תחת שמש טוסקנה

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 16 בנובמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Under the
Tuscan Sun!ימין!
תסריט ובימוי: אודרי וולס
על פי ספרה של: פרנסס מאייס
שחקנים: דיאן ליין, לינדסי
דאנקן, סנדרה או, וינסנט
ריוטה, ראול בובה

טוסקנה היא חבל ארץ יפהפה, אין ספק. והשפה האיטלקית גם היא מקסימה. כך שמה יכול להיות טוב יותר מסרט שאותם נופים מקסימים זוהרים בו, ואפילו לא נהרסים בפוטוגניות בגלל פגיעה קטלנית כלשהי? ובאמת, 'תחת שמי טוסקנה' עשוי מכל החומרים שהופכים סרט למקסים. רק מה, זה לא הוא. זו אני.

בהתחלה, כמו בהתחלה, הדמות הראשית יפה ושמחה בחייה המאושרים. אלא שבמהרה מגלה פרנסס (דיאן ליין, 'בוגדת') שדבר אינו כפי שהוא נראה, והיא נכנסת לדיכאון קיומי מוצדק למדי. החברות שלה מארגנות לה טיול ניחומים לטוסקנה, והיא, במקום להתנחם, מאבדת את הראש וקונה את בראמסולה ("המשתוקקת לשמש") – וילה מטה לנפול.
"חה!", אמא שלי מרפקה אותי בחדווה, "את זוכרת שכשהיינו באיטליה, זה היה בדיוק ככה?!".
"זוכרת, זוכרת, אלא מה. כאילו הבית היה עשוי מכורכר ועמד ליפול כל רגע".
"אבל בפנים הבית היה מקסים", אמא שלי מיהרה להוסיף, אולי כדי להשיג יתרון של "הבית שלנו" על פני זה שבסרט. כאילו שלא זכרתי לבד את הבית: התקרות היו בגובה 5 מטר. מה חבל שמשקופי הדלתות היו בגובה מטר שישים לכל היותר.

בספר עליו מבוסס הסרט הזה, קונה פרנסס את הבית עם בעלה לאחר חיפושים ממושכים, והספר כולו מוקדש לתיאור השיפוצים שנעשו בבית (וגם לכמה מתכונים). כיוון שסרט שלם שעוסק בשיפוץ בית ישן אינו בא בחשבון, בחר 'תחת שמי טוסקנה' לשלב בסיפור המסגרת כמה "קריצות" – חצאי משפטים שהיו בספר. הומצאו גם כמה עלילות משנה כדי לעבות את הסיפור: חברתה הלסבית של פרנסס נכנסת להריון, פרנסס מהדקת קשרים עם שכניה ואף מתאהבת, וגם אחד הפועלים הזרים בביתה מתאהב בבת המקום. העלילות הללו נחמדות, ואיפשרו ליוצרי הסרט להכיר לצופים את איטליה (חצי מבט על רומא פה, קצת טוסקנה שם), אלא שהן גרמו לי לתעב את פרנסס, שנדחפה לכל מקום ורמסה את דרך החיים האיטלקית בשם האמריקאיות השתלטנית שלה.

סיפור המסגרת, השיפוצים, היווה רק רקע לכל עלילות המשנה ולכן לא היה בהיר דיו. אוקיי, יש שם שיפוצים, מה הלאה? בסצינות מסוימות, למשל, פרנסס עשתה הרבה רעש מזה שצריך לשפץ את חומת הגן. לא סתם לשפץ – צריך חומה חדשה. אפשר לחשוב מה הביג דיל – כולה חומה, נו. קטנה כזו. אולי זו סתם דוגמה לשיפוצים שעשו שם, פטרתי את העסק מחשיבותו. רק אחר כך, כשקראתי את הספר, הסתברה לי עלותם העצומה של השיפוצים, כמו גם היקפם. אותה חומה קטנה, מסתבר, היא חומה התומכת טרסה באורך כמה מאות מטרים.

קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק הפריע לי בסרט וניתק אותי ממנו. אולי אלה היו הדמויות האיטלקיות, המגוחכות מדי – החל בדמויות השיפוצניקים האיטלקיים המוקצנות ("טוק, טוק? בום, בום!"), ועד הנוטריונית הפתיינית שבהדרגה מסתבר שחסר לה איזה בורג בראש. לי היא נראתה כמו קריקטורה עצובה, אבל כל השאר התייחסו אליה ברצינות, ואף בכבוד (כנראה. לא היו עדויות סותרות) אז אני לא יודעת מה לחשוב. מה שכן, שמחתי לגלות שלא כל האיטלקיים יודעים אנגלית. רובם, למעשה, דיברו איטלקית. בסרטים אמריקאים זה לא כל כך טריוויאלי, אתם יודעים.

גם הזמנים בסרט בעייתיים. מדי פעם מבליחה סצינה שמספקת תיאור עונה (אוטובוס נוסע על רקע שדה חמניות, למשל, או סופת ברקים אימתנית), אבל פרט לכך אי אפשר היה ממש להסיק כמה זמן עבר בין סצינה לסצינה, או על פני כמה שנים מתפרשת עלילת הסרט.

וחוץ מזה, האוכל, שבספר תפס מוטיב מרכזי הפך פה לסתם קישוט: "הו, הנה פרנסס הפוקצ'ה מגישה לפועלים מנות מושקעות", "הו, תראו כמה זה אסתטי!". ואם כבר גלשתי לקטנוניות, אני רוצה לנצל את הבמה כדי להתעצבן על עודף הנצרות בסרט. בהתחלה דווקא לא התלוננתי. אלא שאז החלה פרנסס לפעות לעזרת מרי הבתולה כדי שזו תציל אותה מסערת ברקים, או התפללה לקדוש התורן שאחראי על המטבח כדי שזה ימצא לה מישהו לאהוב.
אמא שלי לא הבינה מה אני רוצה. "זה חלק מהתרבות שלהם", היא אמרה. "זו איטליה".
"נכון", אמרתי, "אבל פרנסס מייצגת את האמריקאים הליברלים. היא לא איטלקיה קתולית, וזה לא חלק מהתרבות שלה. היא סתם צבועה".
"את סתם קטנונית", אמא שלי אמרה, "זה מה שיהרוס לך את הסרט?".

לא. זה לא. זה היה המכלול, וזה לא היה שום דבר מסוים. הסרט יפהפה, הו כן. הסתכלתי עליו והתפעמתי מהנופים, מהצילום, מהאנשים. צחקתי כשהיה מצחיק, דאגתי כשצריך היה לדאוג. יש בו את כל מה שסרט כזה צריך שיהיה, ולמרות שחיצונית הגבתי כמו ש(אני מניחה ש)ציפו ממני להגיב, לא הצלחתי להיכנס לעולם של הסרט. הוא היה עבורי רק תמונות על מסך.

(אמא, נכון שזה לא בדיוק מה שאמרת, שקצת הוצאתי דברים מהקשרם ושבאופן כללי אני חנטרישית, אבל נכון שככה הסיפור נשמע יותר טוב?)

תגיות: