לוני טונס: חוזרים לאקשן

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 22 בדצמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Looney Tunes:
Back in Action!ימין!
במאי: ג'ו דנטה
תסריט: לארי דויל
שחקנים: דאפי דאק, באגס באני,
ברנדן פרייזר, ג'נה אלפמן,
ג'ואן קיוזאק, סטיב מרטין (כן, זה הוא).

היו לי כל הסיבות שבעולם לאהוב את 'לוני טונס: חוזרים לאקשן'. היו לי גם כל הסיבות שבעולם לתעב את הסרט.
אוהבת, כי סרטים מצוירים עדיין מצחיקים אותי, במיוחד דמויות מסוימות (ווייל אי. קויוטי מלך!).
מתעבת, כי יש גם דמויות אחרות, כמו דאפי דאק, למשל, שאני לא ששה לפגוש. ומכיוון ש'לוני טונס: חוזרים לאקשן' הוא סרט שמתרכז בדאפי דאק (למרות שאפילו ראשי וורנר מודים שהוא הדמות הכי מעצבנת ושכולם שונאים אותו), מקדם ההנאה שלי היה נמוך. זה לא אומר ששנאתי את הסרט. אבל גם לא אהבתי אותו במיוחד. בסדר כזה. פושר. ואלא אם כן יש לכם ילדים קטנים שצריך להשתיק לשעה וחצי, גם לא שווה ללכת בשבילו דווקא לקולנוע.

יש איזו עלילה כללית על ברנדן פרייזר, שמגלם כפיל של עצמו, מפוטר מעבודתו, ונשלח למצוא את "יהלום הקוף הכחול" כדי להציל את אביו, כוכב סרטי המרגלים, שהוא אולי בעצם מרגל אמיתי (טימותי דלטון. חי, חי, איך שיחקנו אותה עם הליהוק הזה!). דאפי דאק מצטרף אליו, לאחר שמאס בחיים ההוליוודיים – אחרי הכל, כולם מעריצים את באגס באני ואילו את הברווז המעצבן דוחקים לפינה. אחריהם רודפים באגס עצמו וג'נה אלפמן (דארמה) – באגס צריך מישהו להתעלל בו במהלך הסרט שהוא עומד לצלם, וג'נה נמצאת שם פשוט כי ראשי וורנר מאיימים עליה בפיטורים אם לא תחזיר את המגעגע למקומו הראוי בשרשרת המזון ההוליוודית.
מן העבר השני, חבורת הרעים בהנהגתו של סטיב מרטין (כן, זה סטיב מרטין, עד כמה שזה לא נראה סביר), מנסה גם היא להגיע ליהלום הכחול, כדי שסטיבי יוכל להוציא לפועל את תוכניתו הזדונית להשתלט על העולם, ברוהא-הא-הא-האהא!

העלילה היא רק תירוץ לדחוס לסרט את כל כוכבי וורנר, וגם כמה שלא. כצפוי, דאפי ובאגס מקבלים את מירב תשומת הלב, וכל השאר מסתפקים בלהגיד את השורה שלהם, וללכת הביתה. לי זה קצת הפריע, כי העולם של הלוני טונס הוא עולם דינמי: כמו שסבתא (זו שמגדלת את טוויטי המטריד) יכולה לצאת למסעות סביב לעולם, כך גם האחרים, ואין סיבה שהם לא ישוטטו ברקע, מעבר לשורה היחידה שהוקצבה להם. במקום זה, העדיפו היוצרים לתת לבאגס ודאפי להסתובב לאנשים בין הרגליים לאורך כל הסרט, כשדמויות מצוירות אחרות מופיעות בדרך כלל רק בתורן, כדי לבצע את הקטע שלהן ולעבור הלאה. מין סרט שמשלב בין ציור לצילום, רק עם כמה שפחות מצוירים.

השילוב בין הדמויות המצוירות לאמיתיות היה בעייתי גם הוא בעיני. הוא לא היה רע במיוחד, כלומר לא כזה ששמים בו לב לדמויות ש"נכנסות" אחת לתוך השניה, אבל לטעמי הוא גם לא היה מוצלח, אולי בגלל שלא היתה ממש אינטראקציה בין הדמויות. כשדמות מצוירת רצה, אנשים לא זזים מדרכה, כפי שניתן היה לצפות. אלה המצוירים עצמם שמנווטים את עצמם כך שלא יגעו באחרים, ומה לעשות שבעיני זו רמאות: במקום ליצור שילוב אמיתי בין אנימציה לדמויות בשר בדם, פשוט עקפו את הבעיה על ידי ציור "מסביב" לדמויות המצולמות. כשברנדן פרייזר מקבל מכה מדמות מצוירת, הוא לא באמת נראה כאילו הרגע הוא קיבל מכה. הוא סתם מתפתל ומתעוות בצורה מלאכותית ולא משכנעת. הייתי תולה את האשמה בכישורי המשחק הלקויים שלו, אילולא זה קרה גם עם מספר דמויות נוספות. מה שכן, אהבתי את ההתנגשות בין חוקי העולמות: למרות שהטונים חיים בעולם האמיתי, הם מחילים עליו את החוקים שלהם. כוח המשיכה (או כל חוק אחר) לא חייב לפעול, ומכיוון שכך, הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.

אם כך, כל מה שנשאר לי בסרט היו הבדיחות. המון בדיחות. טונות של בדיחות. ורובן, שהיו מכוונות לליבו של הדור הצעיר, היו מסוג "הצחקה על חשבון הצקה" (באגס מתעמר באלמר פאד הטיפש; הרשע הראשי אוויל גמור ומסתבך בביצוע פעולות פשוטות; סילבסטר החתול חוטף מסבתא, וכו'). אולי זה נאמן לרוח הסרטים המקוריים, אבל אני לא צחקתי. לא יודעת אפילו למה, כי בדרך כלל אלו בדיחות שמצחיקות אותי בסרטים מצוירים "רגילים" (לפחות כשמדובר בדמויות שאני אוהבת. טוויטי וסילבסטר אף פעם לא הצחיקו אותי במיוחד, וטאז שייך בכלל לדור החדש של הטונים, כך שאני אדישה כלפיו). אולי אלה השחקנים החיים שהפריעו לי לקבל את העולם הטוני עד תומו (חוץ מג'ואן קיוזאק. היא מקסימה, והסצינות שלה היו נהדרות). אולי זה סטיב מרטין (כן, זה סטיב מרטין. אפילו אני עדיין לא מאמינה לזה) לבדו, שהיה נוראי מכרגיל והשאיר טעם רע לא רק בסצינות שלו, אלא גם באלו שאחריהן.

לטובת המבוגרים שבקהל, דחפו ב'לוני טונס' מחוות לסרטים ישנים למיניהם. המון מחוות. טונות של מחוות. החל משחזור סצינת המקלחת של 'פסיכו', דרך גזר-אור, וכלה במרדף משעשע לפרקים בין תמונות וסגנונות ציור במוזיאון. המבוגרים צחקו בגלל ההקשר התרבותי, הילדים – כי לא צריך הרבה כדי לצחוק יחד עם באגס באני. הרי מספיק שהוא יכרסם גזר ויטה את מבטו, והקהל מיד שבוי בקסמו.

מרבית הזמן אמנם נשארתי אדישה לסרט, אבל זה לא אומר שאהבתי את זה. להיפך. פחדתי שאולי התבגרתי יותר מדי, שאולי אני כבר לא מסוגלת ליהנות מסרטים מצוירים כמו פעם (חוץ מווייל אי. קויוטי. הוא תמיד שלת!!!1 ב-ת' הידיעה), אבל אז הבנתי שזו לא אני. זה הסרט. הוא לא רע לגמרי, הו לא, אבל הוא גם לא טוב במיוחד. סתם בסדר כזה, פושר, משהו שדוחפים לוידאו כשאין משהו אחר לעשות.

תגיות: