מזימות זרות

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 6 במאי 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Interpreter
במאי: סידני פולאק
תסריט: מרטין סטלמן, בריאן וורד ושות'
שחקנים: ניקול קידמן, שון פן, קתרין קינר, ג'ורג' האריס

ניקול קידמן היא מתורגמנית מטעם האו"ם. זוהי, לכל הדעות, עבודה מורכבת וכבדת משקל. בארגון שרובו ככולו סובב סביב דיבורים ונאומים, המתורגמן צריך לתרגם, לנסח תוך כדי שמיעה, ולעשות את זה היטב. אם דיפלומט אפריקאי מכנה את ארה"ב "ראפיקי", כדאי מאוד שהתרגום יהיה "חבר" ולא "הקוף מ'מלך האריות"'. כשנציג אמריקאי משתמש במילה "Interpreter", מוטב יהיה לתרגמה ל"מתורגמן" ולא ל'מזימות זרות'. שפרירה זכאי ודאי היתה גורמת שם למלחמת עולם השלישית תוך פחות משעתיים.

ניקול, סילביה בשבילכם, לא סובלת מקשיי המקצוע. התמזל מזלה לגדול במדינת עולם-שלישי שלא היתה ולא נבראה, מאטובו שמה, והיא שוכנת, יש להניח, במקום טוב בין קארקוזיה לגן-עדן, אי שם באפריקה. עבור נציגי המדינה בארגון, מנסחת סילביה משפטים בשפה בשם קו? (שהומצאה ברובה למטרות הסרט בלבד, ותובלה בקצת סוואהילית). לחטוא בניסוח לא נכון של משפט בשפת קו?, זה מעשה מסובך מדי עבור אדם מן השורה, אז קידמן פחות או יותר מסודרת.

פרט ליתרון היחסי שנותנת מאטובו למתורגמנים שלה, היא מדינה נוראית. האנדרלמוסיה והעוני שוהים שם באופן תמידי, המונים נרצחים מדי יום, ולכל שליט במדינה יש נטייה להפוך לדיקטטור מושחת בשלב זה או אחר של הקריירה. המושחת הנוכחי, זיוואני שמו, נמצא צעד אחד לפני משפט בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. הוא, מצדו, דורש להופיע לפני חברי האו"ם ולהסביר להם איך בכל אשמה התקשורת ששופכת את דמו, ועדיף להם לכרוע ברך ולנשק את כף ידו.

באחד הערבים, שבוע לפני בואו של זיוואני לאו"ם, חוזרת סילביה במקרה לתא שלה ושומעת מאולם הדיונים אדם הלוחש לחברו מזימה זרה שעיקרה ברור: זיוואני לא יזכה לעזוב את החדר חי. הפחד תוקף אותה והיא מחליטה לפנות לרשויות. כך מצטרף לסיפור שון פן, בתפקיד סוכן ה-FBI שנשלח למנוע את ההתנקשות. רגע, הרשו לי לנסח מחדש: כך מצטרף לסיפור שון פן בתפקיד סוכן ה-FBI שנשלח כדי לחקור את סילביה שוב ושוב, ולנסות למצוא תירוץ שיפטור את ה-FBI מלעבוד.

זוהי הבעיה הגדולה ביותר של הסרט, או לפחות דוגמה ייצוגית במיוחד שלה. השאלה האם סילביה משקרת מתוך אינטרס אישי לא מטרידה אף אחד. אנחנו כבר יודעים את התשובה – היא לא. לא משנה כמה פרטים מעברה ישפכו מהתסריט, במו עינינו ראינו אותה מאזינה ללחישה הפזיזה. גם את רוב פיתולי העלילה בחלקו השני של הסרט מסביר לנו קודם הבמאי, סידני פולאק, ורק אחר כך אינספקטור שון פן. לא שאני מתעלם מרעננות הקונספט, אבל הוא מחריב את כל הפואנטה של מותחני בילוש: כשצריך לחכות עשרים דקות כדי שהגיבורים יגיעו למסקנה שכבר מובנת לקהל, העסק מתחיל לשעמם מהר מאוד.

בעצם, יש בעיה אחת גדולה יותר: חלק מהעלילה חסר טיפת הגיון. אולי התפניות בסיפור לא כוונו להיות מפתיעות במיוחד, אבל לא רק שהן לא מפתיעות, הן ממש תמוהות, ומניעי הדמויות מאחוריהן נשארים עלומים. הפושעים מבצעים פעולות חסרות תועלת כדי למקד בהם את החקירה, החוקרים מחליטים בצורה שרירותית איזו ראיה נחשבת שולית ועל איזה פרט צריך להתעכב, ופתרון התעלומה מעמיד את האשם באור פשוט מגוחך.

ניקול קידמן שחקנית טובה. עקב כך, משחק נוראי באמת אי אפשר להפיק ממנה גם בזמן שהיא מחוסרת הכרה. אמה-מה? כשהיא לא מוציאה את המיטב מרגישים את זה באוויר. והפעם, למרות השליטה המרשימה שהיא מפגינה בשפת הקו ובמבטא התואם, היא לא הוציאה את המיטב. אולי האכזבה נובעת מכך שניקול כבר התנסתה בתפקידים שדורשים חיקויי תרבות ושפה שונים, ועשתה את זה הרבה יותר טוב. למרות העבר הענף שמקושר לדמותה של סילביה, היא נשארת רדודה ולא אנושית מספיק. שון פן דווקא מוציא את המיטב, אבל המיטב של שון פן לא מתעלה אף פעם מעבר לדרגת "ניקול קידמן על אוטומט". את כל העבודה על הסרט הוא בילה בלעבור על מגוון הבעות בסיסי וטון צרוד ומיוסר. שאר השחקנים לא ראויים לאזכור מיוחד, אולי פרט לבוס של שון – הופעת אורח נטולת קרדיט של סידני פולאק, במאי הסרט. אודה ואתוודה שאני לא בקיא מספיק ברזומה שלו כשחקן כדי לדעת איפה הוא עומד על סקאלת מידת-ההשקעה-של-ניקול-קידמן, אבל הוא בסדר גמור בהופעתו הקצרה.

אם לא יצאתי מהסרט בהרגשה של כשלון מוחלט, זה בין השאר בזכות העבודה המוצלחת שנעשתה בהכלאת המדינות האפריקאיות והפיכתן לארץ אחת פיקטיבית. ההיסטוריה שחוברה לה, שפת האם הפסבדו-סוואהילית שלה והפוליטיקה המורכבת שלה, וגורמות למאוטובו להיראות לא רק כמו ארץ אמיתית, אלא גם כמו ארץ מעניינת. גם מקצוע התרגום מקבל ייצוג יפה והולם מאי פעם, ובאנגלית זה נשמע יותר טוב. כמותחן, 'מזימות זרות' מתחיל לצלוע מהר מאוד, אך הדרמה רוב הזמן עובדת.

בסופו של יום, 'מזימות זרות' ממוקם קרוב לאמצע בין "האקונה מטטה" לבין "טקהטקה" ("זבל", על בשרי למדתי). אבל בימינו, כשכרטיס קולנוע עולה סכומי עתק, צריך לשקול טוב האם שווה למשכן את הבית עבורו. 'מזימות זרות' בהחלט לא שווה את זה. סרט אחד פחות במנוי של ספריית ה-DVD, לעומת זאת, אפשר לבזבז עליו בלי רגשות אשם.

תגיות: