 |
||
| אתמול, כמו אשתקד, התפלגו הזכיות בטקס 'אופיר': 4 פרסים ל'איזה מקום נפלא', בהם לסרט ולשחקן; 5 ל'מוכרחים להיות שמח', כולל לשחקנית הראשית ולשחקנית המשנה. 'למראית עין' זכה בפרסים לבמאי, וכמתבקש משמו – לצילום. |
21.09.2005
|
|
יומית
אתמול, כמו אשתקד, התפלגו הזכיות בטקס 'אופיר': 4 פרסים ל'איזה מקום נפלא', בהם לסרט ולשחקן; 5 ל'מוכרחים להיות שמח', כולל לשחקנית הראשית ולשחקנית המשנה. 'למראית עין' זכה בפרסים לבמאי, וכמתבקש משמו – לצילום.
אתמול, כמו אשתקד, התפלגו הזכיות בטקס 'אופיר': 4 פרסים ל'איזה מקום נפלא', בהם לסרט ולשחקן; 5 ל'מוכרחים להיות שמח', כולל לשחקנית הראשית ולשחקנית המשנה. 'למראית עין' זכה בפרסים לבמאי, וכמתבקש משמו – לצילום.
אולי אסתכן באיבוד אמינותי
אבל ממש נהנתי לצפות בטקס. הוא אמנם לא ברמה של טקסים כמו האוסקר והאמי, אבל הוא גם לא מתיימר להיות. אנשים מתלבשים יפה, לא כי מכריחים אותם, אלא כי חשוב להם להראות אכפתיות. נאומים של אנשים מפחידים (מרק רוזנבאום, במקרה הזה) שבעיקר מעוררים פרובוקציות לייט (לסגור את ערוץ 10? ומי בדיוק ישדר גילמור?) תורמים לאווירה בשלהוב הקהל והוכחה שיש עוד מישהו באולם. ההופעות היו מצוינות והכחדת מסורת ה"סוויפ" שהייתה נהוגה בעבר, היא צעד מבורך. הטקס הרבה יותר מעניין כשסרט שבכלל לא נראה פייבוריט זוכה בפרס הבימוי, אפילו אם לא ראיתי אף אחד מהמועמדים.
בסופו של דבר, נראה לי ש"למראית עין" יצא הזוכה הגדול של הערב. לפני הטקס, אף אחד לא שמע עליו בכלל, עכשיו יפרסמו אותו כזוכה על הבימוי והצילום. מהקליפים הקצרצרים שהראו מהסרט, הוא אכן מצולם יפה והסיפור נשמע מעניין ובעל פוטנציאל בינלאומי.
אולי אסתכן באיבוד אמינותי
גילמור?
הולמרק.
פרקים ישנים בהולמרק,
פרקים חדשים בערוץ 10.
(גם אם הפרקים הישנים יותר טובים)
על הפוטנציאל הבינלאומי של ''למראית עין'':
אני חושב שקיפוד היה זה שאמר משהו דומה על סרטי השנה שעברה. אמנם "מ(ה)דורת השבט" זכה, אבל דווקא ל- "ללכת על המים" היה יותר סיכוי להצליח בחו"ל, וגם לקטוף פרסים. ועובדה היא, שהסרט אכן עושה סוג של חיל בחו"ל, בעוד "מדורת השבט" די נשכח. אני מסכים בהחלט עם הטענה ש-"למראית עין" נראה מצוין, לפחות מבחינה טכנית, ומהקטעים המועטים שהראו בטקס (שחזרו על עצמם בתדירות די מרגיזה) הוא גם נראה די מרגש, ובעל פוטנציאל להצליח יפה גם בשוק הבינאלומי.
עצוב לי להודות שבכל הטקס הזה, אהבתי רק את בטי ושרית, ניצולות "טלנובלה בע"מ", שאמרו משהו בסגנון: הכי טוב שהאקדמיה מחלקת פרסים לסרטים שאף אחד לא ראה. ככה אי אפשר להגיד להם שהם עשו את הבחירות הלא נכונות. משעשע כמה שזה נכון.
כמה הערות טכניות: לא הגיע הזמן להושיב את המועמדים קצת יותר קרוב לבמה? כל הכרזה על זוכה הייתה מלווה בארבע דקות של מוזיקה, ומצלמות מבולבלות, שמצאו את הזוכה האומלל יוצא מאמצע השורה או יורד באינספור מדרגות. כמו כן, בדיוק ברגע לפני ההכרזה על פרס הבימוי נקטע השידור. פעמיים.
