עיר האלוהים

במקור: Cidade de Deus
במאי: פרננדו מיירלס
תסריט: בראוליו מנטובני
שחקנים: אלכסנדר רודריגז,
לאונרדו פירמוני דה בורה,

סו ג'ורג'

התמונה הראשונה בסרט 'עיר האלוהים' היא של סכין, מתחככת באבן המשחזת. משם עוברת המצלמה לעקוב אחר התרנגולת שמחליטה שהיום אינו יום טוב למות בו, ומנסה לצאת למסע גילוי עצמי. אחריה רודפים חבר האנשים הרעבים. כבר כאן ניתן לשים לב למשהו שיחזור שוב ושוב במשך הסרט – כל מה שנעשה, נעשה בקצב הסמבה, המתנגנת ברקע. לא חבר המורעבים, לא התרנוגלת תאבת החירות, וגם לא הסכין – אף לא אחד מאלה מודע לפס הקול המלווה את הסרט. אבל ברמה אחת מעליהם, הבמאי מודע למוזיקה, ואיתו העורך שלו. שלא כמו בסרטים אחרים, בתמונות רבות ב'עיר האלוהים', הסרט נערך סביב המוזיקה שבו, ולא להיפך. אנשים הולכים. אנשים עוצרים. אשה מרימה רגל, לסדר את הנעל. וכל דבר בדיוק בעיתוי הנכון, בזרימה מדויקת עם המוזיקה שהדמויות הכלואות בסרט לא ישמעו לעולם.

'עיר האלוהים' מספר סיפור פשוט: ילד מתבגר והופך לאיש.
'עיר האלוהים' מספר סיפורים רבים, מורכבים להחריד. סיפוריהן של עשרות דמויות, החיות ומשפיעות אחת על השניה. סיפור מהחיים.
ו'עיר האלוהים' מספר גם סיפור שלישי, את סיפורה של העיר. פרבר בעצם, של ריו דה ז'נרו.

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה מצב כלכלי קשה. הרבה עניים, אנשים חסרי בית, והממשלה חיפשה להם פיתרון. הרעיון שעלה בגורל היה לבנות בסמוך לריו דה ז'נרו פרבר, ולהשליך את כולם לשם. כך נולדה 'עיר האלוהים'.
כבכל מקום בו מרוכזים אנשים ממעמד נמוך, ללא כסף, ללא עבודה, ללא השכלה, הנתיב היחיד לאנשים הוא חיי הפשע. וכך בעצם מתחיל Z הקטן, כבר בהיותו כבן 10, בארגון כנופייה זוטא המורכבת מאחיו הגדול וחבריו של האח. הוא גדל (ואיתו גדל שמו), צובר כוח והופך למנהיגה של הגדולה בכנופיות. משם קצרה הדרך למלחמת כנופיות, עתירת דם וחלבונים.

במקביל אליו, דמות אחרת – בושקפה – מנסה להיות אדם ישר. גם הוא גדל במשך השנים, וחולם להיות צלם. על אף שבושקפה ו-Z מכירים זה את זה, ונפגשים מדי פעם, הרי שחייהם נעים באפיקים נפרדים, לפחות על פני השטח. וגם ההכרות של שתי הדמויות היא לא מעבר לרמה של שלום-שלום-מה-נשמע כשנתקלים זה בזה, אם כי אולי עם טיפה פחות נימוס ודרך ארץ.

ויחד איתם, גדלה ומתפתחת העיר. היא הופכת ממקום מחורבן שמסוכן לחיות בו, למקום מחורבן קצת פחות, אך לא פחות מסוכן. אך גם בכל כל הזוהמה והאומללות, האנשים ה"טובים", אלו שלא בוחרים בפשע כבדרך חיים, מצליחים למצוא צדדים יפים בעולם הסובב אותם.

הסרט מחולק באופן ברור ומוצהר לאפיזודות קצרות, הפזורות על פני השנים. לא לכל אפיזודה שכזאת יש סוף מוגדר, ולאף אחת מהן אין פואנטה משעשעת – אבל כך זה בחיים, לא? פואנטות בחיים הן דבר די נדיר. בנוסף, העלילה קופצת קדימה ואחורה בזמן, להאיר דמויות מסוימות, בהתאם לצורך – מבנה המזכיר במידה מסוימת את סרטיו של קוונטין טרנטינו. אולם, בניגוד לסרטיו של הטרנטינו, ובניגוד למרבית הסרטים בעת החדשה, האלימות כאן אינה מסוגננת. היא אינה משעשעת. האכזריות כאן אינה מטרה, או דבר שיש להתענג עליו. להיפך. האלימות היא לא יותר מאמצעי להשגת המטרה. והמטרה? הישרדות, לרוב. עושים מה שצריך. אם צריך לחסל מישהו, זה נעשה, וזהו. וכאשר האלימות היא סתמית, היא מפחידה הרבה יותר. וכאשר ילדים קטנים אוחזים אקדחים גדולים, האלימות מזוויעה יותר. והאמינו לי, הילדים קטנים.

התגלמותה של כל אותה אלימות סתמית, הוא Z הקטן, הגדל להיות פסיכופאת אמיתי. ללא מאניירות מיוחדות או מתכונים מענגים לתבשילי מח עצם ברוטב יין לבן וכורכום, אלא מחסור פשוט ומוחלט בכל הערכה לבני אדם אחרים, או לערך חייהם. מרענן לראות דמויות שמצליחות להיות מרושעות וערלות לב לגמרי, ועדיין אמינות.

ככלל מדובר בסרט מוצלח למדי, המצליח לפנות כמעט אל כל החושים. פגמים בסרט כמעט שלא מצאתי, והתלונה העיקרית היא על אורכו של הסרט, ועל קטעים מתים, מעייפים, רבים מדי במהלכו. אותו עורך שהפליא להתאים את הנראה על המסך לפס הקול, צריך היה להתעקש קצת יותר על דחיסה והידוק של הסרט כולו.