המלאכיות של צ'רלי: בהילוך גבוה

במקור: Charlie’s Angels:
Full Throttle
!ימין!
במאי: מק'ג'י
תסריט: ג'ון אוגוסט, קורמק
וויברלי, מריאן וויברלי

שחקנים: דרו בארימור, לוסי ליו,
קמרון דיאז, דמי מור, לוק ווילסון, מאט

לבלאנק, ג'ון קליז, ברני מאק, קריספין
גלובר, רוברט פטריק, ג'סטין ת'רוקס

הופעות אורח: ברוס ויליס, קארי פישר, אשלי
ומרי קייט אולסן, ג'קלין סמית', פינק

איזה סרט כיפי. אחד מאלה שיוצאים ממנו עם חיוך עצום על הפרצוף.
לא סרט מתוחכם מדי, ואפילו אין בו שרשרת בדיחות שאינה נגמרת (תנוח דעתכם – יש בדיחות, אבל לא בכל שניה ושניה). סתם, מין סרט כזה שרואים שהיה נורא כיף לעשות אותו, ושמחת החיים הזו שלו משפריצה החוצה, אל מעבר למסך. ובין כל הצהלות האלה, מצאו 'המלאכיות של צ'ארלי' זמן להשתולל עם המון רבדים נסתרים וסאב-טקסטים. כן, מה ששמעתם. רבדים סמויים וסאב-טקסטים. אף אחד הרי לא קבע שסאב-טקסט חייב לעסוק ביחסי אבות ובנים או בנושאים אחרים שברומו של עולם. הרבה יותר משעשע להכניס סאב-טקסטים שבדיוק כמו הסרט, אינם מתיימרים להיות עמוקים מדי, אלא דווקא כיפים ודביליים להחריד, למשל: "לך חפש מי ינענע אותך" או "אפשר לוותר על אקדחים כי הם לא נראים טוב עם עמידת התקיפה הקלאסית של המלאכיות".

ובכן, על מה כל הג'אז הזה?

אלכס, דילן ונטלי (לוסי ליו, קמרון דיאז ודרו בארימור), שלוש המלאכיות, נרגשות מאוד עת נטלי עוברת לגור עם פיט (לוק ווילסון, האח של זה עם האף השבור), אותו הכירה בסרט שעבר. גם לאלכס מצפה הפתעה: אבא שלה (ג'ון קליז, שעל אף משחקו הסביר, הוא די מיותר בסרט) מגיע כדי לראות מה שלום הילדה הקטנה. בתוך כל המהומה הזו נקראות המלאכיות לחלץ מן השבי המונגולי את ריי קארטר (רוברט פטריק, לשעבר איש כספית), איש רם-דרג בממשל האמריקאי. הסיבה לחטיפה שלו מתבררת כשסנטור בשם וויליאם רוס ביילי נרצח, והטבעת שהיתה ברשותו נלקחת. שתי הטבעות – של הסנטור ושל קארטר – הן הימד"ב של תוכנית הגנת העדים האמריקאית: כל העדים, כל הזהויות החלופיות, כל מקומות המסתור. הו, Precious.

כשאחד מעדי המדינה נמצא מת, ברור למלאכיות שהוא נרצח (בידי מישהו שמשתמש בג'ל אננס), שהוא רק הראשון ואחריו יהיו עוד גוויות, ושמי שגנב את הטבעות, ימכור אותן לכל המרבה במחיר.

המלאכיות מנווטות במומחיות בין תהומות העלילה שסיפור המסגרת מכתיב, תוך פליק פלאקים לאחור וקפיצות לוגיות שספיידרמן היה יכול רק להתקנא בהן (אחרי הכל, הוא לא ממש קופץ. הוא בעיקר תלוי מחוטים). אבל כיוון שהסרט כה משעשע וחינני, לא אכפת היה לי שאין שום היגיון או עקביות בדברים שהמלאכיות יכולות לעשות. איך אפשר בכלל להספיק לנטפק, אם כל בעיה פיסיקלית הסרט פותר מייד בהופעת אורח של מפורסם זה או אחר (הזמרת פינק, התאומות אולסן, ג'קלין סמית' המלאכית, ברוס הגדול מכולם, ועוד ועוד), ובמחוות לסרטים שונים או סדרות טלוויזיה עכשוויות?

דוגמאות? לא חסר: סמוך לתחילת הסרט, כאשר הבנות יוצאות לחקור את מקרה הרצח הראשון ומגיעות לביתו של הקורבן, משתנה המוסיקה שברקע לנעימת הנושא של 'זירת הפשע CSI', וכמוה גם תנועות המצלמה. קצת אחר כך מגיעה 'פסגת הפחד', וגם מקומם של 'פלאשדאנס' ו'האחים בלוז' (קארי פישר!) לא נפקד.

אבל כל המחוות הללו, וכל הופעות האורח שאינן מותירות אף רגע דל, לא יכולות להאפיל על המלאכיות המגניבות – לוסי ליו, kick arse כתמיד, מדגימה בשמחה איך נעלי עקב יכולות לשמש נשק קטלני, דרו בארימור היא דרו בארימור (וזה נאמר בצורה הכי חיובית שיש. למדתי לחבב את הבחורה) וקמרון דיאז נשארת נאמנה לתחתוני הספיידרמן שלה. כולן ביחד, וכל אחת לחוד, ממשיכות – בדיוק כמו בסרט הראשון – להחליף בגדים בקצב, ומה שיותר טוב – הפעם ויתר להן מק ג'י, הבמאי, על הניסיונות להפוך אותן לשפוטות של מישהו, או משהו, והבין שהן יכולות להישאר סופר נשיות אפילו אם תלבשנה סרבלים מוכתמים בשמן ותכרזנה על בואן בקול נפיחה רמה כשהן מחטטות באפן במרץ.

יש רק אחת שיכולה להתעלות על המלאכיות, ואף עושה זאת – דמי מור, כמלאכית לשעבר, היא מסמר המסיבה. מור היא מלאכית פרקטית, היא יודעת מה היא רוצה, ובזכות עבודתה הנפלאה בעבר, נרשמו כמה שיפורים באמצעי ההגנה שמסופקים למלאכיות, כמו גם בהכשרתן. כיוון שעברה אי אלו עשורים בחייה, היא כבר לא עושה חיינדעלאך – היא לא צריכה. יש לה מבט מהפנט, וניסיון חיים שמאפשר לה לחזות מהלכים מראש, עד שהיא מראה לבנות מאיפה משתין הנימו. מה אני אגיד לכם, It’s raining white women.

כל התזזיתיות הזו – העריכה ההיסטרית, מוסיקת הרקע שעושה שמייח בלב, והבנות עצמן, שמתגלגלות מצחוק – יוצרת סרט נטול קלוריות לחלוטין, עם ערך תזונתי שואף לאפס, אבל עם חיוך תירס ענק על הפנים. איזה עולם נפלא!