למראית עין

במאי: דניאל סירקין
תסריט: נועה גרינברג
שחקנים: טלי שרון, אביגיל הררי, הדס ירון, אסי דיין, ישראל פוליאקוב

תכירו, זאת יערה. היא בת עשרים וקצת, נראית טוב, חכמה, לומדת בפרינסטון ועיוורת. ליערה יש בת דודה. או יותר נכון, הייתה לה: טליה התאבדה לפני כמה ימים, מבלי להשאיר מכתב או רמז כלשהו מדוע שלחה יד בנפשה. טליה ויערה היו יותר מקרובות משפחה. הן היו חברות הכי טובות, התבגרו ביחד, שיחקו ביחד וישנו באותו חדר, מאחר ואביה של יערה התקשה לגדלה בעצמו, ונראה כי הפתרון הראוי הוא שתגור אצל דוד רפא ודודה חנה, ההורים של טליה.

יערה חוזרת לארץ בדיוק לשבעה, שם היא נפגשת מחדש עם רפא, חנה ודפנה, אחותה הקטנה של טליה. המשפחה מנסה להראות חוסן נפשי, ולהפגין אמונה שיהיה בסדר. אבל שיחת טלפון שמיועדת לטליה מעודדת את יערה לחקור את הנסיבות שהביאו להתאבדות. טליה, מתברר, עמדה לעשות הפלה, ונראה כאילו איש מהמשפחה לא ידע על כך. גם לא החבר שלה.

למראית עין, נפוליאון היה סתם גמד. למראית עין, נקניקיה עשויה מבשר. למראית עין, מדובר סתם בדרמה משפחתית על בחורה שחוזרת מחו"ל אל זכרונות הילדות. למעשה, זוהי דרמת מתח המתקדמת לעבר גילויים מפתיעים הקשורים לחיי המשפחה ולאמת מאחורי הזכרונות. יערה נזכרת בחוויות גיל ההתבגרות שהיא וטליה עברו יחד, ובין הזכרונות מהמחזור הראשון של הנערות, או מהמציל החתיך בבריכה, מבצעת חקירה פרטית משלה אודות הסודות שהסתירה טליה. בתוך כך היא לומדת שלפעמים המציאות היתה שונה לגמרי מכפי שהוצגה בפניה.

אני לא יודע איך זה להיות עיוור, וגם דניאל סירקין, זוכה פרס אופיר לבימוי על הסרט, לא יודע. כל מה שנשאר לעשות זה לנחש איך העולם משתקף מזווית הראיה של יערה. כאשר היא יושבת בסלון במהלך השבעה, מודגשים קולות הדיבור ונגיסות הבורקסים סביבה. כשהיא נוגעת ביומן של טליה, אפשר ממש להרגיש את הכריכה הצמרירית. וכשהיא צועדת לתוך החושך, היא היחידה שממשיכה ללכת כאילו מדובר בטיילת מוארת היטב, בעוד אנשים "נורמליים" מפחדים ליפול או להיתקל במשהו. פעמים רבות במהלך הסרט מתמקדת המצלמה בפניה של יערה ולצופה נשאר רק "לראות" את הצלילים, בעודו מתעוור לכמה שניות ונאלץ לנחש מה קורה סביבה מבלי להביט.

סירקין לבדו לא יכול היה להשיג את המראה המהוקצע של הסרט, ועל כן מגיע קרדיט גם לצלם גיורא ביח (שזכה גם הוא בפרס אופיר). העבודה של ביח מאחורי המצלמה היא שעושה את 'למראית עין' לאחד הסרטים היותר מעניינים מבחינה ויזואלית שנעשו בשנה האחרונה, בארץ ובכלל. רוב הסרט נשלט בידי צבעים אפורים וקודרים, בעוד שהפלאשבקים המראים את יערה וטליה בילדותן מתאפיינים בצבעים חזקים ועליזים, כאילו הנוסטלגיה הופכת את העולם למקום יפה יותר.

גם המשחק בסרט היה לטעמי. טלי שרון (למרבה הבושה, התפקידים המוכרים היחידים שלה הם בטלנובלות) נפלאה בתפקיד הראשי בתור יערה, ואולי דווקא העובדה שאינה פרצוף מוכר עזרה להאמין שהיא אכן עיוורת. שפת הגוף שלה, וגם היכולת להגיע לטונים דרמטיים רמים ועדיין לעורר הזדהות, גורמים לי לקוות שעוד נשמע עליה, ולא רק בטלנובלות.

ולא רק היא עושה עבודה ראויה. אביגיל הררי, המגלמת את יערה בגרסה המתבגרת, דומה לטלי שרון לא רק במראה, אלא גם ביכולת המשחק המשכנעת. אסי דיין וסנדרה שדה כהוריה האבלים של טליה, וישראל פוליאקוב כאביה של יערה, נותנים הופעות דרמטיות נהדרות. למרות שבתחילה התקשיתי להתנתק מהמחשבה על אסי דיין כעל ראובן מ'בטיפול', על סנדרה שדה כמישהי עם מבטא לא ברור, ועל ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, הצליחו הדמויות להשתלט על השחקנים. לקראת סוף הסרט, כבר שכחתי ששר החוץ ומר באום הזמינו צ'ורבה.

מאחורי המעלות, מתחבאות בסרט גם כמה נקודות חלשות. הדיאלוגים, במיוחד אלו של טליה ויערה הצעירות, נראים לפעמים מעט מאולצים. העלילה אמנם מותחת, אבל צופים רבים יצליחו לחזות מראש את האירועים המשמעותיים הרבה לפני שיתרחשו. מי שמחפש סיפור מפתיע, לא ימצא אותו כאן. למרות זאת, הסרט מצליח לרתק. ככל שנחשפים הסודות, ומצטברות סצנות עוכרות שלוה, נשכח חוסר המקוריות של העלילה.

לא נעים להודות, אבל רוב האנשים לא מצפים מסרט ישראלי שיהיה מותח. מרגש, כן, מצחיק, כן – אבל מורט עצבים, לא. 'למראית עין' עומד ברובו במשימה. הוא אמנם איננו 'החוש השישי' הבא, אבל הוא עושה את העבודה כמו שצריך. אין שום צורך לגלגל עיניים.