נ.ב. אפרת גוש, אותה אני דווקא די מחבב באופן כללי, חירבה לגמרי את אחד השירים האהובים עליי בשפה העברית ("שתי פעימות לב" או "עד סף הקיץ", תלוי את מי שואלים). והתזמורת ניגנה, משום מה, נעימות ושירים מתוך סרטים אמריקאים. זה בלט במיוחד כשהם ניגנו את "אמריקה" מ"סיפור הפרברים" על רקע העלייה לבמה של הבמאי הזוכה. הכי אמריקה, לא?
הפונטציאל הבינלאומי של ''איזה מקום נפלא''
הסרט עוסק בסוגיה פוליטית, אבל כזאת שרלוונטית בכל העולם :היחס לעובדים זרים. לדעתי זה יכול להוביל להצלחה בינלאומית, מדובר בנושא שהאוסקר יכול לחבב. חוץ מזה ראיתי את הסרט ואני חושב שהוא טוב מאוד.
ראיתי רק את ההתחלה של הטקס לפני שהעברתי לכדורסל. המונולוג של מוני היה חלש, יכולתי לנחש מראש כל בדיחה. גם הייתה לי תחושה שאסי דיין יזכה אחרי שאמרו שהזוכה יקבל טיפול אצל אסי.
מתלבשים יפה?
דעתי בהחלט לא נחשבת, כי ראיתי חמש דקות מהטקס, אבל בחמש דקות האלו היו בטי ושרית (טוב, זה לא נחשב) ואסנת חכים. כשחכים עלתה לבמה נרתעתי, באופן פיזי, מטר אחורה מהמסך. זה היה פשוט מבהיל.
אסנת חכים הלכה על הקיצוניות
מראה "אהל מועד" שלה באמת היה בצד הלא נכון של הסקאלה. מהצד השני, הייתה סיגלית פוקס במראה קלי אוסבורן, כולל שיער מבולגן וחצאית משובצת. שאר הזוכים והמגישים דווקא הציגו טעם טוב וצנוע, אך מתוחכם.
טעם טוב?
אחד מהם החליט ללעוס מסטיק על הבמה… הטקס עצמו נראה לי חובבני למדי. יש מקום לשיפור.
לי זה הזכיר את הדבורה מאיה.
הסרט הדוקומנטרי
ראיתי את הסרט שזכה בקטגורית הדוקומנטרים,
אני מודה שלא ראיתי אף אחד מהמתמודדים האחרים, אבל הזוכה, 18 קילו של אהבה, פשוט מצויין.
הוא על אדם בן 34 עם ניוון שרירים, שכשם הסרט, שוקל 18 קילו. הוא לא מסוגל להזיז שום איבר חוץ מאצבע אחת, וראש. הוא עובד(?) כאנימטור, ויוצא לארה"ב, שם נולד, כדי למצוא את הרופא שחזה שלא ישרוד מעבר לגיל 6. אני לא אפרט מעבר, אבל זה ממש לא הסיפור היחיד בסרט, ובהתחלה הוא אולי קצת קשה לצפיה, לפני שמתרגלים.
הוא באמת מאוד מאוד מומלץ.
אוי, איכס. איכס.
כל כך קיוויתי שהוא לא יזכה. סרט חובבני, גרוע ושיקרי שלעולם לא היה צריך להגיע למסך קולנוע. אקדמיה עלק. מאנשים שמבינים טיפה בקולנוע הייתי מצפה להצביע לסרט באופן שקשור איכשהו לאיכות הסרט, ולא להצביע אוטומטית לסרט על הנושא הכי מזעזע (מה שמזכיר את הנטייה של האקדמיה האמריקאית להצביע תמיד לסרט התיעודי על השואה).
אתה מוכן לפרט?
בעיקר לגבי השקרי.
נדמה לי שנתקלתי כבר בטענה הזו, אבל אני לא זוכר בדיוק.
כמה שקרים
אני לא מכיר את האיש והסיפור שהסרט עוסקים בהם, כך שאני לא יכול לומר "זה לא היה ככה, זה היה אחרת". ובכל זאת, כמה פרטים בסרט הם שקריים באופן בולט לכל עין.
• הסרט טוען שעמי הוא אנימטור, למרות שהוא מסוגל להזיז רק אצבע אחת. זה מדהים, אם זה נכון, אבל אין לי מושג אם זה נכון, כי בכל פעם שבה הסרט מראה אותו "עובד על המחשב", פשוט רואים אותו יושב ולוחץ על העכבר שוב ושוב, כשעל מסך המחשב "מודבקת" התמונה של סרט האנימציה השלם והגמור. מה הוא באמת עשה על המחשב באותו זמן, אני לא יודע. אולי הוא עבד על סרט אנימציה. אולי הוא גלש באתרים על בישול תאילנדי. הכל יכול להיות, אבל אם הוא באמת היה עוסק בעשיית סרט האנימציה, למה היה צריך להסתיר את זה?
• הסרט גם חוזר שוב ושוב על כך שעמי יצר את קטעי האנימציה האלה בעצמו, אבל מה, בקרדיטים בסוף מופיעים שמותיהם של אנימטורים אחרים. הוא עצמו מוזכר שם כמעצב תמונות רקע, או משהו כזה.
• על פי הסרט, מטרת המסע של עמי היתה למצוא את הרופא שניבא את מותו. אבל עוד לפני תחילת המסע הוא מדבר על מסע מחוף לחוף. הם מתחילים את המסע בקליפורניה, ועל פי מה שהסרט טוען, מגלים רק באמצע הדרך שהרופא ההוא גר בפלורידה, כך שזה הופך למסע מחוף לחוף. האיש נביא!
• ואם כבר דיברנו על זה, הסרט טוען שרק באמצע הדרך, במהלך הנסיעה, הם "איתרו באינטרנט" את מקומו של הרופא. מעבר לשאלה האם באמת היה להם כסף לאינטרנט לווייני (אני מפקפק) הם באמת לא טרחו לברר באינטרנט איפה הרופא גר לפני שהם יצאו לדרך? קשה לי להאמין.
• עמי פוגש בארה"ב קרוב משפחה (אח? לא זוכר) שאותו לא פגש כבר הרבה שנים. הוא, כביכול, מצלצל לו בדלת בהפתעה גמורה. אותו קרוב פותח את הדלת במיטב בגדיו, כשאשתו עומדת לצדו, והילדים והכלב לרגליו. אהא, כן. כמה ספונטני ובלתי מתוכנן. בטח ככה הם פותחים את הדלת גם כשהשכנה באה לבקש חלב.
אם פרט אחד או שניים היו לא אמינים, הייתי "מסספנד" את זה, וחושב שמקסימום הם ייפו טיפה את המציאות. אבל כש*כל כך* הרבה פרטים בסרט הם *כל כך* לא אמינים (ועוד בסרט שעשוי בצורה כל כך חובבנית מכל בחינה אחרת), אני כבר לא מאמין לאף מילה.
לא יעזור כלום.
בעולם של .P.C, טענות כמו שלך בחיים לא ינצחו את התמונה של בנאדם ששוקל 18 קילו יושב מול מסך מחשב שעליו מופיעה ציפור מפוקסלת.
אני מניח שהם בכלל לא היו צריכים לראות את הסרט בשביל לבחור בו.
חבל.
אגב, אם זכור לך, בזמנו טענתי שהסיפור כל כך חזק שהבעיות האלה
מתגמדות מולו.
שיניתי את דעתי. אתה צודק.
כמה שקרים?
אתה שוכח משהו מאוד בסיסי. שבסופו של דבר הסרט "הדקומנטרי" שאתה רואה הוא סרט לכול דבר שבא להעבירא לך חווית צפייה. ואם הוא מעגל פה ושם זה ממש לא קריטי, כי הוא נתן לך את "החוויה"
אם אתה עולה על שקרים בסרטים דקומנטרים וזה מציק לך זו בעיה חמורה כי אין מה לעשות (ונראה לי שאני לא מחדש לך כלום) אין אמת בדקו' אתה מביים את המציאות לפי איך שאתה רוצה. אם בזמן הצילום או בזמן העריכה.
לא נכון.
אם תשאל יוצרים של סרט דוקומנטרי האם מדובר בבדיון או מציאות הם יגידו 'מציאות'. דהינו, הם מתיימרים לספר לך את הסיפור כפי שהוא התרחש באמת. אם, מצד שני, הם ערכו, שיפצו, הכינו וביימו את המציאות – הרי מדובר בסרט בדיוני, לא בסרט דוקומנטרי. ישנה טענה למציאותיות בסרטים דוקומנטריים שמחייבת את היוצרים. ברור שזה בלתי-אפשרי לשקף את המציאות בצורה נטולת פניות, אבל צריך להתאמץ לעשות זאת כמה שיותר.
תיקון קטן
רוג'ר מור הוא שחקן גרוע של סרטי ג'יימס בונד.
מייקל מור הוא בימאי גרוע של סרטי תעודה.
רוג'ר סמית' היה מנכ"ל (גרוע?) של ג'נרל מוטורס.
שכנעת אותי
אבל זהו הסרט הזה "רוג'ר ואני" הופק לפני שמיקל מור נהפך למה שהוא "בחור אמרקיא שמן וטיפש/מטומטם(תלוי איך מתרגמים את הספר שלו לעברית)"
זה הסרט הקולנוע הראשון שלו (נראה לי שלפני הוא עשה את התוכניות טלביזיה ששודרו בערוץ שמונה לא מזמן). וכאשר רואים את הסרט בצפיה תמימה ללא מודעות מי זה מייקל מור, אתה נהנה וכך גם לדעתי צריך לנתח סרטים. אבל זה לדיון אחר
שכנעת אותי
"וכך גם לדעתי צריך לנתח סרטים" (כלומר ללא קשר לזהות יוצר הסרט):
אותך לפתילי ורהובן!
שכנעת אותי
יש סרט מוצלח ומרגש של דניאל וקסמן שנקרא "מנליק" (
ים חופשי מכאן הלאה). ובסרט מסופר עלבחור אתיופי שמחפש את אימו אותה הוא לא ראה במשך כמה שנים טובות, או לא כל כך טובות. הוא נוסע חזרה לארץ מולדתו ולאחר חיפושים ארוכים היא נמצאת והם נופלים זה על צווארה של זו. מיותר לציין שבעת הפגישה הרגשות גוהים והמתח שליווה את מסעו של הנער זוכה לקטרזיס מרגש שרק הפרק האחרון של הלב יכול להשתוות לו.
ואז אתה מגלה שהבמאי ידע מראש היכן האם נמצאת, ואולי גם כיוון את הבן כיצד להגיע אליה, אך הסתיר זאת מהצופים. האם לא היה הוגן יותר מצדו, ואף מציאותי יותר להראות זאת בסרט, במקום להוליך אותנו שולל, "לשקר" כפי שנטען כאן? האם אמת זו לא הייתה הורסת את כל המתו והרגש שהובע בסצנה האחרונה?
בגמר של 'רצים לדירה 2', אירה אמרה שאמא שלה, שחיה בחו"ל, הבטיחה לה לבוא לגמר, ובסוף לא באה בגלל עבודה. שניה אחר כך ההפקה "הפתיעה" אותה והביאה את אמא שלה.
היה כל כך שקוף שההפקה שכנעה את אמא של אירה להגיד שיש לה קריירה ולכן היא לא יכולה לבוא (ולדעתי אירה ניחשה שאף על פי כן, אמא שלה בוא תבוא), רק כדי להביא אותה לארץ ולקבל את הקרדיט לעצמם. הרי בלי דרמות ואיחודים מרגשים כאלה כבר אי אפשר היום.
זה כלום לעומת אותה תוכנית שבה (כל הפרטים כמו גם שם התוכנית נשכחו, אבל העיקרון זהה) הפגישו בן אורח כלשהו לקרובת משפחתו אותה הוא לא ראה כמה עשרות שנים, רק שהתברר מאוחר יותר שההפקה החזיקה אותה במלון במשך שבוע כדי שלא תהיה תקלה והם סתם יפגשו שלא בטלוויזיה.
אולי זה קרה ב"אברהם ויעקב" ואולי לא.
כל תוכנית אי זוגית של דודו טופז.
ואיך תגידו לי איך אנשים עדיין מופתעים שקרוב משפחה אהוב הנראה על המסך המוניטור מדבר מארץ רחוקה פתאום מגיח ממסדרון האולפנים לקול תשואת הקהל ודמעות ההמון. יהיה מפתיע יותר אם יתברר שבגבולות אוקראינה הוא עדיין נמצא. עד מתי.
מדובר בעניין של מוסר, לא יכולת סיפור
במלים אחרות, בהחלט יתכן שהסרט מרגש ומעניין יותר ככה – אבל הוא כבר לא סרט תיעודי. אם מזהירים בבירור, ובמקרה הזה אני חושב שאזהרה בסוף הסרט היא נסבלת, אין בעיה. אחרת יש בעיה גדולה.
