במקור: Duplex
במאי: דני דה ויטו
תסריט: לארי דויל
שחקנים: בן סטילר, דרו
בארימור, איילין אסל
משהו מוזר קורה לי. לפני כמה שנים, הייתי מסוגל לצחוק מ'דופלקס'. הייתי מסוגל אפילו לצאת בתחושה שמדובר בסרט לא רע. אבל מאז, כנראה, התרככתי (או, למרבה הזוועה, התבגרתי). אי אפשר להגיד שלא צחקתי בכלל במהלך הצפייה ב'דופלקס', אבל בין בדיחה מצחיקה אחת לשניה, פשוט התחננתי לרחמים.
אבל לפני שנגיע לזה, בואו ונעשה סדר בדברים. בתחילת 'דופלקס', סופר בשם אלכס רוז (בן סטילר) ומישהי-שעושה-משהו-בעיתון בשם ננסי (דרו בארימור) קונים ביחד בית בברוקלין. הבית הזה, כפי שחדי-העין ביניכם יוכלו להסיק, הוא דופלקס. ולכן הם נאלצים לחלוק אותו עם דיירת חביבה העונה לשם "גברת קונלי". כל הסיפור היה יכול להסגר בשקט אם השם הפרטי של אותה הגברת היה "ג'ניפר", ואף אחד לא היה טורח בכלל לעשות עליו סרט. אבל במפתיע, זה לא המצב, והדיירת היא בעצם זקנה חביבה (בת מאה, כנראה, אבל אף אחד לא יודע בוודאות) עם קשיי שמיעה ותוכי.
אבל אז, מגיע הטוויסט המפתיע. לאחר המעבר, מתברר כי הזקנה אינה זקנה חביבה כפי שהיה נדמה! מתברר כי היא טיפוס תחמן ומרושע, שאוהב לשמוע טלוויזיה בקולי קולות! ולעשות חזרות עם תזמורת כלי הנשיפה של הכנסיה בדירה! ולבקש מבן סטילר לעזור לו בקניות! הו, האימה! ומה עושים עם שכנה מבוגרת שעושה לכם צרות? מנסים להשלים עם רוע הגזירה. אבל אחרי חצי סרט, בערך, כשמתברר שזה לא ממש עוזר, מגיע הזמן לנסות, כמה הומני, להפטר ממנה.
מכאן והלאה הסרט מתחיל להיות הרבה יותר רע. לא "רע" כמו 'באטמן ורובין', אלא רע כמו סאורון. או לורד וולדמורט. או אייג'נט סמית'. הסרט מתחיל להפגין אישיות מהסוג שלא רק שובר למישהו את הרגליים רק כי זה כיף, הוא גם זורה לו מלח על הפצעים ואז שם את הטלפון באמצעותו הוא יוכל להזמין אמבולנס במקום אליו הוא יוכל להגיע רק אם הוא יעמוד זקוף. הוא מרושע, הוא אכזרי, הוא אוכל ארנבונים פרוותים וחמודים לארוחת בוקר, ואם תתנו לי להמשיך לא יעבור הרבה זמן עד שאני אקרא לו "אנטיכריסט".
אפשר להשוות את 'דופלקס' לסרט אחר, גם הוא עם סטילר, שנקרא 'פגוש את ההורים'. גם 'פגוש את ההורים' היה קומדיה שמבוססת על רוע לב, בה הכל (אבל הכל!) מתרחש על הצד הרע ביותר. מעין הרחבה של חוק מרפי לאורך כמעט-שעתיים של סרט. אבל בעוד שב'פגוש את ההורים' הגישה הזאת עוד היתה נסבלת מכיוון שמרבית הדברים האלה קרו בתום לב, האווירה ב'דופלקס' היא הרבה יותר שלילית. ב'דופלקס' התקריות הנבזיות (התחשמלות וירי במפשעה, בין השאר) קורות כי הדמויות באמת רוצות לפגוע אחת בשניה. כמה שיותר פעמים, אם אפשר. מטבע הדברים, התוכניות תמיד משתבשות בצורה כזו או אחרת (כי לראות את הפרצוף של בן סטילר חרוך זה מצחיק!), וכמו בסרט מצויר קלאסי, אף אחד לא מת. אבל הבעיה היא שבשום מקום אין ל'דופלקס' את התמימות של סרט מצויר, או אפילו את זו של 'פגוש את ההורים'. למעשה, באחת מהסצינות בן סטילר מספר בצורה מאוד מפורטת איך הוא היה רוצה להרוג את האישה הזקנה בה עוסק הסרט. אכזרי.
