במקור: Cinderella Man
במאי: רון הווארד
תסריט: קליף הולינגסוורת', עקיבא גולדסמן
שחקנים: ראסל קרואו, פול ג'יאמטי, רנה זלווגר, ברוס מק'גיל
באיגרוף יש חומר גלם דרמטי משובח. זה ספורט אישי שבו הגיבור, באופן טבעי, נמצא לבדו במרכז העניינים. זהו ספורט אלים במיוחד – הגיבור עלול להרוג, ובעיקר עלול להיהרג. מערכת היחסים בין המתאגרף לסובבים אותו, כמו מאמנים וסוכנים, נוטה להיות אינטנסיבית, מה שיוצר בסיס ליחסים מעניינים וסוערים בין הדמויות בסרט. ענף האגרוף ידוע במניפולציות ובשחיתות בוטה, כך שתמיד אפשר לזרוק פנימה איזו דילמה מוסרית נוקבת, או לפחות להציג את פרצופו המכוער של העסק. ומעל לכל, איגרוף הוא ספורט פוטוגני: ברקע הקהל הצועק, ובמרכז שתי דמויות חגות זו סביב זו בזירה. שני גופים שריריים מסתחררים במעגל, והדם והזיעה זורמים ומתערבבים עליהם. הראיה מיטשטשת. הרגליים כושלות. הפרצופים המעוותים מתמלאים בפצעים וחבורות. ברור שזהו המבחן האמיתי של גיבור הסרט. לא מפתיע שלאורך השנים, הרבה סרטים מצליחים ומוצלחים עסקו בעולם האיגרוף, כך של'סינדרלה מן' יש מסורת ארוכה ומפוארת, שאותה הוא מבקש להמשיך בנאמנות.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי: ג'ים בראדוק (ראסל קרואו) הוא מתאגרף מצליח, בארה"ב של שנות העשרים המשגשגות והעליזות. ב-1929, כשמגיע השפל הכלכלי הגדול, הוא שותף לאותו גורל שפוקד עשרות מיליונים, ומאבד את כל כספו. בראדוק, אשתו מיי (רנה זלווגר) וילדיו הקטנים, נקלעים למאבק קיומי על הצרכים הבסיסיים ביותר: אוכל, דירה ותרופות. קריירת האיגרוף של בראדוק כושלת, הוא נחשב ל"סוס מת", ומסולק מהזירה, למרות מאמציו של סוכנו האישי וחברו, ג'ו גולד (פול ג'יאמטי). המצב מחמיר כאשר בראדוק, הפצוע מקרבותיו האחרונים, מתקשה אפילו לעבוד בעבודה רגילה בנמל, וזה כשיש בכלל עבודה. אך בראדוק, לוחם אמיתי, איננו מוותר. הוא ממשיך לנסות לשמור, בכל דרך שיוכל, על שלמות משפחתו ועל היכולת לפרנס אותם, וזאת בלי לסטות מערכיו. וכאשר ניתנת לו הזדמנות לחזור ולהתאגרף – הוא חוזר כנגד כל הסיכויים לזירה, וכך זוכה לכינוי "סינדרלה מן", ומספק השראה לאומה כולה. נשמע נדוש וידוע מראש? בצדק. ראית את הטריילר ל'סינדרלה מן', ראית את הסרט. תמלול של מחשבותיי לאורך הסרט, היה נשמע בערך כך: "נו, עכשיו שיקרה משהו מפתיע. לא קרה. טוב, אז עכשיו. לא. טוב, אז עכשיו. לא. רגע, אולי עכשיו? כן? כן? לא. אהה. באסה".
העלילה, אם כן, צפויה באופן מוחלט. אבל לזכות הסרט ייאמר, שהוא ממצה היטב כמה מהיתרונות הבסיסיים שטמונים בה. השחזור ההיסטורי של ארה"ב בשנות העשרים והשלושים מרשים, ולא רק ויזואלית. תופעות היסטוריות אמיתיות שאירעו במהלך השפל הגדול, כמו הקמת ערי פחונים ענקיות על ידי המוני המובטלים חסרי הבית, נטישה של משפחות רבות על ידי אבות ובעלים שהפכו לנוודים, והתקהלויות של מחפשי עבודה נואשים, מוצגות בצורה ריאליסטית ומדויקת. אפקטיבית במיוחד היא הצגת חיי היום-יום בזמן השפל הכלכלי – אנשים שלא יודעים מאיפה תבוא הארוחה הבאה, ואיך ישלמו את החשבונות. עבור מי שיושב בקולנוע ורואה את 'סינדרלה מן', זו גם תזכורת אקטואלית חשובה: יש אנשים עם בעיות, ויש אנשים עם בעיות. כמו כן, אנחנו נחשפים לציניות שמאחורי הקלעים של עולם האיגרוף. ובאמצעות הצילום המהוקצע, ובעיקר העריכה המתבקשת לקרבות אגרוף – הרבה קלוזאפים על המתאגרפים, הרבה מעברים בין תנועות מהירות של הצלמה להילוך איטי, ומדי פעם קפיצה לצופים המשולהבים – אפשר לחוות את הקרבות של בראדוק בצורה סוחפת, כמצופה.
