נני מקפי

במקור: Nanny McPhee
במאי: קירק ג'ונס
תסריט: אמה תומפסון
על פי ספריה של כריסטיאנה ברנד
שחקנים: אמה תומפסון, קולין פירת', קלי מקדונלד, תומאס סנגסטר

על אף ספקות מסוימים מצד כותב שורות אלו כלפי הערך של פרסי האוסקר בכללותם, הרי שבמרבית המקרים, עדיין לחותמת של "זוכה פרס האוסקר" יש משמעות. והנה מגיע 'נני מקפי', ולא רק שהוא נכתב בידי זוכת אוסקר על תסריט, אלא גם בתפקיד הראשי הוצבה שחקנית זוכת אוסקר. וראו זה פלא, מדובר באותו אדם. למיטב ידיעתי, אמה תומפסון, ש'נני מקפי' הוא כמעט פרוייקט אישי שלה, היא האדם היחיד שזכה אי פעם גם באוסקר על כתיבה, וגם על משחק. ואמה, היא בהחלט מספקת ערך מוסף בשני התחומים.

הסיפור עוסק במשפחה בריטית מרובת ילדים, בתקופה לא-ברורה בהיסטוריה הבריטית, כנראה לפני שהמציאו את אמצעי המניעה. אב, שבעה ילדים, אך אמא אין. נפטרה לה לפני זמן מה, כנראה כתוצאה מהתמוטטות עצבים שהנחילו לה המפלצות הקטנות. ובמקרה הזה, התואר "מפלצות" הושג בזכות ולא בחסד. היצורים הקטנים הם מרושעים ופקחים, ומתעללים בסביבתם. עיקר הזדון מצידם מופנה לאומנות שאמורות להשגיח עליהן, ומתחלפות לעתים קרובות. כבר בפתיחת הסרט הם מצליחים להפטר מהאומנת ה-17 במספר, שנמלטת מהבית בצרחות. "הם אכלו את התינוקת! הם אכלו את התינוקת!".

מיואש, ניגש אב המשפחה (קולין פירת' – חינני, אך אנמי במקצת) לסוכנות האומנות. כל הדלתות נטרקות בפניו. כל החלונות מוגפים. הוילונות מוסטים מטה, שכן אין אף אומנת שתסכים להגיע אל בית משפחת המפלצות. למעט נני מקפי המסתורית.

עם האומנת מקפי לא ניתן ליצור קשר. היא מגיעה מבלי שקראו לה, למקום בו כישוריה נדרשים. וכך, לילה סוער אחד, היא מופיעה על דלתם של משפחת בראון, כאילו משום מקום. ובמבט ראשון, היא לא נראית מרשימה. אף גדול ועקום, שן בולטת, יבלות, חוש לבוש לוקה בחסר… ממש אם-הטיפוס של מכשפות באשר הן. ולא במקרה, שכן נני מקפי היא אכן לא בדיוק בת-חווה שגרתית. ניתן להניח שהיא קרובת משפחה של אומנת מפורסמת אחרת, מרי פופינס. בעצם, אין ספק שמרי פופינס היתה מקור השראה מסויים. אלא שבניגוד למרי פופינס, שדגלה בפתרון בעיות עם כפית סוכר, הרי שנני מקפי נוקטת בגישות קצת יותר רואלדאליות.

אם נניח קוראי שורות אלו היו קוראים בעיתון על מטפלת שכעונש חינוכי קשרה את הילדים שבאחריותה למיטה (שכן סירבו לצאת ממנה בעצמם), ואז גם האכילה אותם בזפת מבעבעת וריחנית (תרופה. הם הרי טענו שהם חולים), סביר להניח שמספר הטוקבקים בוואי-נט היה מגיע לסדרי גודל ארבע-ספרתיים של זעזוע, זעם, קריאות לעונש מוות והאשמות כלפי השמאלנים ומייקרוסופט. ובכל זאת, למרבה הפלא, זה בדיוק מה שנני מקפי מרהיבה לעשות. בעוד שאני חייב להביע הערכה על היציאה נגד הפוליטיקלי-קןרקטיות, אני חייב גם לתהות באשר לדרך בה הקהל ברחבי העולם קיבל את הסרט. עיינתי במספר ביקורות שנכתבו ע"י הגויים בפזורתם, ואף לא אחת נגעה בנושא של הפעלת כוח פיזי כלפי ילדים. האם רק מפני שזה נעשה באמצעות קסם, זה פתאום בסדר? הסברה האישית שלי היא שמרבית האנשים מאמינים שמדי פעם, כשצריך, שימוש מבוקר בכוח לא רק שלא מזיק, אלא הוא אולי גם הפתרון היחיד. כמובן, אני יכול לכתוב כאן שורות אלו רק מאחר ועדיין אין לי ילדים משלי. אם היו, סביר להניח שלא הייתי מעז.

פרט לחריגה זאת מהמוסכמות בעולם הסרטים של ימינו, הרי שהתסריט, גם אם נכתב בתבונה וברגישות, נוסחתי למדי. המבוגרים שביננו יבינו כבר בדקות הראשונות, סביר להניח, כיצד יסתיים הסרט. אבל זה בסדר, הסרט מיועד לילדים. ולאלו אני מאמין הוא יספק הרבה הנאה, בעיקר בסצינות ההשתוללות המתועשת של הילדים, ואפילו לקחים, אותם מעז הסרט לנסות להעביר (כלומר, להיות חינוכי): למשל, בדבר הצורך לעשות תמיד את המעשה הנכון, כש"נכון" לא תמיד שקול ל"הולם", או אפילו מתיחת ביקורת על המבוגרים, כאשר הם מתנהגים שלא כיאות. פרט לזה, הוא גם מצחיק למדי, לפחות חלקים ניכרים מהזמן (שנאמר, "הם אכלו את התינוקת!").

למבוגרים יהיה לי קצת יותר קשה להמליץ על הסרט, פרט לכאלו המגדירים עצמם חובבים מושבעים של ספרות וסרטי ילדים. אלה יתענגו כמעט על כל רגע. איני יכול לחוות דיעה באשר לאיכות הדיבוב המלווה את ההקרנות בארץ, שכן צפיתי בסרט בגרסתו המקורית, אבל דבר אחד ראוי לשבח, שאני בטוח ששרד את הדיבוב, הוא העיצוב. של התפאורה, ושל התלבושות. עיצוב צבעוני ופרוע, בעיקר של פנים הבית, שעוזר לנתק את הסרט מכל מה שמזכיר את העולם האמיתי, ולקחת אותו אל מחוזות כמעט טים-ברטוניים.

הבעיה היחידה שיש לי בנוגע לסרט, היא שנראה כאילו הוא היה יכול להיות טוב יותר. התסריט, העיצוב, השחקנים, האווירה, ההומור, היומרות – כל אלו מצויינים, ועדיין, הסרט בסך הכל הוא לא יותר מטוב. חבל, הוא היה יכול להקיש על דלתות היכל המופת, אם כי לא ברור לי מה השתבש.