מחבואים

במקור: Cache
תסריט ובימוי: מיכאל הנקה
שחקנים: דניאל אוטיי, ז'ולייט בינוש, דניאל דובל, מוריס בנישו

ז'ורז' לוראן (דניאל אוטיי) הוא מנחה של תוכנית טלוויזיה ספרותית פופולארית. אשתו אן (ז'ולייט בינוש) עובדת בהוצאת ספרים. הם מנהלים חיים מעמד-בינוניים נוחים. יום אחד צצה על מפתן דלתם קלטת ווידאו בשקית ניילון סתמית. בקלטת צילום ארוך וסטטי של חזית הבית שלהם. אחר כך מגיעות עוד קלטות, רובן חסרות תנועה ואילמות, ואיתן ציורים גסי קו, ילדותיים, באדום ושחור: דמות מתיזה מפיה זרם דם גרוטסקי; תרנגול שחוט. מי אחראי לקלטות? ייתכן שמדובר בתעלול של פיירו, בנם המרוחק של הזוג, שאביו אומר עליו שהוא נלחם בהתבגרות. ייתכן שזהו מעשה ידיו של מעריץ מעורער של ז'ורז'.

'מחבואים' מתנהל כמותחן על משפחה תחת מצור פסיכולוגי, ועושה את זה לא רע. זאת למרות שהשפה הקולנועית של מיכאל הנקה, התסריטאי והבמאי, לא ממש קונוונציונאלית: הוא מוותר לחלוטין, למשל, על ליווי מוזיקלי; הפסקול מורכב אך ורק מרעשי רקע יומיומיים: ציוץ ציפורים, מכוניות חולפות ברחוב, קריינית מגישה את החדשות בטלוויזיה. 'מחבואים' הוא סרט שקט בצורה יוצאת דופן.

נוסף על הפסקול השקט, הנקה מעדיף צילום מינימאלי. סצינות שלמות חולפות בלי תנועת מצלמה אחת. חלק גדול מהן מורכבות משוט אחד, רצוף וסטאטי, שממסגר זווית רחוב או קיר של חדר ורק תנועה אקראית של עוברי אורח מפריעה את מנוחתו. דווקא ברגעים הפעלתניים יותר ההתרחשויות נוטות לגלוש אל מחוץ לפריים ואילו המצלמה נותרת קפואה במקומה, נחושה לא להסתכל. האפאטיות הצילומית הזו עלולה לייאש צופים שמעדיפים קולנוע קצבי ומהיר. מצד שני, כמה מן התמונות החזקות ביותר ב'מחבואים', כמו סצינה אחת שבה האווירה הקרחונית מנופצת על ידי פרץ אלימות פתאומי ונורא, נשענות בדיוק על האמצעים הללו.

הסגנון החסכני של הנקה גורם להטרדה להיראות כמעט מטופשת. אין שום דבר מתוחכם בפעולות של המטרידן: כמה שיחות טלפון שתקניות, כמה קלטות לא מרשימות במיוחד – שום דבר שלא ראינו כבר לפני כן. המתח שנבנה בסרט הוא לא מהסוג שגורם להתמקם על קצה המושב ולאחוז במסעדי הכיסא בחרדה; רחוק מכך. אלא שדווקא התיאור הנקי והמאוד לא בומבסטי של האיום הופך אותו לטורד מנוחה הרבה יותר. הבנאליות של הרוע מתגלה כאפקטיבית במיוחד – 'מחבואים' בונה לאיטו תחושה נוראית של חוסר אונים ואימה לא מוסברת, תחושה שמסרבת להרפות הרבה אחרי שהוא נגמר.

אולם ככל שהעלילה מתקדמת, הסרט הולך ומשנה את עורו. ישנו סוד קטן ומלוכלך בעברו של ז'ורז', סוד שקשור לדרמה המשפחתית הבסיסית – אבא, אמא, ילד – אבל גם לדרמות הגדולות שעברו על המערב בחמישים השנה האחרונות. מהרגע שז'ורז' נאלץ לחפור לתוך עברו ולהיזכר, 'מחבואים' עובר לעבוד בשני מישורים: ההתרחשויות הפרטיות בבית משפחת לוראן מקבלות נופך פוליטי, המטרד נדמה כטרור, והמותחן הבסיסי הופך להיות אלגוריה קרה ואכזרית. וכאן מתגלה הגדולה האמיתית של הנקה: אף אחד משני המישורים הללו לא מאפיל על רעהו. הסרט ממשיך להתעסק בחוויה האישית של המשפחה, אבל את החוויה הזו מלווה פתאום הד עקשן של טראומות לאומיות. מה שהיה סתום ומטריד במסגרת מותחן משפחתי הופך להיות עוכר שלווה ורודף כמטאפורה חברתית.

כדאי להבהיר עד כמה 'מחבואים' הוא סרט איטי ומאופק: הנקה מביים סצינות קרות ומרוחקות, והסרט עלול לעייף או לשעמם את אלו בינינו שלא רגילים לקולנוע סגפני, ואולי גם את מי שכבר צלחו סרטים מהורהרים. שנית, הסיום שלו רחוק מלהיות סגור או ברור; הסרט מסרב לספק תשובות חד משמעיות. בדקות האחרונות שלו, 'מחבואים' מוותר לגמרי על יומרתו להתנהג כמו מותחן סטנדרטי. הדרך היחידה להבין אותו עוברת דרך אלגוריה פוליטית מאד וקודרת מאד. אני לא יכול לומר שנהניתי מהסרט, אף על פי שהוא מצוין. כשעלו הכתוביות הרגשתי כאילו הייתי עד למשהו מביש מאד ורע מאד, וגרוע מכך, שאינני יכול לשים את האצבע על מה בדיוק כל כך מכאיב בסרט הזה. אם התרחש בו שיא רגשי, או הוענק בו קתרזיס, הרי אלה קרו, באופן אופייני ל'מחבואים', רק בדיעבד, מחוץ לפריים. כל מה שאני יודע הוא שהסודות הקטנים של ז'ורז' מזכירים יותר מדי את הסודות הקטנים שלי.

קשה לי להמליץ על 'מחבואים', מכיוון שמדובר בשווה הערך הקולנועי של סטירת לחי. אבל דווקא משום כך ראוי לראותו – כי הוא מסרב לעשות הנחות או להציע פתרונות, כיוון שהוא מותיר אחריו תהיות שמשתקעות הרבה אחרי שעוזבים אולם הקולנוע, ומכיוון שכמו הצילום הקקטוני והעיקש בקלטת הווידאו, ‘מחבואים’ לא יודע לעצום עיניים, לא יודע להשפיל מבט, לא יודע למצמץ.