הבעיות מתחילות עם השחקנים. ראסל קרואו נראה ומתנהג בהתאם לתפקיד – בנאדם פשוט, חזק ובטוח בעצמו, לא פחות ולא יותר. הוא משחק בסדר גמור, לא פחות ולא יותר: קצת מעורר סימפטיה, קצת מרגש. מאוד צפוי. די משעמם. רנה זלווגר, בתפקיד מיי, האשה שנקרעת בין אהבתה לבעלה, לחשש שהאגרוף יביא למותו, אף היא נדרשת לעשות מה שהיא יודעת הכי טוב: להיראות ענוגה ומעוררת חמלה. זה מעצבן למדי – השילוב של דמות שהיא מלכתחילה פסיבית, ורנה זלווגר שמגלמת אותה עם אותו פרצוף דומע-אך-מחייך-בגבורה-שקטה כל הסרט. לפחות פול ג'יאמטי, דמות המשנה העיקרית, מצוין כרגיל כג'ו גולד, סוכן מתאגרפים חלקלק שמבין שההופעה החיצונית היא הכול, ובו זמנית נאמן מאוד למתאגרף שלו. למרות שהתפקיד שלו לא מאוד גדול, ג'ו גולד הוא גם דמות מורכבת יותר משני הדו-מימדיים שבתפקידים הראשיים – ביחס שלו לבראדוק יש תערובת מעניינת של חברות ונאמנות יחד עם ריחוק וניכור מקצועי.
מבחינתי, המגרעת הכי גדולה של 'סינדרלה מן' אינה השעמום היחסי מהדמות של ראסל קרואו, או זלווגר המתמודדת עם מצוקות החיים באומץ ונחישות אציליים. הדבר שהפריע לי בסרט הוא הטוטאליות שלו, השחור-לבן. רון הווארד, הבמאי, נראה כאילו הוא נמצא בעצמו בשנות השלושים, ולא סתם נמצא, אלא תקוע, שקוע, ונטוע בהן. כנראה הווארד פשוט אוהב לביים סרטים כמו 'נפלאות התבונה' או 'אפולו 13', סיפורים גדולים מהחיים על גיבורים גדולים מהחיים. זה לא דבר רע, אבל לסרט שמטבעו נוטה לבומבסטיות, כדאי שיהיה תסריט שיעדן קצת את הדברים. במקרה הזה, הסרט לא רק צפוי וחוזר במדויק על כל סרט איגרוף אחר, בלי הפתעות, אלא עושה את זה בלי גיוון ובלי פיתול. בראדוק דבק במשפחה שלו בכל מחיר, וזה אומר שהוא יהיה מוכן שהילדים שלו ירעבו ויקפאו לפני שיגנבו או יעברו לגור במקום אחר. הוא לא מוכן לומר מילה רעה על המדינה, גם כשהיא קורסת מול עיניו. מיי, מצידה, משלימה כמו אישה טובה עם כל החלטה של בעלה, לא משנה כמה זה קשה לה. גיבור אמיתי דבק בשיטה. גבר אמיתי, אשה אמיתית, יצור שעיר קטן אמיתי מאלפא קנטאורי – לא מאבדים אמון בשיטה, או אמונה באלוהים (זה אותו דבר). מי צריך אוכל כשיש השראה. בקיצור, מרגיז.
אבל אם אתם לא נוטים מטבעכם לראות את המימד האידאולוגי בסרט, ואתם כן נוטים לראות 144 דקות שכוללות שחזורים היסטוריים, זוג אוהב נאבק בקשיים, או פשוט שני חבר'ה במכנסיים קצרים מנסים להרוג אחד את השני במכות, 'סינדרלה מן' בהחלט הסרט בשבילכם.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- ג'יימס בראדוק – הסיפור האמיתי
- סינדרלה
- השפל הכלכלי
- סרטי איגרוף
בדיוק שלשום ראיתי את זה...
מישהו יכול באמת להסביר לי מה ההצדקה להוציא סרט כ'בארטון פינק' ועוד להגדיר אותו כטוב?
אממממ... שהוא מעולה?
אממממ... שהוא מעולה?
כדי שיתייחסו אליכם ברצינות, רצוי לנמק את דעתכם, במיוחד אם היא הפוכה לדעת הכותב, או לדעתם של רוב המגיבים. הודעות מסוג "זה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי" או "מה זה הסרט הדפוק הזה?" אינן מקובלות. המטרה שלנו היא ליצור דיון, לא לשמש קיר גרפיטי.
(מתוך מילון האתר)
ראיתי את 'בארטון פינק' רק לפני כמה ימים (שום קשר לטובי אור נטובי), והמסקנה שלי בינתיים היא אחת – אני צריך לראות אותו עוד פעם.
אתה צוחק, נכון?
זאת אומרת, ברור שאם היו טיעונים בהודעה שהגבתי אליה הייתי מנסה לסתור אותם או להעלות טיעונים חלופיים. כל המטרה שלי היתה לרמז להעדר המוחלט של טיעונים כאלו.
ברור שאני צוחק.
לא הייתי חושב להעיר *לך* על דבר כזה ברצינות.
נ.ב. יש משהו טראגי בשעה (הפחות-או-יותר קבועה, כפי ששמתי לב) בה אתה מוצא את הזמן לגלוש באתר.
הרשה לי להעניק לך חיבוק חם ואוהב
סופסוף מישהו שם לב, מבלי שאני נאלץ לרמוז לכך בגסות ולהישמע כאילו אני מנסה לסחוט רחמים!
מה לעשות, הילד קם פחות או יותר בשעות האלו, ואני מעדיף להיות ער כמה דקות לפניו במקום לנסות ולעבור את ריטואל הבוקר תוך שיעשועו.
אני מסכים עם הביקורת
הסרט הוא די בעייתי כמו שאר הסרטים של רון האוורד, אבל הוא גם מהנה לצפייה ופשוט מעניין.
וואלה. עוד נקודה חשובה לרעת הסרט.
זה מסתדר מצוין, אם לוקחים בחשבון את הגישה הפשטנית של "סינדרלה מן".
חבל מאוד שלא ידעתי את זה כשכתבתי את הביקורת. זה היה מקבל פסקה משלו, ומוריד עוד יותר את ההערכה הסופית שלי לסרט הזה.
למי שפוחד מספויילרים – על איזו "נקודה חשובה" מדובר בהודעה דלעיל?
בסרט, היריב של בראדוק, המתאגרף מקס בר,
מוצג בצורה שלילית במיוחד.
לפי התגובה הארוכה מעלי, של קרל מברסט – מקס בר האמיתי, ההיסטורי, היה אדם חיובי בהחלט. אם כך, הסרט מכפיש אותו מאוד, בלי בסיס או הצדקה, בזה שהוא הופך אותו לסטריאוטיפ של מתאגרף מרושע, "חיה", שנהנה לפגוע באחרים.
זה ממש לא בסדר.
אבל מצד שני משרת את התפיסה של האוורד וגולדסמן.
סתם טריק זול לגרום לנו להזדהות יותר עם הגיבור הראשי ולהתרגש יותר.
חבל רק שבדרך הם הרסו שם של בן אדם.
אני לא כל כך זוכר במה מדובר
אבל אני בטוח בוודאות שמדובר בקטע שצילמו במיוחד בשביל סינדלה מן. מבנה הגוף והשיער נראים שונים למדי, ואני בספק אם ישנו צילום של הקרב של מקס בר עם קמפבל.
הנה בר האמיתי:
עשו אותו נורא שונה בסרט
חבל, דווקא היה נחמד לחשוב עליו כהר אדם.
חוץ מזה סחטיין על המגן דויד
עשו אותו נורא שונה בסרט
באותם ימים שרירים היו אפקטיביים, לא מנופחים שלא לצורך כדי להקנות לספורטאי מראה של דוגמן תחתונים מלוקק. מקס בר היה גבוה מאד, רחב כתפיים וחזק כמו הגיהינום, למרות שלפי עדותו מעולם לא הרים משקולת. אז אולי לא הייתה לו גיזרה דמויית מייק טייסון, אבל הוא ניצח את פרימו קרנרה, שהיה הר אדם עצום, במובן הקרקסי של המילה, ובכל זאת לא היה מתאגרף טוב במיוחד.
וואו, טוב לדעת. יחד עם זאת...
כמו שאמרתי בתגובה שפרסמתי, אני לא יודע דבר על ספורט.
אבל אחרי שקראתי את התגובה שלך קצת זועזעתי, ויצאתי לקרוא בעצמי, ובוא נתקן כמה אי דיוקים:
*בקרב עם בראדוק, מקס בר החזיר פייט, ולא רקד ונהנה. על פי התיאורים שאני קראתי, הוא תקף ותקף, ובראדוק המשיך עד הסוף, למרות שהסיכויים נגדו היו 1:10. זה מה שמצאתי בוויקי:
*בר גודל וחונך כקתולי. אביו היה יהודי, והוא אומץ על ידינו אחרי שהוא כיסח לשמלינג, חביבו של היטלר, את הצורה. הוא התחיל ללבוש את המכנסיים שהזכרת לכבוד הקרב עם שמלינג, והמשיך ללבוש אותם מאז, גם בקרב עם בראדוק
בסרט, אגב מגן הדוד מופיע, בקטן. לא יודע אם זה הופך את זה לטוב יותר או רע יותר, בהתחשב בזה שהוא תואר כנבל.
*ב-IMDB יש הסבר למוניטין שדבק בו על אף המציאות, אפילו לפני סינדרלה מן – Cinephiles also will remember the colorful Max from his numerous bit roles in films, including Abbot & Costello's "Africa Screams" to his near-autobiographical turn in the Humphrey Bogart-Budd Schulberg boxing expose "The Harder They Fall" (1956). Ironically, it was his acting in the latter film that likely led to his misrepresentation in "Cinderella Man" as being something akin to a monster, when actually, according to his family and those that new him, he was an amiable person. Some fight fans thought that it was his good nature, which they attributed to his clowning, that eventually did him in as he would not bear down on his opponents in the latter part of his career.
אין ספק שנעשתה פה מניפולציה של המציאות על מנת לחזק כיוון מסויים (שלא ממש היה צריך חיזוק כשאני חושב על זה. מעניין למה הם עשו את זה מלכתחילה) בסרט חד מימדי, וטוב ששפכת אור על הדברים.
שאלה נוספת – חוץ מהתיאור שלו כנבל מוחלט, בסרט הוא נתן מכות מלוכלכות כמה וכמה פעמים לאורך הקרב על התואר. כמי שראה את הקרב האמיתי – יש לזה בסיס של אמת?
מגן דוד
שמתי לב שמגן הדוד מופיע לשניה בקטן, אבל מוסתר מהמצלמה בשאר הזמן. אני מניח שהדבר נעשה כדי שהצופים בסרט, שמקס בר מוצג לפניהם כמפלצת, לא יקשרו את אופיו המחורבן ליהדותו. זה משהו שאני מוכן לזקוף לזכות רון האוורד, שהתמקד רק ברצח אופי ונמנע מלהשאיר פתח לטיעונים גזעניים. מצד שני, השניה בה מגן הדוד מופיע, יכולה בעצמה להיות מפורשת לא נכון, לאור הדרך בה מציגים את בר.
ברב הסרטים של קרואו..
אני מעדיף פשוט לראות את הטריילר ולא להתענות בקולנוע..
מכמה סיבות:
1. לא סובל את ראסל קרואו.
2. הסרטים שלו כל כך קלישאתיים
וברורים מראש.
אבל מעל לכל ארוכים,נמרחים ומשעממים ובדרך כלל גם לא כל כך אמינים..
(מומלץ בחום
)
ראסל קרואו הוא אחד השחקנים הטובים שיש היום!
תגידו מה שאתם רוצים, בתקופה זאת חסרת שחקנים מעניינים, השחקנים הכי טובים בוחרים להופיע בסרטים מגוחכים שלא מאפיינים אותם.
לעומתם ראסל קרואו שחקן ששיודע להופיע, חוץ מ'סינדרלה מן' כל הסרטים שהוא בחר נעשו בצורה פנטסטית.
אנשים שונאים אותו רק בגלל שיצא לו שם של הבן אדם הרע של הוליווד… הפלא ופלא כמו שעשו בסרט למקס בר… הממ…
גם אני אוהב את ראסל קרואו,
אבל להגיד ש"חוץ מ'סינדרלה מן' כל הסרטים שהוא בחר נעשו בצורה פנטסטית" זה קצת, קצת מוגזם.
על 'גלדיאטור' אפשר להתווכח – אני באופן אישי אהבתי.
'נפלאות התבונה': סיפור אמיתי מרתק אבל הסרט שבלוני – ראית אחד, ראית את כולם.
'אדון ומפקד': עיצוב תקופתי מרשים ומושקע, אבל תסריט – אין.
שחקן מצוין, לפחות לדעתי, אבל בחירות הסרטים לא משהו.
התכוונתי שנאש הוא סיפור אמיתי מרתק
לא שהסרט מספר סיפור אמיתי ומרתק.
אם ככה, אז אני מסכים
''נגיף אוסקר''
לשלב במילון האתר, וישא"ק.
סינדרלה?!
אז זאת אומרת שהוא מופיע בסרט לבוש בחצאית?
מאיפה ממציאים את שמות הסרטים ההזויים האלה??
ראסל רקואו הוא אחד השחקנים המצטיינים היום בהוליווד. ומי שראה את נפלאות התבונה יבין על מה אני מדבר. הוא שחקן על! משחק מדהים, והסרט לא פחות. וגורם לך לראות את הסרט פעם אחת. ופעם שניה כדי לראות הכל מנקודת מבט שונה, ופעם שלישית כי.. זה פשוט יופי של סרט. ופיצוץ של שחקן, וכמוהו הסרט סינדרלה מן.
אתם חייבים להבין שלפוליטיקות אפשר להיכנס תמיד. ותמיד יש. אם זה בסרט שמכניסים בו את הנושא של צער בעלי חיים, או איכות הסביבה או שמירה על הטבע או כשלים ברפואה או מחדלים בממשל וכן הלאה וכן הלאה.. וזה לא נגמר.. וזה גם לא יגמר.. אז תפסיקו להיתפס על שטויות ותהנו מסרט דרמה מרגש עד דמעות ומרתק מאוד… מומלץ בחום!
אז למי שלא מספיק זהיר/ה, אדווח שהתגובה מעלי כוללת סנל"לים ל"קינג קונג" ו"מיליון דולר בייבי".
צודק. מצטער.
אבל אני חייב לצטט משהו בכל זאת:
http://www.penny-arcade.com/comic/2005/12/05
זה מתרץ את קונג, לא את 'מיליון דולר בייבי'.
שוב, צודקים.
מצד שני, להגנתי (וזה תירוץ עלוב מאוד, ואני בוש שאני בכלל מציג אותו. חטאתי ופשעתי ואני מודה באשמה), אני לא מאמין שמה שכולם מחשיבים כספוילר במיליון דולר בייבי זה טוויסט שאפשר לספיילר, זאת למעשה תפנית עלילתית, זה הקונפליקט האמיתי של הסיפור כשכל השאר שבא לפני היה רק אקספוזיציה ארוכה.
והפתרון שבסוף? אם מספרים את זה, זה כבר סנל"ל.
ותאכלס, גם אמרתי את זה בביקורת על הסרט, אי אז לפני שנה.
הייתי מעט ציני בנוגע לסרט, כי
כשהיא באה באופן טוטלי וחסר ניואנסים, כמו בסרט הזה, אני מאוד לא אוהב את הגישה של "כל אחד יכול להצליח", שהיא גישה מאוד אמריקנית.
בבסיסה, יש בגישה הזו הרבה טוב – אופטימיות, אמונה באדם וביכולת שלו, קריאה לאנשים להזיז את התחת ולעשות משהו אם הם רוצים לשפר את החיים שלהם. כל אלה דברים מצוינים. הדמות של בראדוק מעוררת הערכה מהבחינה הזו.
מצד שני, כשהיא טוטאלית, יש בגישה הזו הרבה רע. כשמקצינים אותה, היא אומרת שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, ואם מישהו לא מצליח להתמודד, זו רק בעיה שלו; ושלא מערערים על חוקי המשחק. לא שואלים שאלות. מהבחינה הזו, אולי בראדוק צריך לשאול את עצמו איך אמריקה הגיעה לשפל הכלכלי, במיוחד אחרי שהסרט מציג בצורה כזו מפורטת את התוצאות שלו. אבל הוא לא שואל. גם אף אחד אחר בסרט לא שואל. זה נשאר כמו גזירת שמיים.
אז לסרט יש את הערכים שלו, והוא מתנהג כאילו הם נכונים באופן מוחלט. יש לי בעיה עם זה, ומכאן הציניות.
הערה לסיום – אני מסכים איתך בנוגע לרוב הדברים החיוביים ב"סינדרלה מן". במיוחד הניצבים – הסצינות ההמוניות היו עשויות מצוין.