במקור: Windtalkers
במאי: ג'ון וו
תסריט: ג'ון רייס, ג'ו
בטיר
שחקנים: ניקולס קייג', כריסטיאן
סלייטר, אדם ביץ', מרק רפאלו
השנה היא שנת זנב-בונה-מנומר, או כמו שהאדם הלבן מעדיף לקרוא לה, 1944. נשר-אמריקאי-גדול עושה הרבה מלחמה עם ארץ-שמש-בדגל, והוא צריך עזרה, כי אנשים-צהובים-קטנים יודעים את שפת האדם הלבן ומאזינים לקופסת-דיבורים-של-הצ'יף, והורגים הרבה את האדם הלבן. אז הדוד סם קורא לאנשי הנאווחו, בני המים המרים, יושבי-המדבר-הקר, אנשים עם כבוד ושפה משונה, כדי שיהיו "אלחוטאים" – שידברו בשפת בני המים המרים, יושבי-המדבר-הקר, לתוך קופסת-הדיבורים-של-הצ'יף, ויעבירו הודעות מצ'יף אחד לשני. אנשים צהובים קטנים בגלל זה תולשים השיער בייאוש, כי הם לא להבין מה דוברים בני המים המרים וכו', ונשר-אמריקאי-גדול יכול להתלחם טוב ולנצח במלחמה.
אבל הדוד סם לא ירשה שאנשים-צהובים-קטנים יתפסו את בני הנאווחו, שאז חלילה יוכלו להבין מה מדבר צ'יף מק'ארתור עם צ'יף רוזוולט, ולהתלחם בהם חזק. אז נשר-אמריקאי-גדול שם איש-לבן-גדול על כל איש אדום מן הנוואחו, בני המים המרים, ילדי האש והאדמה, שלא ייתן לאנשים-הצהובים-הקטנים לתפוס אותם. ואם נדמה שאנשים-צהובים-קטנים מכתרים את בני הנוואחו, צריך איש-לבן-גדול לשלוח את הנוואחו לשדות-הציד-הנצחיים בשמים. הייתם חושבים שכבר עדיף להשתמש בסימני עשן.
ג'ו אנדרס (ניקולס קייג') הוא אחד מהאנשים-לבנים-הגדולים והעצבניים האלה: רב"ט במארינס, שהתעקשותו על החזקת עמדה מסוימת הביא למות כל המגינים חוץ ממנו, ולפציעתו הקשה. הוא מאושפז בבית-חולים, אך משתחרר ממנו בסיועה של אישה-לבנה-חמודה (פרנסס או'קונור, שתפקידה יסתכם בכך ובשליחת מכתבים לאורך כל הסרט), חוזר לשירות פעיל ומקבל את משימת השמירה על הנוואחו (וחיסולם בשעת חירום), כשלצידו סמל נוסף, פט אנדרסון (הלוא הוא מניח הרעפים הנוצרי). יחד עם הנתונים להגנתם, בן יאזהי (אדם ביץ') וצ'רלי סוס-לבן (רוג'ר ווילי), שני נוואחואים, בני המים המרים, אבירי-השולחן-העגול, וכן יחד עם גדוד מרינס אחד או שנים-עשר השניים יוצאים לכבוש את האי סאיפן, נקודה יפנית חשובה.
עם התפתחות הסרט מתפתחים להם, מטבע הדברים, יחסי קרבה/הערכה/סטריאוטיפים בין השומרים והנשמרים, ועל כן מתחילה לפכות לה דילמה: האם, אם יעלה הצורך, יוכל ג'ו-היקר לעמוד במשימה ולחסל את בן חסותו?
השאלה הזו היתה כנראה אמורה להחזיק את הסרט, אבל הבמאי לא שם לב. הוא היה יותר מדי עסוק במכות מלשים לב לשאלות פילוסופיות. הוא גם לא שם לב לגורמים זניחים אחרים, כגון ריאליות, דיאלוגים, ומשחק.
למעשה נדמה שג'ון וו, האיש שהביא לכם הרבה יונים בכל סרט (הפעם אין, אבל יש כמה שקנאים כתחליף), שכח שהוא לא מביים את גרסת מלחמת העולם השנייה ל"שעת שיא 2", או משהו כזה; 'לחישות מלחמה' (צל"ג למתרגם) הוא סרט המלחמה המחונטרש ביותר שראיתי מזה זמן רב.
לומר שסצנות המלחמה לא היו אמינות תהיה לשון המעטה רבתי. הקרבות מורכבים מאלפי חיילים מסתערים על פני מישורים ארוכים, בשורות צפופות, וממולם המוני יפנים צפופים להחריד בחפירות, וכל המחזה נראה כאילו מדובר בהסתערות אבירים של ימי הביניים, רק עם קצת יותר חומר נפץ. בין השורות מהדסים טנקים, אבל לא עושים שום דבר – אולי לא היה לבמאי תקציב לפגזי-אפקטים. כל הסרט מתנהל בהתעלמות מרובה מכל כלל טקטי או הגיון לחימתי, ואפילו צופה שלא מבין חצי דבר בצבא יכול לראות שגם היפנים וגם האמריקאים מתנהגים כאילו הם לא שיננו את השורות שלהם בטירונות.
יש פירוטכניקה לרוב, אבל מאוד לא אמינה – חצי מהפיצוצים נראים אותו דבר, ולפלא בעיני איך רימון יד עושה פיצוץ באותו גודל של תותח-צי עם פגז שמשקלו טונה. הקרבות נראים כאילו ג'ון וו הניח ידו בזול על מחסן מלא זיקוקים סיניים, והוא מתעקש לפוצץ אותם איפה שצריך ואיפה שלא; האפקטים מזכירים מאוד סרטי מלחמה משנות החמישים, רק עם קצת-יותר דם ואש. זה אפילו לא מרשים, זה מגוחך. עוד דבר שמזכיר את שנות החמישים הוא התנהגות החיילים. אני חושב שכבר הרבה שנים לא ראיתי בסרט מישהו יורה בנשק אוטומטי ביד אחת, מן המותן, תוך-כדי-ריצה, וקוצר שורות של יפנים שבאים מולו. ברגעי השיא של הסרט אי אפשר שלא להשוותו למשחקי מחשב כגון "דום", או "חזרה לטירה הנאצית", שבהם סדרת אויבים-חסרי-שכל-מסתערת על הגיבור רק כדי להיקטל בצרורות אינסופיים. כדי להשלים את התמונה, חסרה רק סיגריה שתשתלשל בנון-שלנטיות בזווית-פיו של הגיבור, או סדרת הערות שנונות; אבל ניקולאס קייג' בקושי מצליח לומר משפט שלם, לא כל שכן משפט ששווה לשמוע אותו.
הדיאלוגים לא גרועים כמו האקשן; הם סתם קלושים. בתדירות מדאיגה מופיעות שורות כמו "אני לא 'האינדיאני'! אני נאוואחו, בן המים-המרים, איש הארץ-הגדולה, מקום-הפארקים-הלאומיים", השיחות בין הגיבורים קלישאתיות להחריד ("מה תעשה כשתיגמר המלחמה?") ולפעמים נורא מצחיקות, אבל לא בכוונה; הגיחוך והקלישאות (למשל, דו-שיח שמתנהל בין שני חיילי-אמריקאים לא מרכזיים בסרט: "אם אמות, תמסור את הטבעת לאשתי? היא בחרה אותה!" "תפסיק, לא מדברים על זה, אתה תחזור הביתה". נחשו, מי ימות בסוף?) מוגזמים עד להצחיק.
הדרמה לא דרמה, כי אין לה זמן להתפתח. זה דבר קצת מוזר להגיד על סרט שאורכו שעתיים ורבע, אבל הבמאי לא ניצל את הזמן: התסריט לא ממוקד, והסיפור האנושי, שאמור להחזיק את הסרט ולהיות הבסיס למתח, טובע בתוך ים האפקטים המוגזמים וכל-מיני קשקושים וביטולי זמן אחרים, ורוב הזמן פשוט לא אכפת לנו מה יקרה לגיבורים הראשיים, ומה הם יעשו אחרי המלחמה. אולי, אם הם היו מדברים בקצת-פחות קלישאות, היה יותר מעניין מה קורה אתם. בינתיים התמקדתי בעיקר בצחוק פראי במקומות הלא נכונים.
אבל, כמו שאומרים הנוואחו, בני המים המרים, אנשי-הערבה-והמלחה, בהנהגת צ'יף שנהיה-לראש-סוס-ולא-לזנב-דג, יש גורל בעולם, ומי שלא את הטוטם שלו מכבד, רוחות אבותיו ממנו ייפרעו. הבמאי חנטריש של תמונות-רצות-על-מסך עשה, ולכן בארץ-הכוכבים-והפסים אנשים לבנים הרבה לראות לא הלכו את התמונות-הרצות, וניירות-קטנים-ירוקים לא הרבה החליפו צדדים. ובצדק. אבל יש מי-אש? יש! אז הבה ונשתה ונעשן מקטרת של שלום לחיי הסרטים שבדרך, מי ייתן ורוחות הצפון ילוום בדיאלוגים ראויים לשמם.
אתה בטוח שזה ניקולס קייג' בסרט ולא ג'ון טרבולטה? אצל ג'ון וו אי-אפשר לדעת.
יופי של ביקורת.
מי יתן ורוחות אבותיך יברכו את דרכך.
באמת יופי של ביקורת.
רק שלא הבנתי מילה משתי הפסק(א)ות הראשונות.
נהדר, סימן שנאוואחו זה עדיין צופן טוב.
אגב, ''תמונות רצות על מסך'' זה לאו-דווקא מילולית
בקולנוע אליו הלכתי, רב חן ירושלים, הקרינו את שתי הדקות הראשונות על התקרה, ואילולא שהלכתי להעיר לסדרן הם היו ממשיכים עם זה עד סוף הגליל הראשון, או משהו. אח"כ הם החזירו להתחלה, והסתבר, כצפוי מהמוזיקה, שלא הפסדנו כלום – היתה סצנה מרהיבה-אך-משעממת של נוף קדומים. אם ארצה פעם לצלם סרט שיכלול סצנות מרהיבות-אך-משעממות כנ"ל, אין ספק שאדע לגשת לצלם של הסרט.
ותודה לעורכים, שנתנו לינק לאתר מצויין של אקורדים וטאבים לקינג-קרימזון.
לפעמים אני חושבת שמזל שיוצרים לפעמים סרטים גרועים. איכשהו הם נותנים השראה לביקורות מעולות.
_______
העלמה עפרונית, בלי שום דבר לומר על הסרט עצמו. כמו כולם בעצם.
ככה זה
כשמדובר בביקורת לסרטים שמלכתחילה אף אחד לא התכוון לראות, ואפילו אחרי קריאת הביקורת הנפלאה הזאת, כולם המשיכו לא לרצות לראות את הסרט.
כל מילה מבר מיותרת
סרט פשוט נוראי
תודה, הצלת 33 שקלים בישראל
כואב....
לומר את האמת ראיתי אותו ב-DVD ואחרי שעה וחצי של סבל ומתוך הבנה שהוא לא הולך להיגמר החלטנו לעשות את המעשה ההומני המתבקש ולהפסיק,
ג'ון וו צריך להתמקד במה שהוא יודע, כמו שלא נבקש מהאדון שוורצנגר לשחק בדרמה תקופתית מישהו צריך לשבת עם ג'וני בוי ולהסביר לו שיתמקד במה שהוא טוב, והוא טוב במה שהוא עושה,
א ב ל זה לא סרטי דרמה!!!
כשכתוב לי שג'ון וו מביים את סרט X אני אלך ולא אצפה לראות דיאלוגים סוחטי דמעות (מה גם שזה בא מהאיש עם המבט הכי מיוסר בקולנוע),
תחזור הביתה ג'ון, בוא אלינו, יש מכות…..
באמת סרט גרוע
אבל אני עדיין חושב שאפשר לעביר איתו שעתיים בצחוקים על הקלישאות.
ובתור חובב ג'ון וו גדול אני חייב לציין שהתאכזבתי וחבל שג'ון לא התעסק בדבר שהוא באמת מצטיין בו – אקשן (הקרבות עם החרבות הם הקטעים הכי מגניבים בסרט).
אז עכשיו הבנתי למה צריך את הסרט הזה - בשביל הביקורת!
ביקורת מעולה, ראש-צב. :-)
לא ראיתי את הסרט הזה (שוכב אצלי בבית די הרבה זמן) אבל.. לפי הביקורת שלך אני מבין שלא ממש משתלם לראות..
נו טוב.. המטו"ס יאלץ לפנות לכיוונים אחרים, איי גס…
מי מפחד מהיסטוריה?
(אני. אבל זה לא קשור. בעצם לא, אני לא מפחדת מהיסטוריה. אני סתם מתעבת את המקצוע הזה. אבל אני מפחדת מנמלים).
לאחרונה קראתי את "סודות ההצפנה" מאת סיימון סינג, ובין השאר הוא התייחס לעניין הנוואחו. ברשותכם, שיעור היסטוריה על רגל אחת:
בזמן המלחמה, לכל מדינה היתה מחלקה שתפקידה היה לפצח את הודעות האויב שיורטו. עד כמה שכל מדינה דאגה לפתח צפנים (או מכונות לשידור צפנים) מתוחכמים יותר ויותר, תמיד היה האיום שמישהו יצליח לפצח את הצופן הזה, בין אם בגלל שהוא "עלה" על המפתח (כלומר, הקוד שבעזרתו ניתן לפענח את הצופן) לבד, ובין אם בגלל שנפל לידיו ספר הקודים.
ולכן, אדם בשם פיליפ ג'ונסטון, שבילדותו גדל אצל בני הנוואחו, הציע למפקדיו להשתמש בהם – ובשפה שלהם – על מנת להעביר צפנים. לאחר שאושר הרעיון, היה צורך להחליט איזה מבין השבטים האינדיאנים יעזור לצבא ארה"ב: היה צורך בשבט גדול מספיק כדי שיוכל לספק מספר גדול של גברים, כולם שולטים היטב באנגלית ויודעים לקרוא ולכתוב.
הבעיה היתה שממשלת ארה"ב לא השקיעה בשבטי האינדיאנים, והתייחסה אליהם כאנשים נחותים, כך שלא הרבה ידעו קרוא וכתוב.
שבט הנוואחו אמנם היה הגדול ביותר, אולם שיעור יודעי קרוא וכתוב שבו היה הנמוך ביותר. היתרון הגדול של בני השבט היה שהוא היה השבט היחיד בארה"ב, אליו לא הגיעו סטודנטים גרמנים בשנים שלפני המלחמה (המשמעות של זה היא שאף אחד לא חקר את הדיאלקטים ואת השפה של השבט, ועל כן השפה שלהם היתה היחידה שסיפקה בטחון מושלם בפני פיצוח).
למרות היחס הקשה, החליטה מועצת השבט לתמוך במאמצי המלחמה. תוך ארבעה חודשים מאז הפצצת פרל הארבור, גויסו 29 בני נוואחו לקורס תקשורת (שנמשך חודשיים) יחד עם חיילי מארינס.
היתה עוד בעיה: שפת הנוואחו לא כללה מונחים צבאיים מודרניים, כך שתרגום מונח טכני נעשה ע"י הפיכתו לביטוי אינדיאני מעורפל, ולא היה בטחון שמקבל ההודעה יוכל לתרגם את הביטוי המקורי. על כן בנו בני הנוואחו לקסיקון עבור אותם מונחים. הם, למשל, בחרו שמות של ציפורים כדי לתאר מטוסים ('Fighter Plane' היה 'Hummingbird', ואת ה-'Observation Plane' הם כינו 'ינשוף'). לפי אותו הגיון, 'פצצות' היו 'ביצים', ואוניות תוארו ע"י שמות של דגים ('Battleship', למשל, היתה 'לוויתן', ה-'Destroyer' הפכה ל'כריש', ו'צוללת' כונתה 'Iron Fish').
עדיין נותרה בעיית שמות ומקומות, וזו נפתרה ע"י איותן (כשמילה שלמה מציינת את האות. Cat למשל, במקום האות C, המילה Weasel כדי לציין W וכו'. לאותיות נפוצות היו מספר מילים מקבילות, כדי למנוע מהיפנים לשים לב למילה אחת שחוזרת הרבה פעמים).
בני הנוואחו למדו את כל הקודים בעל פה (בהיותם רגילים לשנן את סיפורי העם שלהם, לא היתה להם עם זה בעיה), ומשום כך לא היה צורך בספרי קוד, שהיו עשויים ליפול בידי האויב.
כדי לבדוק שהקוד חסין, נמסרו הודעות של הנוואחו למודיעין הצי של ארה"ב. גם לאחר שלושה שבועות הם לא הצליחו לפצח את ההודעות. הם טענו שמדובר ב"רצף מוזר של קולות גרוניים ואפיים", ואפילו לא הצליחו לתעתק אותו.
שני חיילי נוואחו נשארו להדרכת המחזור הבא, ושאר החיילים הוצבו בארבע חטיבות ונשלחו לאזור האוקיינוס השקט. תחילת עבודתם כמעט והביאה להפסקת הפרוייקט: לא כל הקשרים הרגילים היו מודעים לפרוייקט החדש, והם שלחו הודעות מבוהלות שהיפנים משדרים בתדרים אמריקניים. השימוש בקוד הנוואחו הופסק, עד שנערך "באטל" בין קוד הנוואחו למכונת הצפנה מסורתית של האמריקאים: בן נוואחו אחד שלח הודעה מוצפנת במקביל למכונת ההצפנה, והמטרה היתה לראות מי יפענח ראשון את התשובה שקיבל, ויענה עליה. די ברור שהנוואחו היו מהירים יותר.
הפרוייקט נמשך, והתברר שהוא יכול להועיל גם בצורה שלא חשבו עליה: בקרב באי סייפן השתלט גדוד נחתים על עמדות יפניות. אולם כוחות אמריקניים שלא ידעו שהגדוד התקדם החלו להתקיף אותם. הנחתים שידרו את מיקומם בקשר, והכוחות התוקפים היו בטוחים שהיפנים מנסים להתחזות. על כך שלחו הנחתים תשדורת בנוואחו – הקוד שבו לא ניתן היה לזייף תשדורות.
עד סוף שנת 42 יצאה דרישה ל-83 אנשי נוואחו נוספים. הם היו אמורים לשרת בכל 6 חטיבות הצי, ואף "הושאלו" לכוחות אמריקניים אחרים. הם הפכו לגיבורים – חיילים אחרים הציעו לשאת את מכשירי הקשר ואת הרובים שלהם. הספר מציין גם שהוצמדו להם שומרי ראש. הסיבה, לטענת הספר – כדי להגן על הנוואחו מפני חבריהם, לאחר שבשלושה מקרים לפחות הם זוהו בטעות כיפנים ונשבו על ידי חיילים אמריקניים.
עבודתם של הנוואחו ראויה לציון במיוחד כיוון שהם פעלו כנגד האמונה הרוחנית שלהם: הם, למשל, האמינו כי רוחות המתים, הצ'ינדי, ינקמו בחיים, אלא אם כן יבוצעו בהן טקסים פולחניים. מיותר לציין כמה גופות היו פזורות בשדה הקרב, ולכמה מהן נערכו טקסים.
ועוד מילה אחרונה על שפת הנוואחו:
השפה שלהם שייכת למשפחת שפות שנקראת Na-Dene, שאין לה כל קשר לשפות אירופאיות או לאסיאתיות. ההטיה של כל פועל בשפת הנוואחו אינה נעשית רק לפי הנושא, אלא גם לפי המושא: ארוך (למשל צינור, עפרון), דק וגמיש (נחש, רצועת עור), גרעיני (סוכר, מלח), מאוגד (קש, למשל), צמיגי (בוץ, צואה) וכו'. הפועל כולל גם תארי פועל, וכולל גם את האבחנה האם הדובר התנסה – או לא התנסה – במה שהוא מדבר עליו, או האם הוא שמע זאת (או לא) ממישהו אחר. בקיצור, פועל אחד שלהם מקביל כמעט למשפט שלם שלנו.
מאוד מעניין
השפה עצמה נשמעת כמו משהו שסיוט ללמוד.