אם רק הסרט היה קצת יותר מצחיק, אולי אפילו הייתי סולח לו על הכמויות הנדיבות של הארס שהדמויות שלו מפזרות. אבל כאן, כמה חבל, אנחנו נתקעים בבעיה. רוב הזמן הסרט פשוט לא מצחיק. רובן הגדול של הבדיחות בסרט צפויות זמן רב לפני שהן באמת מתרחשות. כשבן סטילר מציץ בצינור שעד לפני כמה שניות נשפך ממנו משהו מגעיל בטענה שלא הולך להישפך עליו שום דבר מגעיל, כולנו יודעים שעוד חצי שניה הולך להישפך עליו משהו מגעיל.
גם הבדיחות הפחות צפויות, בדרך כלל, הן חלק מאחת מאותן שרשראות-האירועים בהן לא משנה מה הדמויות מנסות לעשות, הכל משתבש להן. אתם כבר בטח ראיתם את זה בעבר: "לא, גברת קונלי, באמת שבסך הכל התכוונתי לעשות לך הנשמה מפה לפה, לא להתעלל מינית בגופך חסר ההכרה!". את העיקרון מאחורי ההומור בסרט לומדים להכיר בערך אחרי עשרים שניות, ומכאן נותר רק לבהות בהבעה מנומנמת במסך בתהיה של "עד כמה נמוך העניינים יוכלו להתדרדר לפני שהסרט יגמר?".
במפתיע, כשהסרט לא מנסה להיות מרושע או מגעיל במיוחד, ברגעים מסוימים, הוא באמת מצליח להצחיק. זה לא קורה יותר מדי, ובטח שלא מספיק פעמים כדי לגרום לי לצאת בתחושה מסופקת מהסרט, אבל יש כמה רגעים בהם אפילו אני, טיפוס מלנכולי שכמותי, הצלחתי להתפקע מצחוק. נקודת האור השניה בסרט היא גברת קונלי עצמה, אותה משחקת שחקנית בשם איילין אסל. איילין עושה עבודה מצוינת בתור הזקנה בת-המיליון שממררת לדמויות את החיים, בעיקר מכיוון שהיא מצליחה לשחק על הקו הדק שבו לא ברור לנו האם היא טיפוס תמים שלא מתכוון לפגוע באף אחד, או שגם היא מרושעת לא פחות מבן סטילר ודרו בארימור.
אולי הבעיה היא בי. אחרי הכל, החבר'ה שישבו במושבים לידי לא הפסיקו להתפקע מצחוק כמעט כל הסרט, גם כשהם צעקו בקול רם מה הולך להתרחש דקה לפני שזה קרה. בסך הכל, אם אתם חובבי סרטים מז'אנר קומדית-אסונות, יכול להיות שתיהנו מהסרט. זה, כמובן, יהפוך אתכם לסאדיסטים חסרי מצפון. אז כדאי שתחשבו טוב-טוב אם אתם באמת מעוניינים לשלם את המחיר הזה, הא?
כ''כ לא אוהב את הז'אנר הזה
אין לי מושג מה כ"כ מושך בכזה סרט. שעה וחצי (לפעמים יותר) של אנטי-גיבור מסכן, לרוב בן סטילר, אדם סנדלר, לפעמים קומיקאי מאותגר ויזואלית אחר, שפשוט שום דבר לא מצליח לו.
הוא נופל, קם, נופל שוב (עם רגש), נשרף, נכווה, מתחמל, מושפל פעם ועוד פעם, ועוד עשרות גגים ויזואליים אחרים שמצחיקים רק אנשים שאוהבים לראות אחרים סובלים.
צפייה בסרט שכזה תמיד יוצרת מועקה אצלי. אני יודע שעד כ-10 דקות לפני הסוף, כל תכנית, כל מהלך, כל סיטואציה, רק יביאו לפגיעה בגיבור הסרט, ואיכשהו אני אמור ליהנות מזה.
ואז, כמובן, בלי שום קשר למה שקרה במהלך הסרט, הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, אותו אדם שבמשך כל חייו שום דבר לא עובד לו, פתאום מסדר את העניינים כמו שחקן ותיק ב"טטריס".
לא יודע. לא קונה את זה.
סתם לידיעתכם-
בן סטילר הוא רחוק מלהיות מאותגר ויזואלית. להיפך, אפילו הוד כבודו, אביעד קיסוס (כתב רייטינג המפוקפק) אמר עליו שיש בו סקס-אפיל קופי בלתי מבוטל. ובהחלט יש.
אביעד קיסוס יכול לערוג אליו עד
מצעד הגאווה הבא. זה לא משנה את העובדה שעבורי – בן סטילר פשוט לא אדם נאה.
סתם לידיעתכם-
אביעד קיסוס גם אוהב את בריטני ספירס. הוא אדם מאוד מצחיק ויודע לכתוב, אבל לא הייתי רואה בטעם שלו משהו מייצג.
איזו הקרבה עצמית!
הייתי בטוחה שעל הסרט הזה בכלל לא תהיה ביקורת כי אף אחד לא יסכים לצפות בו… רק מצפיה בטריילר נהיה לי רע, והבנתי שאין מצב שאני צופה, על אחת כמה וכמה משלמת עליו (שאלתי את עצמי האם הייתי הולכת אם היו לי כרטיסים חינם, ואני עדיין מתלבטת).
רק הטריילר לבדו חשף אותי ליותר מדי הומור ירוד ומביך, סלפסטיק במירעו (ואני מלכתחילה לא חובבת סלפסטיק), הרבה מעבר להמלצת הרופא. דרו ברימור ובן סטילר אינם שחקנים מסכנים ו/או אלמונים הסובלים מחוסר עבודה, מה גרם להם להסכים להשתתף בזוועה הזו?
אפרופו 'פגוש את ההורים': בעבר כתבתי במספר הודעות כי הסרט היה חביב ומשעשע בעיני, וצחקתי ממנו רבות בקולנוע. לפני כמה חודשים תפסתי במקרה את הסוף שלו בטלויזיה, וזעתי באי נוחות על הספה – זה הומור מביך ולא מצחיק! איך ייתכן שצחקתי מזה בכלל? כנראה היה משהו בפופקורן.
סאדיסטים חסרי מצפון אתה אומר..?
אז איפה אני קונה לזה כרטיס?!
מצד שני, גם בדג לא אהבו, גם רוה לא התלהב, נחכה שזה יגיע לטלוויזיה.
דבר נוסף – מה קרה לדה-ויטו? "מלחמת רוז ברוז" ו"מטילדה" שלו היו טובים עד מצוינים. לא ראיתי את "מוות לסמוצ'י" אבל על הנייר – למרות הכשלון – זה נשמע לי סרט מסקרן (ואם נמשיך עם הניימדרופינג, רוה ציין במדורו שהוא כן אהב את הסרט).
או שזה לא (רק) דה-ויטו אלא התסריט, במידה ול"דופלקס" אכן היה כזה?
דווקא אחלה סרט
אם כבר מדברים על סצינותמופלאות לצלילי מוזיקה לא קשורה, תמיד תזכר בליבי אחת הסצינות הראשונות בface of, הקרב עם מוזיקת הקרקע של somwhere over the rainbow
התפוז המכני ו-singing in the rain...
זו לא אחת הסצינות הראשונות
אם אני זוכרת נכון, זו סצינת הקרב בביתו של ניקולס קייג', לקראת סוף הסרט, כאשר אמו של הילד מרכיבה לאוזניו אוזניות עם מוסיקה. אבל זה באמת היה שילוב מעניין – המוסיקה הנ"ל ומרחץ הדמים שהתרחש על המסך.
ננסי דרו ברימור הוא ביטוי נפלא
ובן סטילר ממשיך להיות זה שאם אני נתקל בסרט בהשתתפותו אני תוהה האם אני ארצה לשבור את המסך (פגוש את ההורים) או לסגוד לו ( משפחת טננבאום)
לחייך בהיסטריה (זולנדר) או בנוסטלגיה (מציאות נושכת).
לחובבי סרטי זקנות ארסיות מומלץ סרט צרפתי בשם טאטי דניאל פרטים בimdb
נו טוף
לי אין שום צורך ללכת לקולנוע כדי לראות זקנה מטורפת שמתעללת בשכנים שלה. אני לצערי עובר את החוויה יום יום.
השכנה הזקנה והמטורפת שלי נוהגת לדפוק לנו בדלת ולהתלונן על ריחות של כימיקלים מהדירה שלנו (אין לנו שום כימיקלים ושום ריח) על שאנחנו דופקים על הקירות כל היום (היינו במקרה כל אותו יום בקריית מלאכי, אולי אלה היו גמדי בית חביבים שרצו לתלות תמונות?) ועל כך שזה לא בסדר שיש לנו מפעל בדירה (מפעל בחדר של 2 מטר על 3?) ושאנחנו מעבירים סחורה דרך הגג (???) בקיצור החיים מוזרים יותר מכל סרט.
לזקנה המטורפת שלנו
היה מבחר של כמה משפטים בודדים שהיא ידעה לומר, שהעיקרי והשימושי בינהם היה "יצחק סיני תפסיק לעשות רעש", שאותו היא היתה צועקת במרווחים קבועים של 25 שניות, בעיקר בשבת בבוקר, בימים שקטים לחלוטין. עד היום לא נודע לנו מיהו אותו יצחק סיני, אם באמת היה אחד כזה.
אח של אריק סיני?
בעלת הבית שלי
גרה בדירה מעלי (המממ…) ואני דווקא לא שומעת ממנה הרבה. מצד שני, גם לה יש קטעים מוזרים…
בהתחלה היא בכלל לא רצתה שאני אעבור לגור שם, כשבאתי אליה ל"ראיון קבלה" היא פסקה בנחרצות "רק בנים! רק בנים!" ולא ממש הצלחתי להבין מה יש לה נגד בנות (בדר"כ זה להיפך, לא?). ויתרתי על הדירה, ואחרי כמה ימים השותף התקשר ואמר שעובר לו בדירה מצעד של פריקים, ואני נראיתי לו בסדר, אז הוא שכנע אותה.
אחד מהקטעים שלה זה לנקות את המקרר, מקרר עתיק מהזן העגלגל (כזה שדרי המעונות מכירים טוב מקרוב) שהיא מאמינה שהיא היחידה המוסמכת לנקות אותו, ולכן יורדת לפעמים בסופ"ש כשהשותף שלי לא נמצא והמקרר די ריק (למה בכלל צריך לנקות מקרר אם הוא לא מסריח, לא נשפך בו כלום, והוא די נקי, למען האמת? לא מספיקה פעם ייצוגית בפסח או משהו כזה?).
לא שידעתי שהיא נוהגת לעשות את זה; סופ"ש אחד, בעוד מתקלחת לבד בדירה, אני שומעת דפיקות על הדלת. לא היה ברור לי מי זה יכול להיות, כי אף אחד לא בא אלי בלי התראה, והשותף נסע לסופ"ש. חשבתי שאולי זה סתם נשמע קרוב ואלה דפיקות בדלת של השכנים. אבל הדפיקות המשיכו (יש אנשים שלא מתייאשים) והתחלתי להלחץ שאולי שכחתי בטעות את המפתח בתוך המנעול עד הסוף, והשותף חזר במפתיע ולא מצליח להכנס. אבל לא. אחרי כמה זמן היה נדמה לי שאני שומעת אותה מבעד לרעש המים הזורמים, קוראת בשמי… חשבתי שאני הוזה. ואז שמעתי אותה קרוב יותר, בתוך הדירה (למה שלא שכחתי את המפתח בתוך המנעול?!) והזדרזתי לשטוף את עצמי, התעטפתי במגבת ויצאתי מהמקלחת נוטפת מים לכיוון הכניסה. "למה לא ענית לי?" היא שואלת אותי (בשיא הרצינות). "התקלחתי?" עניתי לה בהלם…
הלואי עלינו זקנה
בדירה הקודמת שלנו גר מתחתינו "ערס לייט" שהחליט שאנחנו מרעישים לו באמצע הלילה.
אני אכן ציפור לילה, אבל הטיפוס היה מסוגל "לשמוע" שאנחנו מתהפכים במיטה.
אחרי שהוא איים עלי במכות ולא התרשמנו מספיק לטעמו (המשכנו לקום לשירותים אפילו לפנות בוקר ;-), החולירע התחיל לדפוק במטאטא על התקרה שלו שהיא גם הרצפה שלנו כל הלילה.
הוא כמובן הכחיש.
ערב אחד חזרנו הביתה ומבחוץ אנחנו רואים אותו עומד בסלון ודופק במטאטא על התקרה.
בסופו של דבר עברנו משם ומצאנו דירה הרבה יותר גדולה וכיפית במחיר נמוך יותר (ורחוק הרבה יותר מהסינמטק, אבל זה כבר עניין לסיפור סוחט דמעות אחר).
(C) כל הזכויות שמורות על אימוץ הסיפור לתסריט אימה.
אם כבר יש פה פתיל על שכנות זקנות ומפחידות:
לזקנה המוזרה שמעלינו יש מגוון רחב של דפוסי התנהגות שגובלים בפסיכוזה קלה. החל מגידולם של 12(!!) חתולים וכלה בצווחת "נא להזיז את המכונית המטונפת" כשאין שום דבר בחניה.
אה, פרט שולי שפרח מזכרוני לרגע- היא נוהגת לירוק על הילדים שגרים בבניין כשהיא עוברת לידם. בהתחלה התייחסתי לזה כאל שמועה מסוג אלו שילדים קטנים אוהבים להפיץ כשאין משהו עם דיבוב לעברית בטלוויזיה, אבל לפני בערך חודש הלכתי עם אחותי למרכז המסחרי, ומי מחכה לנו בדרך חזרה עם סמוכטה בפה? נכון מאוד!
נ.ב- אני מצטער עם גרמתי למישהו בחילה, באמת ניסיתי לרסן את עצמי.
עכשיו עם תסלחו לי, אני הולך להזיז את המכונית המטונפת מהגינה.
אתה גר במקרה ברחוב חיים ואלישע?
אני מתכוון נראה לי ללכת לסרט
אבל רק כי קיבלתי כרטיס חינם מ"ידיעות אחרונות"(בפיוז היה שאלון)…
אתחיל, שלא כמנהגי, בסיפור קצר.
לפני אי אילו שנים, הייתי אומר מספר לא מבוטל של כאלה, הלכתי לי לתומי ברחוב. אלא שתומי לא היה באותו רחוב, אז נאלצתי לשנות את תוכניותיי.
והימים ימי קסם היו, והאוויר היה קר, קר וגשום, וחיפשתי לעצמי מפלט מהרוח, מהמים, מהאש. כמו תפוח, אתם יודעים, שרחק מן האש. אז נכנסתי לקולנוע "שולמן" שבעיר העתיקה ואת מי פגשתי? נכון. את ידידתי משכבר ברוריה הזקנה.
וברוריה הזקנה היתה בריה חביבה, אך קצת משוגעת. אהבה היא לזרוק חתולים על עוברים ושווים. או עוברים ושבים. מה שבא קודם. וברוריה סיפרה לי על צרה שפקדה אותה בביתה הקטן שבקצה ביער. "שכנים" היא אמרה לי, "שכנים חדשים, שעושים לי צרות ואותי משביזים", אז אמרתי לה "מותק, תביני מייד, כי אני כאן איתך, אעזור לך לעד".
ומקץ יומיים, שלושה לא יותר, ברחו השכנים ולא חזרו להציק לה.
מוסר השכל מן הסיפור הזה? אין. אבל מסקנה אחת ברורה לי: אין צורך ללכת לראות את הסרט הזה אם כבר חוויתם על בשרכם מקרה דומה, או אחד כזה שמנסה להיות דומה.
ליל מנוחה לכם, גולשים יקרים. ולהתראות לכולם, ובינתיים, אל תשכחו לשתות הרבה מים.
תפוח שרחק מן האש?
http://shiron.net/songView.aspx?song_id=2222&singer_id=2666&song_title=353b9
סיפורה של השכנה המשוגעת
(סיפור אמיתי)
איפה שאני גרה יש לנו שכנה זקנה עם שתי נכדות. והיא קצת משוגעת.
אז כל יום היא עולה אלינו הביתה ומביאה לנו כל מיני בובות וצעצועים ויום אחד נכדה אחת שלה שהיא חברה של אחותי הקטנה באה אלינו הביתה וראתה את כל הבובות ואמרה שאלו הבובות שלה.
איזו פדיחה. (ואיזו שכנה פסיכית)
קרה לי בדיוק אותו דבר
אבל עם הכלבה שלי, שגנבה בובה של פומבה מהשכנות.
קרה לי בדיוק אותו דבר
והדבר המצחיק זה שזה קרה לפני חצי שנה בערך והנכדות שלה דיברו איתה והיא עדיין ממשיכה להביא לנו דברים. גם פסיכית וגם סנילית, לאן הידרדרנו…
זה נכון ש...
מי שכתב את "דופלקס" גם כתב לביוויס ובאטהד, הסימפסונס ודריה? ואם כן אז למה לעזאזל דופלקס כ"כ לא מצחיק…?