המשחק של ריפלי

במקור: Ripley's Game
במאית: ליליאנה קבאני
תסריט: ליליאנה קבאני,
צ'ארלס מק'קאוון

על פי ספרה של: פטרישיה
הייסמית'

שחקנים: ג'ון מלקוביץ',
ריי ויינסטון, דוגרי סקוט,

אוולינה מיינגי, לינה היידי

אחרי עשרים שנה, ועוד עשרים, טום ריפלי שוב איננו ילד. תמו נעוריו, ושיבה זרקה בשערו. מרביתנו פגשו לראשונה את דמותו של טום בסרט 'הכשרון של מר ריפלי', שם הוא היה מאט דיימון, צעיר נאה, ועדיין מבולבל. היום, אחרי כל השנים, הוא בהחלט הבשיל (כמו יין, יין טוב). הוא גר בבית נאה ומטופח אי שם באיטליה, ומרוויח את לחמו מסחר ביצירות אמנות, לרוב מזויפות. איש ספר, חובב בישול ומוזיקה מהסוג המנוגן באודיטוריומים, ובעל מגוון רחב של תחומי עניין מתורבתים, שהיו עשויים להפוך אותו למצרך לוהט באתרי הכרויות. מעין חניבעל לקטר, בגרסא מרוככת.

וההשוואה לד"ר לקטר חיונית היא. שכן, מר ריפלי חסר כל מצפון. פעם זה עוד הטריד אותו, אבל לא עוד. מה שמאפשר לו לעשות דברים מחרידים למדי, אם הוא רואה בהם צורך. אבל בניגוד ללקטר, הוא לא מתענג על הזוועות. הוא פשוט עושה מה שנדרש ממנו. גם אם זה כולל קטילת אנשים.

הסיפור מתחיל כאשר מכר מהעבר (ריי ווינסטון, המשחזר כאן את תפקידו מ'לצאת נקי') מגיע להטריד את ריפלי. מסתבר שאותו מכר נדרש לשירות צנוע: חיסול ממוקד של אחד ממתחריו העסקיים. לא עסקים נקיים וכשרים, אם תהיתם. ריפלי מעלה רעיון טוב יותר: הוא הלא כבר יצא מהמשחק, אולם מה בדבר השכן האנגלי הצעיר שלו? הוא ממילא גוסס מלוקמיה, ועומד להשאיר אחריו אישה נאה, וילד. מי ידאג להם לאחר לכתו? משימה קלה, לחיצה אחת על ההדק, והאישה והילד מסודרים. יותר טוב מקרנות פנסיה בניהול ההסתדרות.

וכאן מתחיל המשחק. איך משכנעים אדם ישר לעשות מעשה העומד בניגוד לכל עקרונותיו? ומה יקרה כאשר הדברים יסתבכו? והם הלא מסתבכים תמיד…

ג'ון מלקוביץ', השחקן-שכולם-מכירים-את-שמו אבל אף-אחד-לא-יודע- איך-הוא-נראה, מפיח חיים בדמות באופן מפחיד למדי. לא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה מוארת, או חלילה לעלוב בו בטעות. מי יודע מה הוא יוכל לעשות אם יתרגז. השחקנים סביבו, שכולם עושים עבודתם נאמנה, מחווירים לעומת העוצמה הקורנת ממנו.

ריפלי, כפי שמציג אותו מלקוביץ', חסר את הדבר האנושי מכל – רגשות כלפי אנשים אחרים. ומכאן עולה שאלה גדולה: האם היותו אל-אדם הופכת אותו לעל-אדם, או אולי ליצור ביבים נחות? ובכלל, האם מה שהוא עושה רע כל כך? לא יודע בקשר אליכם, אבל מבחינתי לפחות, אם מישהו מחסל סוחרי סמים/סוחרי נשים/סוחרי נשק, הוא לא בהכרח עושה מעשה רע.

