 |
||
| "הורים יקרים, זה לא שה-3D של 'ספיי קידס' מחורבן. הבעיה היא בילד שלכם. אבל זה בסדר, יש אחוזים באוכלוסיה שלא יכולים לראות תלת-מימד מרחוק. או מקרוב. וטוב שגיליתם את זה עכשיו, לפני תחילת שנת הלימודים, ובמחיר 9$ בלבד!" |
17.08.2003
|
|
יומית
"הורים יקרים, זה לא שה-3D של 'ספיי
קידס' מחורבן. הבעיה היא בילד שלכם.
אבל זה בסדר, יש אחוזים באוכלוסיה שלא
יכולים לראות תלת-מימד מרחוק. או
מקרוב. וטוב שגיליתם את זה עכשיו, לפני
תחילת שנת הלימודים, ובמחיר 9$ בלבד!"
"הורים יקרים, זה לא שה-3D של 'ספייקידס' מחורבן. הבעיה היא בילד שלכם.
אבל זה בסדר, יש אחוזים באוכלוסיה שלא
יכולים לראות תלת-מימד מרחוק. או
מקרוב. וטוב שגיליתם את זה עכשיו, לפני
תחילת שנת הלימודים, ובמחיר 9$ בלבד!"
אני רואה פה הזדמנות לסטארט אפ:
סרט לבדיקת ראיה כבר יש, אז למה לא סרט להבנת הנקרא, בדיקת שמיעה, והאם הילד היפר אקטיבי. אם הוא יורה בסדרן, אתם בבעיה, אבל תקבלו את 9 הדולרים חזרה.
קולנוע איבחוני, לא רע.
זו גם הזדמנות לבדוק האם הילד אלרגי למאכלים שונים
למשל, פופקורן בן שבוע?
לא רק
לאחוז גבוה באוכלוסיה יש רגישות למוצרי חלב, האם ילדכם אלרגי לשוקולד? ומה לגבי משקאות שונים? הרי לא נרצה שהילד יתקע באמצע המדבר עם מימיה לא מתאימה.
איכשהו נדמה לי
שלא צריך לחכות עד היציאה הראשונה של הילד לקולנוע כדי לגלות אם הוא רגיש למוצרי חלב.
אבל הבדיקה עולה רק 9 דולר. שווה, לא?
אני די בטוחה שטבלת שוקולד עולה פחות.
אני די בטוחה שטבלת שוקולד עולה פחות.
"טבלת שוקולד"!? לונג, את מנסה לתפוס מקום של כבוד ב"מניח רעפים"?
חפיסה. בעברית, שוקולד נמכר בחפיסות.
אני די בטוחה שטבלת שוקולד עולה פחות.
לו היית קורא מעט ספרי ילדות עתיקים, היית כמובן מודע לעובדה שחפיסת שוקולד מכונה טבלת שוקולד, פשוט מכיוון שהיא נראית כטבלה.
בפעם הראשונה שקראתי את ההודעה
בטעות דילגתי על המילה "לקולנוע".
המממ..
"הקולנוע מגלה לנו עד כמה אנחנו דפוקים"..
{פיהוק}
מישהו יכול להסביר לי את היומית?
"ה-3D של ספיי קידס מחורבן" זה אומר שהשתמשו בשיטה חדשה או מיוחדת בצורה כלשהי ששונה מה-3D הרגיל? האם אותם הצופים יכולים לראות סרטי 3D ישנים יותר? או שזה רק ניסיון ליצור פרובוקציה?
יוצרי הסרט התגאו
שב'ספיי קידס 3' התלת-מימד טוב הרבה יותר מכל סרטי התלת-מימד שנעשו לפני כן. עיקר השיווק שלהם הסתמך על תלת-המימד וכמה שהוא שווה ואדיר ומגניב וגדול וענק. אבל, כפי שהרבה התלוננו, זה כנראה נראה בדיוק אותו תלת-מימד גרוע ולא מרשים. בטח שלא פריצת דרך מסחררת.
אם זה כמו ההדגמה ביוניברסל
( או אפקוט, אני לא זוכר) אז זה אדיר.
אם זה כמו דודו טופז בתלת מימד אז אפשר לוותר על זה.
ומה הקשר?
מישהו אמר שה-3D של "ספיי קידס" לא נראה יותר טוב *לאנשים שיכולים לראות אותו*? באותה מידה אפשר להגיד שהסרטים של שנות ה-50 וה-60 היו צבעוניים יותר, והם באמת היו כאלה (טכניקולור, 70 מ"מ, כאלה). אבל מי אמר שעיוורי צבעים אמורים לראות את ההבדל?
מישהו אמר שיש קשר?
היוצרים השוויצו בטכנולוגיה משופרת. הקהל אמר שלא טכנולוגיה ולא נעליים. היוצרים מחפשים תירוצים (או שלא. אבל לפי התיאור זה נשמע כמו מגיפה. לא כמו 5-7% שהתלוננו).
כמו ש'טומב ריידר 2' כשל בגלל שמשחק המחשב החדש לא היה טוב, כמו ש'הענק' אכזב כי 'הארי פוטר' יצא לחנויות ואנשים נשארו בבית כדי לקרוא.
סתם משעשע.
מישהו אמר שיש קשר?
כן, אבל באמת יש אנשים שאין להם תפיסה תלת מימדית. מה קורה אם ילד בלי עין אחת רואה את הסרט? האם אפקט התלת מימד צריך לעבוד גם עליו?
ילד עיוור בעין אחת זו בעיה.
במקום משקף אחד ירוק ואחד אדום, צריך לעשות לו משקף אחד שחציו ירוק וחציו אדום.
אגב, זה קשור גם איכשהו לתמונות התלת מימדיות האלו שצריך לראות בהן משהו ואני אף פעם לא מצליחה לראות כלום?
גמני! גמני!
גמני לא מצליחה לראות את התמונות האלה, וכנראה שאני גם אף פעם לא אצליח, בגלל איזושהי בעיית קואורדינציה בין שתי העיניים או משהו. מצד שני, אוסף הכתמים, אני חייבת לציין, הוא בדרך כלל מאד אסתטי.
אה, כן, וזה עם הילד העיוור והמשקף החצי אדום חצי ירוק היה בדיחה, נכון? (רק מוודאת ליתר בטחון).
בדיחה, בדיחה.
והקטע עם הקואורדינציה הוא לדעתי תירוץ תלת מימדי בדיוק באותה המידה כמו זה שביומית. כתמי צבע ססגוניים אלו הם בגדי המלך החדשים של שנות האלפיים, וכל אותם האנשים הטוענים שהם מסוגלים לראות את וופי גולדברג עומדת על פיל ומשחקת מטקות עם כלב ים באותן תמונות למעשה רואים כתמי צבע, בדיוק כמוני וכמוך, אבל לא נעים להם להגיד.
למעשה, שתינו צריכות לחוש מחוייבות לצעוק המלך הוא עירום, ולכן אני מכריזה בזאת שאין כלום בכל אותן תמונות תלת מימדיות, ושהן נועדו רק לשגע תמימות כמוני, ורק תנסו להוכיח שאני טועה.
זהו מצאתי פרוייקט!
לבנות מצלמה המצלמת תמונות תלת מימדיות מתוך התמונות העלק תלת מימדיות, בכדי להוכיח לשכמותכן אחת ולתמיד שבאמת *יש* שם משהו…
חבל שאופטיקה תמיד שעממה אותי בתיכון…
זהו מצאתי פרוייקט!
איך לראות תמונות תלת-מימדיות
http://www.cs.waikato.ac.nz/~singlis/sirds/general.html#Subject3
משקפי פלא ללא-מאמינים:
http://www.aimnet.com/~normgold
בימי באוניברסיטה, באחד משיעורי תפיסה
המרצה הביא לנו תמונות תלת מימדיות לשיעור (זה היה שיעור תואר שני, והוא התקיים בחדר קטן ונחמד במעבדה), ולימד אותנו איך רואים אותן.
לא ראיתי כלום. כנראה שהעיניים שלי בכל זאת אשמות.
בימי באוניברסיטה, בשיעורי פתולוגיה
אוראלית, היינו מסתכלים בספרי the magic eye במקום בשיקופיות שהוקרנו על הלוח (היה חושך ויכולנו לעשות מה שרצינו).
באיזשהו שלב, המרצה קלט שיש משהו יותר מעניין מדברים מגעילים שצומחים בפה, והצטרף לבהיה בדפי הספר הנ"ל, תוך שמישהו אחר מעביר את השיקופיות ומקריא מה רואים בהן.
המשקפיים לא עובדות
כלומר הלינק למשקפיים, כל הזמן אומר לי שאין גישה לשרת או משהו. אני לא יודע מה לגבי המשקפיים עצמן
אני מסכימה.
עד היום אני בטראומה כי אני היחידה שלא הצליחה לראות איך התותים והאוכמניות נהפכים לארנב על הקופסא של הקרונפלקס.
אני מסכימה גם
יש קשר בין חוסר היכולת לראות את התמונות בתלת מימד לבין המין?
כל מי שקם(ה) כאן להודות ב"עיוורון התלת מימדי" הייתה בת… המממ…
אולי יש קשר בין נכונות להודות
בחוסר היכולת הזה לבין המין?
לפי ממצאים, נראה שלגברים יש עדיפות (בממוצע) במה שקשור לתפיסה מרחבית. אבל אין לי מושג אם זה קשור, ואין לי מושג עד כמה הממצא הזה בתוקף.
להיפך
דווקא למי שהתפיסה המרחבית שלו פחות מוצלחת צריך להיות יתרון בניסיון לראות את התמונות האלה, שעליהן צריך להסתכל באופן "שגוי מרחבית".
ממש לא.
הבדלים בתפיסה מרחבית נובעים מהמוח. היכולת לראות את התמונות המפגרות האלה נובעת קודם כל מהמוטוריקה של העיניים. זה פשוט לא קשור. אבל למי שיש תפיסה מרחבית טובה יותר, יתכן שיוכל לתפוס את הדרך הנכונה למקד את העיניים בקלות רבה יותר.
שום קשר.
לא רואה את התמונות הנ"ל.
אז אולי אתה בת?
גמני לא.
ולא, אני לא בת!
לנעים לי להודות...
אבל ראיתי את הארנב על האריזה של הטריקס. באמת! אני נשבע!
תנסו לעמוד עם הגב לשמש ולהסתכל על הברק של האריזה.
ראיתי את התמונה במולראטס
לקחתי את הסרט בדויד ועשיתי pause כשמראים את התמונה כדי לבדוק אם ואיפה יש סירה.
למי שרוצה לנסות בעצמו/ה.)
(
אין שום סירה. זה פשוט אוסף של צורות אקראיות.
טוב, אז ככה:
מאז ומתמיד ראיתי את כל התמונות התלת מימדיות, בלי שום בעיה. לדעתי זה נובע מכך שחוץ מזה אני לא רואה כלום, כי יש לי ראיה שכונתה על ידי חבריי כשל "חפרטלף" (חפרפרת ועטלף). הפיצוי שלי על שנים של חוסר יכולת לקרוא מהלוח, החלפת משקפיים כל שנה וחיפוש היסטרי של המשקפיים על הבוקר לפני הכול, הוא היכולת המפוקפקת כן לראות את וופי גולדברג משחקת מטקות עם כלבי ים על גב דולפין. או משהו.
הא. זה בכלל לא קשור.
מעולם לא ראיתי תמונה תלת מימדית בחיי ואני מזדהה עם כל תסמיני העיוורון שציינת. יש לי מספר 9.5 במשקף אחד ו- 9 בשני. אני מהאנשים האלו שגם לא מורידים את המשקפיים במקלחת כי אז הם לא יוכלו לראות את הסבון.
טוב, אז אולי זה משהו אחר…
אני קונה סבון צבעוני.
זה קצת עוזר.
ובקשר לסטראוגרמות – זה פשוט דורש אימון. מי שלא יכול לראות אותן בגלל פגם בראייה תלת מימדית, אמור גם להיתקל בעמודים ברחוב.
זה לחלוטין לא נכון.
הראייה התלת מימדית שלנו מבוססת על סדרה די ארוכה של רמזים חזותיים שונים, חלקם חד-עיניים וחלקם דו-עיניים, חלקם בעמדה נייחת וחלקם בתנועה, ופגם באחד מהם אין פירושו פגם בכל השאר. רוב האנשים שיש להם פגם *כלשהו* באחד המנגונים האלה עדיין מסוגלים לתפוס עומק היטב. למעשה, אפילו לאנשים שחסרה להם עין (שככל שאני מבינה את העניין, אין שום דרך שבעולם שיוכלו לראות תלת-מימד בתמונות כאלה) אין ממש נטייה להתנגש בעמודים ברחוב.
בתור אחת,
שיש לה פגם בראיה תלת מימדית, ומעולם לא נתקלה בשום עמוד, אני מסכימה איתך, שהפגיעה במנגנון מסויים אינה משליכה על כל הראיה התלת מימדית.
אצלי, למשל, זה מתבטא בחוסר יכולת לראות שיפועים של עשיריות מ"מ (יש מקצועות שזה חשוב בהם).
מצד שני, יצא לי לשמוע case study של חולת סוכרת שהתעוורה בעין אחת, והיא ציינה שהיא נתקלת בעמודים ונופלת ממדרכות כשהיא מנסה לחצות את הכביש, כי היא לא מצליחה לתפוש מה נמצא לפני מה.
עדיין אני חושבת שסטראוגרמות הן עניין של אימון, כי זכורה לי התקופה שבה ביליתי איזה רבע שעה לפני כל תמונה עד שהצלחתי לראות אותה, והיום זה לוקח לי מספר שניות.
לאנשים שמאבדים עין
נדרשת תקופת הסתגלות, כדי ללמוד להסתמך יותר על רמזים חד עיניים ורמזים של תנועה מאשר על רמזים דו עיניים. רובם מגיעים להסתגלות הזאת, ואפילו די מהר. יכול להיות שזה שלב מוקדם בהסתגלות שלה. וגם יכול להיות שהיא מבוגרת, או במצב גופני לא טוב, ובמצבים כאלה כל הסתגלות היא קשה יותר.
בכל מקרה, אומדן מרחק אפשרי גם עם עין אחת. אנשים שמאבדים עין הרבה פעמים מתרגלים להעזר בשיטות נוספות, למשל הסטה מהירה של הראש מצד לצד (כמו שחתולים עושים כשהם מנסים לאכן מטרה שהם רוצים לזנק עליה), מה שנותן רמזים נוספים (בעיקר פרלקסת תנועה) לגבי מרחק העצם.
___________________
כמה מכם עצמו עכשיו עין אחת וניסו את זה?
אני ניסיתי בלי לעצום עין.
לא עבד.
ורק בשביל להוכיח את זה סופית:
פעם היו לי מספרים של 8.5 ו9.5. היום יש לי ראייה שש-שש (בעין אחת. בעין שנייה יש לי מספר חיובי זניח). ואף פעם לא ראיתי תמונות תלת מימדיות.
תיירים מהעתיד? זה כבר משהו אחר.
בלי שום קשר לתלת מימד...
אני מאוד מקנאה בך על החיים ללא תחתיות בקבוקי הבירה. :) נדמה לי לפעמים שכבר מגן חובה שרו לי "אהבתי פעם נערה במשקפיים…"
שיר מעולם לא הבנתי את הפואנטה שלו.
הוא מנסה לרמוז שנשים הן כלבות? "הוא היה דומה לך, אז אני קמה והולכת איתו"?
הא! סוף סוף! תודה לך. :)
ומצד שני, במספרים כמו שלנו, כשאתה בלי המשקפיים, הכל באמת נראה אותו דבר (כלומר – כתמי צבע מטושטשים).
אולי לך.
אני, אחרי הרבה שנים עם משקפיים ועדשות (כרגע זה משהו כמו 14 בעין אחת ו-11 בשניה. או אולי רק 13 ו-10? אני כבר לא עוקבת), מסוגלת לראות בלי משקפיים הרבה יותר מכפי שהיה סביר. לומדים לפענח מהראייה המטושטשת הרבה יותר מכפי שאדם שלא רגיל לזה היה מסוגל לפענח. כך שאני בלי משקפיים מסוגלת לראות יותר ממה שמסוגל בנזוגי היקר, שיש לו מספר ה-ר-ב-ה יותר נמוך.
וכל מי שחושב להגיד "איזה מין אתגרים ויזואליים כבר יכולים להיות לבנאדם בכמה דקות לפני שהוא מרכיב משקפיים?", רק תחשבו מה זה לנסות *למצוא* את אותם משקפיים בשולחן לילה מבולגן כמו שלי.
אם משקפיים רגילות כבר לא כזה אתגר בשבילך
אני מציע לנסות משקפיים כמו שלי, עם מסגרת עשויה מפלסטיק שקוף.
במספרים כאלה ההבדל כבר לא משמעותי.
ואם אתה רוצה אתגר רציני, הנה אתגר: למצוא עדשת מגע שנפלה לך, כשאתה בלי משקפיים.
אפשר להפריד את האתגר הזה לשני סגנונות: האחד, כשעדיין לא הרכבת אף עדשה, ויכולת, תיאורטית, להרכיב משקפיים לצורך החיפוש, רק שהמשקפיים רחוקים מהישג היד שלך במקום המסוים שאתה עומד בו, ואתה פוחד לדרוך על העדשה בדרך אליהם (וכשמדובר במשקפיים *שלי*, אז אתה גם ממילא לא רואה איתם כלום, כי כבר שנים לא החלפת להם עדשות); השני, כשכבר הרכבת עדשה אחת, ואתה מנסה בכל הכוח להתמודד עם סוגיית ה"באיזו עין להסתכל ואיך" (זה לא כל כך קל כמו שזה נדמה לכם, גם עם שתי עיניים פקוחות קשה למצוא עדשה שנפלה).
יש לי שפע נסיון עם שני הסגנונות, שכבר הבאתי אותם לרמה אולימפית. שווה. אתגר ושעשוע לשעות שלמות.
כרגע תיארת בדיוק רב את אחת הסיבות בגללן אני לא משתמשת בעדשות.
הסיבה השנייה היא שאני אחת מברות המזל ויחידי הסגולה שמבנה העין שלהם אינו מותאם לצורה של עדשה. זה לא שאני לא יכולה לשים, זה שעל פי האופטומטריסט יקח לי בממוצע כשלושת-רבעי שעה לשים, אחרי שאני אתרגל.
ובקשר למשקפיים: טוב, זה כבר עניין של תרגול. אני בושה להתוודות שמעולם לא היה לי חשק להתנסות בראיה ללא משקפיים יותר מדי, מלבד בשביל פרוייקט אומנותי לעבודת הגמר בתיכון. זה מכאיב לעיניים, לא נוח וגורם לך לחוש מוגבלת.
מצד שני, אחד מתוצרי הלוואי של עצלנותי זו הוא שעד היום אני משתמשת במתקן להנחת משקפיים בצורת צפרדע שקנו לי ליום הולדת שתיים-עשרה. לא משנה כמה השולחן מבולגן, קל מאוד לחוש בה ולמצוא מיד את המשקפיים. ממליצה בחום (ברשת ביתילי אפשר למצוא כאלו, אני חושבת). :)
ואגב משקפיים צבעוניים, הבחנתי באחת החנויות בכאלו עם עדשה ירוקה ועדשה אדומה, במחיר של כ-299 ש"ח. מי ילך עם כאלו? מומלץ לילדה בתמונת היומית, בכל מקרה.
ובאמצע הלילה
כשכבר אין בכל מקרה מספיק אור בשביל לראות כמו שצריך, הייתי משוטט בבית בלי המשקפיים, סומך על העובדה שאני יודע היכן מונחים רוב הדברים ועל כך שאני יכול לזהות קיר שמגיע מולי. וזה היה כיף, ללכת בלי ממש לראות.
אבל להבריג עדשה שנפלה בחזרה לתוך המסגרת, זאת משימה שאני שמח שכבר אין לי צורך לעשות.
ובאמצע הלילה,
כשכבר בכל מקרה אין מספיק אור בשביל לראות כמו שצריך, התמלאתי גאווה בכל פעם מחדש על היכולת שלי להבחין בין פורפי לארלקינה רק על פי הצורה שבה כל אחת מהן מזנקת על החלון ורוכנת לתצפת החוצה, או על פי הדרך שבה המזרן מזדעזע כשמישהי מהן קופצת על המיטה (הקפיצה של פורף, ובמיוחד הטפיפה שלה, שונה מאוד מזו של ארליק. אבל בעצם זה לא כוחות. כמעט תמיד ארלקינה מלווה את הקפיצה שלה בפטפוטים).
