במקור: Two for the Money
במאי: די. ג'יי. קארוזו
תסריט: דן גילרוי
שחקנים: מתיו מקונוהי, אל פצ'ינו, רנה רוסו
קרה לכם פעם שתוך כדי צפייה בסרט הרגשתם רע, ממש מחלה פיזית שמשתלטת לכם על הגוף, ולא מאפשרת לכם להמשיך לצפות? יכול להיות שאני קצת נסחף, אבל צפייה ב'כח הכסף' גרמה לי להרגיש מאד לא טוב. מזל שאפשר לכתוב ביקורת ולהוציא הכל החוצה.
קצת עלילה: מתיו מקונוהיי הוא ברנדון לאנג, ילד טוב אמריקה, שנורא אוהב את אבא, את המדינה, ואת משחק הפוטבול. אבא עוזב, אבל לפחות נשאר לו המשחק – עד שהוא נפצע, ונאלץ לפרוש. עכשיו נשארה רק המדינה: אמריקה, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. ברנדון הופך לסוכן הימורי-פוטבול טלפוני: אחד כזה שיושב במשרד המצוחצח שלו, ומנסה לשכנע את ג'ון דו המוסכניק לשים אלפיים דולר על בית"ר סינסינטי נגד הכח סיאטל. נערת טלפון ממין זכר. מפה לשם, מסתבר שברנדון הוא לא רק ספורטאי למופת, אישיות חיובית באופן כללי, וגם חתיך-אומות-העולם, אלא שיש לו כישרון נדיר לנחש את תוצאות המשחקים, בדיוק של נביא.
מי שצד אותו מיד הוא וולטר אברמס (אל פאצ'ינו), טייקון סוכנויות הימורים דורסני בחליפה יוקרתית, שמחליט שהתכשיט ישחק מעכשיו במגרש שלו ('מלכודת לפרקליט', מישהו?). וולטר הופך את הילד הטוב לג'ון אנתוני, האלטר-אגו הכחני, הבטוח בעצמו והשחצן של ברנדון. אחד כזה שמסכים לאתגר של וולטר, להתחיל בו במקום עם בלונדה אקראית, תמורת עשרת אלפים דולר, ומצליח בקלות. ברנדון הוא התרנגולת שמטילה ביצי זהב עבור וולטר ועבור הלקוחות, ומהצד משקיפה על שניהם טוני מורו (רנה רוסו), אשתו של וולטר, שנהנית מהתוספת הקטנה והמצודדת לעסק של בעלה.
היתה פעם תקופה שסרטים כאלה, על בחורים צעירים וחתיכים שמגלגלים מיליונים, הצליחו נהדר. קראו לה שנות השמונים החשוכות, בזמן שרייגן ישב בבית הלבן, תאצ'ר היתה ראש ממשלת אנגליה, ומסך הברזל כיסה את כל השאר. אז – כשאחד טום קרוז עוד היה תפור על האמריקנים כמו כפפת מנתח פלסטי לציצים – סרטים כמו 'קוקטייל' או 'וול סטריט' פתחו את העיניים למיליוני אמריקנים צעירים, שרצו גם הם למרוח את שערם בג'ל ולדהור ברחבי ניו יורק בקורבט הכסופה שלהם. בדרך כלל, בחמש הדקות האחרונות של הסרטים האלה, מתפכח החתיך התורן, גיבור הסיפור, מפנטזיות השמפניה שיכורות הניצחון שלו. הוא מגלה שהחיים הם יותר מערימה של שטרות (הם אהבה, חברות, או סנטה קלאוס שהתחפש לאיזה הומלס ברחוב, תבחרו). אבל ברוב המקרים, אפילו אם בשוט הסיום הגיבור חוזר לחווה שלו באוקלהומה, הוא לא דוהר לעבר השקיעה כשבכיסו המפתח לאהבה, אלא כשבידו מזוודה מרופדת ירוקים, ככה, בשביל להתחיל את החיים החדשים. השוט האחרון הזה מעלה מחדש את המנטרה הידועה: החיים הם לא הרבה יותר מחופן דולרים, אתה כן צריך לרצות להשתעבד לדולר הכל יכול, אתה חייב לדרוס את כל מי שתוכל. גם אם התכוונו להגיד את ההפך, מה שהסרטים האלה אמרו בסופו של דבר, הוא: רק בכח הכסף תבוא הגאולה לך ולעולם.
'כח הכסף' הוא סרט מחורבן. בדיוק כפי שהמסר שהוא נושא בחובו – 'אהבה, חמלה, ענווה ורוך הם לחלשים או לקומוניסטים' – הוא שמרני, כחני, פשטני ושקוף, כך גם הסרט הנושא אותו. התסריט לא מצליח להתחמק מאף קלישאה שהומצאה בחמישים השנה האחרונות; אם מישהו היה נותן לי דולר על כל פעם שהצלחתי לנחש את השורה הבאה בסרט, הייתי מצטרף לוולטר בעצמי. ואולי זה רק בגלל הנושאים שהם מייצגים, אבל אפילו שחקנים אהובים בדרך כלל, הופכים בסרט הזה למשהו שאתה פשוט לא רוצה להסתכל עליו. מילא פאצ'ינו, כבר התרגלנו לאכול ממנו הרבה קש בשנים האחרונות, אבל רנה? איפה החיוך המקסים מ'נשק קטלני' ו'תפוס את שורטי'? על כל השאר אני לא מדבר מרוב שהם מעפנים; בניגוד לפצ'ינו, שפעם לפחות קראו לו טוני מונטנה, הם לא יכולים לבנות על הנוסטלגיה שלי לתפקידים הטובים שלהם בעבר.
בתקופה שבה חלקים גדולים בעולם מנסים להתנער מהקפיטליזם הקיצוני של ארצות הברית, ולמצוא לעצמם אלטרנטיבות, 'כח הכסף' הוא דוגמא מובהקת לאמריקה שכולם אוהבים לשנוא. אל תלכו לראות את הסרט הזה. אל תעשו את זה לעצמכם, אפילו לא בשביל לראות במו עיניכם שהוא באמת כל כך גרוע. זה לא יעשה לכם טוב, כל העניבות ומשקפי השמש והטלוויזיות הענקיות והמכוניות הנוצצות ו"מאבקו של הבחור הצעיר במעלה החברה", וכל הבולשיט המתחסד, שאמור בכל זאת לומר ש"כסף זה לא הכול". במקום זה, עדיף שתגידו למישהו שאתם אוהבים אותו. ואם זה לא, אפילו לקחת ממנו הימור על תוצאות של משחק כדורגל יהיה מעשה טוב יותר.
אם זה משנה
אז לדעתי הסרט בכלל לא נורא. הוא צפוי לגמרי, כן, וכבר ראינו שניים או שלושה סרטים פחות או יותר זהים, אבל בכל זאת הוא עושה את שלו במקצועיות. וגם אם אל פאצ'ינו עושה חיקוי של עצמו, אז מה – עדיין כיף לראות את זה. מצד שני, לגמרי לא חובה, ולהגיד למישהו שאתם אוהבים אותו זה תמיד מומלץ.
מי אמרה boiler room?
וול סטריט הוא דוגמה גרועה
"וול סטריט", מלבד היותו אחד מהסרטים הבודדים של אוליבר סטון שאפשר ממש לצפות בהם בלי צורך להתקלח אחר כך, הוא פמפלט אנטי-קפיטלסיטי מוחלט. הוא נוצר בשנות ה-80 כביקורת על היאפים ורדיפת הבצע של שנות השמונים (שבאה לידי ביטוי גם בקולנוע בסרטים כמו "שעשועים מסוכנים").
בסוף הסרט לא מדברים על כך ש-"יש דברים יותר חשובים מכסף" אלא עד כמה הרדיפה אחרי הכסף משחיתה, ופושעת, וחסרת נשמה. המסרים הללו מודגשים גם במהלך הסרט.
אממ... שאלה לא קשורה, אם אפשר
אבל מי זה השניצקליין הזה שמדברים פה עליו כל הזמן?
אממ... שאלה לא קשורה, אם אפשר
ציטוט ישיר ממילון האתר (למטה למטה קצת אחרי אזהרת הקולה להבא):
שניצקליין, נחמן – תמצית מבקרי הקולנוע הישראלים. מבקר קולנוע אולטימטיבי העושה שימוש בשפה נפוחה ומונחים פומפוזים, ומותיר רושם כללי פלצני למדי, שמקשה על הקוראים להבין אם הוא אהב את הסרט, גוד דמניט, או לא. מבקרים לדוגמה: מאיר שניצר, אורי קליין, נחמן אינגבר.
אכזבה ענקית
לא שציפיתי ליותר מדי מהסרט, ראיתי בימד"ב שהוא הרוויח בערך 4 דולר בסוף השבוע הראשון שלו, אבל אני מכור לפאצ'ינו אז הלכתי. וחבל.
בחלקים גדולים מהסרט פשוט הסטתי את המבט מהמסך מרוב מבוכה, מה קרה ל-אל? לפי מה הוא בוחר סרטים? אני לא מאמין להשערה שהוא בוחר סרטים לפי גודל המונולוג שלו. שחקן עם נסיון כמו פאצ'ינו אמור להבין מהעמודים הראשונים של התסריט ששום דבר טוב לא יצא מהפרויקט הזה. והוא בטח אמור היה להביןן את זה אחרי שהוא ראה שמתיו מקונוהי לוהק לשחק ביחד איתו (ואם פאצ'ינו לוהק אחריו זה עוד יותר גרוע).
סיכום:
גם אם אתם מעריצי פאצ'ינו וצריכים את המנה שלכם, חכו לדי.וי.די.
מה קרה למקונוהי?
אני פשוט לא מצליח להחליט אם הוא שחקן טוב ('כוכב בודד', 'אמיסטד') עם הסוכן הכי מחורבן בהוליווד ('שלטון האש', 'סהרה', 'U-571') או סתם אדיוט.
בכל מקרה, כבר די ברור שאם הוא מופיע בסרט, יש סיכוי מצוין שהתסריט נכתב בידי כיתה ג2 בשיטקריק, אריזונה.
מה קרה למקונוהי?
כן, וגם מה שאתה אמרת.
מבחינתי, הוא סתם אדיוט.
הרבה מהסרטים שהוא עשה לא ראיתי, אבל ממה שראיתי אותו, אפשר להתרשם שהוא אולי לא גרוע מאוד, אבל הוא חסר כריזמה ברמות על, ובטח שלא חתיך.
ולמרות זאת עלי לציין, בניגוד לרצוני, שב"קונטקט" המעולה הוא היה די בסדר, ובסך הכל לא הרס.
מבחינתי, הוא סתם אדיוט.
גם ב"עת להרוג" הוא היה בלתי מזיק ברובו.
יש קונטקט מעולה? אני מכירה רק את הקונטקט הממש מטופש.
יש קונטקט מעולה? אני מכירה רק את הקונטקט הממש מטופש.
אני לא יודע איזה קונטקט את ראית, אבל אני ראיתי את הקונטקט המעולה, עם ג'ודי פורסטר והחייזרים. זכור לי כסרט לא פחות ממעולה, ואחד הסרטים הטובים של שנות ה-90.
אני חושש שתיאלצי להזכיר לי קצת לגבי הקונטקט המטופש.
ההוא שלקח ספר חכם למדי,
קיצץ ממנו 80% והפך את מה שנשאר לדרמת הולמרק מביכה.
טוב, אני אפסיק עכשיו.
לא, לא - תמשיכי
אני תיעבתי כמעט כל רגע בסרט הזה. מצד שני, חשבתי שרמות הקיטש הבלתי-יאמנות נובעות מרמות קיטש דומות למדי כבר בספר המקורי.
אבל
אני חשבתי שהרעיון של הסרט מבריק, אפי ונהדר מאוד. לא קראתי את הספר עליו הוא מבוסס (אבל אימא שלי קראה, ודווקא לא התלהבה), אבל כחובב מד"ב גדול יחסית, מאוד נהנתי מהסרט, ואני מחשיב אותו לאחד מסרטי המד"ב הכי טובים של שנות ה-90 (יחד עם "האלמנט החמישי", "פיי" ו"קיוב").
נכון, יש בו כמה סצנות קיטשיות מאוד (ובכלל, כל הדמות של מקונהי קלישאתית משהו), אבל נראה לי שאפשר להתעלם מהן נוכח המעלות המרובות האחרות שהסרט מציע.
סרט נהדר, אבל שוב – אל תיתנו לי לעצור אתכם.
אבל
סליחה שאני קצת נודניק, אבל פיי הוא לא סרט מד"ב. בשום צורה.
הוא מדעי והוא בדיוני
שנות השמונים החשוכות
ראיתם את הפרסומת לשבוע השחקן ביס?
תמיד אומרים כאן שאי אפשר לדעת מה האיכות של המשחק מהטריילר או משהו כזה, אבל בפרסומת הזאת כשאל פאצ'ינו צועק "i am in the dark here! do you understand? i am in the dark!" הוא פשוט הפנט אותי. אחד מהקטעים הכי טובים בסרט ובכלל משחק משובח. חבל שפאצ'ינו ירד לכאלה רמות. וגם הפרסומת מצויינת.
בדיוק ראיתי את הסרט
במסגרת השידורים של יס. סרט מצויין.
חבל שפצ'ינו באמת בוחרים דברים שלא מתאימים לו, כי הוא שחקן כל-כך מוצלח בעייני.
סרט נחמד
סרט נחמד פצינו חוזר על השטיקים שלו וכדאי שיחפש חומר חדש, אני אישית ראיתי את הסרט בפורמטים לא מקובלים ובכלל לא ידעתי שהוא הגיע לארץ. כמו שאמרו אפשר לחכות לדי.וי.די
מצטרף להמלצה
הסרט פשוט משעמם. בשום שלב לא הצלחתי להזדהות עם הדמויות, ולא היה יכול להיות אכפת לי פחות מה קורה להן. המנעו.
אני מבכר לחלוק עליך.
עדיף שקצוות מסויימים ישארו פתוחים. אין דבר מעצבן יותר מסרט שמתאמץ לסגור את כל הקצוות. למעט, כמובן, אנשים אינטליגנטיים שאוחזים בדיעה פוליטית שונה משלי.