.
נתחיל מעובדה אחת פשוטה: בשביל להעסיק שחקנים שחברים באיגוד השחקנים ( וכמעט כל הכוכבים הם כאלה, אם לא כולם) – אתה חייב שהסרט שלך יהיה מאושר על ידי איגוד השחקנים, ושיהיה לך חוזה אתם. בשביל שתקבל חוזה כזה אתה מתחייב להעסיק לפחות כמות מסוימת של ניצבים חברי האיגוד. אם לא מצאת מספיק ניצבים חברי האיגוד שיסכימו לעבוד בשבילך, אתה צריך למלא את המכסה הזו על ידי תשלום זהה למכסה החסרה מתוך הניצבים שאינם חברי האיגוד. זה נקרא "סאג וואוצ'ר", וכשיש לך שלושה כאלה – אתה רשאי להירשם לאיגוד.
עכשיו נעבור ל – איך קראת לזה? הנחת המבוקש/חשיבה סטריאוטיפית, השניה שלך להיום: ההנחה שתמיד תוכל לשטוף כלים או לנקות משרדים.
איזה כיף להיות שליט כל יכול, שמחליט מה נכון ומה לא נכון עבור העולם כולו. לא ככה, אנטרקס?
בעולם האמיתי – במיוחד בזה של השנה האחרונה במנהטן – לא תמיד אפשר לעשות את הדברים הללו, לא תמיד מקבלים בהם לפחות את שכר המינימום, ושכר המינימום לאו דווקא מספיק למחייתך, כפי שהסביר לך בקוהרנטיות מרשימה עכרור השלולית, כמה תגובות מתחת. אבל עזוב את זה, בוא נניח שאכן משלמים לך שכר מינימום על העבודות האלה, ושאותו שכר מינימום אכן מספיק למחייתך.
לא יודעת אם שמעת – אבל יש תעשיה של "לא חוקיים". בארץ בדרך כלל קוראים להם "ערבים" (אם כי – אני מודה – כבר שבע שנים שאני לא בארץ, אז יכול להיות שזה הפך להיות "פיליפינים" או "רומנים"). בארה"ב אלו בעיקר מקסיקנים. בכל מקרה, אינספור מהם מתייצבים כשאתה מחפש שוטף כלים, ולהם אתה יכול לשלם אפילו פחות משכר במינימום המזערי גם ככה, אז ברב המקרים – כמה שלא תתאווה לשטוף כלים – יקחו מישהו לא חוקי שיסתפק באפילו פחות כסף, כי לך יהיו חייבים לשלם יותר. מה גם, שאפילו כשאתה לא חוקי, בשנה האחרונה על כל עבודה כזו שמתפנה- יש לפחות חמישים איש שמתחרים עליה. איזה כיף. העיקר ש"תמיד אפשר לשטוף כלים". תזכיר לי שוב מה קראת לזה? היגיון מעגלי?
צא כבר מהבועה הקטנה שלך, לא "תמיד אפשר לנקות חרא ואתם סתם מפונקים שמעדיפים לעבוד בניצבות אז תסתמו את הפה ואל תתלוננו כשמנצלים אתכם".
למעשה, הרבה מאוד שחקנים התחילו לסבול בשנה האחרונה ממחסור אפילו בעבודות הניצבות הבזויות (שהן, אגב, בדיוק כמו לשטוף כלים, או לנקות חרא בפועל, רק שלפחות החברים שלך יכולים להגיד "וואו, עבדת בסרט של אנג'לינה ג'ולי!", ובגלל זה הדיוטות כמוך מאמינים שבניגוד לאיסוף זבל, ניצבות זו עבודה זוהרת) מפני שאינספור מובטלים שלא מצליחים למצוא עבודה בשום דבר, התחילו להציע את עצמם לסוכנויות הניצבים – כי גם 85 דולר על 15 שעות עדיפים על אין הכנסה בכלל.
נכון שכיף לך שאתה כזה צודק?
לגבי ההנחה שזה "שכר ידוע מראש" על "תנאים ידועים מראש" – אז זהו, שלא. ראשית, חלק מהתנאים הידועים מראש הם שחייבים לפחות להאכיל אותך – או להחזיר לך על הוצאות ארוחה. שנית, במקרה הספציפי של הסרט דנן – הימים התארכו מעבר למשוער. שלישית והכי מרתיח – הם גילחו לכולנו שעתיים של עבודה מתוך השכר.
אבל, שוב, איזה כיף לך שאתה יודע הכל כל כך טוב!
אחרון חביב לעת עתה –
אכן, המלה "גזענות" מבוססת על השורש "גזע", ולכן באופן תאורטי, רק אפליה על בסיס גזע יכולה להיות גזענות. אבל זה אומר שאם אתה מהאסכולה שמאמינה שיהדות היא דת, לא גזע, אזי שאנטישמיות איננה גזענות אף פעם. ואם אתה מאלה שגורסים כי זהו גזע, לא רק דת, הרי שאין, לא היתה ולעולם לא תהיה בישראל גזענות אמיתית – כולנו אותו גזע.
נכון, שוביניזם היא מילה יותר נכונה, אבל לו קראתי לך שוביניסט היית יוצא מתוך ההנחה השגויה שאני מתכוונת שוביניזם גברי שמתייחס לנשים כפחותות, ולא זה המקרה. אבל שוביניזם אכן נשאר מזוהה אך ורק עם אפליית נשים מול גברים, ולכן קל יותר לתאר אנשים כאלה כ"גזענים". גם אם הם מפלים רק על סמך רקע סוציו-אקונומי, מין, צבע עור (ולא גזע. יש "שחורים" לבנים, הידעת?), קווי יסוד שרק הם מכירים ורק הם ייסדו, בדיוק כמו… אה, כמוך, כמדומני.
באשר לאנטישמיות,
בעוד שאין ספק שישנה אנטישמיות שאיננה גזענות, לא משנה אם *אני* אאמין שיהדות היא דת ולא גזע, אלא האם *האנטישמי* מאמין בכך. אם האנטישמי משום-מה מאמין שיהדות היא גזע, ואין דרך החוצה, ומייחס ליהודים תכונות מסויימות בשל הגזע שלהם – אז הוא גזען, ולא משנה מה *אני* חושב על השאלה.
תסלח לי,
אבל מה ההבדל בין אנטישמיות שאינה גזענות, לכזאת שכן? וברמה המעשית, להבדיל מרמת התאוריה, בהנחה שהצלחת למצוא הבדלים תאורטיים?
ויותר מזה, מה ההבדל בין סוגים שונים של אפליה בין בני אדם?
איך אתה היית מגדיר אדם שחושב שיש אנשים שמותר לנצל על פי חלוקה גאוגרפית של האיזור/מדינה בה הם חיים? האם זה לא אחד הבסיסים המהותיים של גזענות?
ונרחיק לכת עוד טיפ-טיפה – איך תקרא לאדם לבן שחושב שזה בסדר להרוג/להכות אנשים לבנים שמסתובבים עם/מגינים על שחורים? לארי שחושב שעבורו אוהב יהודים גרוע בדיוק כמו כל יהודון מצוי? באמת שבעיניך קיימת הפרדה כי הנה, הוא מפלה גם אנשים שהם מהגזע שלו?
תודה, אבל זו לא תחרות כשרונות
אני באמת מנסה להביע פה איזו עמדה שאני מחזיק בה, ואני מקווה שזה גם מה שאת עושה, כי אישית הגדשתי את סאת הjousting המילולי שלי לפני שנים.
ראשית, לא התכוונתי להרתיח אותך. מה שאני מתכוון אליו כשאני מדבר על תחרות מסכנות, זה שלא בהכרח נולדתי לתנאים נוחים כמו שנראה שאת מניחה, אבל אין לי כוונה להכנס לפרטים, גם כי זה לא עניינו של אף אחד וגם כי זה יסיט את הדיון לכיוון שלא מעניין אף אחד מאיתנו, נראה לי. לכן, רק ביקשתי שלא תניחי שאני מדבר מאיזושהי רמה תאורטית, אלא תני את הכבוד הראוי לאפשרות שאולי אני מדבר על אילו עבודות שכר מינימום אפשר למצוא בקלות כי עשיתי את זה בעצמי, מסיבות כאלה או אחרות.
שנית, לגבי הביקורת של העכרור, הגבתי לה בתגובה שנמחקה, יש לי המון ביקורת על הספר הזה. אם תרצי, יש לי את תוכן התגובה שמור במייל.
לגופו של עניין:
יש הרבה חפיפה בין שחקנים לניצבים? אני פשוט לא לגמרי מבין מה האינטרס של השחקנים לתמוך בניצבים (כפי שמתבטא בזה שחוזה עם איגוד השחקנים מחייב תנאים טובים לניצבים). זה אותו איגוד, שחקנים וניצבים?
ועוד שאלת הדיוט בנושא איך דברים באמת עובדים שם, רוב השחקנים חברים באיגוד? ספציפית, אנג'לינה ג'ולי?
אני לא מכיר את העולם האמיתי של השנה האחרונה במנהטן, אבל אני כן מכיר את מנהטן ספציפית מהאספקט הזה מלפני כמה שנים, ואני ממש לא חושב שזה השתנה. הסיבה ששוטפי הכלים, הפיקולואים, עוזרי הבית וכיו"ב הם ברובם ממוצא היספני או מקסיקני היא, לדעתי, שהם הרבה פחות מפונקים מעמיתהם הלבנים (יש מילה עברית לcaucasian?), בדיוק כי הם יודעים מה האלטרנטיבה. עצם העובדה שהם שם אמורה להיות עדות לזה שאפשר להסתדר היטב משכר מינימום, בעיני. לא מובטח להם שכר מינימום על ידי המעסיקים, כמובן – רובם ככולם עובדים שחור, אבל דה פקטו בסוף השבוע יש שכר מינימום לפחות.
עכשיו, אם את מכירה באופן אישי אנשים שכיתתו רגליהם (פשוטו כמשמעו: קחו avenue, כל מקום תכנסו ותשאלו אם צריך עובדים) והביעו נכונות לעשות גם דברים מלוכלכים, ועדייך כעבור שבוע לא מצאו עבודה שמשלמת שכ"ד בקווינס + כרטיס סאבווי וכסף לאוכל, אז אני אשתכנע. אישית מעולם לא ראיתי תחרות על משרות כאלה.
כמובן, הבלעתי כאן הנחה שאותו אדם שמחפש עבודה מוכן לעבוד בעצמו באופן לא חוקי. יש שיראו פה היגד עגום על מצב שוק העבודה, אישית אני רואה בזה ביקורת על הרעיון של שכר מינימום. אבל כן, זו נקודה מהותית. מי שמתעקש לעבוד חוקי, יצטרך באמת להתחרות על משרות בservice industry בשביל לקבל את שכר המינימום שלו, ובזה יש לי פחות נסיון, ולו בגלל שבארה"ב לא הייתה לי ויזת עבודה.
מעולם לא אמרתי שאני חושב שניצבות זו עבודה זוהרת. אילו חשבתי את זה, הייתי ניצב. מה שכן אמרתי הוא שאנשים שבוחרים בניצבות לא עושים את זה מתוך "אין ברירה", והביקורת שלך לא ממש שכנעה אותי אחרת. אולי אם תוכלי להתמקד קצת פחות ברטוריקה, ויותר בסיפורים שאת מכירה על ניצבים שמוכנים לעבוד בתנאים גרועים בגלל שדחו אותם ממשרות שטיפת כלים, זה יהיה יותר משכנע. בינתיים מה שראיתי זה שאת אומרת שאנשים מוכנים להיות ניצבים בחרא תנאים כי קשה להיות ניצב בתנאים טובים, שזה לא לגמרי מה שדנו בו.
לגבי הפסקה האחרונה, אני מפנה אותך שוב למה שכתבתי. הדיון על האטימולוגיה של המילה "גזענות" הוא בהחלט מעניין, אבל בפירוש ציינתי מה המאפיינים המהותיים שהופכים גזענות לגזענות, ואז ציינתי למה הביקורת שלי לא מתאימה למאפיינים האלה, ולכן איני גזען (או שוביניסט, או אחד שקורא רק מילות מפתח ממה שאחרים כותבים ואז יורק טיעון מוכן מראש שאינו מתאים למה שנאמר).
תודה שהפנית את תשומת לבי לתגובה הזו כי לא ראיתי אותה
אנטרקס, אם לא הצלחת לראות שגם אני מנסה להעביר כאן נקודה ולא סתם נהנית להתנצח אתך – אז אני באמת לא יודעת מה להגיד.
סליחה, אבל אני מחזיקה בעמדה שלי שמי שחושב שאפשר להגיד על עבודה – בזויה ככל שתהיה – לך להזדיין, אותי לא מנצלים! הוא אדם שמימיו לא רעב ללחם.
שנית, וחשוב יותר – כדאי שתבין שיש דברים שהם לא עניין של דעה.
עובדה בשטח – באסבוי – שזו לא עבודה כזו בזויה ולפעמים ממש קשה להשיג אותה – הרבה פעמים לא מגיע לשכר מינימום.
שוטף כלים בוודאי ובוודאי שאינו מקבל שכר מינימום.
במקרה הטוב, שוטף כלים מתחיל עם 50 דולר ליום.
שלישית – כבר חזרתי ואמרתי לך שהשנה האחרונה בארה"ב בכלל ובמנהטן בפרט היא שונה בתכלית. עדכונים על מצבה העגום של הכלכלה הם עובדה בשטח, לא עניין של דיעה אישית, ומניסיון אישי של – כן, כיתות רגליים מאסיבי – כמעט אין עבודה, והמעט שיש – מתחרה עליו כמות מטורפת של אנשים.
לכן לא ברור לי למה אתה נצמד לכל ה"לדעתי" למיניהם. יש עובדות בשטח, נקודה.
הייתי נכנסת יותר לעובי הקורה אבל אין סיבה, זה לגמרי אוף טופיק, אז בוא נחזור לנושא הניצבות.
אכן, כפי שיכולת להספיק ללמוד, "ניצבים" ו"שחקנים" הם היינו הך, לפחות בתיאוריה. ישנה חלוקה ראשונית בין אלה שהעדיפו לוותר על המלחמה על תפקידים משמעותיים והחליטו לעשות לעצמם קריירה בניצבות – אבל במקור, כולם שחקנים, לכולם יש הדשוט, כולם למדו ובאיגודי השחקנים השונים חברים גם אנשים שהם "ניצבים מקצועיים" שעשו מזה קריירה. וגם על מקומות של ניצבות יש תחרות רבה. תחרות שהלכה ונעשתה קשה ככל שמצב הכלכלה החריף.
בתחום העבודות הבזויות בעולם, ניצבות מקבלת מקום של כבוד. הייתי מעדיפה לשטוף כלים מאשר להיות ניצבת, אבל אף אחד לא ייתן לי לשטוף כלים אצלו, כי אז הוא יצטרך לשלם לי שכר מינימום. גם לניצבים – לכאורה – משלמים שכר מינימום, אבל בפועל, מוצאים דרכים לסובב את זה כדי שבסוף גם שכר המינימום הזה לא התקבל, ואחר כך שליש ממנו הולך לטובת מסים שתקבל בחזרה במאי הבא, כשתגיש בקשה להחזרי מסים.
לגבי "איך דברים עובדים":
אני לא זוכרת את מניין כל המדינות שהן "מדינות איגוד" – רק יודעת שטקסס איננה – או לפחות לא היתה מדינת איגוד. כל מדינה שנחשבת למדינת איגוד – וניו יורק וקליפורניה מובילות בראש – ברגע שאתה רוצה לעבוד עם ולו שחקן אחד שחבר באיגוד, הסרט שלך חייב להיות כפוף לחוקי האיגוד.
חוקי האיגוד קובעים שאתה חייב מכלול מסוים של ניצבים חברי האיגוד, והם גם מתירים לאדם להשתתף בסרט איגוד ולא להצטרף אליו רשמית רק עד שלוש פעמים. מהפעם השלישית אתה חייב להצטרף לאיגוד לפני שתוכל להשתתף בסרט, או שאתה עולה לסרט ברישיון האיגוד שלו.
אז אם נגיד אנג'לינה רצתה לא להיות חלק מהאיגוד (ולא זה המקרה, כי אנחנו רואים אותה בטקסי פרסי האיגוד) – היא היתה חייבת לצלם סרטים שהם לא סרטי איגוד, משמע – אף חבר איגוד אחר לא יכול היה להשתתף בהם, אלא אם הם צולמו מחוץ לגבולות ארה"ב או במדינה פטורה בתוך ארה"ב. מכיוון שלפחות 3 סרטים של אנג'י צולמו במדינות ניו יורק וקליפורניה, ולא היה ולו סרט אחד שלה בו כל שאר הקאסט הוא אלמוני, בטוח להגיד שגם לולא רצתה להצטרף, היא היתה חייבת לעשות זאת מתישהו במהלך הקריירה שלה.
ושוב, זו לא הנקודה.
הנקודה הייתה זה שהיא דואגת לחלכאי ונדכאי העולם כשיש מצלמות, אבל כשאנשים עובדים לידה בתת תנאים זה לא מזיז לה.
קוראים לזה צביעות וזה נורא מגעיל בעיני.
אגב, ספציפית לסט של סולט – לא נכחתי ביום הצילומים המדובר, אבל היה יום, אחד הראשונים בו צילמו ליד הכנסיה, ובו אנג'לינה נכחה לאיזה שעתיים, ואתה הגיעו כל הפפרצי. מתישהו אחת הניצבות שעמדה בקור שעות חטפה התקף כלשהו, והחלה לפרפר על הרצפה באלימות. צלמי הפפרצי לא הפסיקו להבזיק. חלק מהניצבים ומעוזרי ההפקה קמו והגנו על המפרפרת המסכנה בגופם מעדשות המצלמה, ואילו אנג'י חמקה לטריילר/מלון עד שבא אמבולנס ולקח את החולה.
אתה חושב שאחר כך היא ביררה למה מישהו חטף עוויתות על הסט שלה ופרפר ככה?
תנסה לחשוב שוב.
על לא דבר
הייתי באסבוי. 500 דולר לשבוע + כל הקללות בעברית שאפשר להפטיר מתחת לשפם על לקוחות מרגיזים. זה חצי ממה שמלצר עושה, אבל זה עדיין משמעותית יותר ממינימום.
מה שכן, כאמור, זה היה לפני כמה שנים. אני מוכן לקבל את זה שהיום קשה למצוא עבודה גם בדברים כאלה ושאת ניצבת כי באמת לא מצאת שום עבודה אחרת, פשוט כי אין לי סיבה לא להאמין לך, ואני לא חי את החיים שם כרגע.
מה שכן, גם אנג'לינה לא חיה את החיים שם כרגע, אז צריך להביא בחשבון שאולי גם היא סובלת מאותה פרספקטיבה מוטעית כמוני. כלומר, תמיד ייתכן שהיא באמת ביץ' מהגהינום שלא באמת אכפת לה מאף אחד אלא אם זה מצטלם טוב, אבל לדעתי אפשר לתת משקל גם לאופציה שהיא אישה לא מבריקה במיוחד שכן מנסה לעשות טוב איפה שנראה לה שצריך. לדוגמה, אני לא בטוח שאני לא הייתי בורח לטריילר שלי אילו מישהו קיבל התקף אפילפסיה לידי, זה מחזה לא נעים במיוחד, ואני כן אוהב לחשוב על עצמי כעל אדם לא נוראי.
שלא לדבר על זה שהאינסטינקט שלה
הוא כנראה לברוח ולהסתתר כמה שיותר מהר כשיש מהומה, בייחוד אם כמה עשרות צלמים מעורבים בזה.
כן, יכול להיות
כלומר, לגבי על אנג'לינה. ועדיין.
לגבי ההתקף של הבחורה – זה פחות זה שהיא ברחה לטריילר באותו הרגע, ויותר זה שעצם זה שמשהו כזה קרה מול העיניים שלה לא גרם לה לטרוח ולפקוח את העיניים ולהגיד "רגע, אולי משהו כאן לא כזה בסדר?"
לגבי באסבוי – אכן, יש מקומות שבאס-בויז עושים סכומי עתק. או יותר נכון – עשו. אבל כבר אזכרנו למעלה שבאס בוי זו לא בדיוק עבודה מלוכלכת כמו לשטוף כלים ושזה לא המצב במנהטן כרגע. עכשיו המלצר אולי יילך הביתה עם 500 בשבוע (שהם, אגב, בכלל לא הרבה כסף) אבל הבאס בוי יעשה 300 שבועיים.
משהו שבאמת מרתיח אותי - סליחה, זה אוף טופיק-
היא הנחת היסוד שלך שכל מי שלא זכה ליהנות מהפריבילגיות שלהן זכית אתה, הוא אוטומטית "מסכן". פעמיים זרקת את טיעון "תחרות סיפורי המסכנות" עלי, ולא היתה פעם אחת שהכרזתי על עצמי מסכנה – למעשה – לפחות פעם אחת הערתי לך שאני הכי רחוקה מלהיות מסכנה.
אז מאחר שבאתר הזה מאוד מקפידים על היעדר תקיפות אישיות וקללות, אני מבקשת ממך להפסיק בזאת לאלתר לקרוא לי מסכנה או לתקוף אותי באמירות פאסיב-אגרסיביות על תחרויות שירי דיכאון.
תודה.
סליחה שאני מתפרץ לדיון, אבל נראה שכאן הפוסל במומו פוסל
"נכון שכיף לך שאתה כזה צודק?" וכו' זה שיא הפאסיב אגרסיב. מילא זה שאני לא מסכים לטענות שלך על כך שקשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודות מחורבנות במנהטן, אבל צורת הדיון שלך נוטפת ארס וגישת Holier than thou עד שזה פשוט מגעיל.
היי, הדלת פתוחה.
לגבי הארס, אני אתך. תגובתי האחרונה באמת היתה ארסית משהו. אבל ארסי אינו "פאסיב אגרסיבי". אי אפשר להיות פאסיב אגרסיבי כשאתה ישיר, ומניין הוריאציות על "איזה כיף להיות צודק" הוא מאוד ישיר, בניגוד לדלת האחורית הפאסיבית בה השתמש אנטרקס עם השתלחויות האגב שלו בדבר שירי דיכאון ומסכנות.
אני גם לא מוצאת מה בדברי גורם לך לשמוע אותם כ Holier than thou, אבל למדתי מזמן לעשות הפרדה בין בעיה שלי לבין בעיה של אחרים.
ובין אם אתה מסכים או לא ל"טענות שלי", זו המציאות לאשורה. כך שמה שאתה מסכים או לא מסכים אתו לא ממש רלוונטי.
היי, הדלת פתוחה.
מה שעשית בחלק נכבד מהויכוח הזה היה אד הומינם.
במקום להתייחס לטענותיו של אנטרקס, האשמת אותו פחות או יותר בזה שהוא חי במגדל השן בסביון עם בריכה פרטית ובעוד רגליו משכשכות להן במים הצוננים ובידו פינה קולדה, הוא לא מבין מדוע כמה חסרי קורת גג שזרוקים בסמטאות הארלם ומכורים לקראק לא יכולים להסתפק במועט.
התגובה שלו בנושא תחרות המסכנות היא תגובה מעודנת מאוד להשתלחות צדקנית וחסרת רסן נוסח "אף פעם לא היית רעב ללחם", שאינה רלוונטית לדיון וכפי שאמרתי מהווה אד הומינם מיותר.
אגב, גם לעמוד כל יום 20 שעות בגשם בביקיני בלי ארוחת צהריים לא מקנה לך כרטיס "את תמיד צודקת" אוטומטית.
סליחה,
הדיון התחיל מזה שאני אזכרתי תת-תנאי עבודה ובן אדם אחד שבאמת מסתובב בעולם עם גלימה שרקום עליה I'm holier than thou, שזה קורה מול עיניו ולא מעניין לו את התחת.
או אז בא אנטרקס וקבע שזה בסדר לנצל ניצבים, כי הם רק חולמים להגיע למעמד של אותה אנג'לינה-קדושה-מכולם, ושבכלל, יש הבדל בין לנצל מי שאין לו ברירה למי שיש לו ברירה.
אבל זה בדיוק העניין, או שלושת העניינים, למען הדיוק;
1. הנחת היסוד שיש לאנשים בעולם המערבי את הברירה לקום וללכת ולהגיד למישהו "לך תזדיין, אבל אתה אותי לא מנצל" היא מוטעית מיסודה, במיוחד במצב הכלכלה הנוכחי.
2. אין דבר כזה "אנשים שמותר לנצל", או העבדה בפרך של בני אדם שהיא הומנית, הוגנת ובלתי ניתנת לגינוי.
3. אם אתה טוען שאתה נושא את דגל השויון והצדק בין כל בני האדם, כדאי שתתחיל מהבית, ושתעשה את זה לא רק כשיש בסביבה מצלמות.
ומכאן ועד לגיבוב ההמצאות שרשמת ועליו אני מגיבה – טוב, זה לא עניין של מה גודל המרחק. אין שום קשר בין הדברים.
כי אני לא רק שלא קראתי לאנטרקס ילד שמנת שחי בסביון אלא ציינתי מפורשות "או לפחות אנשים עם חיים/משפחה נורמלים", ולא דיברתי על מכורי קראק מהארלם שלא מסתפקים במועט, אלא על אנשים שמאוד מסתפקים במועט כי זה מה שיש, והם אנשים קשיי יום שלא מכורים לשום דבר.
ואגב, גם אם אני עומדת כל יום כל היום בביקיני לא הופך אותי אוטומטית לטועה כשאני מציינת ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע.
אם את רוצה להמשיך את הדיון את מוזמנת להגיב לפוסט האחרון שלי
מה שלא מקובל בעיני הוא להציג עמדות שאינן שלי ולייחס אותן אלי כבדרך אגב, ואז להגיב להן. אני לא יודע אם הקטלוג המדויק הוא פאסיב-אגרסיב, holier than thou או גשם של ספגטי, אבל זה לא הגון.
באמת מעניין מה את חושבת על שכר של שחקנים
בתור הבנאדם היחיד (נראה לי) שמגיב כאן ומהווה חלק מהתעשייה/תחום שעליהם מדובר. מה את חושבת על זה שוויל סמית מרוויח 20 מליון דולר לסרט? טוב או רע? בלתי נמנע או ניתן לשינוי?
לפי דעתי דווקא ויל סמית הוא לא דוגמא טובה
כשכל סרט שהוא עושה מרוויח 200 מליון, הוא בהחלט שווה את ה20 שלו.
למעשה הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, כי סרטים עם כוכבים אחרים באותה רמה של שכר לא בהכרח מחזירים את ההשקעה ורחוק מכך, ואולי רק בזכותו לא מפסיקים לשלם להם סכומים כאלה כי כשמסתכלים עליו נדמה שהשיטה באמת עובדת.
ולגבי ג'וני דפ, זה מאוד לא הוגן לדעתי לשייך אותו לאותה קטגוריה רק בגלל שבשנים האחרונות זרח כוכבו. אמנם הוא לא דניאל די לואיס (כפי שטרחו פה לציין), אבל הוא בהחלט ראוי לתנאי השכר שהוא מקבל כיום יותר מהרבה כוכבים אחרים, ולו מכיוון שהוא בהחלט עבד קשה ולא ויתר על עקרונות כשבחר סרטים (ובאותה מידה היה מוכן להשתתף בסרטים שבהם כמעט ולא תוגמל עוד בתקופה שזו עוד לא היתה אופנה חולפת).
ובכן
בעיני זה לגמרי הגיוני שאם אתה מביא קהל ועסקאות טובות להפצה – תקבל המון כסף. לא בגלל שאתה עושה עסודה יותר קשה ממישהו אחר על הסט – אלא מפני שבגללך יש למי שעושה את הסרט סיכוי להרוויח הון (אגב, מרבית האולפנים הם גם בעליהם או שותפים של חברות ההפצה השונות, כך שהכסף הולך לאולפן – גם אם ממה שנשאר מהבאק אנד המשקיעים או אלה שהשכר שלהם הוא אחוזים לא זוכים לראות הרבה ממנו).
ובכלל, בכל העולם זה עובד ככה;
אתה משלם אותו מחיר לכרטיס בשביל לראות אמנים שונים מופיעים? לא, כל אחד ומידת הפופולריות וההצלחה שלו.
אתה משאיר את אותה המידה של טיפ בכל ביקור שלך במסעדה/בית קפה, או שגם אם באופן פחות מודע אתה נוטה לעגל למעלה או למטה בהתאם למי שעומד מולך ונותן את השירות?
כל עוד וויל סמית' מצליח להביא קהל כמו שהוא מביא – שיבושם לו, ושימשיך לקבל משכורות. אני מעדיפה מצב כזה מאשר מצב שבו רק ראשי האולפנים רואים את הכסף שוויל סמית' הביא אתו…
אם שחקנים היו קובעים הצלחה של סרטים באופן אבסולוטי,
לא היה מקום לדיון. זאת אומרת, זה לא היה מוצא חן בעיני – אני עדיין חושב שמידת התרומה של פרסום השחקן להנאה מהצפיה בסרט היא אפסית עבור מרבית הצופים – אבל מה הטעם לדבר על זה? זה שוק כלכלי והגיוני לקבל בו החלטות כלכליות.
אבל האנלוגיות שלך לא עובדות: רוב הסרטים המצליחים באמת נטולי כוכבים גדולים; סרטים הם, לרוב, יצירות אנסמבל וקשה מאוד לכמת בגלל איזה שחקן (אם בכלל) הצופים באים לקולנוע; ושחקן טוב לא נותן לי שירות יעיל בכך שהוא מגלם את עצמו בצורה נאמנה, אלא ההפך המוחלט.
אבל אני מודה שההערה שלך לגבי ראשי האולפנים מדאיגה גם אותי: גם אם כמות האנשים המתלוננים על משכורות השחקנים תגדל עד כדי שינוי מגמה בתחום, סביר להניח שהכסף שיחסך לא ילך לתסריטאים, בימאים או אפילו אמני CGI – אלא פשוט ירפד עוד קצת כיסים מרופדים ממילא.
עכשיו חשבתי על עוד משהו.
אם אני רואה טלוויזיה ועכשיו ביס מתחיל ג'ימי פאלון או קונאן אובראיין, ומצד שני איזה פרק עסיסי של 'מטבחי הגיהנום' נגיד, אז אני אעדיף לראות מטבחי הגיגנום אלא אם כן אני אראה שאחד המתארחים הוא 'ויל סמית'. דרך כך אני גם אראה שהוא משווק כרגע סרט שלו, וכך גם אני יכול להתלהב וללכת לראות אותו בקולנוע. סתם עוד נקודה קטנה שחשבתי עליה…
אני מניח שרוב הצופים בקונאן
רואים את התוכנית בגלל קונאן. האורחים הם רק בונוס (ולפעמים בונוס מעיק).
לא הייתי כל כך בטוח.
בסופו של דבר זו תוכנית אירוח, ולדעתי רשימת האורחים של הערב משפיעה מאוד על הרייטינג.
מה שלא מתרחש.
אני מקווה שאצליח להבהיר את עצמי,
כי כבר מאוחר וגם הרעיון שלי רק חצי-אפוי.
אבל זו נקודה שקצת התפספסה לדעתי, ונראית לי רלוונטית לדיון.
נעזוב לרגע (או לכל התגובה, נראה עד כמה נחזיק…) את השאלה לגבי התרומה של בעלי מקצוע שונים למידת ההנאה שלנו/טיב היצירה. יהיה בעייתי להגיע לנקודת הסכמה. אני אגב, חושבת שלתסריטאים צריך שיהיה יותר כוח שוק ולכן גם כוח יצירתי משקורה היום, אבל אפילו לא צריך להסכים לצורך ביסוס הנקודה שלי:
בהכללה ועם הסתייגויות קלות, כל אחד מהכוחות היוצרים שמעורבים בהפקת סרט יפיק תוצרת טובה יותר לטווח ארוך ככל שישתכר יותר, לא בגלל ש"יהיה לו אינטרס להשקיע" או כל דבר כזה, אלא כי החופש היצירתי ששהבטחון הכלכלי יספק לו יאפשר לו ליצור יצירה משמעותית/איכותית/תוך סיכון כלכלי מסוים בהמשך. כך, מפיקים שהפקת סרט כרוכה עבורם בסיכון יוכלו להסתכן, תסריטאים יוכלו להרשות לעצמם לעבוד על פרויקטים קרובים לליבם או להתנסות ולקבל השראה ממקורות מגוונים תוך "בזבוז" זמן יקר (לקחת מעין שנות שבתון, לדוגמא), וכן הלאה.
שוב, יכול להיות שגם על זה לא תהיה הסכמה, אולי בגלל הניסוח המסורבל, אולי כי פספסתי משהו. אבל הנקודה המרכזית שלי, שלהבנתי נובעת מהטענה הזאת, היא שבמקרה האידאלי, כלומר לטובת הנאת הכלל או איכות הסרט, וכאמור אני לא נכנסת להגדרות, זה לא רלוונטי, לאנשים שבטחון כלכלי ולכן חופש יצירתי (בחירה של פרויקטים וכו') הכי נחוצים להם צריך יהיה לספק את המשכורת הגבוהה. לכן, אם ההנחה שלי היא ששחקנים למשל, זקוקים לבטחון כדי שיוכלו לחכות לסרט "הנכון", אבל שבסופו של דבר היצירה שלהם נעשית לרוב במסגרת די מובנית אם לו"ז ותשלום לאורכה, לעומת תסריטאים, שתהליך הכתיבה הוא אינטנסיבי ולפרק זמן או במסגרת בלתי מוגדרים, צריך שתסריטאים ישתכרו יותר. ושוב, זו לא האמירה המוחלטת שלי. אפשר להחליף את הגורמים, זו פשוט דוגמא לצורת החשיבה.
את מניח שיצירה אישית ומקורית יותר היא גם מהנה יותר.
אני מקבל את ההנחה הזו, אבל אני יכול לראות למה אנשים רבים יחשבו אחרת – דווקא יצירה שמטרתה לענג את הקהל ולא את התסריטאי (לדוגמה) יכולה, אמממ, להיות מענגת יותר.
אבל זה בשם הווכחנות שלי יותר מכל דבר אחר כי, כאמור, אני מאוד מסכים איתך.
אבל זה בדיוק העניין,
שאני לא חושבת שבהכרח צריך להסכים עם זה כבסיס לטענה שלי.
כן, זו הגישה שלי, אבל ההנחה שבבסיס הטענה היא שסרט יהיה טוב יותר אם לכל יוצר מעורב יהיה כמה שיותר חופש יצירתי (שהקבלתי לבטחון כלכלי, כזכור).
זו יכולה להיות מחלקת האפקטים ואנשיה, אם זה מה שעושה לך (או לאנטרקס) את זה, שהכסף יאפשר להם למשל להשקיע בפיתוחים טכנולוגיים או לעסוק במחקר נסיוני שיחשוף אותם לאפשרויות חדשות.
אם אפשר להסכים על זה, אני חושבת שנובע מזה שככל שהבטחון הכלכלי יאפשר יותר עשייה איכותית (גם פיצוצים מרשימים יותר, כאמור) של אותו יוצר, כלומר ככל שההשפעה של הבטחון על התחום המסוים תהיה גדולה יותר, צריך לספק לעוסק בתחום יותר בטחון כלכלי.
ויגידיו המלעיזים, ראי את ערוץ 1.
כשיש בטחון תעסוקתי אין מוטיבציה ליעילות, כי אין תחרות.
אני חצי מסכימה וחצי לא
כלומר, אם לכל אחד שקשור לסרט יהיה חופש אמנותי מוחלט לא תגיעי ליצירה גמורה. יש כל כך הרבה אנשים שבאים במגע עם כל יצירה קולנועית שהיא, וכל אחד מהם חשוב ומהותי ויכול לשנות את פני היצירה מן הקצה אל הקצה, שאם לכל אלה יינתן חופש אמנותי מוחלט – יווצר כאוס.
מנגד, בביל זה הבמאי שם; לשמוע, לשקול,לראות, להציב הכל ביחד בתוך "התמונה הגדולה" ולראות מה עובד ומה לא. לדאבוננו, בעולם שלנו – קרי העולם של הוליווד וסרטי ה"עאלק אינדי", זה לא הבמאי ששולט ביד רמה, כי אם האולפן, או המפיק שהוצמד מטעם האולפן. וזו כבר בעיה די רצינית, משום שבעוד יש במאים שיותר נוטים למסחריות לעומת אלה שנוטים יותר לאמנות ונאמנות עצמית – אצל המפיקים והאולפן זה חד משמעי – רק מסחריות עומדת לנגד עיניהם.
ולכן דיברתי לא על ''חופש אמנותי'',
במובן של חופש בתהליך היצירה המסויים, בתוך מסגרת תעסוקה וזמן ותוך עבודה עם הגורמים האחרים המעורבים, אז ברור שיהיו פשרות ואפילו מאבקי כח.
אני מדברת על חופש ליצירה לאורך זמן ולא בהתייחס לסרט אחד.
ולאדם, אלה אולי ההסתייגויות שיש מקום להתייחס אליהן שהזכרתי. אבל באותה המידה אפשר לומר שלבראד פיט אין אינטרס להמשיך לעבוד ובתכיפות וביעילות, בגלל שהוא מבוסס כלכלית.
מן הסתם יהיו אבדות לתחום, יהיו אנשים שיצרו ושלא יצרו באותה תכיפות, אבל אני לא רואה איך זה שונה מהמצב הקיים. גם היום יש הרבה אנשים מוכשרים שלא עושים, רק בתחומים אחרים. הדבר היחיד שישתנה הוא המיקוד: צ'רלי קאופמן (על משקל בראד פיט) יוסיף לעבוד כי הוא זקוק לתהילה/לסיפוק/לגירוי שבעבודה, בעוד תסריטאי פלוני ש"זכה בכל הקופה" על תסריט אחד שחיבר, אפשר להקביל למשל לקובה גודינג ג'וניור, שאני בטוחה שלא חסר לו כסף אחרי רגע התהילה שלו, ובחר להתבזבז.
השאלה היא האם המצב שהצעתי לא עדיף על פני חוסר יכולת של אנשים מוכשרים בכל תחום לקחת סיכון שסביר שישפר את התוצרת שלהם, בכל תחום.
הייתי רוצה להוסיף ולחדד משהו
שחקנים לא קובעים את מידת ההצלחה של סרט אם אתה מסתכל על זה במובן "יצא סרט מוצלח, או שלא".
אבל שחקנים כן אחראיים הרבה פעמים להצלחה קופתית ומסחרית של סרט.
כפי שכבר ציינתי פה, זה מתחיל עם הדיל של ההפצה. זה לא משנה אם המפיץ מאמין שהסרט מוצלח או לא. משנה אם הוא חושב שהסרט יכול להביא קהל, ואם כן – כמה יעלה לו לפרסם את הסרט.
אם תלך לקולנוע כדי "לראות סרט" ולא כדי "לראות סרט ספציפי", יהיו כמה נתונים שישפיעו עליך, בהנחה שאתה אדם ממוצע מן השורה.
הנתון הראשון – איזה סרט מתחיל הכי סמוך למועד שהגעת לקולנוע ולא תצטרך להמתין שעה או שעתיים לראות.
הנתון השני – לפחות אלמנט אחד צריך להיות מוכר לך; אם זה שם הסרט (אולי קראת עליו, אולי ראית מודעות, אולי ראית את הטריילר), או שזה שם הבמאי, שהוא מספיק מוכר בשביל שתכיר אותו למרות שולנוע הוא רק בידור עבורך. מרבית מהאנשים האלה לא מזהים שמות במאים שאינם סטיבן ספילברג או קוונטין טרנטינו. והכי סביר שזה פשוט יהיה שם/תמונה של שחקן מוכר.
בהיעדר כל האמור לעיל – הסיכוי שתלך לראות את הסרט הוא אינפיניטסימלי; זה הסרט היחיד שמציג בטווח של שעתיים, או שהכרזה נראית ממש מפתה, או שקיבלת כרטיס חינם אם תלך לראות דווקא את הסרט הזה.
אז לא, שחקנים מוכרים אינם הסיבה העיקרית להצלחה מסחרית של סרט – אבל הם בהחלט תורמים לה תרומה משמעותית.
אני מבין את ההגיון, אבל הוא ספקולטיבי ואני לא מסכים איתו.
אני לא מתכוון שהוא לא מדויק, אלא שהוא לא בדוק: יש הרי וויכוחים לגבי מידת התרומה של שחקנים להצלחה של סרט גם בקרב אנשים בתעשייה.
אני מוכן לקבל את זה ששחקן מוכר יהפוך סרט מכשלון נורא לכשלון סביר, או שיהפוך סרטים ממוצעים לכאלו שגם מכסים את ההשקעה שלהם. אלו סרטים שהצופה של שמע עליהם לפני הסרט, ושחברים שלו לא המליצו לו עליהם – אז באמת, כשהוא מגיע לקולנוע כל הידע הקיים לו מתמצה במידת הפרסום של המופיעים על הפוסטר.
אלא שסרטים לא הופכים למצליחים בגלל שאנשים מגיעים אליהם במקרה – הם הופכים לכאלו בגלל שאנשים הולכים אליהם בכוונה. חוץ מאשר פרסום, מה שחשוב באמת הוא כמה אנשים אחרים מרוצים מהסרט – וכאן, השפעת הכוכבים זניחה לחלוטין (לא בפרסום, בהנאה).
לגבי דילים של הפצה, אני לא מכיר את התחום – אבל מה שאת אומרת נשמע הגיוני. אלא שזה בדיוק מה שאני יוצא נגדו: החשיבות הלא-פרופורציונלית שמפיקים מקנים לשחקנים מפורסמים (ושבאה לידי ביטוי במשכורות שלהם ובנכונות להפיץ סרטים איתם, למשל). אני טוען שהחשיבות הזו לא מבוססת לא בהצלחה של הסרט, ובעיקר, לא בהנאה של הקהל ממנו.
אגב, אני לא רוצה שתחשבי שאני קיצוני כאן. שחקנים אכן מסייעים, אני מאמין, להצלחה מסחרית של סרט – בגלל הסיבות שמנית, למשל; בגלל היכולת שלהם לסייע במסע יחסי הציבור (שחקנים מפורסמים הם מצרך מבוקש בתוכניות אירוח; שחקנים לא מוכרים, הרבה פחות); בגלל המעורבות שלהם בהפקה. אבל נדמה לי שגם מסחרית, הסיבות הללו הרבה פחות משמעותיות מהמשקל המוקנה להן; ובעיקר, מעשית, אין להן הרבה קשר לאיכותו של הסרט.
קיתונות ולא קיטונות
צודק, תודה
למה?
מה שונה האדם שימציא את מקור האנרגיה הבלתי מתכלה משחקן? הרי הממציא פשוט יעשה מה שהוא טוב בו ויחשוב על מקור אנרגיה. השחקן יעשה משהו שהוא טוב בו וישחק בסרטים. כן, אני מבין שההמצאה היא חשובה ועוזרת לבני האדם וכולי וכולי, אבל גם לסרטים יש הכרחיות בחיינו *כיום*.
המשכורות ששחקנים מקבלים הם בהתאם לתרומה שלהם לסרט. כמו שכדורגלן לא יבוא ויגיד שאם הוא יעזור לקבוצה לנצח אז הוא יקבל אחוזים. הוא יקבל את הכסף ואז ישחק.
וגם, לשחקנים ומפורסמים בהחלט יש זכות לדרוש משכורות גבוהות על עבודתם. אף אחד לא נחשף בתקשורת כמו שחקני הקולנוע והזמרים, אף אחד לא סובל כמוהם מרדיפות של אנשים ופפראצי וכמעט אף אחד לא נמצא בלחץ כמוהם (ראה דודו טופז).
אז נכון לחיילים למשל מגיע לקבל ה-ר-ב-ה יותר מהם, אבל מבחינה כלכלית (והיסטורית. שכירי חרב אף פעם לא היו נאמנים.) הם לא "שווים" את הכסף הזה.
ולקומבינטור; אומנם אני לא מכיר אותך אישית, אבל מההיכרות שיש לי עם האנושות ב-22 השנים האחרונות, על זה שלא תעמוד בקופה למען 20 מיליון דולר אני יכול רק להגיד 'סבבה, אחי!'.
הסברתי בתגובות הקודמות שלי
שלדעתי מעבר לרמה מסוימת, אי אפשר להתייחס יותר לשכר גבוה בתור "תמורה הולמת" לכישורים של אדם, מוכשר ככל שיהיה. שכר של (לדוגמה) 20 מיליון דולר הוא לא סתם תופעה מבודדת בפני עצמה. הוא משקף מצב שבו יותר ויותר כוח ומשאבים מתרכזים בידיים של אנשים מעטים, וזה פוגע ברוב האנשים האחרים.
לפחות השחקנים עובדים בשביל השכר הזה
ולפעמים גם משלמים על זה מחיר. ע"ע הית' לדג'ר (אם נכונות השמועות שהוא נזקק לכדורי שינה בגלל תפקיד הג'וקר שהטריד אותו גם "אחרי" שעות העבודה).
מה שבאמת חורה לי זה ציורים (ציורים!) שנמכרים בכמה עשרות מליוני דולרים, שכמעט אף פעם לא מגיעים לאומן שכנראה מת מזמן בחוסר כל, אלא רק לבר המזל שיש ברשותו את היצירה.
את זה אני לעולם לא אבין, מה גורם לאנשים להוציא 80 מליון דולר על ציור. לא משנה כמה הוא טוב, זה עדיין צבע על בד.
קנו ציור אחר ב 10 מליון, ותנו לי את העודף. אני אמצא מה לעשות איתו בלי לקנות ולו ציור אחד.
חלק מהרווחים גם מפצים על הפסדים
נניח סרט עלה 50M כולל שיווק והפצה (לא סכום אסטרונומי בימינו, אפילו די צנוע) והרוויח רק 3M כי הוא גרוע.
זה אומר שלאולפן הגיע נניח מליון אחד ממנו? מאיפה שאר ה 49M שיכסו על ההפסדים? מהסרט שהרוויח בצורה מטורפת בשנה שעברה. הרווחים הגדולים זה מה שמאפשר להם להשקיע בסרטים ולא לפשוט רגל אם הם נכשלים.
האהבה היוונית שלי
עכשיו אני מחכה שמישהי תגיד לי שהוא סרט ההמשך לחתונה.
אני מודיע כאן ועכשיו שאני מוכן, בחינם, בלי כסף, בלי קרדיט, לתרגם שמות סרטים לעברית. העיקר שיהיה סוף לזוועה.
מצד שני.. זה קורע מצחוק.
קליפים מתוך ''רובוטריקים 2'':
http://cinematoday.jp/page/A0002228
http://transformers2trailer.com/transformers-2-scene-from-mtv-movie-awards/268/
מה דעתכם? עושה רושם כאילו ביי השתפר במשהו?
ומאיפה הרושם הזה?
סצינות האקשן עדיין מבויימות במצלמת כתף-פארקינסון. זוועה.
לא טענתי שלדעתי הוא השתפר אלא שאלתי אם אתם חושבים אולי שנראה
שהוא השתפר בעקבות הקליפים הללו.
אבל כן, גם אני לא חושב שהוא השתפר.
הרובוט הקטן בקליפ הראשון הצחיק אותי.
אני מרגיש אדיוט.
תמיד נחמד לשמוע את בובספוג מקלקל.
ולמי שלא הבין, את הרובוט הקטן מהקליפ מדובב טום קני, שהוא המדובב של בובספוג.
הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשראיתי אותו היה וול-אי.
כלומר, וול-אי בגרסתו המרושעת.
תיקון: מקלקל - מקלל.
OMG! אשכרה אפשר להבין מה הולך
בקליפ הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=TJQDmi_r5hQ&eurl=http%3A%2F%2Ftransformerslive.blogspot.com%2F&feature=player_embedded
אז אולי ביי כן למד סוף סוף?
כי יש שם רק רובוט אחד.
OMG! אשכרה אפשר להבין מה הולך
לי דווקא היה קצת קשה לעקוב בהתחלה, עברה חצי סצינה עד שהבנתי שמדובר במין הליקופטר שמרים אותם. גם המתח שהם בונים ("אוי! סאם כמעט נפל מהמכונית") גרוע.
האם גם השנה מקרה ''האביר האפל-וול-E'' יחזור על עצמו?
פלוס מקרה "בוראט" מהשנה בה "השתולים" זכה באוסקר?
זאת אומרת, האם גם השנה שלושת הסרטים המוערכים ביותר (בפונטציה.. ואני מתכוון כמובן ל"אוואטר" של קמרון, "Up" של פיקסאר ו"ברונו" של סאשה ברון כהן) לא יקבלו מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר שלא בצדק אך ורק בגלל חברי ההאקדמיה השמרנים והאידיוטים? מה דעתכם?
קצת קפצת למסקנות מהר מדי, לא?
'ברונו' ו'אוואטאר' עוד לא יצאו ועוד לא הושלמו, עוד לא התפרסמה על אף אחד מהם אפילו ביקורת אחת. במקרה של 'אוואטאר' עוד לא ראינו אפילו טריילר. אני מצפה לגדולות משניהם, אבל להחליט כבר עכשיו שאלה יהיו שני הסרטים המוערכים ביותר השנה – זה לרתום את העגלה כמה קילומטרים לפני הסוסים.
בכל מקרה, באמת לא סביר ששני הסרטים האלה יקבלו אוסקרים, טובים ככל ש(אולי) יהיו, וגם בקשר ל'למעלה' סביר שמקרה 'וול-E' יחזור על עצמו – לסרטי אנימציה קשה מאוד לצאת מגטו קטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר.
מספר סצינות מתוך ''ברונו'' הוקרנו לפני קהל
והם אמרו שזה היה מצחיק אפילו יותר מ"בוראט".
וגם לפני לא מעט במאים (סטיבן סודרברג, ספילברג, ג'קסון) הוקרנו סצינות מ"אוואטר" והתגובה שלהם אליהם היתה "!Holy shit".
אה, כן, ואני מנסה כבר הרבה זמן לשאול..
למה ההודעות שלי מתחרפנות כל הזמן?
פעם זה שולח, פעם זה לא, פעם זה מנתק לי את האינטרנט מרוב שלוקח לזה זמן לשלוח ורק אחרי איזה שעה זה שולח.. מה הבעיה?
אין לי מושג.
עוד מישהו נתקל בבעיה כזאת?
ולמה שתיארת קוראים ''הייפ''.
יש הבדל תהומי בינו לבין "ביקורת".
שוב, אני לרגע לא טוען שהסרטים האלה יהיו גרועים, אבל עד שאתה לא רואה את הסרט ממש – אי אפשר לדעת. ובטח שאי אפשר להכריז עליו כעל הסרט הטוב של השנה, חצי שנה מראש, ובלי להכיר בכלל את המתחרים.
''ברונו'' לא יתקרב לאוסקר.
אם בכל הנוגע לסרט אנימציה עוד יכול להתחולל נס כלשהו, הרי שסרט מתיחות נראה לי רחוק-רחוק מעבר לגבול הסבלנות של חברי האקדמיה.
דווקא בנוגע ל-"אוואטאר" זה פחות מופרך: אפוס-פנטסיה שאפתני אחד (בשלושה חלקים) כבר הצליח להשתחל לרשימת המועמדויות, והבמאי זכה באוסקר על סרטו הקודם. הייתי אומר שזה תלוי בתגובה של הביקורת.
הייתי מאמין לזה,
אם זה לא היה מגיע שנה אחרי ש'האביר האפל' לא קיבל מועמדות, מהסיבה היחידה ש"סרטי קומיקס זה לא רציני". גם "סרטי מד"ב זה לא רציני". יש בסרט חלליות? אין לו אוסקר. נורא פשוט.
(אשמח לגלות שטעיתי, כמובן).
להיות מבקר קולנוע זו עבודה נורא קלה!
רק רואים סרטים וכאלה! כמה קשה זה כבר יכול להיות! יש אנשים שמנקים לקרדות לפרנסתם!
זה מה שחזרתי ואמרתי לעצמי הרבה פעמים היום, ובכל זאת לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהעבודה הזאת היא לפעמים קשה באמת. היום נאלצתי לצפות בזה אחר זה ב'שלום ולהתראות' ו'לילות אל. איי.' אין לי כוונה לפרט עליהם יותר ממה שאני חייב, אבל ראו הוזהרתם: שני הסרטים האלה שורצים בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ. אם מישהו מציע לכם לצפות באחד מהם, תברחו מיד.
יונייטד קינג וחמישה כוכבים לא?
הכתובת היתה על הקיר.
בעוד אצל יונייטד יכולים להתחבא כמה סרטים לא רעים (את הטובים באמת הם קוברים במחסנים ומוציאים ל-DVD באיחור של שנים ע"ע The Fall), אצל חמישה כוכבים יהיה סרט בינוני במקרה הטוב, סתמי במקרה הנפוץ, גרוע במקרה שתיארת.
זה שהכתובת היתה על הקיר לא עוזר לי!
ידעתי שאני לא אקבל מרתון איכותי. זה לא הפך את החוויה לקלה יותר.
ברצינות: תברחו.
מי היה מאמין: ''למעלה'' בדרך להפוך לסרט פיקסאר המצליח ביותר?
http://www.boxofficemojo.com/showdowns/chart/?id=vs-pixar.htm
יהיה מפתיע לא לראות בקיץ הבא את "צעצוע של סיפור 3" לוקח גם את התואר הזה בחזרה.. יהיה צורך בביקורות ממש גרועות בשביל שזה לא יקרה. מה דעתכם?
הא?
הדרך ל-340 מיליון דולר עוד ארוכה.
הירידות של ''למעלה'' מדי שבוע קטנות
באופן מגוחך, אפילו יחסית לז'אנר האנימציה.
בקרב ראש בראש יום מדי יום "למעלה" התחילה בפער קטן מ"מוצאים את נמו" (הסרט מס' 1 של פיקסאר בקופות) ועכשיו הוא אפילו קטן עוד יותר (בקושי 4 מיליון). מקום שני ברשימת סרטי פיקסאר המצליחים ביותר מובטחת וחתומה. אם לא יהפוך למצליח מכולם, זה יהיה אבל בפער קטן. ל"וול-אי" היה נראה לי הרבה יותר הייפ בשנה שעברה ובכל זאת ל"למעלה" יש הרבה יותר 'רגליים'. תודו שזאת לא הפתעה קטנה.
''עידן הקרח 3'' יעיף אותו
מאולמות התלת מימד בעוד שלושה שבועות. לנימו לא היו צרות כאלה (היה סרט תלת מימד אחר שהגיע בסוף יולי 2003, ספיי קידס 3, אבל זה כאמור לא השפיע על נימו).
שלא לדבר על הארי פוטר.
בכל אופן לא נראה כמו שיפור משמעותי על וול-E (בינתיים).
אוקי, אחת ולתמיד: למה אנשים אוהבים את מייקל ביי?
כאילו, ברצינות, למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את האקשן בסרטים שלו? למה אנשים אוהבים אקשן שעושה להם כאב ראש? למה אנשים אוהבים שמתייחסים לאינטלגנציה שלהם בזילזול שכזה? למה?! אני פשוטט לא מצליח להבין את זה.
אני אומר את זה כי בכל מקום שאני נמצא בו תמיד כשמזכירים את ביי זה באהדה אליו ואל האקשן שלו. כשראיתי אם חברים שלי את "רובוטריקים" וכשאני גולש בפורומים ובבלוגים כמו סלאש פילם דוט קום (שם כל חברי האתר ועורכיו אוהדים אותו).
באמת, איך אתם מסבירים את זה?
יש לו כמה יציאות טובות.
הפריצה לאלקטרז ושני סרטי בחורים רעים הם אחלה סרטי אקשן שבעולם.
האמת באתר הזה די שונאים אותו...
נכון.
קוראים לזה חוק העדר. (ועכשיו כולם להתעצבן עלי ביחד…)
אגב, זה לא דבר רע)
במאי מצליח שלא מתיימר לייצר קולנוע "איכותי" עם סאבטקסט, ושבסוף כל סרט שלו הקהל יוצא במצב רוח טוב (שבמונחים שניצקלייניים זה רע) – לא יכול לקבל אהדה אמיתית מקהילה צינית שכזו. (
ולפני שתאמרו לי שאני סתם מלכלך ובאמת מייקל ביי עושה סרטים גרועים, אנא, קראו שוב את הביקורת והתגובות לאיירון מן.
בשום קנה מידה הוא לא מתקרב לרובוטריקים: צילום, אפקטים,בימוי,משחק (כן, משחק),הומור, עלילה,פסקול ומקצועיות.
ובכל זאת, כמה תשבוחות, ולהבדיל – כמה קטילות של רובו'.
עכשיו, (בפאראפרזה על "עת להרוג") תדמיינו שביי היה מביים את איירון מן ולהיפך.
אוי, נו, בחייך.
יש אנשים רבים שלא אוהבים את ביי כי הם חושבים שהוא מביים אקשן גרוע, ואוהבים את פברו כי הם חושבים שהוא מביים אקשן מצוין.
ספציפית, אגב, 'איירון מן' היה סרט מהנה להפליא, מה שאישית אני לא יכול להגיד על אף סרט של ביי (אפילו כשהם מהנים למדי, הם קורסים תחת כובד משקלם).
בכל מקרה, הדבר היחידי שבטוח כאן הוא שלאנשים שונים יש דעות שונות, והעובדה שאתה לא מסכים איתן לא אומרת שהדעות שלך לגיטימיות ומבוססות על טעם אישי, ושלהם על קונפורמיזם.
לדעתי דווקא יש משהו במה שהוא אומר.
אני כן חושב שנוצר אפקט לינץ' מסויים על מייקל ביי. אולי זה רק בדמיון שלי, אבל יש לי תחושה כאילו מאז רובוטריקים, אותו המון אנשים שנאו, ביי פתאום הפך למקור כל הרוע בעולם ולאווה בול בחזקת שלוש.
זאת למרות שביי הוא בחור שעושה סרטי אקשן מהנים ומקצועיים בהחלט, ונראה לי שהיה אפילו קונצנזוס על כך לפני צאת הרובוטים.
בהחלט יכול להיות שנוצר ''אפקט לינץ'''
כי עדריות, במידה כלשהי, קיימת תמיד. מכאן ועד לטענה המופרכת והלא-נכונה עובדיתית שבמאי שיוצר קולנוע בידורי לא יכול לקבל הכרה מקהילה כמו של עין הדג, המרחק גדול כמרחק ביי מלינץ'. הבמאי, לא הפעולה.
מאה אחוז.
מה שאני לא מבין זה איך נוצר ''אפקט לינץ''' שעל פיו
מבקרים באופן אוטומטי דוחים כל סרט שלא מנסה להתיימר להיות יותר מסרט פיצוצים ואקשן מהנה, כמו כאן למשל:
http://transformerslive.blogspot.com/2009/06/early-revenge-of-fallen-reviews.html
זה לא סתם ''במאי שיוצר קולנוע בידורי''
כל במאי כמעט ייצר מתישהו קולנוע בידורי. אבל במאי שיוצר רק את זה – מקבל תג נחות ממבקרי קולנוע ומאלה שלא סובלים את אותן הביקורות. הרי תמיד מזכירים שסם ריימי ביים גם אימה, וכנ"ל ג'קסון, וכמה שהאחים כהן מגוונים (אגב, הבמאי הכי מגוון לדעתי זה רוב ריינר), אבל ביי לא יוצא מהפורמט של עצמו.
למה זה רע?
אני לא טוען שאתם טפשים/טועים/לא מבינים סרטים, מותר לכל אחד לאהוב או לשנוא כל סרט מכל סיבה שהיא, אבל קיים לדעתי קונצנזוס לגבי רדידות סרטיו של ביי שנשפטים לפי זה, והרבה סרטים של במאים אחרים לא עומדים תחת אותו השיפוט המחמיר. אבל שוב, זה כנראה רק אני.
(הולך לשבת לבד בחושך. בקור.)
אהא.
אז אתה טוען שהסיבה שפיטר ג'קסון הוא במאי מוערך היא לא משום שהוא יצר את הטרילוגיה (הבידורית) הפופולרית ביותר בעשור הזה, אלא משום שהוא עשה לפני עשרים שנה סרטי אימה זבליים-במכווון, שלא הוקרנו בארץ ושרוב האנשים לא ראו מעולם? טיפה קלוש, לא?
יש הרבה אנשים, ואני בתוכם, שלא אוהבים את מייקל ביי מפני שהסרטים שלו ממש גרועים (לדעתנו) ולא משום סיבה אחרת. אני לא מבין למה קשה לקבל את זה.
מעבר לזה, לא קיים קונצנזוס לגביו.עובדה שהרבה (מאוד) אנשים כן רואים את הסרטים שלו וכן נהנים מהם, ואפילו באתר הזה, בביקורות על 'רובוטריקים' ו'הבריחה מאלקטרז', תמצא הרבה תגובות חיוביות.
בוא ננסה לסגור את זה ככה.
כי לפחות אני כנראה חוזר על עצמי ולא משתכנע, אז חבל.