אתגר למתקדמים:
נקודת המוצא: אין בכלל משקפיים (כלומר יש, באיזה ארגז שלא פורק כבר שנתיים, אבל העדשות שלהם, כמו במקרה שלך, לא הוחלפו כבר שנים). עדשה אחת נמצאת בעין. השניה נפלה לכיור. לא סתם לכיור, אלא *לתוך* הכיור, ועכשיו היא תלויה מתחת למסננת הניקוז (או איך שלא קוראים לזה. לא זו עם החורים הקטנטנים שאנשים עם עדשות אמורים להעזר בה כדי למנוע מקרים כאלה בדיוק, אלא עיגול המתכת עם החורים הגדולים), וכל תזוזה הכי קטנה או הברגה של הסיפון החוצה, תגרום לה ליפול לתוך הסיפון, מה שמאוד לא רצוי, כי מי יודע איזה ג'יפה נמצאת שם (בעתות דחק משמש הכיור גם לשטיפת מכחולים ומברשות צבע).
השאלה: עד כמה אפשר למתוח את האצבע (ואיזו מהן) כדי להוציא את העדשה במינימום נזק?
כמה כבר עולה עוד זוג עדשות?
אתם לא בני/בנות טיפש עשרה, אתם/ן בהחלט מסוגלים להרשות לעצמכם/ן לשמור זוג עדשות נוסף בבית (ואפילו עוד כמה זוגות בארון), רק ליתר ביטחון.
תחשבו על זה ככה, אתן מבזבזות הרבה הרבה יותר מזה על בגדים, ואותם אתן לובשות מספר מאוד מוגבל של פעמים. בעוד שעדשות, גם אם תאבדו אותן אחת לחודש (ואם זה באמת קורה, הרשו לי להמליץ על עדשות חודשיות
), אתן בכל זאת 'לובשות' לעיתים תכופות יותר ואין חשש שיראו אותך פעמיים עם אותו זוג עדשות… 
אה, לא. ממש ממש לא.
אתה מדבר על עדשות רכות, שהן זולות יותר וגם אין בעיה לקנות אחרות פעם בחודש. אבל לי, למשל, יש עיניים רגישות. או עפעפיים רגישים. בכל מקרה, משהו רגיש אצלי, וזה אומר שיש רק סוג אחד מסוים מאוד של עדשות קשות שאני יכולה להרכיב. מחיר עדשה *אחת*, ככל הזכור לי, עומד על משהו כמו 900 ש"ח. או שזה המחיר אם עשיתי ביטוח לעדשות? (200 ש"ח לשנה, נדמה לי, אבל אם מאבדים עדשה – משלמים עליה חצי מחיר).
הצעה שלי
תשקיעי את הכסף בקניית עדשה חדשה. בינתיים, תסתובבי עם רטיה ותספרי לאנשים שאיבדת עין בשבי המצרי. הכל נשמע עדיף על חיטוט בג'יפה.
או שאני טועה?
יש לי כמה הצעות אליך:
1. גש לאופטומטריסט הקרוב למקום מגוריך וברר כמה *באמת* עולה זוג עדשות במספר שלי.
2. גש לסניף הבנק שלי וברר איתם מה גודל האוברדרפט שלי. אם הם שואלים מה פתאום אתה שואל, תגיד להם שאני שלחתי אותך.
3. גש לארון הבגדים שלי ותבדוק כמה בגדים מתוכו נקנו בשנתיים האחרונות (אם אני לא טועה, התוצאה תהיה מספר מדומה).
4. גש לארון האמבטיה שלי ובדוק איך נראות עדשות מגע ששוכנות בארון בלי שנוגעים בהן (העדשות הישנות שלי, כמובן, שנשמרו על תקן עדשות ספייר אבל ממש לא הייתי רוצה להכניס אותן לעין). זה לא מחזה נאה, במיוחד כשהנוזלים מתחילים להתנדף.
אחרי שעשית את כל אלה, אולי נשקול לתת לך לחזור למעמד ה"יועץ למרכיבי עדשות מגע".
רגע, רגע.
האם משתמע מדברייך שאין למתרגמים וסופרים מכובדים בארצנו הכנסה גבוהה במיוחד? הייתכן? :)
ואני רוצה לחזק את דבריהן של הממושקפות (או המעודשות, במקרה הזה) ולציין שאפילו להחזיק זוג משקפיים רזרבי במספר שלי יאלץ אותי לשלשל לכיסו של האופטומטריסט עוד 2,000 ש"ח. נראה שאמצעים לשיפור הראייה הם מסוג הדברים שתמיד נראים זולים למי שלא משתמש בהם.
את צריכה שישתמע מדבריי
משהו כדי להבין את זה? אויה.
חבר'ה, אם מישהו שקל את זה, הריני לומר לכם במפורש: אם אתם רוצים פרנסה טובה ומכובדת, לכו להיות רועי עזים, כובסי סדינים, אפילו אנשי היי-טק, רק אל תלכו להיות מתרגמים. עבודה נהדרת. שכר עלוב. שום תנאים סוציאליים.
עוד לא אבדה תקוותנו וכו'.
שיט. נו, טוב, רועת עיזים היה בעדיפות השנייה שלי.
רגע! לא ענית לי לגבי סופרת. :)
כמה עולה ניתוח?
אני מתחיל לחשוב שזה משתלם הרבה יותר מלקנות משקפיים ועדשות כל הזמן, וזה הרבה יותר נוח.
אם כבר נכנסת לזה,
קראתי פעם באיזה עיתון שרצוי לחכות עד אחרי גיל 32 בשביל ניתוח. אני מכירה כאלה שעשו ניתוח בגיל צעיר הרבה יותר, אבל מה שבטוח הוא שאי אפשר לעשות את הניתוח כל עוד המספר עולה. צריך לפחות שנה של מספר קבוע כדי שיהיה בכלל רלוונטי לדבר על זה (ובמקרה של הרבה מהכותבים בפתיל, ובכללם אני, המספר ממשיך לגדול כל שנה…).
אני שמעתי שמגיל 21.
וכמו שאמרת, צריך שנה של מספר שלא זז.
מצד שני, יש קצת יותר מ-30% מהאוכלוסיה שלא מתאימים לניתוח, בערך 40% מאלו שכן עברו אותו נאלצים להרכיב אח"כ משקפיים במספר נמוך, הכאבים ביומיים שאחר כך משתווים לאינקוויזיציה הספרדית, והמחיר מרקיע שחקים. בפעם האחרונה שבדקתי היה מדובר בכ-5,000 ש"ח לכל עין. שלמקו, רוצה לתקן אותי?
צר לי שהמספר שלכן ממשיך לגדול
אבל בחישוב פעוט, 5000 לכל עין X2 = 10,000
זוג משקפיים ממוצע לבעלות מספרים שלכמותכן (שאוב מתגובתה של ליאה) = 2,000. ככל הנראה זוג עדשות יעלה ככל הנראה לפחות כפול, אחרת לא היה כל טעם ברכישת משקפיים. ולכן 2,000 X2 = 4,000
לפיכך, ניתוח יעלה כמו 2וחצי זוגות עדשות. במהלך חייכן קרוב לוודאי שתחלפנה לפחות זוג אחד של עדשות. מש"ל: ניתוח יותר משתלם, יותר יעיל ויותר נוח מבחינתכן.
עכשיו איך למנוע מהמספר לגדול במשך שנה? אולי להפסיק לשוטט בלילות באתרי אינטרנט?!
בחישוב שלך לעדשות
שכחת לכלול את מחיר החומרים לטיפול בהן. מצד שני, אתה טועה בחישוב שלך: עדשות זולות יותר ממשקפיים, בדי הרבה. רוב מרכיבי העדשות צריכים *גם* משקפיים (בשביל הכמה דקות שבין המיטה לעדשות, בשביל ימים שבהם לא מרכיבים עדשות מכל מיני סיבות, בשביל ללכת לאופטומטריסט וכדומה). ויש אנשים שלא יכולים להרכיב עדשות. יש גם אנשים כמוני, אגב, שמשקפיים הם לא פתרון קביל בשבילם ליום-יום, בגלל הפרש גדול מדי בין העיניים, שגורר עיוות בגודל הדמות שכל עדשה מעבירה.
מחיר מחירון?
בקליניקה שבה עשיתי, עם ציוד משוכלל ביותר ורופא מומחה, בשיטה שנותנת תוצאות מהטובות ביותר (ודרך אגב, בעוד הדרישה למספר יציב היא דרישת חובה לפני ניתוח, לא שמעתי על הגבלת גיל- ניתוח בוצע אפילו על ילדים קטנים, למרות ששם מדובר על מקרי קצה)?
8,000 לעין.
וכן, עדשות רציניות לליקויי ראייה משמעותיים עולות לא מעט, אפילו בתחום הארבע בפרתי (אני מדבר על משקפיים, כמובן). מצד שני, אני הלכתי עם זוג אחד כמעט ארבע שנים.
זה היה פתיל ממש מרתק, בעיקר בגלל
העובדה שזכיתי להכיר כל כך הרבה משקפופרים חמורים (תמיד חשבתי שאני ואח שלי היחידים עם דיופטר דו-ספרתי).
ולכל מאותגרי הפיננסים, הרשו לי להמליץ על שירות של מכבי מגן זהב – לבעלי דיופטר גדול מ- 7 (במינוס, כמובן), עדשות מגע בהנחה של 83%, כלומר בערך 200 ש"ח (בשנה). בפעם האחרונה שהייתי, קיבלתי עדשות שצריך לזרוק כל שבועיים, מה שהופך את בעיית העדשה בביוב להרבה יותר נסבלת.
-בהצלחה-
וואלה? תודה!
אולי הגיע הזמן שאני אקרא מה הזכויות שלי כמבוטחת ואפילו אנצל אותן.
הו, אבל עכשיו
את משווה את הסרט לכישלונות קופתיים, וזה כבר משהו שאי אפשר להאשים את "ספיי קידס" בו. אז לפי הקריטריונים הפשטניים שאת קובעת לסרטים האחרים (סרט שמגיע לו להרוויח הוא סרט שמרוויח), אין כאן בעצם שום בעיה והאנשים שהתלוננו הם סתם בכיינים. עובדה שהרבה אנשים באו לראות את הסרט, לא?
לא, אני משווה את מאמצי השיווק של הסרט,
למאמצי שיווק של סרטים אחרים.
'טומב ריידר 2: סוד החיים' בנה על זה שלארה היא דמות ממשחק מחשב, ושיגיע קהל ששיחק/משחק במשחקי המחשב.
'הענק' שיווק את עצמו כסרט קומיקס-אקשן, כדי להוציא לקולנוע את אלה ש'הענק' מסמל עבורם נוסטלגיה נעימה.
'ספיי קידס 3' שיווקו את התלת-מימד בסרט.
העניין הוא לא השוואה לסרטים כושלים, כי הרי גם 'הענק' הוא לא סרט כושל במיוחד. אבל בכל הסרטים הללו המפיקים לא קיבלו את מה שהם רוצים (בין אם הם קיוו לתור ארוך של קהל שצווח ומתעקש להשיג כרטיסים לסרט, ובין אם זה מחמאות על התלת-מימד פורץ הדרך שלהם). כיוון שיוצרי 'הענק' ו'לארה קרופט' בודקים את הצלחת הסרט בהתאם לקריטריון ההצלחה הכלכלית, הם מצאו תירוצים שיסבירו את הכשלון (קהל היעד של הסרט שנא את משחק המחשב ולכן לא רצה ללכת לסרט, או שקהל היעד מצא לעצמו נושאים חדשים – כמו 'הארי פוטר' – להתמקד בהם, והם דחקו את הנוסטלגיה לפינה). לעומתם, יוצרי 'ספיי קידס 3' צריכים למצוא תירוצים לכשלון של התלת-מימד, שהשוויצו בו קשות.
אהבתי את הערת הסיום
משעשעת.
(תרגום לעת הצורך:
)
'לפני שנים מספר, ילדים רבים התלוננו על עוויתות בעת צפייה בסרט 'פוקימון'. ככל הנראה אין קשר בין שני המקרים'
מצוין.
אפשר ככה לרמוז לדברים הרבה יותר גרועים נגד יוצרי 'ספיי קידס'. למשל:
לפני כמה ימים קרסה מערכת החשמל בחלק גדול מהחוף המזרחי של ארה"ב וקנדה. ככל הנראה אין קשר בין שני המקרים.
בשנת 2001 ארע פיגוע טרור ענק בו הושמדו בנייני התאומים. ככל הנראה אין קשר בין שני המקרים.
לפני 2000 שנה נצלב איש אחד...
זה מזכיר לי
אצלנו אנחנו מנויים לייס, ובשביל למשוך אליהם עוד לקוחות, הם שידרו סרטי 'תלת מימד' שלא רואים בהם אפילו מילימטר אחד מהמסך.
אני מודה, אני דפוק
הלכתי גם ל"מלתעות 3" וגם ל"סיוט ברחוב אלם" התלת מימדיים, רק כדי לראות כתמים מטושטשים נעים מולי, ולצאת עם כאב ראש טורדני.
אני מודה, אני דפוק
אתה לא שמח שגילית את זה לפני תחילת שנת הלימודים?