אם תשאל יוצרים של סרט דוקומנטרי,
הם עשויים לתת לך תשובות שונות ממה שנדמה לך. ככה זה יוצרים. אנשים שונים ומשונים.
קח את ארול מוריס: יוצר דוקומנטרי מבריק ושנוי במחלוקת, אולי המפורסם ביותר אחרי מייקל מור. בסרטיו הוא מצד אחד נצמד לתיעוד מציאותי, אך מצד שני הוא לרגע לא מתיימר להביא בפניך מציאות אובייקטיבית. הוא יוצר שיחזורים שלה, משתמש בהרבה אילוסטרציות, מאפשר למושאי סרטיו לברוא סיטואציות למען הסרט, ובכלל, נוקט בלא מעט טכניקות שלקוחות מהקולנוע העלילתי הן בבניית הסיפור והן בטכניקה הקולנועית שלו.
אך הוא לרגע לא מתאר משהו שאינו "אמיתי". הדמויות שהוא תופס הן כפי שהן, ומייצגות את הדברים שהן מייצגות, גם אם אירוע כזה או אחר שוחזר אל מול המצלמה כאילוסטרציה, או נברא במיוחד לצרכי הסרט. האפקט שנוצר מהטכניקות ה"עלילתיות" האלו עולה בסרטיו בקנה אחד עם ה"אמת" שהוא מנסה לתעד (ואני מדגיש את "בסרטיו", כי בידי יוצרים אחרים עם עמוד שידרה פתלתל יותר, דוגמת מייקל מור, הטכניקות האלו משמשות לא פעם לשקרים ומניפולציות חסרות בסיס וטעם).
האמת היא אותה אמת, ההשקפה על מהו תיעוד היא שונה.
אם תשאל יוצרים של סרט דוקומנטרי,
אבל אין באמת הגדרה מדויקת של מהות הסרט הדוקומנטרי? או שזה פתוח לפרשנויות לחלוטין?
סרט דוקומנטרי
ההגדרה של סרט דוקומנטרי היא שכפי ששם הז'אנר מעיד הוא עוסק בתיעוד מציאות.
מכאן ואילך השמיים הם הגבול. הסרט "Ryan" למשל הוא סרט דוקומנטרי, מה שלא מונע ממנו להיות סרט אנימציה ואף לזכות על כך באוסקר.
הסרט "זמני" של איילת מנחמי ואילונה הראל מוגדר כסרט דוקומנטרי, אך הוא לא מתעד סיפור או אדם, אלא מושג (ובמקרה המופתי הספציפי הזה, את המושג החמקמק "זמן", ויותר ספציפית "זמן ישראלי"). היותו סרט דוקומנטרי גם לא מנעה ממנו לזכות בפרס התסריט המקורי בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים (ובצדק רב).
ואם נישאר פטריוטים, ואף רלוונטיים לשבוע הקרוב – הסרט "נבדל" של דניאל סיוון ודורית תדיר, שיוקרן בהקרנת בכורה ב-29 לחודש בפסטיבל IDFA היוקרתי שבאמסטרדם, הוא סרט דוקומנטרי. אך עוד לפני שצולם פריים בודד מתוכו, הוא היה מתוסרט: הבמאים יצאו לשטח לראות את שגרת היום של המשפחה שהם התכוונו לתעד, כתבו על פי ההתרחשויות שראו תסריט כללי שהם ציפו לתפוס במצלמתם, ורק אז יצאו לצלם. האירועים שהם התכוונו לתפוס קיבלו מן הסתם יותר פוקוס מאירועים אחרים שקרו סביבם בזמן הצילומים, וגם כמה דברים שנאמרים או מתרחשים שם לא בהכרח היו יוצאים באותו האופן אלמלא נוכחות המצלמה. אך זה לא משנה את העובדה שהסרט מתעד מציאות קיימת ואותנטית בבסיסה:
http://www.idfa.nl/idfa_en_filmdescription.asp?filmid=25453
והאם סרט כמו "אמריקן ספלנדור" הוא עלילתי, או דוקומנטרי, או גם וגם?
שאלה מעניינת
לפי דעתי, מרגע שהכנסת שחקנים מקצועיים לתמונה, הסרט לא יכול להיחשב לדוקומנטרי. מצד שני, אם מוריס "מביים" (או סתם מביים) את האנשים הרגילים שמופיעים בסרט שלו, זה בהחלט הופך אותם לשחקנים.
המממ.
העניין הוא ביומרה
אם מוריס מצהיר מה הוא עושה, סחתיין. אם הוא מכחיש את זה בראיונות חזור והכחש, ומתקפל (חלקית) רק אחרי הוכחות חותכות, אז הוא (מייקל מור, ליתר דיוק), פשוט שקרן.
אגב, מוריס זה ההוא שביים את 'מר מוות'? כנראה הסרט התיעודי הטוב ביותר שראיתי מימי.
ואיפה זה ברלונדון?
אני מנחש שזה בגרמנגליה
אלוהים אדירים - עברנו למציאות חלופית בה היטלר ניצח?!
מוריס אכן ביים את ''מר מוות''
(שאני שותף לדעתך עליו) וגם את Thin Blue Line, את סדרת "בגוף ראשון" המופתית, ועוד.
מוריס לא רק מצהיר על המלאכותיות של עבודתו הדוקומנטרית, הוא אף טוען חד משמעית שהכסות האובייקטיבית לכאורה של סרטים דוקומנטרים היא שקר מסוכן שצריך להתנער ממנו.
תסכים איתי ש"מר מוות" מאוד רחוק מלהיות אובייקטיבי, במובן הדוקומנטרי-ערוץ-8 של הביטוי.
קשה לי להאמין, אבל
בגוף ראשון זאת הסדרה שהגיבור שלה הוא צייר של עיתון בית ספר?
כן,
יש גם כזאת סיטקום חמודה.
אבל פה הכוונה היא לסדרה הדוקומנטרית המצמררת של ארול מוריס. בין מושאי הסדרה: רוצח, אוטיסטית שפיתחה מערכת שמקלה על פרות בשחיטה, מרגל, מנהלת מוזיאון של שרידי אנוש חריגים, ועוד שלל טיפוסים ביזאריים.
הכול טוב ויפה, אבל
מי שטוען חד משמעית שהכסות האובייקטיבית לכאורה של סרטים דוקומנטרים היא שקר מסוכן שצריך להתנער ממנו, מצהיר מראש על כך שהוא לא מנסה להיות אובייקטיבי. הנקודה של אדם הייתה שמייקל מור ודומיו כן מתיימרים לתאר את המציאות, ולכן העובדה שהם מסלפים עובדות איננה קבילה, בלי קשר לשאלה אם אפשר בכלל להציג "דברים כהוויתם". גם אם כל אמת היא יחסית, זה לא תירוץ לשקר.
מוסכם.
ואני בטוח שיוצרי הסרט הזה
שיננו את זה לעצמם שוב ושוב.
מסרט תעודי אני מצפה שיראה את המציאות. נכון שאף אחד אינו לגמרי אובייקטיבי, ויש דרכים רבות להסתכל על מציאות אחת, וכו', אבל הסרט הזה, לדעתי, עבר את הגבול בין ייפוי המציאות לשקר גס. אבל לא זאת הבעיה. אחד המורים שלי למתמטיקה היה אומר שבמבחנים שלו מותר להעתיק, אבל אסור להיתפס. אותו כנ"ל גם כאן. אם אתה כבר מרמה, לפחות תרמה טוב. אם הסרט היה "מיופה", אבל אמין, לא הייתי מבחין בכך ולכן לא היתה לי שום בעיה עם זה, נכון? הבעיה היא לא (רק) שיוצרי הסרט שיקרו, אלא שהם שיקרו גרוע.
אל תסתכל עכשיו
אבל "18 קילו של אהבה" עוד יכול להיות מועמד לאוסקר:
http://www.oscars.org/press/pressreleases/2005/05.11.15a.html
מזעזע.
אני לא מאמין שהוא ייבחר, אבל עדיין, זה מזעזע. אין להם בקרת איכות בסיסית? אתה מראה להם תמונה של אדם עם נכות מחרידה, וזהו, זה מספיק לאוסקר?
לא
אבל אם הוא היה גם ניצול שואה?
בטוח
הסרט הדוקומנטרי
מצטרף להמלצה.
פשוט סרט מעולה!
תודה לך, רוג'ר איברט!
http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20051208/REVIEWS/51205004
ולאנשיפ שלא מבינים אנגלית??
''הסרט לא סרט טוב מספיק להיות מועמד,
אז אם הוא מועמד זה או בגלל שהמחליטים בעניין חסרי הבנה בסרטים דוקומנטרים, או שהם הצביעו כדי לכבד את גיבור הסרט ולא את הסרט".