קיס קיס, בנג בנג

שם רשמי
קיס קיס בנג בנג
שם לועזי
Kiss Kiss Bang Bang

במקור: Kiss Kiss Bang Bang
תסריט ובימוי: שיין בלאק
שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, ואל קילמר, מישל מונהאן

מתוך עשרה קבין של קסם, אמרו חכמינו, תשעה ירדו על הוליווד. העשירי, סתם שתדעו, נפל לאוליבר סטון על הראש וגרם לו לעשות את 'אלכסנדר'. יש משהו אגדתי בלה-לה לנד, עם הנשים היפות שלה, הכסף הגדול שלה, והאפשרויות הבלתי מוגבלות שבה. 'קיס קיס בנג בנג', שכתב וביים שיין בלאק (התסריטאי של 'נשק קטלני') הוא סרט שעניינו בדיוק כח המשיכה האדיר הזה שגורם לנערות דפוקות וללוזרים חינניים לנדוד אל החוף המערבי כמו למינגים אל הצוק הכי תלול.

הארי לוקהארט (רוברט דאוני ג'וניור) הוא דג רקק ניו-יורקי, שמוציא את לחמו מפשעים ועבירות קלות. סדרה מצערת של אירועים שסיומה באודישן לא-מתוכנן-אך-אמין מנחיתה אותו בלוס-אנג'לס, עם תפקיד במותחן בלשי. אנשי ההפקה מצוותים אותו לפרי (ואל קילמר), הבלש הפרטי של הכוכבים, שאמור לחנוך את הארי ברזי האמנות העדינה של העיקוב והציתות. עוד לא הספקנו לומר "אלמנטרי, ווטסון ידידי", והארי פוגש את אהבת נעוריו הרמוני (מישל מונהאן, 'ארץ קרה' ובקרוב נערת טום קרוז ב'משימה בלתי אפשרית 3'), אסיסטנטית קוסמים בעברה ושחקנית/מלצרית/מארחת בשאר הזמן.

מהר מאד מתגלה גופה של אישה צעירה והארי, פרי והרמוני מוצאים עצמם מסובכים ברשת של הונאה, שקרים וסקס. הייתי שמח לפרט יותר על עלילת הסרט, אבל הניסיון לעקוב אחר השתלשלות האירועים ב'קיס קיס בנג בנג' הוא קצת כמו לאבד את הבתולין: זה מאד מאד נעים, אבל אין לך מושג מי עושה מה למי, מה מתחבר לאיפה ולמה זה נגמר כל כך מהר. מצד שני, שיין בלאק יודע את מלאכתו; למרות שאירוע רודף אירוע ולמרות שהעלילה לוקחת כמה פניות הזויות, שלא לומר סוריאליסטיות, עדיין מדובר באחד התסריטים הכי כיפיים שהוליווד הנפיקה בשנים האחרונות. מה עם הקוהרנטיות, אתם מתעקשים? קוהרנטיות זה לחנונים.

'קיס קיס בנג בנג', כמו שאולי ניחשתם מהפסקאות הקודמות, מכיל את כל המרכיבים הנחוצים כדי להיות פילם-נואר: הגיבור שמסתבך במזימה הגדולה מכפי מידותיו; הבלש הפרטי בעל פני הפוקר והלשון החדה; והפאם-פאטאל המסתורית וחסרת העכבות. אלא שהסרט מתרחש בהוליווד של ימינו, ולכן הקלישאות עברו סדרת מייק-אובר מפרכת – הארי מקסים ונוירוטי, פרי רועה כבשים (גיי, נו) ונוירוטי, והרמוני חמודה ונוירוטית. אוקיי, אולי התיבול קצת חדגוני, אבל הוא עובד. רוחו של המפרי בוגארט שורה בבטחה על הסרט, אבל גם זו של וודי אלן קופצת מדי פעם לביקור והתוצאה היא שמחה וששון כלליים.

מדובר בסרט נורא מצחיק, וההישג הזה מרשים יותר כששמים לב שאין בו כמעט הומור פיפי-קקי וסצינות שבהן אנשים מחליקים (על פיפי-קקי) ושוברים את הראש. ההומור של 'קיס קיס בנג בנג' נשען בעיקר על דיאלוגים שנונים להפליא. להיות שנון זה נהדר, אלא שחריגה זעירה מהמינון המדויק גורמת לאנשים למאוס בך מהר מאד. תשאלו את אוסקר וויילד. למזלנו, גיבורי הסרט, בזכות כתיבה וביצוע מצוינים, נשארים מבדרים ממש עד הדקה האחרונה. מעבר לשורות המחץ המהוקצעות, עלילת הסרט מסרבת להתקדם בקו ישר ומוכוון-מטרה כמו תסריט הוליוודי מחונך ולסצינות שלה יש נטייה מקסימה להסתבך ולהיפתר באופנים שנעשים משעשעים יותר ומופרכים יותר בטור הנדסי. למשל, כשהאצבע של הארי נפרדת ממנו לחיים עצמאיים, או כשהארי מחליט להפעיל שיטות חקירה דרום-מזרח אסייתיות על אחד מהבריונים של הארכי-נבל, או כשפרי מפעיל את הקסם הגברי שלו בחדר העינויים וכו' וכו', מלוא החופן סיטואציות משובבות נפש.

הרשו לי להקדיש פיסקה לרוברט דאוני ג'וניור: בעולם צודק יותר, ג'וניור היה כוכב-על. בעולם שלנו, יש לבחור נטייה להיתפס על ידי המשטרה עם המון המון אבקה משמחת בשקית פלסטיק ואקדח לא רשום בכל פעם שהקריירה שלו משמיעה קולות של התאוששות. וזה חבל, כי הוא משחק נפלא את גיבורינו. הארי לוקהארט הוא לא דמות שמתחבבת בקלות: האיש הוא פקעת עצבים חכמולוגית, עם כשרון נדיר לעשות את הדבר הטיפשי ביותר בכל רגע נתון; בקיצור, מדובר בלו?-הו?-זר. אבל בזכות החן הטבעי של רד"ג, הארי הוא המפסידן הכי שווה בעיר. תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה: רוברט דאוני ג'וניור איז דה ניו פול ג'יאמטי.

גם ואל קילמר נורא בסדר. הוא בטח חשב שהוא מופיע בסרט אוסקרים, יען כי הוא גם מגלם הומו והוא גם גידל פימה. אבל למרות שפסלון לא יצא לו מהעסק, הבלש שלו מגניב וקר רוח כדבעי והעדפותיו המיניות זוכות לטיפול בוגר ונונשלנטי יחסית, כך שמותר להתחיל למחול לו על הפיאסקו 'אלכסנדר' (הא! אקדח שמופיע בפסקה הראשונה!). ההופעה של מונהאן טובה פחות מאלו של שותפיה, ורואים שהיא צריכה להתאמץ ולהזיע כדי לעמוד בקצב, אבל היא לא מצליחה לקלקל יותר מדי ובימינו, גם זו מעלה.

יש עוד המון דברים טובים ב'קיס קיס בנג בנג': למשל, הוויס-אובר הכי מוצלח מאז 'מועדון קרב' – במקום הבריטון השקול של הפילם-נואר הקלאסי, אנחנו מקבלים סלט טעים של ניסיונות מבולבלים להנהיר את האקספוזיציה, ללמד את הצופים דבר או שניים על אומנות הצפייה ולהציע פרשנות בילט-אין לסרט, וכול זה בסטקטו קצר-נשימה; למשל, הקריצות הארס-פואטיות ששזורות לאורכו ולרוחבו, כולל סידרה שלמה של ספרי-בלשים סוג ז' בעלי כותרות קאמפיות; או למשל, העיצוב המסוגנן של לוס-אנג'לס שפעם נראית כמו תמונה מקטלוג של איקאה, פעם כמו מועדון הפינגווין בסביבות 85' ופעם כמו קליפ של פי-דידי, אבל תמיד היא נראית כמו מה שהיא באמת – תפאורה מונומנטאלית לסרט שאף-פעם לא נגמר.

הסצינות האחרונות של 'קיס קיס בנג בנג' חלשות יותר מאחיותיהן הגדולות ואפילו עולה מהן ריח מחשיד של סוף הוליוודי נדוש, ולמרות זאת לא רציתי שהסרט ייגמר. קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה ממש התחשק לי לדעת מה קורה לדמויות אחרי שנגמר הסרט, או קיוויתי שהן יתאחדו כדי לפתור עוד תעלומות רצח, אבל 'קיס קיס בנג בנג' גרם לי לפנטז על סרט המשך. אם סרט מצליח לעשות את זה, קוראים יקרים, אז באמת לא צריך עוד סיבות כדי להמליץ עליו.