לבבות בודדים

מאת
חסידה שוטה
– פורסם ב 19 בנובמבר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Lonely Hearts
תסריט ובימוי: טוד רובינסון
שחקנים: ג'ון טרוולטה, ג'ארד לטו, סלמה האייק, ג'יימס גנדולפיני, לורה דרן

מוזיקה עליזה של שנות החמישים אופפת אותנו. על המרקע תמונות יום-יומיות: אישה בעלת ציפורניים מטופחות מסדרת שולחן לארוחת ערב, אופה עוגה. מדי פעם, רק ברקע, תמונות של מוות: מוות אומנותי, מעוצב, נתזים של דם כמו השפרצות צבע בציור. גופות בין שוטים של עוגת יום הולדת. כתוביות הפתיחה נחתמות באישה המטופחת, כשהיא תוקעת לעצמה כדור באוזן ומפוצצת את עצמה לכל הרוחות.

האישה המתאבדת היתה אשתו של הבלש רובינסון, שגם כעבור שלוש שנים עדיין לא מעכל את הטראומה – לא מבין מדוע אשתו בחרה לירות בעצמה באמצעות האקדח שלו, ולא יודע כיצד לשקם את הקשר ההרוס שלו עם בנו היחיד. במהלך הקפצה שגרתית, רובינסון (ג'ון טרבולטה) מגיע לזירת התאבדות: בחורה צפה באמבטיה, במים אדומים מדם. משהו בסיטואציה הרגישה מטריד את רובינסון, שמתעקש שלא מדובר במקרה התאבדות קלאסי ושיש משהו חשוד באישה צעירה, יפה ובעלת רכוש, שנוטלת את חייה סתם כך. ובמקרה, הוא צודק.

ריימונד פרננדז הוא נבל קטן. באמצעות המראה המושך שלו, המורכב בעיקר משאריות ג'ארד לטו ופיאה, הוא מפתה אלמנות מלחמה וגונב את כל כספן. כאשר הוא נתקל במרתה פק (סלמה האייק), הוא מנסה לעשות את אותו תרגיל גם עליה, רק שהיא, מתברר, חשבה על זה קודם. השניים מתאהבים, או לפחות מנהלים מערכת יחסים. הם עדיין מפתים אלמנות מלחמה באמצעות מכתבים ובאמצעות קסמו האישי של ריי, רק שהפעם מרתה מתלווה אליו. בעצם, יש שינוי נוסף בדרך הפעולה שלהם כנוכלים: הם רוצחים את האלמנות. כל רצח שהשניים מבצעים מספק לרובינסון, הבלש שממונה על חקירת התיק, רמזים נוספים. כל רצח מקרב אותו אליהם, ואותם – אל הכיסא החשמלי. גילוי זה אינו ספוילר, שכן 'לבבות בודדים' מציג סמוך לפתיחת הסרט את ההוצאה להורג של מרתה וריי, ומעקר בכך את המתח מהשאלה האם ייתפסו.

נראה שהיחס של הסרט למוות, וגם לחיים, משתנה במהלך הסרט. הרצח הראשון שאנו רואים מגיע בהפתעה מוחלטת, בזמן שאף אחד לא מצפה לו, ומטלטל את הדמויות וגם את הקהל. בהמשך, נדמה שהחשיבות שהסרט מייחס לרצח פוחתת, ובהתאם לכך – הדמויות מפתחות כלפי האקט סוג של קהות. הן כבר מסוגלות לקחת חיים באגביות, תוך כדי שיחה, ומרוכזות יותר במה שקורה להן מאשר במה שקורה סביבן. גם אני, שישבתי בקהל, לא הוטרדתי מהרצח והתעניינתי יותר בדינמיקה בין הדמויות מאשר בגופה ששכבה בצד, נשכחת, והתקררה.

ג'ון טרבולטה, ג’ארד לטו וסלמה האייק הם לרוב שחקנים טובים, ושלושתם חלשים בסרט הנוכחי. טרבולטה אמין בתור הבלש השתקן, המהורהר, שלא נדרש ליותר משניים וחצי טונים והבעת פנים אחת. אבל הוא אנמי, ואין בהופעה שלו שום דבר מעבר לצורך להתייצב על הסט. סלמה האייק בעיקר הרגיזה אותי – לא בכל הנקודות שבסרט, אבל ברובו. דווקא קטעי הפאם פאטאל שלה מוצלחים, כמו סצינה מצחיקה בהחלט שמערבת שתי מכוניות ושוטר מופתע. אבל כשהיא צריכה להביע רגש, לבכות או להיות היסטרית, היא גולשת לעמק הפתטיות. ג’ארד לטו לא נראה כמו ג’ארד לטו היפה ונוגה המבט מ'אלכסנדר', לא נשמע כמוהו, ומשחק בעייפות. הוא לא מביא לדמות של ריי את הכריזמה שדרושה על מנת שנאמין שהוא שובר לבבות סדרתי. לטו הוא שחקן שכיף לראות, בדרך כלל, אבל בסרט הזה הוא גרם לי בעיקר לחרוק בשיני נוכח הפוטנציאל המבוזבז שהיה לו.

ניסיון קלוש לגרום לצופה להתחבר עם דמויות הרוצחים, או לפחות להרהר במניעים שלהם, היה גורם לסרט להיות קצת יותר מעניין. אבל המשחק של האייק ולטו, בנוסף לתירוץ האומלל שהסרט נותן לסיבה שלהם לרצוח, השאיר אותי תוהה לרגע אם לא היה עדיף ללכת לסרט אחר. דווקא ג'יימס גנדולפיני ('הסופרנוס'), בתפקידו הקטן כשותפו לחקירה של רובינסון, מצליח לגנוב את ההצגה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא אמנם לא מבריק, אבל בהשוואה לשממה של האחרים, יש בהופעתו המגושמת משהו מרענן, שמקל במעט על הכבדות של הסרט.

העלילה היתה החלק הכי מעניין בסרט, אבל הביצוע המעיק והמשעמם שלה, והעובדה שהסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית, הצליחו לעייף אותי. כל משפט מלא בחשיבות עצמית, ועיקר הדגש נמצא דווקא ברגעים השוליים, כשסצינות כמו רגע לכידתם של השניים נשארות בולטות בעליבותן. 'לבבות בודדים' גם מעלה הרבה נושאים – התאבדות, אהבה הרסנית, מחויבות, הגבול הדק בין שפיות לטירוף – ומקפיד לא לומר עליהם דבר. הסרט מלא ברמיזות על דברים כמו אי היכולת של הבלש רובינסון להפריד את חייו האישיים מהחקירות שהוא מנהל, או הדרישה של מרתה מריימונד להרוג עבורה על מנת להוכיח את אהבתו. כל אחת מהסיטואציות הללו היתה יכולה להתפתח לסוגיה מעניינת, אבל הן ננטשות מהר מאוד. טוד רובינסון, שזהו סרט הביכורים הקולנועי שלו (והוא גם נכדו של אותו בלש רובינסון), מוכיח כי יש לו פוטנציאל בתחום בחירת הסיפור ועיצובו, ופוטנציאל עוד יותר גדול בהעמסת הסיפור והמאסתו על הצופה.

מי שמתחבר לסרטים עמוסים ומלאי אווירה עשוי ליהנות מהסרט, בתנאי שהקיבה שלו לא רגישה מדי (לא מדובר דווקא בתמונות ישירות מלאות גועל, אף שיש גם כאלה, אלא בדברים מטרידים מאוד הקשורים ברצח של חסרי אונים). אבל רוב האנשים, כך נראה לי, ישתעממו מ'לבבות בודדים', ימאסו בעייפות שהוא משרה, ויתהו איך הפך סיפור עם כל כך הרבה פוטנציאל לסרט כבד, מלנכולי, מוחמץ.

תגיות: