רובוטס

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 17 באפריל 2005Posted in: ביקורות

במקור: Robots
במאי: כריס וודג'
תסריט: ג'ים מקליין, רון מיטה, בבלו מנדל, לואל גאנץ
קולות: יואן מק'גרגור, רובין וויליאמס, גרג קיניר, מל ברוקס, האלי ברי

לפני שבע שנים, זכה האנימטור ואיש האפקטים כריס וודג' בפרס האוסקר על סרט האנימציה הקצר והמבריק 'Bunny' אותו הוא ביים, וסימן את עצמו כבמאי עם הרבה מאוד פוטנציאל. לפני שלוש שנים, הפתיע אותו כריס וודג' את המבקרים והקהל עם הלהיט החורפי הקולנועי והסימפטי שלו, 'עידן הקרח', וסימן את עצמו כבמאי עם הרבה מאוד פוטנציאל. ועתה מגיע למסכינו סרטו החדש של וודג', 'רובוטים' (שהמפיצים בארץ, בהחלטה מכוערת אופיינית, החליטו לתרגם פונטית כ'רובוטס'). ומה נשתנה? לא הרבה. אחרי שני סרטים – אחד קצר ואחד באורך מלא – עולה השאלה המציקה מתי ילד הפלא של עולם האנימציה יראה יותר את הפלא ופחות את הילד.

זו גם השאלה שמעסיקה את הצופים הפוגשים לראשונה את רודני, גיבור הסרט 'רובוטס' (שאת קולו מדבב יואן מקגרגור). רודני, רובוט צעיר ונמרץ, מגיע לעיר-הרובוטים הגדולה כדי להגשים את חלומו – להצטרף לתאגיד של ביגוולד (מל ברוקס), ממציא, הוגה ומפתח הרובוטים המפורסם ביותר בעולם. עם הגיעו לעיר, מגלה רודני כי ביגוולד כבר אינו מנהל את העניינים בתאגיד שלו, ואת מקומו תפס מנהל בכיר ומרושע בשם ראצ'ט (גרג קיניר). זה האחרון מתכנן שינוי מרחיק לכת במדיניות החברה: במקום שיפוצים לרובוטים קיימים, ימכרו "שדרוגים" נוצצים לרובוטים היכולים להרשות זאת לעצמם. ואלה שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם? יתכבדו וילכו למקומם הראוי במגרש הגרוטאות. מאחר שרודני נופל לקטגוריה זו בדיוק, הוא חובר לקבוצת רובוטים החיים בשיכוני העוני של העיר, בהנהגתו של הרובוט-מאכר פנדר (רובין וויליאמס). יחד איתם, ובסיועה של קאפי (האלי בארי), עובדת בכירה בתאגיד ביגוולד, הוא יוצא להציל את תושביה של עיר-הרובוטים.

בתחילה נראה כי הסרט חורק. כל סיפור הלידה-גדילה-התבגרות של רודני בעיירה הקטנה הוא צפוי, דביק, ומנסה להצחיק בכוח. אבל ברגע שרודני מגיע לעיר, 'רובוטס' מחליף פאזה, ומתחיל לעבוד כמו מכונה משומנת היטב. קודם כל, ישנה עיר הרובוטים עצמה, מקום שמזכיר קצת את מונסטרופוליס מ'מפלצות בע"מ', אבל הרבה יותר מגניב. בעיר הרובוטים, כל דבר שתפגשו הוא בעצם רובוט – מתיבת הדואר, דרך הטלפון הציבורי ועד לשעונים במחיר-מציאה שהנוכל המקומי מציע לכם לקנות ברחוב. זה מספק כמה הבלחות משעשעות מאד של רובוטים שקופצים ממקומות לא צפויים בדיבובם של ג'יימס ארל ג'ונס, פאולה עבדול, פול ג'יאמטי ואחרים.

כאן מגיעה גם הבעיה הגדולה הראשונה של הסרט: המדבבים בתפקידים הראשיים רחוקים מלהבריק. יואן מקגרגור אף פעם לא מתעלה מעל ל"בסדר". רובין וויליאמס, לאורך רוב הסרט, משתולל בהיסטריה מוגזמת ולא מצחיקה בעליל, אם כי לקראת הסוף, כשהוא נדרש לחקות מבטאים, המצב משתפר במקצת. עדיין, קשה להאמין שזה אותו רובין וויליאמס שעשה את הג'יני ב'אלאדין'. מל ברוקס נשמע בעיקר עייף, ותפקידה של האלי בארי בסרט הוא בדיוק מה שנהוג לתרץ במשפט "זה לא באג – זה פיצ'ר".

ב'עידן הקרח' היו שלושה דברים מוצלחים באמת: סצינת ההחלקה המטורפת במנהרות, סקראט הסנאי, ופוטבול האבטיחים. וודג' בהחלט למד מהניסיון, ושכפל ב'רובוטס' את שלושת הגורמים הנ"ל. את ההחלקה במנהרות, למעשה, הוא שכפל לא-מעט פעמים, והסרט מכיל יותר מסצינה אחת בה הגיבורים דוהרים בטירוף וללא שליטה לאורכה ולרוחבה של העיר. וזה עובד. קצת חוזר על עצמו, אבל בהחלט עובד. סקראט הסנאי הפך ב'רובוטס' לסייד-קיק של רודני – וונדר-בוט, קופסת פח קטנה עם אישיות ותושיה, שנוטה להיכנס ללחץ לעיתים קרובות מדי. וזה עובד. זה לא סקראט, כי סקראט יש רק אחד, אבל בהחלט עובד. וכמובן, פוטבול האבטיחים הפך לסצינת השיא של הסרט. לא אתאר אותה פה מחמת הספוילר, אבל זה עובד, ואפילו טוב יותר מהמקור.

רק מה, כמו העלילה, שעוסקת בחלקי חילוף, גם 'רובוטס' עצמו נראה כמו סרט שהורכב מחלקים כאלה בדיוק. ספציפית – חלקים שהגיעו מ'שרק' ו'מפלצות בע"מ', כשהסרט מדלג ביניהם בקלילות, ולא ממש מצליח להחליט מה הוא רוצה להיות. מצד אחד, ישנן לא מעט בדיחות-ישבן, פלוצים והומואים שמכריזות בגאווה: "ראו, אנחנו לא דיסני!". מצד שני, ישנם לא מעט רגעים מתוקים ואנושיים על משפחה, ידידות ומימוש עצמי שמכריזים בגאווה: "ראו, גם אנחנו פיקסאר!". מלבד תחושת פיצול האישיות שתקפה אותי, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שכבר ראיתי את כל זה קודם, ובצורה הרבה יותר מוצלחת.

הפסקול החביב תומך בסרט עם שירים חביבים. כמובן, יש גם בדיחות, התייחסויות ופארודיות על לא-מעט סרטים מוכרים, וכל העסק מתפקד לא רע בתור שעה וחצי של מסאז' נעים למוח ולעיניים. אבל הסיכוי שתזכרו ממנו משהו לאורך זמן קלוש למדי. הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על 'רובוטים' הוא גם הדבר הכי רע שאפשר להגיד עליו: הסרט הזה מסמן את כריס וודג', בפעם השלישית ברציפות, כבמאי עם הרבה מאוד פוטנציאל.

תגיות: