יפה במנהטן

במקור: Maid in Manhattan
במאי: וויין וואנג
תסריט: ג'ון יוז, קווין ווייד
שחקנים: ג'ניפר לופז, רייף
פיינס, בוב הוסקינס, נטשה

ריצ'רדסון, סטנלי טוצ'י

מעניין אותי לדעת אם מי שהמציא את הקולנוע, שנחשב אז להמצאה כה חדשנית ומודרנית, יכול היה לנחש שכל כך הרבה רומנים למשרתות, שהם אולי הנחותים והארכאיים ביותר שבספרים, ישמשו כבסיס לשימוש בהמצאה שלו. מצד שני, רומנים שכאלו עדיין היו מאוד פופולריים בסוף המאה ה-19, כשהומצא הקולנוע, אז יתכן כי לא היה אכפת לו.

אם להתחכם לשם הסרט באנגלית, 'Maid in Manhattan', אפשר לומר שלא רק ש'יפה במנהטן' היה יכול להיות רומן מעולה למשרתות, הרי שהוא גם בעצמו עוסק במשרתות. טוב, בערך. ג'ניפר לופז מגלמת – להנאתה הרבה, אני מוכרח לציין – חדרנית בבית מלון גדול בניו-יורק. אומנם החדרניות לובשות לבן במלון הזה, ושלטים רבים אומרים להן כי "חדרנית טובה היא בלתי נראית", אך לופז לובשת בגאווה את הצווארון הכחול, וזאת למרות שיש לה שאיפות, כמו להתברג בדרג הניהולי של המלון. כמו כן יש לה גם ילד קטן וחמוד בשם טאי, שהיא אוהבת עד מאוד.

ומן העבר השני של הרי החושך, נמצא רייף פיינס ('דרקון אדום') – בן למשפחת אצולה אמריקאית, שאביו היה פוליטיקאי מפורסם, ואף הוא סנטור בבית הנבחרים, שמנסה כעת להבחר לקונגרס. או משהו. העיקר שהוא עשיר ורב כוח, אבל גם מאוד נחמד, ויש לו גם עוזר יהודי קרצייתי למדי, אבל אף הוא אינו רע לב.

האם אני בכלל צריך לכתוב את הפסקה הבאה? האם יש מישהו שעדיין לא ניחש, שהסרט יסבוב סביב רומן אפשרי בין הסנטור הלבן העשיר, לבין החדרנית הפורטוריקנית היפהפייה אך ענייה? ואכן, במסגרת קומדיית טעויות קטנה, שמצליחה בכל-זאת להיות טיפשית עד מאוד, פיינס משתכנע שלופז היא כמוהו, כלומר מאוד עשירה, ועקב כך ממש רואה אותה, מקשיב למה שיש לה להגיד, וכמובן, גם מתאהב בה. במילה אחת: הו!

באופן עקרוני, אין בזה שום דבר רע. אנשים אוהבים לחלום – על חיים טובים יותר, על כסף, על אהבה. הבעיה היא רק שכשאנחנו עוצמים את העיניים, לא תמיד אנו יכולים לשלוט בסוג החלום שמוצג לפנינו. על כן, אחת לכמה זמן, הוליווד, במטרה לפתור את הבעיה הזו, מנסה להציג בפנינו סרט שהוא כמו מין חלום מתקתק שכזה שהיינו מאחלים לעצמנו לחלום אותו בלילה.

הבעיה היא רק שזה ממש לא עובד בפעם הזו. ראשית כל, אחדות מהסצינות, במיוחד אלו שכללו את הפגישות הרומנטיות בין לופז ופיינס, היו פשוט מגוחכות. לפעמים יש קטע בסרט, שרק לפי איך שהוא מצולם או מה שמתרחש בו, ברור שהוא מגוחך מכדי להיות אמיתי, ואז מתברר שאכן אחת הדמויות חולמת אותו. ובכן, בסרט הזה היו כמה וכמה סצינות כאלו, רק שהן היו לחלוטין חלק מתוך ה"מציאות" של הסרט. זה היה כל כך מציק, שבשלב מסוים לא יכולתי שלא להסתכל סביבי, בתהיה האם אני באמת נמצא בהקרנה של סרט, או שבעצם אני חולם.

גם השטחיות של חלק מדמויות המשנה לא תרמה לאמינות הסרט בעיני. דמויות כמו "העשירה הטיפשה שמחפשת חתן", "החברה הטובה שאומרת ללופז שהכל אפשרי אם היא רק תתאמץ מספיק", ולעומתה "אם הגיבורה שאומרת לה לעבוד קשה ולהפסיק לחלום". יכול להיות שאני קצת מיושן, או חדשן, אני לא בטוח, אבל אני אוהב שלדמויות יהיה אופי מורכב ופחות צפוי, ושלא אוכל לנחש בקלות כל משפט שהן עומדות להגיד, עוד לפני שהוא יוצא מפיהן.

בכל זאת, לא הכל היה רע. אם כבר בדמויות משנה עסקינן, אז בוב הוסקינס ('מי הפליל את רוג'ר ראביט'), נותן הופעה חמודה ביותר, בתור אחד המשרתים (Butlers) במלון. לא ראיתי אותו בסרט זה שנים רבות, אולי מאז 'האחים סופר מריו', ואני מוכרח לציין שיכולת המשחק שלו רק השתבחה עם השנים. הוא עושה את תפקידו בעדינות יוצאת דופן, וזה דבר שראוי להערכה, במיוחד בסרט הזה. לעומתו, סטנלי טוצ'י, שגילם את עוזרו של פיינס, לא סתם את פיו לרגע, והיה תזזיתי כדבורה. הדבר המשונה בכך היה, שעד תום הסרט לא הצלחתי להחליט אם הוא מעצבן אותי, או דווקא חמוד.

נקודת אור נוספת בסרט, היא איכות הצילומים. ראשית כל, כנראה אני באמת ישראלי, כי יש לי בלב מקום חם לניו-יורק. ונדמה שמאז אירועי ה-11 לספטמבר, רק גדל מספר הסרטים שצולמו שם, וישנה תחושה שהאמריקאים מנסים להוכיח, כי למרות הכל, העיר עדיין יפה כשהיתה. לפחות דרך עיני מצלמת הקולנוע, זה מצליח ובגדול. ולא רק בנוף האורבני – הצילומים של לופז ופיינס, כשהם מהלכים להם בסנטראל פארק ביחד עם הילד טאי, היו פשוט יפהפיים, וזאת למרות הדיאלוגים המגוחכים, שהשחקנים התעקשו להמשיך ולפלוט מפיהם, ללא הפסקה.

בכל הקשור לגברת לופז, ובכן, מצד אחד אפשר להתנחם שהיא משחקת בסרט הזה בכשרון רב הרבה יותר מאשר, לדוגמה, ב'מארגנת החתונות' (במקרה צפיתי בו השבוע בטלוויזיה). מצד שני, זה לא קשה במיוחד. ועדיין נראה לי שהתירוץ העיקרי לכך שהיא לוהקה לסרט הזה, הוא שמה כסלבריטאית. זה אולי תורם הרבה להכנסות של האולפנים, אבל ממש לא משפר את איכות הקולנוע שאנו הצופים נחשפים לו. אה, והיא נראית פשוט איום ונורא בשמלת ערב, או לפחות בדבר הזה, דמוי המגבת, שנתנו לה מההפקה של הסרט.

נראה שהמפיקים של הסרט הזה היו רוצים שתחשבו שהמדובר בגרסה חדשה ומוצלחת ל'אישה יפה'. אל תאמינו להם. את רייף פיינס אני דווקא מחבב, אבל בסרט הזה, גם הוא וגם ג'ניפר לופז, לא מגיעים לקרסוליים של ה"שיק" שיש לג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר ב'אישה יפה'. מצד שני, זה לא דבר קל. ולמרות כל הטלטלות שעברתי בסרט הזה, בכל זאת יצאתי ממנו עם חיוך עקום שכזה, בבחינת "שיהיה". גם זה משהו.