ומה בדבר ג'ונתן, השכן הצעיר? כאשר משחקו של ריפלי עולה בטוב, הוא משכנע אותו לקחת ביודעין את חייו של אדם אחר. והסרט מצליח לשרטט בהצלחה את הדילמה – האם בתוך כל אדם רובצת חיה המחפשת את הפתח לצאת? והאם כאשר אדם נהנה מתחושת הכוח שמעשה בלתי הולם כרצח מקנה לו, הוא מאבד את האנושיות שלו?

אירוני אולי, אבל חלק ניכר מכוחו של הסרט מושג דווקא בשאלות שהוא לא מעלה לפני השטח, למשל, האם לטום ריפלי באמת אכפת מזוגתו לחיים, או שזו עוד אחת מההצגות שלו.

קשה לי לחשוב על נקודות פגם בסרט, ממנו נהניתי כמו שכבר מזמן לא נזדמן לי. התסריט אינטליגנטי ועשיר, ללא רגע דל. לא שמדובר באקשן בל-יפסיק. הסרט זורם ברוגע, ומצריך כניסה לקצב שלו, לשלווה, ולעונג שבאיטיות. הומור שחור משובח זרוע לאורכו ולעומקו של הסרט. הומור מצבים לעיתים, ולעיתים מדובר בהומור מילולי, אבל תמיד דק, ותמיד מושחז, ודורש מאמץ מסוים מצד הצופה על מנת להבינו. נופי איטליה מרהיבים, אם כי לראות אותם (או נופים אחרים, לצורך העניין) כבר אינו דבר נדיר כל כך. בכל זאת, היה מוזר לי שכולם באיטליה מדברים אנגלית. אבל בעצם, סרטים שמתרחשים בטטואין לא דוברים טטואינית, וסרטים המצולמים בטרויה לא דוברים טרויאנית. סרט המצולם במקום מסוים לא בהכרח חייב לדבור את שפת המקור, אלא את השפה של הקהל שלו.

כמה מאלו שהיו איתי הביעו מורת רוח מסוימת ממראות לא נעימים, בעיקר של אנשים מתים, ולרוב היה זה מוות שלא כבדרך הטבע. דווקא את הטענה הזאת קשה לי להבין. לא ראינו כאן שום דבר החורג ממה שרואים בכל סרט אחר בו אנשים מתים. מלחמות, סרטי פשע, ואפילו ניתוחי שדה על סיפוני ספינות הוד-מלכותו – כולם לא נעימים לצפייה. אז מה מיוחד כאן? אולי האגביות של המעשה, חוסר הכבוד לערכם של חיי אדם. הרציחות של ריפלי כלל אינן אישיות. הוא לא עושה יותר ממה שנדרש, בעיניו. אם כי, כפי שהוא מציין בדבר הקורבנות, "הטיפוסים הבלקניים הללו נוטים לקחת חניקה באופן אישי".

אני חש צורך לציין, לטובת אלו מכם הסובלים מחרדי ההמשכונים שבקהל, שלא בדיוק מדובר בסרט המשך ל'הכשרון של מר ריפלי'. זהו עיבוד לספר השלישי בסדרת ריפלי של פטרישה הייסמית', כן, אבל הוא לא מתייחס ישירות לסרט 'הכשרון של מר ריפלי' או מחויב אליו. הצוות והשחקנים שונים, ולא בטוח שאפילו התקופה בה מתרחש הסרט היא עקבית מבחינת הפרש הזמנים עם 'הכשרון'. בעוד 'הכשרון של מר ריפלי' קרם עור וגידים אי אז בשנות החמישים, הרי המשחק של אותו ריפלי מתרחש בימינו אנו – מכוניות חדישות, פלאפונים, וכל שאר השאבאנג.
ובכלל, את 'הכשרון' בכלל לא אהבתי. את 'המשחק' – כן, בהחלט. לא היה ברור עד עכשיו?