נשים מושלמות

במקור: The Stepford Wives
במאי: פרנק אוז
תסריט: פול רודניק
על פי ספרו של איירה לוין
שחקנים: ניקול קידמן, מת'יו ברודריק, גלן קלוז, בט מידלר, כריסטופר ווקן

ג'ואנה אברהארד היא אישה מצליחה ביותר. היא משכילה, היא מטופחת, היא מצליחה. יש לה ג'וב נהדר כסמנכ"לית ברשת שידור גדולה, והיא אפילו מרוויחה יותר מבעלה.
ג'ואנה אברהארד היא לא אישה טובה כל כך. היא מזניחה את בעלה ואת הילדים בעבור הקריירה, התוכניות שהיא מפיקה עבור הרשת עוסקות בהתעללות וגמיזת הזכרים שבאוכלוסיה, ובכלל, היא מרוויחה יותר מבעלה. אבל היא לא שמה לב לשום דבר מאלה. היא הרי אישה מצליחה כל כך.

עד שמגיעה המפלה. אחת מאותן תוכניות למעוך-את-הזכר-המזדמן משתבשת, והיא נבעטת בבושת פנים מהרשת, על ידי הבוסית שלה.

אבל כאן הסיפור רק מתחיל, כי על ג'ואנה יעברו עוד יסורים רבים. היא ובעלה התולעי (מת'יו ברודריק, 'מישהו לסמוך עליו', 'בחירות או לא להיות') נמלטים מהחיים האורבניים בנתיב המהיר ורוכשים בית בעיירה קטנה. והעיירה? מושלמת. בתים יפים, רחובות נקיים מטינופת ופשע, ואנשים מאירי פנים, ומאוד אמריקאים. לא אמריקה החדשה של המטרופוליטנים המזוהמים בהם כולם דורכים האחד על השניה, אלא אמריקה של פעם, כשכולם היו מאושרים, חייכו בשיניים צחות, הגברים היו גברים אמיתיים, הנשים היו נשים אמיתיות (ויצורים קטנים וירוקים מאלפא קנטאורי היו יצורים קטנים וירוקים אמיתיים מאלפא קנטאורי. אבל אלו לא מופיעים בסרט), והכל היה טוב.

אלא שלאט לאט, כמו בכל סרט אימה טוב, מתברר שיש דברים אפלים מתחת לפני השטח. הנשים באותה עיירה, סטפפורד (שני פ'-ים רצופות? על מה חשבו המייסדים הארורים של העיר?), אינן סתם מושלמות. הן ממש מושלמות. הן תמיד מחייכות, דואגות לילדים שלהן (קריירה? בשביל מה זה טוב. הבעל מרוויח מספיק), מקדישות את הזמן הראוי לילדים שלהן ולבעליהן, ואפילו נהנות מסקס. באמצע היום. עם הבעלים שלהן.

אין ספק ש"משהו" גורם לאותן נשים להיות מטופחות כל כך, אוהבות כל כך, מושלמות כל כך. "משהו", שאותן נשים כנראה לא בדיוק שיתפו איתו פעולה, ובכל זאת – הן שמחות בחלקן. בצורה מוחלטת, עיוורת, נטולת מחשבה. עתה מנסה ג'ואנה לחמוק מאותם חיי אושר גדול, לטובת המשך חייה כביצ'ית מניפולטיבית, כפי שהיא רואה את האידאל הנשי.

מצד אחד, הסרט נע לפי אחת מתבניות סרטי האימה הקלאסיים שקידש הזמן: עיירה תמימה למראה בה הדברים אינם כפי שהם נראים. וככזה, הוא עושה עבודה סבירה למדי. הוא מצליח לצמרר לעתים, ולאיים במקרים אחרים.

מצד שני, הסרט מנסה גם להיות קומדיה. גם כאן הוא נוחל הצלחה סבילה. החיוך עולה שוב ושוב, גם אם לעתים הוא נופל להומור דלוח במקצת. וכך, למשל, נוכל לשמוע בו בדיחות כמו:
– "הייתי פעם הסמנכ"ל של AOL."
– "אז בגלל זה האנשים סביבך כל כך איטיים?"
בדיחות אחרות, לא טובות הרבה יותר:
– "את לא הסופרת המפורסמת ההיא? הזכירי לי, איך קראו לאותו ספר שכתבת על אמא שלך?"
– "אני אוהבת אותך. בבקשה תתפגרי."

המקום בו 'נשים מושלמות' כושל לגמרי הוא מתחת לפני השטח – בממד הסאטירי. הסרט מנסה להעביר ביקורת על החברה שבה אנחנו חיים ועל האידאלים שלה, לפחות כפי שהם משתקפים בתרבות האמריקאית. כאן הוא נכשל, לא משום שאין לו מה לומר, אלא בגלל שהוא אינו מעז ללכת עד הסוף. שוב ושוב מקהה 'נשים מושלמות' את שיניו שלו עצמו, ולא מעז לנשוך. היוצרים בחרו בזווית אנטי-נשית לתיאור בעיות אלו ואחרות בתרבות העכשווית. מיזוגניה ("שנאת נשים") אולי אינה דבר פוליטיקלי קורקטי, אבל אנחנו מדברים על סאטירה, ומכזאת אני לא מצפה לפוליטיקלי-קורקטיות. אני רוצה שתבעט, תנשך, תהיה ארסית ומרושעת. ומזה אין כאן מספיק.

השמועה טוענת שהגרסה הראשונית של הסרט היתה מרושעת בהרבה, ונגנזה עקב הקרנות מבחן כושלות במיוחד. נראה שזה מה שקורה כאשר אומנות נתקלת באינטרסים של אנשי הממון. הסרט נערך מחדש, וצולמו סצינות חדשות, מה שיכול להסביר גם את חוסר העקביות בהסברים שמספק הסרט על מדוע וכיצד נשות סטפפורד הן כל כך מאושרות מחייהן החדשים, עתירי סבון הכלים והספריי להברקת הרהיטים.

תוכלו לטעון אולי שאני מתייג את הסרט לפי הציפיות שלי, ואז מאשים אותו על כך שהוא אינו עומד בהן. אבל בלי הרובדים המשניים, הסרט אינו מחזיק פפסי מקס. לפיכך, נאלצתי להתנחם בשעת הצפיה במה שהסרט היה עשוי להיות, לו רק היה מעז, ואילו היה מזלזל קצת פחות באינטליגציה של הצופים. הסרט שוב ושוב מנסה להסביר את עצמו. שוב ושוב, דמויות פוצחות בנאומים ארוכים על מה הן עושות ולמה. וכאמור, חבל.

ולא, המשחק המשובח של ניקול קידמן בתור ג'ואנה אברהארד לא מצליח להציל את הסרט. והוא באמת משובח, וגם מגוון: כלבה אסרטיבית וצבועה בהתחלה, כלבלבה רצוצה לאחר המפלה, אישה מפוחדת הנלחמת על… על מה שהיא צריכה להלחם עליו. לפרקים, היא אפילו "האישה המושלמת" – תואר שניקול באמת לא רחוקה ממנו. גם גלן קלוז וכריסטופר ווקן בתפקידים תומכים בתור הזוג ה-הו-כל-כך-אמריקאי לא מצליחים להרים את הסרט ממה שהוא יצא.

למרות הנאמר, הסרט עדיין ראוי לצפיה, ולו בגלל הפוטנציאל הלא מנוצל (מאז כיתה ב' אני מנצל כל הזדמנות להשתמש בביטוי "פוטנציאל לא מנוצל" על משהו שאיננו אני עצמי), גם אם לא בהכרח חייבים לרוץ לקולנוע עבורו. אחרי הכל, הדויד יגיע בקרוב. הדויד תמיד מגיע.