סודות נעולים

שם רשמי
סודות נעולים
שם לועזי
The Skeleton Key

במקור: The Skeleton Key
במאי: איאן סופטלי
תסריט: אהרן קרוגר
שחקנים: קייט הדסון, ג'ינה רולנדס, ג'ון הרט, פיטר סארסגארד

ילדות קריפיות קטנות. רוחות רפאים בעלות טינה בלתי מוסברת לשרה מישל גלר. קללת אנשי זאב מסתורית. אין ספק – הרוע בסרטי האימה הוא כבר לא מה שהיה פעם. אבל כל הרימייקים לסרטי אימה יפנים לא הכינו אותי לאיום בו 'סודות נעולים' ניסה להתקיל אותי: שום דבר בכלל.

'סודות נעולים' נפתח במה שהיה עד לא מזמן ניו-אורלינס. קייט הדסון (מינוס התלתלים, לצערי) מגלמת בחורה בשם קרוליין, המנסה להשיג עבודה באזור ביצתי כזה או אחר בלואיזיאנה. העבודה של אותה קרוליין מערבת טיפול בזקן בשם בן, שחטף שבץ ומאז אינו מתקשר או מתפקד, ובהתמודדות עם אשתו המוזרה מעט, ויולט. אבל תמורת אלף דולר לשבוע? נו, מילא, אפשר להסתדר עם זה. וגם אפשר להסתדר עם הקולות המוזרים שמשמיעה הדלת המוזרה בעליית הגג. נו, הדלת הזאת שאף מפתח לא פותח, גם לא המפתח שאמור לפתוח את כל הדלתות בבית.

למעשה, דלתות שמשמיעות קולות מוזרים זו הקטנה שבבעיותיה של קרוליין. לבעלת הבית יש קטע ממש מוזר עם מראות, בן מתנהג מדי פעם בצורה שלא ממש מאפיינת מבוגרים שחטפו שבץ, וההיסטוריה של המקום קשורה קשר מוזר מאוד לטקסי הו?דו (סוג של כישוף, אבל לא ממש קשור לוודו, תתפלאו). כל אלה – סממני סרט אימה קלאסיים. אבל 'סודות נעולים' מסרב לחבר אותם ביחד לאיום אחד פשוט.

נהוג להגיד שאנחנו מפחדים מהלא נודע. ב'סודות נעולים' אנחנו לא יודעים כלום. אבל התוצאה, במפתיע, הפוכה בדיוק ממה שהיה ניתן לחשוב. 'סודות נעולים' הוא לא סרט מפחיד. הוא אפילו לא מנסה להיצמד לטריקים זולים בשביל ליצור את האשליה הזו. פעם אחר פעם, הדמות של קרוליין נכנסת לחדרים חשוכים, וכלום לא קורה. אף דמות לא מגיחה אליה מהחשכה, המוסיקה לא מתגברת כהכנה לקטע המבהיל. כלום. הסרט מסרב לשחק לפי החוקים האלה. טוב, אולי פעם או פעמיים יש איזה "בו" ייצוגי ולא ממש אפקטיבי, בעיקר עבור כל מי שיש לו קצת ניסיון בסרטי אימה. רוב הזמן, הסרט רק מפזר עוד ועוד רמזים. לא ממש ברור נגד מה קרוליין הולכת להלחם כאן. לא ממש ברור מי יהיה האיש הרע, ואם יהיה בכלל איש רע. לא ממש ברור איך העסק הזה ייסגר, בסופו של דבר. אבל, וזה האבל המשמעותי, כל העסק משתלם בסוף.

בחצי השעה האחרונה של הסרט, לאחר שההתנהלות האיטית הזו כבר מתחילה לעייף, הסרט פורע את החוב שלו לקהל הצופים. כל הגהנום פורץ החוצה, הסרט מתחיל להתמקד, וסדרת סצנות הסיום, גם אם לא מפחידה במיוחד, מותחת יותר מרוב הדברים שיצא לי לראות בקולנוע בזמן האחרון. אני לא יכול, כמובן, להגיד בביקורת הזו שום דבר על הסוף עצמו, אבל אני כן יכול להגיד שהוא הדובדבן שבקצפת של כל סדרת האירועים הזו.

אין לי ספק שחסרי הסבלנות שביניכם, או חובבי האימה שמחפשים בידור קצת יותר סטנדרטי, לא יצלחו את החצי הראשון של הסרט. בניגוד לפרסומים השונים, 'סודות נעולים' לא מנסה כמעט בכלל להיות סרט אימה. הוא נבנה לאט, כאילו היה מדובר בסרט מתח ישן.

למעשה, בניגוד לציפיות הרגילות שיש לי מסרטי אימה, אפילו השחקנים כאן עושים עבודה לא רעה. קייט הדסון מצליחה לשחק תפקיד אמין גם כשאין לה תלתלים. בעלת הבית ויולט (ג'ינה רולנדס) מהלכת על הקו הדק בין האישה האוהבת לבעלת הבית הקריפית, ג'ון הרט (המספר ב'סיפורי עמים') אמין כזקן אחרי שבץ, גם אם התפקיד הזה לא מאפשר לו לדבר הרבה, ופיטר סארסגרד (התגעגעתי אליו מאז 'גארדן סטייט') בדמות עורך הדין שמטפל בצוואות הזוג המזדקן, מצליח לשדר את דמות עורך הדין החלקלק בלי להפוך לקריקטוריסטי מדי, אם כי הוא נראה קצת עייף ברוב הסרט.

אם אתם מחפשים בידור צעקות מהיר, 'סודות נעולים' הוא לא סרט האימה בשבילכם. בעצם, תמחקו את זה. אם אתם מחפשים סרט אימה, 'סודות נעולים' הוא לא הסרט בשבילכם. אבל בתור סרט מתח שחי בעולם של פתיחות איטיות וסיומים מסחררים, 'סודות נעולים' יודע מה הוא עושה.