המרכיב המכריע להנאה שלי מסרט:
20  |
הצילום |
| 23 |
הכוכבים |
| 27 |
האפקטים |
| 86 |
המשחק |
| 28 |
הפסקול |
351  |
העלילה |
| 51 |
הקצב |
| 17 |
המסר |
| 20 |
העיצוב |
| 51 |
פריכות הפופקורן |
מספר מצביעים: 674
המרכיב המכריע להנאה שלי מסרט
– פורסם ב 16 בדצמבר 2006Posted in: סקרים
אני מניח שהעלילה.
גם התסריט, ואני מתכוון לדיאלוגים חשוב לי מאוד, ןאם הוא היה בסקר הייתה נוצרת התלבטות. גם פסקול מאוד חשוב לי, אבל הרבה פחות מכריע מעלילה.
אמנם התשובה הזו תהיה ככל הנראה מאד נדושה, אבל סיפור טוב מאפשר לי לסלוח על הרבה דברים אחרים (משחק גרוע, אפקטים דפוקים, צילום תזזיתי וכו').
אני מניח שהעלילה.
גם אני הצבעתי אותו דבר. למרות שיש מקרים שבהם פסקול יכול מבחינתי להציל את הסרט (אימת הפנטום למשל), עדיין – ב95% מהמקרים העלילה היא הדבר הכי חשוב בעיני בזמן הצפיה וההנאה שלי מהסרט נמצאת ביחס ישיר אליה.
דווקא באימת הפאנטום
היהי השימוש הגרוע ביותר בפסקול בכל הסדרה, לדעתי. הנעימה (נעימה, לא סתם משהו ברקע) שהייתה בסרט יותר מכמה שניות היא דואל אוף פייטס, שלדעתי היא אחת הפחות טובות בפסקול. זה היה לפני שנכתבו הנעימות היפות של הטרילוגיה השנייה, ולא נעשה בסרט שימוש הנעימות של הטרילוגיה הראשונה.
הפסקול של אימת הפנטום הוא נפלא
הוא עד כדי כך נפלא, שהלכתי לראות את הסרט פעמיים בקולנוע (רק בגלל הפסקול) ואחר כך קניתי את הדיסק.
מצד שני, יש פה גם המון טעם אישי אני מניחה.
הפסקול של אימת הפנטום,
כשהוא עומד בפני עצמו, הוא באמת טוב מאוד.
הבעיה היא שהוא ממשיך טרילוגיית פסי-קול עמוסת סופרלטיבים, ולחלוטין לא עומד בסטנדרטים שהוצבו ע"י וויליאמס כ-20 שנה קודם לכן.
למרות זאת, הוא עדיף פי כמה על הסרט אליו הוא מצורף.
אגב, אם מדברים על הדיסק – אני מקווה שזו הגרסא שיש לך בבית:
http://www.amazon.com/Star-Wars-Episode-Ultimate-Recording/dp/B000051VYS/sr=8-11/qid=1166644510/ref=sr_1_11/102-4597183-1232159?ie=UTF8&s=music
הפסקול של אימת הפנטום,
את הגירסה שלי קניתי זמן קצר אחרי הסרט בטאואר רקורדס ז"ל של קניון איילון ויש על העטיפה שלה את אנקין הקטן, הפנים של קווי גון, אמידלה, ג'אר ג'אר קטן (אויה) ושני הרובוטים. ברקע יש עיניים אדומות של דארת' מול.
ממש לא מה שלינקקת.
יש הבדל במוסיקה?
קצת על הגרסא האולטימטיבית של
http://soundtrack.net/soundtracks/database/?id=2673
ועוד קצת:
http://www.filmtracks.com/titles/phantom_menace.html
בקיצור נמרץ – זו גרסא בת 2 דיסקים שיצאה בשנת 2000, ומכילה את כל המוזיקה שנכתבה לסרט (למעט מספר דקות, שחסרונן העלה קצץ רף בצדי פיות המעריצים).
תקראי לזה משחק מלוכלך של סוני ושל לוקאס, תקראי לזה עוד תירוץ להוציא כסף מארנקם של גיקים של "מלחמת הכוכבים", אני קורא לזה מוזיקה טובה.
קצת על הגרסא האולטימטיבית של
אויש. שילמתי על זה איזה 90 ש"ח בזמנו. לא תורמת עוד כסף ללוקאס.
אחר כך מתפלאים שאנשים מורידים פיראטי.
הפסקול של אימת הפנטום,
פעם אחרונה שהייתי שם עדיין היתה שם חנות טאור, וזה היה לפני חודשיים…
הפסקול של אימת הפנטום,
אתה בטוח? יכול להיות שהיא רק זזה מקום?
אני אבדוק שוב בפעם הבאה שאני אהיה שם.
מסכים חלקית בנוגע לדיאלוגים, או יותר נכון המלל בסרטים
כשאני מנסה לחשוב איזה סרטים אהבתי במיוחד, ומה אהבתי בהם, אוטומטית עולים לי בראש מצד אחד משפטים משעשעים, מתוך סרטים כמו 'הנסיכה הקסומה', סרטי האחים מרקס, סרטים של ודי אלן, או סרטי מונטי פייתון; ומצד שני משפטי או סיפורי מפתח על מהות-הקיום-האנושי-וכל-הג'ז-הזה, מסרטים כמו "משחק הדמעות", "בילי באד", "רומאו ויוליה" (של זפירלי) וכאלה.
אבל העניין בסרטים עם מלל טוב, כולל אלה שהזכרתי, הוא שלצד המשפטים "הנכונים", יש בהם את השתיקות "הנכונות" – אלו, שבדיוק כמו המשפטים, יוצרות את האפקט המתאים לסצינה. בין אם הוא קומי, דרמטי, מותח וכו'.
ככה שמבחינתי, קטגוריה נוספת וחשובה להנאה מסרט היא: הדיבורים והשתיקות המתאימים, ברגעים המתאימים.
אפשר לקרוא לזה
קצב, לא?
לא, זה יותר ספציפי.
ותודה לravy
על הרעיון לסקר?
וואו, הסקר הכי קשה עד כה.
בהתחלה היה קל למחוק אופציות, אבל כשהגעתי לחשובים באמת, נאבדתי לגמרי.
הצבעתי למסר, בסוף, אבל זו כנראה הייתה טעות: להמון סרטים אין בכלל מסר, והם מהנים מאוד.
למען האמת, לא יודע למה הייתי מצביע עם לא למסר. אני מאמין שבשביל סרט טוב באמת, אתה צריך את כל הגורמים. יש מקרים בהם אין חלק מהם והסרט סבבה, אבל רק עם כולם יש לך סרט טוב באמת.
אתה בכנות חושב ככה?
סרט הוא טוב באמת רק אם יש בו כוכבים?
אוייש, את צודקת.
הנה הגורמים שמחקתי במיידיות, כי הם באמת לא חובה:
הכוכבים – זה שהם מוכרים לא אומר שהם טובים. למעשה, רוב הכוכבים הם שחקנים די גרועים – בזמן שהמון שחקנים מצויינים הם פחות מוכרים.
האפקטים – לא כל סרט כולל אקשן ומד"ב, אז לא, זה ממש לא חובה. במקרה שזה כן כולל, זה באמת יהיה מה שיכריע, הרי לרוב אין על מה להסתכל חוץ מזה (בדרך כלל, על הכוכבים. אבל כמו שאמרתי, זה לא מעניין אותי.).
פריכות הפופקורן – נו, הזאב רווח. אבל זה סקר רציני, אז לא ממש צריך להתחשב בו.
עמדתי גם למחוק את הקצב, כי למרות שזה חשוב, זה לא בדיוק מכריע – אבל בדיוק אתמול ראיתי את 'בארי לינדון', ועם קצב יחודי שכזה, אי אפשר להגיד לא.
-משפיל מבט-
זה לא את, זה אתה…
גאדמט, עזבו אותי מפרטים.
הכל ביחד
הצבעתי עלילה אבל יש במאים שיכולים להרוס גם סרט עם עלילה מעולה…אני מניח שהשילוב בין שהוא באחריות הבמאי קובע באמת איך יהיה הסרט.
עלילה
אני חושב שהשאלה היא "מה גורם לי _לא_ להנות מסרט". אני נהנה מהמון אלמנטים בסרט, ומסוגל להנות מסרטים אפילו אם הם לא מצוינים בדברים מסוימים, אבל אבל רק על עלילה לא מובנת אני לא מצליח להתגבר. (אולי גם על משחק גרוע)
חנוכיה יפה יש לכם!
עלילה גרועה? אין בעיה!
גם אני הלכתי על דרך השלילה וגיליתי שדווקא ראיתי הרבה סרטים עם עלילה לא-משהו, אך הודות לשחקנים שעמדו בגבורה במשימה ושיחקו ברמה טובה, הסרט הפך לטוב יותר.
אז מבחינתי שחקנים טובים יכולים לשדרג סרט עם עלילה גרועה-עד-לא-קיימת, ולהפוך אותו לבר-צפייה.
לעומת זאת, גם סרט עם עלילה ממש טובה לא יחזיק אותי מול המסך ליותר מעשר דקות של חסד, אם השחקנים מביאים אותי למצב שבו אני ממש נבוך עבורם.
מלבד שני אלה, אני חושב שרכיב הקסם שמצליח לשדרג פלאים כל סרט הוא פסקול טוב.
עלילה גרועה? אין בעיה!
גם אני הגעתי למסקנה שגם על עלילה תמוהה אפשר לוותר, אבל מה שהביא אותי למסקנה הזו היה הסרט "מדעי החלום", שבו העיצוב היה מרגש במיוחד, והעלילה נעה ממצב הזוי אחד למישנהו וקשה לי להגדיר אותה כעלילה טובה.
אז בחרתי בעיצוב, למרות שזו אפשרות שבחיים לא הייתי חושבת שאבחר בה לפני כן.
עלילה גרועה?
במדעי החלום? עלילה מדהימה!
הבלבול במדעי החלום הוא עיקר הקסם של הסרט.
נקודה טובה
עלילה גרועה אפשר להציל בעזרת בימוי ומשחק מתאימים, אבל אי אפשר להציל סרט משחקנים גרועים. הדוגמא היחידה שעולה לי לראש היא 'גברים בחלל'. חבל שכבר הצבעתי. :)
גברים בחלל לדידך הוא סרט
מוצלח או לא? כי יש תיאוריה שליהוק שחקנים בעלי חזות ארית לסרט נבעה מהקשרים אידיאולוגים בבסיס התסריט.
הוא סרט שלעלילה שלו אין כמעט קשר לרמת ההנאה ממנו. וכן, מצאתי אותו די מוצלח.
דווקא אפשר.
בעיניים שלי ראיתי את זה קורה.
באיזה סרט ראית את זה קורה
ולמה את מחזיקה את עצמך חזק?
לא מסכימה איתך לגבי הפסקול.
מנסיוני (בעקבות צפייה ב"השתולים"), פסקול טוב גורם לך ללכת ל"תו השמיני" ולקנות דיסק של מטאל אירי, אבל לא הופך סרט בינוני לסרט טוב.
זה היה Pאנק אירי, כמדומני
ולהקת Dropkick Murphyes לא כזאת מרשימה מעבר לשיר שהוצג בפסקול הכפול של הסרט.
הם עושים גם פאנק וגם מטאל אירי,
ואכן רוב מה ששמעתי שלהם הוא לא מדהים.
לא מסכים איתך לגבי הפסקול
בעיניי, הפסקול הוא מה שעושה סרט לטוב באמת. אני רגיש מאד למוזיקה ומתרגש מכל צליל; המוזיקה גורמת לי להרגיש את הסרט. אני לא מתבייש להודות שאני בוכה כשאני שומע פסקול טוב.
אבל, כשאני שומע פסקול גרוע, הסרט נגמר. חד וחלק. אני לא צופה בסרטים שהפסקול שלהם מפריע לאוזן שלי. אני בטוח שאני לא היחיד.
הכובים?
איך נגיד, אם יש בסרט את אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט, יו ג'קמן, יואן מק'קרגור, טום טום הנקס, מאט דיימון, דמי מור, לוסי לו וליב טיילר הופכת אותו ליותר טוב\מהנה?
זה הופך אותו ליותר מפורסם ויותר מצליח אבל היא הופכת אותו ליותר טוב רק אם הכוכבים יודעים לשחק, וזה כבר נכנס לקטגוריית משחק.
באופן מפתיע, הקצב
סרטים שאני נהנה מהם במיוחד הם סרטים שבהם כל סצנה מובילה לסצנה אחריה בצורה חלקה והגיונית ובזמן הנכון. לא לגמרי ברור לי אם להגדיר את זה כ'עלילה' או כ'קצב', אבל זאת הסיבה המרכזית שאני חושב שסרטי "צעצוע של סיפור", במובן מסוים, הם בעלי התסריטים המרשימים ביותר שנתקלתי בהם בימי (לא, אני לא צוחק).
עלילה, מן הסתם
אבל גם אם העלילה טובה – כשהמשחק לא טוב הסרט ממש נהרס.
העיקרי שבחוקי הקולנוע
יש חוק שלומדים בכל מסגרת לימודי קולנוע: אפשר לעשות סרט גרוע מתסריט טוב, אבל אי אפשר לעשות סרט טוב מתסריט לא טוב.
לפיכך, למרות שאני תמיד מתעניין בעיצוב החזותי (אבל בלי תסריט טוב אני לא מרגיש את העיצוב החזותי), התשובה שלי היא "העלילה".
פריכות הפופקורן, ללא ספק
מאז שדודה של סבתא שלי, ברוריה, הלכה לפני כמה שנים לקולנוע, עם יענקל'ה ולמרבה הצער וחוסר המזל, נחנקה מפופקורן סורר, הובהלה לביה"ח ונפחה את נשמתה, עליה השלום.
מאז אין מקום להתחכמויות- או שהפופקורן טוב או לא. זה עניין של חיים או מוות.
תנו לי רק לספר לכם שהם מאד לא נהנו מאותו סרט, למרות כל האקשן.
ההמלצה שלי זה להיכנס לתוך הדוגן ולהכים בעצמכם. מה המוכרות הפאקצות האלה יודעות מהחיים שלהן..פעם אחת הן אפילו הגזימו עם המלח.
אוי, כמה חבל, הולך ופוחת הדור, וגם רמת הפריכות של הפופקורן. זוועה מה שהולך כאן.
משחק
שבסופו של דבר זה מאד קשה להכרעה וחייבים להכניס כמה וכמה גורמים. והזדהיתי מאד עם התגובה של KGB (וגם עם K:K).
אני התלבטתי בין הצילום, העלילה, המשחק והמסר, (והצבעתי המשחק) אבל בגלל התגובות התוסף גם הקצב והמוזיקה, כך שאני מזדהה מאד עם מה שאמרת.
יש סרטים שהיה שווה רק בגלל משחק משובח מאד (אפילו של שחקן אחד או שניים ש"מחזיקים" את הסרט), יש סרטים ששווים בגלל האקשן נטו, יש שהמסר שלהם חשוב מספיק לחפות על סרט בינוני (אם כי את אלה אני לא כ"כ אוהב), וכן לגבי כל השאר. סרט הוא באמת דוגמה למשהו שיש לו כמה סיבות "הכי חשובות".
מצד שני אני נאמן במקצת להחלטתי על המשחק, כי אני מרגיש שזה תחום שקצת הוזנח בקולנוע של השנים האחרונות. מה שנקרא "שחקני אופי", שהם לאו דווקא בלונדיים/יות, נראים כמו פוסטר באופן כללי, ועוד כוצ"ב אלא פשוט משחקים משובח. האמת שמכל הסרטים שראיתי ונהנתי, אני מוצא מעט סרטים כאלה שאני יכול לומר עליהם משחק משובח באמת ובתמים. ובמיוחד בסרטים שאני הכי מצפה להם (ונהנה למרות הכל) – כמו שר"ה פוטר ונרניה למשל. ואני לא חושב שהיה משחק גרוע אבל גם לא נהפוכו.
"כשהרוח נושבת" – הוא דוגמה מבחינתי למשחק משובח מאד. וגם עלילה אם כבר מדברים עליו. וגם מסר. וגם מוזיקה. וגם קצב… וגם. (אני נעשה קצת עם דיבוק בעניין… אז אעצור כאן… ובכל מקרה, כאמור קצת התייאשתי מזה שיהיה עם מי לדבר על זה עד הדויד…).
נ.ב. כבר שאלתי – אבל לא נענתי אז ד"א בהזדמנות זו – מתי "עולה" באתר הסקר של סוף השנה המכונה דג הזהב? (וגם הבוכצליגון או ווטאבר שאני מקווה שיהיה למרות הפיקניק…).
ע.נ.ב. אני כל שנה נהנה מהנרות בלוגו. חלק ממסורת החג..
אי אפשר לבחור.
הגורם המכריע הוא שילוב של כמה מהאפשרויות.
אה, לא קשה במיוחד.
אם העלילה טובה, אז אני נהנית. זה די פשוט. עוד גורם חשוב הוא קצב. יש סרטים שהעלילה בהם מעניינת אבל הקצב מהיר מדי או איטי מדי, וזה פוגם בהנאה שלי. אבל זה פוגם בהנאה באופן מינימלי ביותר, ובפעם האחרונה שסבלתי בסרט, זה היה בגלל שהעלילה שלו הייתה שחוטה ומחורבנת, והקצב היה דווקא אחד מהדברים הטובים בו. אז הקול שלי הלך לעלילה.
תהיתי אם כדאי לי לבחור את פריכות הפופקורן (אחלה אופציה). אבל אז הבנתי שההנאה שלי מבוראט ומחיים בזרם (שני הסרטים שראיתי לאחרונה) לא הייתה תלויה בפריכות הפופקורן. אם היא הייתה תלויה בפריכות הפופקורן, הייתי סובלת קשות בחיים בזרם. אני נשבעת שאני לא אגע יותר בפופקורן המגעיל של גלובוס ירושלים.
אני אהיה כנה עם עצמי
סצנה רצופת פעלולים טובים ומחושבים בקפידה יכולה לגרום לי ליהנות מסרט נטול עלילה, יכולות משחק או בימוי ראויים.
או במילים אחרות, דווקא לא רע ה"מטריקס 2" שעשו.
אם אעיר לך שבלשון זכר יש לומר ''כן'' ולא ''כנה'',
האם ייווצר אצלך אנטיגוניזם?
לא, אבל רק כי אני נחמד
לעומת זאת, אני מסכים עם הדעה הרווחת שלתקן את השגיאות של אחרים לרוב תוביל לפתילים ארוכים של הרבה מלל אך ללא פיתרון.
ואם אני תומך בתיקוני לשון, מן הראוי שאעיר גם לעצמי -
אנטגוניזם ולא אנטיגוניזם.
אלא אם ההערה שלך אכן תהפוך אותו לסוג של אנטיגונה
בסדר, אז חוץ מעלילה...
בטח שהעלילה צריכה להיות בסדר, אחרת לא הולכים לסרט (טוב, אני אישית…), אבל מה שהכי מוסיף הנאה עצמה זה המוסיקה, ואיך שהיא משתלבת עם האקשן או העיצוב (לכן זה גם קריטריון משמעותי לטריילרים טובים)- זה הכיף שבסרט.
(וחוץ מזה, פופקורן גרוע יכול להרוס הכל)
סקר מאוד מעניין
בחרתי "עלילה", אבל האפשרות שחיפשתי היתה משהו יותר רחב מ"העלילה". הייתי קורא לזה "ההוויה", וזה שילוב של העלילה (או תוכן) והמשחק (ואולי עוד כמה דברים).
גם מסרטים ללא עלילה (כמו אבודים בטוקיו) אני עשוי להנות. בגלל זה אני מעדיף להתייחס לעלילה בתור "תוכן".
ואחרי ההגדרה הזו, אני יכול להגיד שבשביל שאני אהנה מהסרט, אני חייב להנות מהתוכן והמשחק שלו. כל שאר הדברים הם משניים (כל עוד הם לא צורמים).
מעניין, אגב, שתמיד ששומעים על סרט, אז הדבר הראשון שמסתכלים עליו זה איזה כוכבים מופיעים בו, אבל הסקר הזה רץ כבר יותר מיום ועדיין אף אחד לא בחר באופציית הכוכבים.
נסיון לתשובה
חשוב לנו לדעת אילו כוכבים משחקים בסרט (ובאופן כללי מי השחקנים הראשיים), מכיוון שהם הפנים של הסרט, לא רק במובן של קישוט הפוסטרים בזיו פניהם, אלא הם, כמו פנים של אדם, מאפשרים לנו לזהות בקלות סרט, לפני שאנחנו נכנסים לו ל DNA (לתסריט וכו').
חוצמזה
שיש כוכבים שאני בכוונה נמנעת מסרטים שלהם, לא משנה על מה הם ועד כמה אחרים נהנו לראות אותם (אשטון קוצ'ר, ג'ק בלאק וסקרלט ג'ונסון מעצבנים אותי כל פעם שהם מגיחים על המסך), אז ברור שמסתכלים מי הכוכבים, למרות שזה לא מה שעושה את הסרט.
סקר לא פשוט בכלל.
אי אפשר לבחור באופציה אחת באופן מוחלט, וכמו שאמרו לפני, התשובה חייבת להיות שילוב של כמה מהאפשרויות.
צילום, אפקטים, וקצב (גם עיצוב): שלושת האפשרויות האלו משפיעות רק על ז'אנר מסוים של סרטים, ואני נהנה מהרבה ז'אנרים, אז אי אפשר להגיד שאלו הגורמים המכריעים.
הכוכבים: הכוכבים בסרט משפיעים של שני דברים, אחד חיובי ואחד שלילי – הם מאפשרות לצופים לסספנד יותר את הסרט, אך הם גם מעלים את הציפיות. בכל מקרה הם לא ממש משפיעים.
העלילה והמסר מאוד חשובים לסרט, אך בלי משחק טוב, הם לא שווים כמעט כלום, אך עם משחק מעולה, גם סרט עם עלילה בינונית יכול להיות מהנה. זו הסיבה שבחרתי במשחק.
בנוגע לפריכות הפופקורן – בעוד שפופקורן קצה ומלוח יכול לפגוע בצורה רצינית בהנאה, אני כבר החלטתי שבגלובוס י-ם אני לא קונה פופקורן וקולה, אחרי שגיליתי שטופס המניות בים המלח לא צורף, והיתי צריך לבקש מפורשות פחמן דו-חמצני בשתיה.
חוץ מזה, לא הייתי מצביע לזאב רווח, במידה והיה קיים.
סקר לא פשוט בכלל.
אם הבנתי נכון את המושג לסספנד, אז אני מוכרח לומר שכוכבים בסרט דווקא לא עוזרים לי לסספנד, אלא להיפך.
בד"כ שחקנים לא מוכרים מקלים עלי את הסיספונד.
טוב, אולי סספונד זו לא המילה הכי מתאימה.
טעות שלי.
מה שהתכוונתי אליו, זה שיש אנשים שרואים סרט עם כוכבים, אז הם כבר מצפים לאפקטים מרשימים במיוחד, או עלילה רומנטית במיוחד, או קומדיה מצחיקה במיוחד, ולכן הסרט נראה פחות טוב, כי הציפיות עלו לשמים.
מצד שני, יש אנשים שרואים סרט ברמה בינונית ומטה, אבל העובדה שנמצאים שם כוכבים גורמת להם לא לשים לב לכך.
קצב, עם הסתיגות
האמת היא שפה חייבת לבוא הקלישאה שסרט נשפט לפי סך כל חלקיו ולא רק על סמך הבט אחד. הייתי מפרט יותר, אבל אז ravy ידרוש הגדרה ואני לא נופל בפח הזה פעם נוספת
. הבחירה נעשתה ע"י אלימינציה פשוטה. בכל אפשרות, ניתן למצוא סרט שמאוד אהבתי מהשנים האחרונות, גם מבלי שבלט באותו מרכיב.
צילום: לנשק את ג'סיקה שטיין.
כוכבים: ארר… לנשק את ג'סיקה שטיין.
אפקטים: באמת, לנשק את ג'סיקה שטיין אחלה סרט.
משחק: עובדה שנהנתי ממאטריקס.
פסקול: מוכרים בלבד.
עלילה: השם בוראט אומר לכם משהו?
המסר: Well, I suppose if I had wanted a safe life, I wouldn't have married a man who studies rocks.
עיצוב: אני נאלץ לחזור שוב לג'סיקה שטיין.
פריכות הפופקורן: אני מעדיף מקומות עם פאסט פוד במקום לקנות במזנון.
רק לסרט בלי קצב לא מצאתי דוגמה טובה. אתמול ראיתי את "שיחות עם אישה אחרת" והרגשתי שזה יכול להיות סרט נהדר, לו רק היה פחות נמרח באמצע. כנ"ל לגבי "אבודים בטוקיו" שהיה פשוט נפלא בעיני, לו היה ערוך בצורה שונה. מנגד, "קינג קונג" עצבן אותי בכך שלא אפשר רגע לעצור ולהבין מה לעזאזל קרה ונראה יותר כמו שלושה סרטים שכל קשר ביניהם מקרי לחלוטין. אפשר להנות מסרטים כאלה, אבל נראה לי שהקצב הוא השורה האחרונה בכל הנוגע להנאה מסרט.
לאחר התלבטות קשה בחרתי בקצב
מרבית האופציות האחרות חשובות אף הן אך אני אומר שעם הקצב והמינון הנכון ניתן להנות כמעט מכל סרט, כמובן שחייבים לקחת בחשבון עלילה וכו'.
קצב קצב קצב…
לא קל בכלל
אחד הסקרים היותר מסובכים, בלשון המעטה.
למרות שהכל כאן חשוב במידה כזאת או אחרת, הצלחתי לסנן מעט ולהגיע לאלה שבאמת חשובים לי: המשחק, העלילה והעיצוב. ועד כמה שמשחק רע ועלילה טיפשית יכולים להרוס לי סרט, בסופו של דבר אני מרגיש שהעיצוב באמת ישפיע על הדעה שלי. מה לעשות, ויזואליות זה עניין שמאוד חשוב לי (אני משער שזה בא עם החלק ה"אמנותי" שבי?), ככה שגם אם המשחק, העלילה וכל השאר לאו דווקא הם פאר היצירה, אם יש עיצוב מעניין, עוד יש תקווה שאני אהנה.
יכול להיות שמסיבה זו אני כל כך משוגע על ברטון..
כמובן שמסר.
אפשר להסריט סרט בס(ר)ט אך מה טיבו אם אין בו בכדי
לה(ס)רטיט את לבנו והלס(ר)יט את מחשבותינו.
מהו תפקידו של הסרט אם לא לפתוח בפנינו עולם ומלואו ומה עושרו של עולם כזה אם לא נוכל להפיק ממנו תבונות לגבינו.
לסיכום, יש הרבה סרטים טובים אולם המסרים המוסתרים בסרט הם המשנים את אופי ההנאה הכללית.
אני מנחש: סטודנט שנה ב'
אני מנחש: סטודנט שנה ב'
אני?
תלמידת יב'
טוב, ניסיתי
אולי היא במגמת קולנוע
שזה קרוב מאוד לניחוש שלך.
אחרי התלבטות ארוכה...
בהתלבטות בין עלילה לקצב, אני חושב שבסה"כ יש סרטים עם עלילות טובות מאוד, אבל בקצב איטי ונמרח שהורס את ההנאה. וכמובן שיש הרבה מאוד סרטים עם עלילות דביליות (אם בכלל אפשר לקרוא להן עלילות), אבל עם קצב מצוין – ואני כן אהיה מסוגל להנות מסרטים כאלו ברגעים המתאימים.
כך שהעלילה היא חשובה מאוד לטיב הסרט, אבל בשביל ההנאה שלי – חייב להיות לסרט קצב!
קצב
נראה לי שהתייחסות לקצב כאל "קצב מהיר" היא לא ממש נכונה. אם סרטים בעלי קצב מהיר עושים לך את זה, סבבה. העניין הוא שסרטים הם כמו מנגינות מבחינה זו – גם ואלס יכול להיות נפלא, עם הקצב האיטי יחסית שלו. קצב טוב הוא זה שמשרת את העלילה בצורה הטובה ביותר, ולאו דווקא המהיר ביותר.
קצב
שימי לב שציינתי קצב "איטי ונמרח" כדבר שלילי, ולא הזכרתי קצב מהיר כדבר חיובי. הקצב הנכון הולך יד ביד עם העלילה – יש רגעים שצריך להגביר את הקצב, ויש רגעים שצריך להוריד הילוך. הייתי דווקא משווה את זה לריקוד טנגו.
בכל מקרה, אם הסרט מאוד מאוד מהיר וקופץ בין סצנות בזמן שהעלילה לא מעניקה שומדבר בכל סצנה, זה רע (וכל מקרה לגופו – כי יש סרטים שממילא לא צריך לקחת ברצינות, ותספיק עלילה דלילה). אם הסרט מאוד מאוד איטי בלי שום סיבה (כולל מצב של אינספור פיצוצים שכבר לא מוסיפים שום עניין לסצנה), זה דבר אפילו יותר רע.
ולמען הסר ספק – יש סרטים שחייבים היו להיעשות איטיים! סתם דוגמא שעוברת לי עכשיו בראש.. Lost in Translation.
קצב
מסכימה, כנראה לא הבנתי אותך נכון.
קצב
הנה דוגמא לסרט עם קצב מהיר מדי: הארי פוטר וגביע האש. ראיתי אותו אחרי שראיתי את הסרטים הקודמים בסדרה, אבל עוד לא קראתי את הספרים, וכמעט לא הבנתי שום דבר מהעלילה. הכל היה מעורפל ולא מובן ובחצי שעה הראשונה אי אפשר היה לעכל כלום מרוב מהירות. (לעומת האסיר מאזקבאן שהעלילה שלו לא פחות מורכבת והסרט היה מובן לי לגמרי למרות שעדין לא קראתי את הספר.)
אחר כך, לאחר שעשיתי מרתון הארי פוטר וקראתי בבת אחת את כל 6 הספרים ועוד נהייתי מעריץ של הסדרה, ראיתי את הסרט בDVD ונהניתי מכל רגע ועוד החלטתי שהוא הסרט הטוב ביותר של ה"פ. אבל בכל זאת- משום מה האולפנים פוחדים מאד שחס וחלילה הסרט יהיה ארוך מדי ואז המבקרים (גרועים, כמו אלה של וואלה) יקטלו את הסרט.
זה אוילי. כל עוד הסרט הוא כיף אז פשוט שלא יגמר. (כדי לראות את שר הטבעות כמו שצריך חיכיתי שיהיה לי יום חופש בעבודה וראיתי את 3 הסרטים אחד אחרי השני – כ-9 שעות ברצף. היה כיף, חוץ מהחצי שעה האחרונה בה הסרט נגמר 30 פעמים.) ולסרט גביע האש היה צריך להוסיף עוד חצי שעה ואז הוא גם היה מובן וגם לא פחות מהנה. אותו דבר גם אקס מן 3, ("מה, כבר נגמר?" שאלתי את עצמי כשבאו הכתוביות.) ומה עוד… לא זוכר כרגע. אבל יש הרבה.
והנה דוגמא לסרטים איטיים מדי: סרטי אוסקר. (גם זוכים וגם מועמדים, וגם כאלה שציפו שהם יהיו מועמדים, או סרטים שיוצריהם זכו באוסקר על סרטים אחרים). היום אני כבר יודע לא ללכת לשום סרט שאיזה מבקר מוואלה נהנה ממנו. (רותם דנון, בדרך כלל.) לא שראיתי את כולם , אבל בין אלה שראיתי (והיוצאים מהכלל הם שיקגו ושיבת המלך) – במקרה הטוב רק השעה הראשונה או יותר היתה לא שיעמום אלא פשוט עונש. דוגמא בולטת זה טיטניק, שהוא בעיני סרט מדהים, אבל כולל "עונש" – כל השלשת רבעי השעה הראשונה. ככה גם מיליון דולר בייבי (התחלתי להנות מאחרי ההפסקה. לפני זה הצטערתי שקניתי כרטיס), כ-ל הסרטים של רון האוורד או איך שכותבים ת'שם שלו, במיוחד אלה של התסריטאי עקיבא משהו והשחקו המטופש טום הנקס, (בעצם אלה לא מענינים גם בשיא שלהם.) וככה גם רוב הסרטים הביוגרפיים האלה. הם מתחילים להיות מענינים רק בשלב מאוחר מאד שלהם.
הצבעתי אוטומטית לעלילה, אבל
אחרי מחשבה מעמיקה, קריאת התגובות והתוודאות פנימית שדווקא אהבתי את "סהרה" הגעתי למסקנה שהמרכיב החשוב ביותר הוא "אווירה", שילוב של עלילה (או העדרה), עיצוב, קצב ופסקול. בכלליות- אם האווירה סוחפת אותי ואני לרגע שוכחת מעצמי ונכנסת לסרט, אם הסרט שכנע אותי שהוא "אמיתי", אז הוא בשבילי סרט טוב, לא משנה עד כמה הוא שטותי, לא הגיוני, או "גרוע" באופן כללי.
אה, ודמויות חכמות. קשה לי להתחבר לסרט כשאני כל הזמן מסננת "איזה אידיוט" באינטונציות שונות. בקיצור- *לא* לראות את "חיים בין השורות".
אז את שונאת סרטי אימה?
כי הקריאה הקבועה שלי בסרטי אימה היא "לא!! מה את/ה עושה, לעזאזל?!" (הקריאה הקבועה של אשתי, אגב, היא "תחליש!").
אז את שונאת סרטי אימה?
לא סובלת אותם :)
אולי, אבל לפעמים הדמויות חכמות מדי
ברמה שאי אפשר לסספנד.
פעולה שלוקחת להן שבריר שניה לחשוב עליה, ולעשות בצורה אינסטינקטיבית כמעט, היא פעולה שבטח לקח הרבה זמן לחשוב ולתכנן מראש בתסריט.
אל תבינו אותי לא נכון – סרט חכם, שמקדים את הצופה במספר קטן של צעדים, אבל עדיין נותן לו לעקוב אחריו ולא מאבד אותו.
כמובן שיש יוצאי דופן, שבהן התפקיד של העלילה הוא להקדים את הצופה (לפחות בצפייה הראשונה).
התלבטות קשה.
התלבטתי בין ארבעת האפשרויות שכרגע מובילות – עלילה, משחק, פסקול וקצב. כדי להחליט, חשבתי על ארבעת הסרטים שהכי אהבתי – "לשבור את הגלים", "דבר אליה", "ירח מר" ו"רקוויאם לחלום". אז נכון שבכולם יש איזושהי עלילה, אבל היא בהחלט לא היתרון המרכזי – ב"רקוויאם" העלילה היא די חד-כיוונית, ב"דבר אליה" היא לא שונה בהרבה מעלילות של טלנובלה, ב"לשבור את הגלים" היא די מופרכת… למעשה רק ל"ירח מר" הייתי שולח מישהו שאוהב סרטים בשביל העלילה, וגם זה בקושי.
לגבי הקצב, קשה לומר: לארבעת הסרטים יש קצב מאוד שונה – רקוויאם מהיר מאוד (מבחינת העריכה) ו"לשבור את הגלים" נורא איטי. מעבר לכך, לפחות ב"לשבור" מצאתי את עצמי כבר במחצית הסרט מתוסכל מהקצב שלו; אז כנראה שזה לא הגורם המרכזי.
פסקול הוא מועמד טוב, כי לפחות בשלושה מהארבעה הוא היה חלק ניכר מההנאה (ב"ירח מר" אני לא זוכר את הפסקול במיוחד); אבל נראה לי שמה שמחזיק יחד את כל ארבעת הסרטים האהובים עלי הוא תצוגות משחק מרשימות במיוחד של השחקנים הראשיים, ולכן בחרתי ב"המשחק".
כבר לא בגולה?
לא כולם משאירים את התוספת לניק לנצח
כבר התאקלמתי מספיק כדי להרגיש בבית.
אלעד
אבל הלכתי על אלימינציה (לא, לא זה עם הניילון…) ויצא שאם הפסקול חרא אז שום דבר כבר לא יעזור לי. כבר ראיתי סרטים גרועים מכל שאר הבחינות אבל אמרתי, נו… לפחות הפסקול סביר. חבל שאני לא זוכר דוגמאות כרגע.
אלעד זה לא אופציה!
אתה מרמה!
העלילה היא לא הכל
או כפי שאמרו זאת טובים ומוכשרים ממני:
"רשום את הדברים, בן אדם. מדוע אינך רושם אותם?" היה אומר.
"אין בהם קשר ועלילה," הייתי משיב להגנתי.
"עלילה! עלילה!" היה קורא, לוקח לי פרש או רץ ומוסיף בכעס: "אתה באמת חושב שיש לחיים עלילה?"
(למי שלא זיהה – בינת השכוי של אביגדור דגן, בתרגום צבי ארד)
בגלל זה
סרטים על חיים אמיתיים של אנשים לפעמים סובלים קשות בתחום העלילה.
לחיים בד"כ אין עלילה. לסרטים זה נחמד אם יש….
ודוגמא קטנה שקופצת לי לראש
זה "שמונה מתחת לאפס" שנצמדו יותר מידי לסיפור האמיתי עד שלא נוצר בכלל אקשן.
מאוד לא
הקשר ל"סיפור האמיתי" ב'שמונה מתחת לאפס' קלוש עד לא קיים. הוא משעמם בלי קשר.
לא אמרתי שעלילה זה לא חשוב.
אבל לדעתי יש סרטים שבהם היעדר עלילה מחופה באמצעות כמה מהגורמים האחרים שמופיעים בסקר, פלוס אוירה.
הדוגמא שחשבתי עליה עכשיו היא סרט מלפני כמה שנים שנקרא, אאל"ט, "התקרבות", ועוסק ביחסים בין פסנתרן איטלקי לפליטה צעירה. זה סרט שיש בו צילום, משחק, פסקול וכמובן אוירה מדהימים, והיעדר העלילה ממש לא גורע ממנו.
עוד דוגמא (שאני יודעת שהדעות עליה באתר חלוקות): "דמעות של גמל". יש עלילה, והיא משנית. לעומת זאת, יש אוירה, צילום ופסקול שהם החשובים בסרט, ולדעתי מדובר בסרט נפלא.
לכל כלל יש יוצאים מן הכלל
לדעתי עלילה זה הדבר הכי חשוב בסרט. זה לא אומר שאין סרטים מצוינים נטולי עלילה. זה רק אומר שרוב הסרטים נטולי העלילה יהיו גם נטולי עניין. (בעיני)
כנ"ל לגבי כל השאר. זה שיש דוגמאות פרטניות של יוצאי דופן לא אומר שזה תמיד משליך על הכלל.
ובכל מקרה, יש פה המון עניין של טעם אישי. יש אנשים שחייבים סיפור מהודק, יש כאלה שמשחק משובח עושה להם את זה, ויש כאלה שהדבר היחיד שהם מסתכלים עליו הוא זויות הצילום.
בדיוק בגלל זה יש את הסקר – שכל אחד יגיד מה הכי חשוב *בעיניו*.
ברור שמדובר בדעה אישית.
אולי לא הדגשתי את זה מספיק, אבל מדובר בדעתי בלבד (למרות שאני מאמינה שאי שם בעולם יש אנשים ששותפים לה).
עלילה פשוט נראית לי הבחירה המובנת מאליה. עמדתי ללחוץ עליה אוטומטית, אבל כשחשבתי על זה הבנתי שלי אישית יותר מפריע סרט עם משחק לא סביר/ גרוע מאשר עם עלילה לא סבירה/ גרועה.
אהמ, השילוב?!
בגדול, כל מיני פריטים בודדים ברשימה שלכם יכולים לגרום לי ליהנות מסרט כלשהו.
זה יכול להיות המשחק, זו יכולה להיות העלילה, או כתיבת דיאלוגים שנונה, או כתיבת דמויות משובחת, זה יכול להיות הצילום, זה יכול להיות העיצוב – אבל כמה שיותר אלמנטים כאלה שיצאו מוצלחים – ככה יותר סיכוי שאני אהנה מהסרט.
(אגב, הכוונה היא שגם אם רק אחד מתוך כל הרשימה קיים אני יכולה ליהנות מהסרט. יוצא דופן הוא סרט שבו לא קיימות עלילה או דמויות, אלא רק תירוצים עלובים לכאלה. עם עלילה טפשית אני יכולה להתמודד. עם חוסר עלילה שלא מחופה על ידי דמויות מעניינות – לא. באלו, גם עיצוב נהדר וצילום מופתי לא יצילו כלום.אולי רק משחק משובח, אבל בסרטים כאלה זה נוטה להתפספס)
בחרתי ב''המשחק'', והרי לכם דוגמה למה-
בסרטיו של מיזאקי ("הנסיכה מונונוקי", "הטירה הנעה" ו"המסע המופלא") לדעתי לא חסרים אף אחד מהמאפיינים שצוינו בסקר מלבד כוכבים- סרטים יפניים אחרי הכל, לא איזה זבל אמריקאי על חיות מונפשות. בכל מקרה, הסרטים האלה איכותיים ונעימים גם לאוזן וגם לעין.
זאת עד שתראו את הסרטים שלו מדובבים לעברית. בכלל, לדעתי דיבוב אנימה לעברית זה פשע שאין עליו מחילה, וזה מבלי שנזכיר אפילו את סכין הסנצזורה הכשרה. הדיבוב העברי כל כך שונה מהמקור ולא מוצלח- וכל זאת למה? כי הרוב המוחלט של המדובבים הישראלים הם לא מוכשרים. משחק, ככלת הכל, מרוכז בעיקרו סביב איך השחקן אומר את הדברים- נקודות זכות לאמינות ולטון הקשור לסיטואציה הנתונה, ומינוסים גדולים על דרמתיות יתר וכ'ו. בעקבות כל אלה, אני משווה את רמת המשחק לרמת הדיבוב.
סרט מעולה יכול לההרס בגלל דיבוב, ולכן בחרתי ב"המשחק".
מש"ל.
ההכרחי, המספיק והמוסיף
אני מניחה שאם הייתם מוסיפים בסקר את אופציית ה"תסריט", הייתי בוחרת בו, כי עובדה שאני יכולה להינות רק מקריאת תסריט, ללא סרט בכלל (בסרט משחק לא טוב וקצב לא טוב יכולים לחבל בתסריט מעולה, אבל לפעמים אפשר בכל זאת לראות אותו מבצבץ מבפנים וליהנות)…
לגבי האפשרויות שניתנו, יש כאלה שחיוניים לעשות סרט טוב, יש כאלה שיכולים לעזור.
סרט עם מתח וקצב טוב אבל מסר שאני לא מסכימה איתו = בעיה. אני אהנה מהסרט אבל אחר כך אשנא אותו.
אתמול ראיתי את 'אליזבת טאון', ועכשיו שאני חושבת על זה- העלילה שם לגמרי לא ברורה, לא זורמת, ולא מעניינת.
אבל המוסיקה- זה מה שעשה את הסרט זורם, קליל, מהנה, מרגש, ואפילו מעניין. אז זה לא תקף במקרים אבודים, והעלילה והשחקנים צריכים להיות ברמה נסבלת, אבל המוסיקה יכולה לעשות את הסרט, והיא בהחלט מוסיפה את ההנאה עצמה.
הכוכבים
או יותר נכון הכוכבות P-:
ועכשיו ברצינות- פריכות הפופקורן, או כל מה שמסביב, כי להנות מסרט זה רק כשהאווירה מסביב טובה.
אני הולך על משחק
כמובן שקשה לבודד מרכיב אחד מהרשימה וכל זה, אבל משחק טוב יכול להחזיק אותי גם אם שאר המרכיבים לא משהו.
ואפילו לא של כל הקאסט. גם אם מדובר בשחקן בודד שנותן תצוגה מרשימה.
ע''פ התוצאות כרגע
אפשר לראות שפריכות הפופקורן חשובה לאנשים יותר מהצילום המסר והכוכבים ביחד.
חומר למחשבה.
כי הרי ברור ש
כל מי שהצביע לפריכות הפופקורן עשה זאת ברצינות גמורה.
אני נאלצת להגיב בלי לקרוא, ובטח אחזור על דברים שאמרו לפני
אבל מבחינתי – תסריט.
אני נהנית מצילום מעניין או מרהיב, ממשחק טוב, מכל האלמנטים בסקר למעשה, אבל מה שבאמת יכריע את ההנאה שלי מסרט הוא שילוב של העלילה (שלה הצבעתי בסוף), הדיאלוגים (חשוב מאוד!), הקצב… שילוב שהוא למעשה התסריט.
כמובן, יש מקרים יוצאי דופן (למשל סרטים של לינץ', שמתעלים על התסריט שלהם באורח קבע).
אני לא חושבת שקצב הוא רק חלק מהתסריט.
הוא תלוי גם בתסריט, אבל גם בבימוי. בסופו של דבר, הבמאי הוא זה שקובע מה יהיה קצב ההתרחשויות בסרט.
אה, ודמויות.
דמויות ברמת התסריט יותר מאשר ברמת המשחק (שהן אנשים מורכבים, עם מניעים, דברים כאלה). השילוב של דמויות טובות, דיאלוגים טובים ועלילה טובה – זה האלמנט הכי חשוב של סרט, לטעמי. כל השאר פשוט מוסיף.
ואני מסכימה שהקצב תלוי מאוד בבמאי, אבל בבסיס קצב ההתרחשויות הוא כבר בתסריט.
ובעריכה.
אחד האלמנטים הקריטים ביותר בקצב הוא מעבר בזמן הנכון בין סצנה לסצנה, ובתוך כל סצנה, בין שוט לשוט (או בין קאט לקאט? כשאני מנסה לדבר כאילו אני מבין בקולנוע זה יוצא דבילי).
רבגלל שלא הצלחתי להחליט
הצבעתי "פריכות הפופקורן"
יש יותר מידי מרכיבים.
אם בפעם תיצרו צירופים שונים מהחמישה הראשונים (לא כולל "פריכות הפופקורן") אני אצביע ברצינות…
הדירוג שלי
1. המסר
2. התסריט
3. המשחק
4. העיצוב
5. הפסקול
((ואני מודעת לכך שאני במיעוט))
קצב, אבל זה מסובך.
יש בסקר המון אופציות שחשובות לי כדי להחליט האם סרט הוא טוב או לא. אבל זו קביעה שאני קובעת רק בדיעבד, בזמן שאני צופה בסרט, מה שיגרום לי להיות מרותקת אליו או לנמנם הוא בעיקר הקצב. אם הקצב לא טוב, הסרט לא יחזיק אותי מרוכזת, ולכן יהיה לי קשה יותר להנות ממנו, משום שאני בעיקר אנסה להישאר ערה.
עלילה.
צילום: אלמנט נורא חשוב, וצילום מרהיב לפעמים מציל סרטים גרועים והופך אותם לברי-צפייה, ולפעמים הופך סרטים בינוניים למעולים (הסרט ההוא שבארי פפר משחק טייס, למשל), אבל עדיין, לא מדובר במרכיב הכי חשוב.
הכוכבים: נו בטח, אני אלך לראות סרט רק בגלל שהכוכב האהוב עליי משחק בו, אני רק צריך לגלות את מי אני מחשיב בתור כוכב ואת מי אני הכי אוהב.
האפקטים: יכולים להפוך סרט למגניב, אבל לא לטוב או חס וחלילה למעולה.
המשחק: חשוב מאוד, בלי משחק אמין או מעניין הסרט אף-פעם לא ימריא באמת.
הפסקול: קשה לי לומר את זה בתור מי שמחשיב את עצמו לחובב גדול של מוזיקה, אבל לא שמים לב לפסקול אלא אם-כן הוא ממש מעולה.
העלילה: האלמנט הכי חשוב. עלילה טובה לרוב שווה לסרט טוב. גם אם המשחק בינוני והצילום מזעזע, עלילה טובה תבטיח לכל הפחות סרט מעניין.
הקצב: קוקושקה לעומת ראן לולה ראן, הקצב לא משנה, כל עוד הוא לא איטי מדי או מהיר מדי.
המסר: מסר זה חשוב, אבל צריך עלילה בשביל להעביר אותו כראוי, ואם הוא לא מועבר כראוי הוא בכלל לא פקטור האם הסרט טוב או לא, אולי אם הוא חשוב או לא.
העיצוב: לא יודע ממש איך להתייחס לעיצוב, כי הוא שונה כל-כך מסרט לסרט, הוא בהחלט משפיע ומקרין על הסרט כסרט, אבל הוא לא האלמנט הכי חשוב.
פריכות הפופקורן: בטח.
מה גם, אני חושב שהאלמנט היחיד שהוא אוניברסלי לסרטים ממדינות שונות ומזמנים שונים שאנו מחשיבים כסרטים טובים זו העלילה. סרט עם עלילה טובה לעד יחשב בעינינו כסרט טוב.
עד כמה שהבנתי,
בכוונה ב"קצב" בסקר הזה היא להתאמת הקצב של סרט לשאר המרכיבים בו. כלומר, הכוונה היא לא לקצב מסוים, אלא לכל קצב שהוא, בתנאי שהוא מתאים לסרט.
רק לא כוכבים.
לפעמים כשיש כוכבים גדולים בסרטים בעלי תקציב קטן, יש תחושה של זלזול מצידם. אני מתאר לעצמי שזה הולך ככה: ג'וליה רוברטס עושה מחווה אדירה לאנושות ותמורת 20 מליון דולר שיוצרי הסרט הפכו את העולם כדי להשיג – היא מואילה בטובה לפלוט כמה משפטים ואולי גם לחייך את החיוך הזה שלה, שמתפרש אצלי כהתיחסות לבמאי כאל ילד קטן.
עלילה!
ראיתי לא מזמן בבית את עטאש-צימאון. הצילום לוקח בענק אבל זה סרט ולא תערוכה. ולכן מעט מעט התאכזבתי.
אגב, באושפיזין, להבדיל, לא היה מזיק מעט יותר אומנות בצילום.
עלילה
חד משמעית עלילה.
סרטים דלי תקציב עם כוכבים לא מוכרים אבל עם עלילה מעניינת עדיין נחמד לראות. כמו שספרים שלא כתובים משהו אבל מעניינים נחמד לקרוא.
חיזוק להצבעתי על העלילה
בימים האחרונים ראינו את המיני סדרה The lost room.
מבחינה טכנית – משחק בינוני עד עלוב, בימוי בינוני, פס קול שנע בין מזעזע ללא מורגש, תסריט בוסרי שאפשר היה לשפר מאוד, לגבי צילום ועריכה אני לא מבינה מספיק.
אבל יופי של עלילה, בייחוד בחלק השני והשלישי. החזיק אותי עד הסוף למרות כל האמור למעלה. ברגע שהסיפור טוב, אני מוכנה לסלוח כמעט על הכל.
תסריט
גם אם העלילה מעניינת וגאונית התסריט – אופן הכתיבה הצגת הדמויות, האירועים, סדר ההתרחשות והדיאלוג (או החוסר שבו) הם מה שקובעים את טיב הסרט. אם אין לך תסריט טוב – אין לך כלום.
מסכימה.
התסריט הוא הבסיס של הסרט. כמובן שחשוב מה עושים אתו אח"כ. עריכה גם יכולה להרים סרט.
תסריט זה לא רק עלילה.
יש סרטים טובים בלי עלילה.
מי ראה את נשיקת אשת העכביש, למשל?