אין לי דחף להתווכח סתם, גם אם לפעמים זה נראה ככה, ואני לא קרוב של ביי או משהו כזה, פשוט אני באמת ובתמים לא מבין במה הסרטים שלו (כולם) גרועים יותר מזבלונים מטופשים ולא אינטיליגנטיים (בעיני) כמו:
מבוקש, לירות כדי להרוג, איירון מן, אינדיאנה ג'ונס 4, שעת שיא, לב של דיו, הג'וב האיטלקי (האמת, סתם משעמם) ועוד.
כמו שאמרתי, כנראה שאני במיעוט, וזה סבבה מבחינתי.
(את ההצלחה של סרטים ברחבי העולם אני לא סופר, כי זה לא עקבי ולא ממש מעיד על כלום).
קרא את ההודעה של אנטרקס,
או את הביקורת על 'רובוטריקים', ושם תמצא נימוקים למה הסרט הספציפי הזה לא טוב. אם עדיין לא תסכים – גם בסדר. להגיד שהשינאה לביי היא אוטומטית ולא מנומקת זה לא נכון.
כמה דברים:
א. אנשים שנאו את מייקל ביי עוד הרבה לפני הרובוטריקים.
ב. אני דווקא אוהבת מאוד סרט אחד של מייקל ביי (הפריצה לאלקטרז). זה שהסרט האחד הזה טובע בזיכרונות הטראומטיים מסרטים איומים כמו "פרל הארבור" זו לא אשמתי.
ג. "לירות כדי להרוג", בתור דוגמא, הוא סרט שאין לי ממש מושג מי הבמאי שלו, אבל הוא נהדר (נהדר!!) בעיני, דווקא בגלל שהוא לוקח ז'אנר שאני אוהבת (אקשן! יריות! פיצוצים! ווהו!!) ועושה אותו טוב – דבילי, אבל חינני. מתוזמר ומצולם נפלא. לא משעמם לרגע. משחק בקלישאות אבל לא חונק את הצופים שלו בהן. ההבדל הוא לא במה-עוד-הבמאי-עשה, הוא באיכות הסרט עצמו, בתוך הז'אנר. את הטוב אני אוהבת, ואת הרע לא.
אני רוצה בהזדמנות זו להזהיר:
בעוד שהבמאי של 'לירות כדי להרוג' (מייקל דיוויס) עשה סרט חביב נוסף- '100 בנות'- שומר נפשו ירחק מהסרט 'קדחת נעורים' ("Girl Fever" במקור). הסרט מזכיר בסגנון הכללי שלו את '100 בנות' (ואף נקרא לעתים '100 נשים'), אבל מקצין את הכל, כך שמתקבל סרט פשוט גרוע, מעצבן ולעתים דוחה.
נקודת אור אחת בו (לחובבי 'האוס' בעיקר) היא ג'ניפר מוריסון. וזהו. הוא לא משעשע, לא רומנטי ולא מעניין. בקיצור – באמת עדיף שלא.
בתור חובבת האוס
ג'ניפר מוריסון היא נקודת חושך
לא הייתי יכול להסכים איתך פחות
הצילום ב"רובוטריקים" הוא אפילפטי ברובו, והרובוטים לא מספיק שונים כדי שיהיה ברור מה בעצם קורה בסצנות האקשן. זאת בניגוד לאיירון מן, שגם יש מעט שחקנים פועלים בסצנות האקשן שבו, וגם הן מצולמות בצורה רציפה שמקלה על ההבנה של מה שקורה שם.
ההומור ב"רובוטריקים" הוא הומור דביק של סרטי נעורים אמריקאיים. האם זה מצחיק או לא, זה כבר אינדיבידואלי, אבל אין מה להשוות להומור העדין והמתוחכם יותר של "איירון מן".
העלילה ב"רובוטריקים" היא מאד פונקציונלית. הנפשות הפועלות בה הן ברובן רובוטים שקשה להזדהות עם המניעים שלהם, ולכן היא לא מעוררת שום מעורבות רגשית בצפיה.
ב"איירון מן" כל הדמויות הן בני אדם, ולרובן טורחים ובונים אופי בסצנות שנועדו אך ורק בשביל זה, ויש שם גם סיפור רקע שיכול להדהד על רקע מאורעות עכשויים ויוצר מעורבות רגשית חזקה יותר.
בקיצור, יש הבדלים טכניים ברורים בין הסרטים. אני יכול לקבל שאתה מעדיף את הראשון על השני, כי זה עניין של טעם, אבל טיעון ההיפוך שלך לא מחזיק מים. אלה לא סרטים דומים שנבדלים רק בשם הבמאי, אלא סרטים שונים בתכלית השוני. אתה אוהב מאפיינים מסוימים ולא אוהב אחרים, ואנשים אחרים לא מסכימים. לכן, אתה נהנה מסרטי מייקל ביי, בעוד שבשבילי הקטע הכי טוב ב"רובוטריקים" היה כשהפילם נשרף באמצע ההקרנה ולרגע קיויתי שאקבל את הכסף שלי חזרה. אין כאן שום עדריות, סתם הבדל בטעמים.
אתה מדבר שטויות.
אתה מאשים אותי ואת "הציבור" כאן בכך שאנחנו צבועים לחלוטין, ואנחנו מחליטים אם אנחנו אוהבים סרט רק לפי שם הבמאי. בעצם כולנו נהננו נורא מ'רובוטריקים', אבל אנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא אוהבים אותו כי לא לאהוב את מייקל ביי זה אין.
'איירון מן' הוא סרט מצוין. 'רובוטריקים' הוא סרט גרוע. לדעתי.
אז שוב, סליחה, אבל אתה מקשקש שטויות.
בכלל קראת את מה שכתבתי?
אני יודע שכאן לא אוהבים אותו (וגם אני).
אתה שאלת למה אנשים באינטרנט אוהבים אותו
ואני עניתי לך שדווקא(לפחות באתר הזה) לא אוהבים אותו.
זה הכל…
זה לא חייב להיות שחור ולבן
אני אוהב את הפריצה לאלקטרז ובחורים רעים 2 היה סרט אקשן לא רע בכלל (הראשון לא זכור לי). לעומת זאת, אם לצטט מטים אמריקה Pearl harbor sucks (and I miss you) והרובוטריקים היה פשוט זוועה. בגלל שאלה היו הסרטים היותר קרובים להווה שלו, אין לי ממנו ציפיות גדולות וכנראה שלא אצפה בסרטיו בעתיד. בין זה לבין נון-קונפורמיזם ועדריות, נו שוין…
אוקי, אחת ולתמיד: למה אנשים אוהבים את מייקל ביי?
כעיקרון עוד לא עניתם לי על השאלה. למה לדעתכם כל כך הרבה אנשים אוהבים את מייקל ביי וחושבים שהוא מביים אקשן טוב? (וזו אחת הסיבות שאני מתחיל לפקפק בהבנתם של חברי האתר סלאש פילם דוט קום על סרטים. כולם שם מעריצים את ביי וחושבים שהוא ביי אקשן ענק).
לא הכל שחור ולבן.
יש כאלה שאוהבים כל סרט של ביי. יש כאלה שאוהבים בעיקר את בחורים רעים 1&2 ואת הפריצה לאלקטרז. יש כאלה שלא סובלים אף סרט שלו. אני ממליץ לך לשבת ולצפות בסרטים שלו בזמנך החופשי ולגבש לך דעה משל עצמך. אם תשנא או תאהב אותו, במידה זו או אחרת, זה יהיה בגלל הטעם שלך בסרטים ולא בגלל מה שעדר כלשהו חושב.
טוב, עכשיו אני רואה שחזרתי על עצמי בכותרת
בכל זאת, אני מאשים בזה אותך. כבר ענו לך על השאלה ואתה שואל שוב ושוב את אותו הדבר.
אבל אל ענו לי, כן גיבשתי דעה משל עצמי (אני שונא אותו) והשאלה שלי
היתה בכלל "למה לדעתכם כל כך הרבה אנשים אוהבים את ביי וחושבים שהוא במאי אקשן טוב?", כלומר, אני לא מצליח להבין את זה וחשבתי שאולי אחרים כן.
אם זו השאלה, אז התשובה פשוטה:
כי הוא במאי אקשן טוב.
מאותה הסיבה שהרבה אנשים אוהבים את בריטני ספירס*
* אף אחד לא אוהב את בריטני ספירס. ווטאבר. החלף את השם שלה בשם של כל זמר/ת/להקת בנים/ות מצליחים אחרים. ברוב המקרים הם לא טובים יותר או גרועים יותר מהרבה להקות אחרות שעושות פחות או יותר את אותו הדבר, אבל משום מה, חלק מהם מצליחים מאוד מאוד, וחלק לא. למה? אני לא יודע אם יש לזה תשובה. זה בעיקר עניין של שיווק, תדמית ומזל.
הו, תשובה הגיונית סוף סוף.
תבורך.