נפוליאון דינמיט

מאת
ליאופולד
– פורסם ב 5 בפברואר 2007Posted in: ביקורות

במקור: Napoleon Dynamite
במאי: ג'רד הס
תסריט: ג'רד וג'רושה הס
שחקנים: ג'ון הדר, ג'ון גרייס, אפרן רמירז, אהרון רואל, טינה מג'ורינו

הדבר הראשון שיצא מהפה שלי כשגמרתי לראות את נפוליאון דינמיט היה כלום. לא יכולתי להגיד כלום. זאת אומרת, הפה שלי היה פתוח והכל, דברים חיכו לצאת מתוכו, אבל אף מילה לא הצליחה לבטא את התחושה של מה שבדיוק נגמר לי על המסך. בסופו של דבר הצלחתי להגיד "WTF?", ואני מניח שאין הגדרה טובה מזו לסרט הזה. “What The Fuck?”, או בגרסה העברית שלו, "מה ה?ד??פ?ק?" מסכם את מה שהוא כנראה הסרט ההזוי, המוזר והתלוש ביותר שאי פעם נחת אצלי בדיוידי, ורוב הסיכויים הם שזה בדיוק מה שגם אתם תגידו אחרי שתסיימו לצפות בו.

לא שלדבר הזה יש הרבה עלילה, אבל בקווים כלליים, אפשר להגיד שנפוליאון דינמיט הוא שמו המלא של תלמיד תיכון בפרסטון, איידהו, החמוש במראה כללי של חנון עולם, ובהשקפה, איך נאמר, שונה במקצת על החיים. הוא ואחיו קיפ בן ה-32, שנראה אפילו יותר יורם ממנו, גרים בביתה של סבתו חובבת הספורט האקסטרימי, שמגדלת למה בחצר. לאחר שהסבתא נפצעת, את מקומה כמבוגר האחראי בבית תופס הדוד ריקו, מן הכלאה של ספורטאי-עבר כושל ואיש מכירות-הווה כושל עוד יותר. את תמונת העולם הנפוליאונית משלימים חבריו לבית הספר, פדרו המקסיקני וד?ב?, הנפש התאומה של נפוליאון, שמצלמת את הדמויות כולן בסטודיו שלה בפוזות אמנותיות.

מה שקורה לדמויות במהלך הסרט הוא שהן בעיקר מדגימות לצופה איך החיים שלו, שהוא חשב שהם הכי ביזאריים בעולם, הם שפיות נורמלית יחסית לחיים שלהן. קיפ מתאהב באינטרנט בבחורה שחורה וחתיכה הגבוהה ממנו בראש וחצי; ריקו חולם לחזור לימי הזוהר שלו כאתלט, קונה מכונת זמן שמחשמלת לו את הביצים, ומסתפק בלמכור לתושבי השכונה מערכות כלים 32 חלקים (עם סירת מפרש דקורטיבית מצורפת!), וחומר אורגני שאמור להגדיל את השדיים; פדרו רץ לנשיאות מועצת התלמידים, מגלח את שיער ראשו ש"חימם אותו יותר מדי", ונעזר בפיאה כדי להרשים את הבנות, ובשפם כדי לקנות כרטיס לוטו של גדולים.
נפוליאון הוא החוט המקשר בין הבלונים האלה. להגיד על בן אדם שמצייר פלוצים יוצאים מתחת של חד-קרן, שמשחק משחקי כדור ילדותיים נגד עצמו, שלובש חליפה מהסבנטיז ומגפי חלל – וזה רק קצה הקרחון – להגיד על מישהו כזה שהוא חוט מקשר, מסכם את הפילוסופיה של הסרט כולו, אם יוצאים מנקודת הנחה שיש כזאת.

ובאמת, קשה להגדיר את הסרט הזה במונחים קולנועיים נורמליים, כי הוא פשוט לא כזה. מה אתם רוצים, שאני אספר לכם על הדרך המתוחכמת והמעודנת שבה מציג הבמאי מערכת יחסים מורכבת בין עולם הנעורים המדומיין ובין המציאות קשת היום של החיים הזעיר בורגניים במערב התיכון של ארצות הברית במאה ה-21? מה הדפק, כל מה שיש פה זה לייגרים (אבא אריה ואמא טיגריס – וזו חיה אמיתית לגמרי!), ריקודים מופרעים, בריוני בית ספר עם רצון לכסף קטן, ואת רקס, שמוכן תמורת 300 דולר בלבד ללמד אתכם איך ללכת מכות בשיטת ה"רקס-קוואן-דו".

האסתטיקה היחידה שאפשר להצביע עליה היא הויזואלית. מלבד שוטים בודדים, הסרט כולו מצולם ללא תנועות מצלמה, והדגש על עיצוב הנוף והדמויות שנעות בתוכו נראה היטב. כמעט כל פריים נראה כמו תמונה, והניגוד שזה יוצר עם האווירה המופרעת והילדותית של הדמויות הופך את הסרט לעוד פחות מובן ו"שלם". אם מנסים למקם את הסגנון שלו בכל זאת איפשהו במרחב הקולנועי המוכר לנו, אפשר לדבר על שילוב פסיכי בין ההומור של טוד סולונדז, האיפוק של ווס אנדרסון, והטמטום הכללי של כל קומדיית נעורים שאי פעם ראיתם.

הסלט הזה הפך את 'נפוליאון' לאחת ההפתעות המרעישות של 2004. עם תקציב של 400 אלף דולר בלבד, הוא גרף מעל 44 מיליון דולר הכנסות, וזכה לביקורות מפרגנות ביותר, לפרסים עצמאיים רבים, ואפילו לפרס סרט השנה של MTV (מה שפחות מפתיע כשמגלים בפתיחת הסרט את הכותרת "MTV הפקות מציגים"). כל זה לא הספיק כדי להביא אותו לבתי הקולנוע שלנו, וכך הסרט הפך לאחת הפנינים של ספריות הוידאו.

בניסיון להבין את סוד הקסם הנפוליאוני, פניתי לתפריט התוספות המיוחדות של ה-DVD. הקטעים שלא נכנסו לגרסה הסופית רק בלבלו אותי יותר. הרי ממילא אין שום הבדל בינם ובין הקטעים שכן נכנסו, וכולם נראים כמו בדיחה שלקחה את הסרט כבן ערובה. אבל כשהקשבתי לרצועת הפרשנות בהשתתפות הבמאי והשחקן הראשי, הכל הסתדר סוף סוף. זה בכלל לא סרט: זאת אוטוביוגרפיה. לשמוע אותם צופים בסרט, מצחקקים ונזכרים איך הכל קרה להם בחיים האמיתיים – איך השחקן שמגלם את מנהל בית הספר הוא בעצם הבוס שלהם מהעבודה, איך השחקן הראשי הסכים לרכב על סוס כי "הוא למד את זה פעם באיזה מחנה קיץ" – כל אלה מסבירים היטב למה כל כך כיף לראות ולאהוב את נפוליאון דינמיט. הוא פשוט בן אדם אמיתי.

תגיות: