הצד הטוב של הכעס

במקור: The Upside of Anger
תסריט ובימוי: מייק בינדר
שחקנים: ג'ואן אלן, קווין קוסטנר, אריקה כריסטנסן, אוון רייצ'ל ווד, קרי ראסל, אלישה וויט

נניח שאת נערה מתבגרת מפרבר צפון אמריקאי, הצעירה מארבע אחיות, ושם משפחתך וולפמאייר. כבר יש לך סיבה לפתח אי נחת בסיסית.
נניח שהוריך נתנו לך את השם "לוונדר" (אזוביון, בעברית בוטאנית), אבל כולם מכנים אותך משום מה "פופאי". די מרגיז.
תקלים עם המורים ובני הכיתה הם מנת חלקך היומיומית והחתיך החדש ששמת עליו עין לא מחזיר לך תשומת לב. אוף, כמה מעצבן.
אביך נעלם בנסיבות לא ברורות? אמך עסוקה בעצמה ובהתמוטטות עולמה? אפשר להתחרפן מרוב כעס.
אבל מה שיכול להוציא מהדעת מרוב חרון, זה שאת בכלל עלילה צדדית בסרט שמספר על אמא שלך.

ג'ואן אלן היא אם פרברים סדרתית כמעט ('פלזנטוויל', 'סופת קרח'). בפרבר הנוכחי היא טרי וולפמאייר. יש לה בית יפה, ארבע בנות מתבגרות ובעל. בעצם, כבר אין לה בעל – ברגע שהסדרן סוגר את דלת אולם הקולנוע, נעלם גריי וולפמאייר, כאילו בלעה אותו האדמה. ההשערה הנפוצה היא שהבנזונה הסתלק עם מזכירתו השוודית לארץ מולדתה. טרי נשארת עם חורבות החיים שדמיינה, עם חובות תופחים, עם בנותיה המתבגרות (שלכל אחת מהן קשיים משלה, עוד לפני הסתלקות האב), עם זעם אינסופי המתפרץ באופן צפוי ובלתי צפוי על כל מה שזז, ועם בר משקאות עמוס. כן, גם אני חשבתי שהסרט יעסוק בכעסים ובהתמודדות עמם, וגיליתי שתוצרי תסיסה וזיקוק של סוכר מצטלמים ומוגשים יותר בקלות.

עוד טרם מספיקה טרי לעכל את המצב החדש ולמערבולת חייה מצטרף השכן דני דייויס, כוכב בייסבול לשעבר, המתפרנס מהגשת טוק-שואוז ברדיו וחתימה על כדורי בייסבול. כמו מרבית האקס-כוכבי בייסבול בקולנוע, גם דני דייויס השכן מגולם על ידי קווין קוסטנר. דני מנסה לגלגל את חייו הלא קלים כשלעצמם תוך השתלבות הדרגתית במרקם המשפחתי הוולפמאיירי. הוא מנסה להתקרב אל הבנות ולעזור להן, הוא מחזר בגמלוניות אך בעקשנות אחרי אמן, הוא משתדל לפרוק מעט את כעסיה והוא בעיקר טורח לארגן בירה וסיגריות כהשלמה לוודקה ולג'ין שלה.

וכך מתפתחת מחזוריות מסודרת שמרכיביה הקבועים כוללים ארוע משפחתי כלשהו, ארוחת ערב, התפרצות זעם ושתיה לשכרה. סדר המרכיבים משתנה מעט מפרק לפרק וכך גם הארוע המשפחתי שסביבו, אבל כמעט לעולם יהיו נוכחים שם שולחן ארוחת הערב, הפיצוץ והמשקה.

ג'ואן וקווין עושים עבודה מרשימה מאוד. אני מרשה לעצמי לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים כי הם (ובעיקר היא) באמת הצליחו להכניס אותי לתוך עולמם האינטימי. אני יכול לראות מקרוב ולהאמין לתחושות של העולם המתפורר, השליטה האובדת והזעם המתפרץ ולעקוב אחרי רגעים מאוד אישיים ואנושיים. לראות ולהאמין כן. להזדהות – לא ממש. דווקא הייתי שמח להזדהות עם ג'ואן אלן (השחקנית, מוצאת חן בעיני מזמן) או עם דני דייויס (הדמות, יש לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בדטרויט), אבל הסרט לא הצליח לעשות לי את זה. לאן כל הסיפור הזה הולך מלבד לגרימת נזקים בלתי הפיכים לכבד? לא לגמרי ברור.

מסביב לסיפורם של טרי ודני, כל אחת מארבע הבנות מקבלת עלילת משנה משלה. את פופאי הצעירה כבר פגשנו למעלה ומלבד מצוקותיה שלה היא תורמת לסרט גם פרק סיכום עם פירושים – עבודה קולנועית משל עצמה על קיצור תולדות הכעס. יתר השלוש, האדלי, אנדי ואמילי, מנסות, כל אחת לעצמה, לבנות זוגיות מתוקנת ו/או קריירה בעריכת תכניות רדיו, מחול או משפטים. כבר פרח מזכרוני הקשר המדויק בין שמה של כל אחת, פרצופה וסיפורה, וסדר הגילים של כולן. העלילות שלהן רזות, אינן תורמות משמעותית לענין המרכזי מצד אחד, ואינן מתפתחות למשהו עצמאי, מצד שני.

הסרט מעיד על עצמו, באמצעות שמו, כי נושאו הוא הכעס, אך ניתן היה להכנס לנושא זה יותר לעומק. למשל, להציג את הכעס עצמו כהתמכרות, את חוסר התוחלת שבו (ההתמכרות לאלכוהול, המוצגת בסרט, עולה בראשי. ייתכן שהסרט ניסה ליצור אנלוגיה לנושא, ופספס). הייתי מצפה גם שכל בת תתרום דגש לאפיון מסוים של כעס, ולא תהיה רק טריגר לעוד סצינה של השתוללות או הסתגרות.

ההתבוננות לנפש לא מגרדת אפילו את האיפור. סצינת הפרברים לא מיצרת – אם היה נסיון כזה – אמירה כלשהי מן הסוג המופיע ב'אמריקן ביוטי' ויתר סרטי ז'אנר סאברביה. הקטע הרומנטי בין טרי לדני נחמד, אבל זו איננה קומדיה רומנטית. אולי היה זה הולם יותר לו הסרט היה מתקדם בכיוון התפתחות הזוגיות ביניהם ומשאיר את הכעס ואת הבנות כרקע. אבל הוא לא. וכך נשארתי עם הרבה עלילות משנה, הרבה כעס חד-ממדי, המון אלכוהול ומעט מדי לקחת הביתה ללילה שאחרי או לשארית החיים. הסיום רק מחזק את התחושה שמשהו כאן לא התבשל מספיק.

קיוויתי שאוכל להציע לידידי לקחת את הסרט בתור שיעור לתלמידי פסיכולוגיה/עבודה סוציאלית על כעסים ודרכי ביטוים וההתמודדות עמם. אבל עדיף בהרבה, בעיני, לערוך תצפית כזו בתור לקופ"ח או לדיון בבית הדין הרבני. בשביל הפגנת המשחק הטובה של ג'ואן אלן והסבירה של קווין קוסטנר, אפשר להמתין ל-DVD. אני מקווה למענם (וכדי שאמשיך להאמין באיכות משחקם) שהם לא באמת אלכוהוליסטים ושבחיים הם יודעים להתמודד עם כעסים, ולו חלקית.