בחור דיגיטלי בעולם אנלוגי

בשנים האחרונות, עם התרחבות
האפשרויות להזמין סרטים
מחו"ל, יבוא של סרטים כאלה
ע"י "האוזן השלישית", הקרנת
"הנסיכה מונונוקי" על המסכים
בארץ למשך חמש דקות בערך, והקמת מועדון ישראלי שעוסק בנושא, התחיל גם הקהל הישראלי להתוודע לסרטי וסדרות האנימה – אנימציה יפאנית, שגורמת לחבר'ה מדיסני להיראות כמו גיבורי סרטם האחרון (דינוזאורים).

כמו המאנגה (קומיקס יפאני), גם האנימה עוסקת במגוון רחב של תחומים – סיפורי אהבה, אימה, פשע ומדע בדיוני. האנימה ביפאן שווה בחשיבותה לסרטים המצולמים, ולכן סרטי אנימה רבים פונים אל הקהל המבוגר (מה שהדביק לאנימה, לעיתים קרובות שלא בצדק, תוית של סרטים שעוסקים רק בסקס ואלימות). עוד הזדמנות טובה להתוודע אל סרטי האנימה תהיה בחנוכה הקרוב, שבו הסינמטק יערוך הקרנה של כמה סרטי אנימה מז'אנר המד"ב, כשברשימה (השרירותית למדי, יש להודות, אבל למה להתלונן) של הסרטים המוקרנים בולטים לטובה שני סרטים שביים ממורו אושי.

ממורו אושי – תתחילו להתרגל לשם הזה, כי בעתיד הקרוב אתם תשמעו אותו יותר ויותר. זה יתחיל עם הסרטים שיוקרנו בסינמטק, ימשיך עם "Blood: The Last Vampire" ו- "Jin Roh" שהוא הפיק, ויגיעו, כנראה, בשנה הקרובה לוידאו (הבהרה: כשאני אומר 'וידאו' אני מתכוון להזמנות מחו"ל דרך האינטרנט, או לכל היותר ל-'אוזן השלישית'. לא לספריות המכוערות והדוחות העונות לשם 'ענק הוידאו'), ואחר כך ייצא הסרט המדהים "Avalon" שאושי ביים. אבל לכל הדברים האלה נגיע עוד מעט. לפני כן, הנה סקירה הסטורית קצרה.

אושי נחשב לבמאי האנימציה השני בחשיבותו ביפאן, אחרי הייאו מיאזאקי (שאחראי ל"הנסיכה מונונוקי" המופלא, שגם הוא מוקרן בסינמטק). השניים, אגב, הם חברים טובים, למרות שהסרטים שהם מביימים שונים מאד באופיים. מיאזאקי מביים סרטים צבעוניים, הומניים ולרוב אופטימיים. הסרטים של אושי הם אפלים, אלימים ולרוב שורה עליהם עגמומיות פסימית. עוד הבדל בינהם נעוץ בשימוש שהם עושים באנימציה ממוחשבת: מיאזאקי עושה בה שימוש מינימלי, כדי לזרז תהליכי הפקה, אושי מתנפל עליה כמו ילד בחנות צעצועים. כך קורה שגם הסרטים שמביים מיאזאקי, וגם הסרטים שמביים אושי הם עוצרי נשימה ביופיים – אבל מסיבות שונות לגמרי.

אושי החל את דרכו בסרט "Angel's Egg" אותו הוא ביים ביחד עם עם האומן אמאנו יושיטקה (שלאחרונה התפרסם כשעבד עם ניל גיימן על הספר האחרון בסדרת Sandman). הסרט עקב אחרי ילדה שמשוטטת ברחובותיה האפלים של עיר חרבה. מסוגנן, איטי וכמעט חסר דיאלוגים, הסרט סימן את אושי כבמאי שהמילה "סטייל" היא שמו השני. הסרט, שכרגע לא מופץ במערב באופן רשמי על ידי אף חברה, הוא סחורה לוהטת בקרב חובבים שעוסקים בתרגום סרטי אנימה בזמנם הפנוי.

מכאן עבר אושי לבימוי שני סרטים שלכאורה אין לו דבר וחצי דבר במשותף איתם. הסרטים, שהתבססו על סדרת השוג'ו (מנגה לבנות) "Urusei Yatsura" היו קומדיית פנטסיה פרועה על לוזר מכדור הארץ וחייזרית סקסית מהחלל החיצון. אבל לתוך האווירה הספלסטיקית של שני הסרטים, אושי הזריק לא מעט אלמנטים משלו: עיצוב מהמם של טכנולוגייה עתידנית בסרט הראשון, וסצינות בעלות אופי של חלום בסרט השני.

הפרוייקט הבא של אושי עסק בנושא האהוב עליו, טכנולוגיה: שני סרטים שהתבססו על סדרת אנימציה בשם "Patlabor". הסרטים עקבו אחר יחידה משטרתית בטוקיו העתידנית שנעזרת ברובוטים משוכללים בשם Labor. בסרט הראשון, שבו הדגש היה יותר על הדמויות ועל פתרון התעלומה מאשר על האקשן, חקרו אנשי היחידה את התאבדותו של אדם מיסתורי הקשור לפרוייקט הפיתוח האיזורי "בבילון". בסרט השני, שיוקרן בסינמטק (למה רק השני ולא גם הראשון? לסינמטק פתרונים), עבדה היחידה במירוץ נגד הזמן כדי לחקור גורמים חתרניים בתוך צבא יפאן, לפני שתתרחש הפיכה צבאית. השילוב של דרמה משטרתית עם מד"ב עתידני פילוסופי, הוביל את אושי בטבעיות אל סרטו המדהים הבא (שגם הוא יוקרן בסינמטק): Ghost in the Shell (בתרגום המזעזע לחלוטין לעברית: "רוח רפאים בקונכיה". בתרגום שפוי יותר: "הרוח שבמכונה").

בסרט הפילוסופי הזה, שהתבסס על סדרת המאנגה הפילוסופית לא פחות, ניצבת יחידת משטרה בטוקיו העתידנית, בפיקודה של שוטרת שכמעט כל גופה הוחלף בגוף קיברנטי, נגד בינה-מלאכותית בשם "אדון הבובות". העלילה, שהיא שילוב סבוך של אקשן, פוליטיקה והרהורים פילוסופיים על האדם, המכונה והגבול המטשטש בין השניים, עוררה מחלוקת קשה אצל מעריצי סדרת המאנגה המקורית בשאלה האם אושי הצליח להיות נאמן למקור או לא (אני בצד של אלה שחושבים שכן). ביחד עם אנימציה ממוחשבת מטמטמת-חושים ביופייה, ופס-קול מדהים שהולחן על ידי קנג'י קוואי (פסקולן הבית של אושי), הפך "Ghost in the Shell" לסרט הטוב ביותר שעוסק באינטלגנציה מלאכותית מאז "בלייד ראנר". במילים אחרות: לכן תראו.

(אגב, צופי MTV אדוקים מכירים כבר את "Ghost in the Shell", אם כי לא בטוח שהם יודעים את זה – לפני כשנה רץ בערוץ קליפ של שיר בשם King of my Castle, שהיה כולו בעצם קולאז' של תמונות מתוך "Ghost", בלי לתת שום קרדיט או רמיזה למקורו של הקליפ.)

לאחר Ghost in the Shell לקח אושי פסק זמן מבימוי, אבל המשיך במרץ בהפקה. הוא הפיק שני סרטים שיצאו, כאמור, בוידאו בשנה הקרובה. הראשון, "Blood: The Last Vampire" הוא סרט שנעשה כולו באנימציה דיגיטלית, ומתרחש בבסיס צבאי אמריקאי ביפאן, שמסתובבים בו ערפדים רעבים. הסרט קצר מאד (48 דקות) ולפי דיווחים מחו"ל יש בו יותר אקשן מעלילה, אבל תעיפו מבט בטריילר המדהים, ותגיעו למסקנה המתבקשת מאליה – למי אכפת העלילה?… הסרט יצא בוידאו בארה"ב בסביבות אפריל.

הסרט השני שאושי הפיק ואף כתב לו את התסריט (שמתבסס על סדרת מאנגה שהוא עצמו כתב וצייר), הוא Jin Roh, שהוא בדיוק ההיפך מ-Blood (האם יש כאן איזשהו אלמנט של ין-יאנג?): הסרט נעשה כולו באנימציה ידנית ללא מחשב, ועשה סיבוב של שנתיים בפסטיבלי קולנוע בעולם לפני שהוקרן בקיץ האחרון ביפאן לקול תשואות המבקרים, ובאביב 2001 יגיע למסכים בארה"ב ומשם לוידאו. הסרט הוא מותחן פוליטי שמתרחש ביפאן חלופית של שנות ה-50, בהן היא הפכה למדינה טוטאליטרית. יחידת-קומנדו מיוחדת מצליחה לסכל פיגוע של טרוריסטים חתרנים. אחד מחברי היחידה מתאהב באחותה של מנהיגת הטרוריסטים, כשכוחות גדולים יותר בוחשים בקלחת. לא קשה לדמיין איך זה נגמר (רמז: לא טוב).

בפסטיבל הסרטים האחרון בטוקיו הוקרן סרט מד"ב מצולם שאושי ביים בשם "אבאלון". הסרט, שצולם בפולין, עוקב אחר חיילת בשם Ash שחייבת להביס אויב מרושע בשם בישופ, בעולם ויטואלי המכונה אבאלון. ג'יימס קמרון, ש-'במקרה' ראה את הסרט בפסטיבל, אמר שזהו סרט המד"ב המדהים ביותר שהוא ראה אי-פעם (מה שאומר שקמרון, גנב סדרתי שכמותו, בוודאי יעתיק סצינות שלימות מ"אבאלון" לסרטו הבא. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם). היו כמה שהשוו את "אבאלון" ל-"מטריקס", אבל אם בכלל, ההשוואה צריכה להיות הפוכה: קודם כל, הצילומים של "אבאלון" החלו הרבה לפני ש-"מטריקס" יצא לאקרנים. שנית, "מטריקס" גנב בלי בושה מהסרטים של אושי. למה שהוא לא יגנוב ממנו בחזרה? האם יש סיכוי שנראה את "אבאלון" על המסכים בארץ? אתם מוזמנים להתחיל לכתוב מכתבים למפיצים.

· תודה מיוחדת לאלון בורודה על עזרתו בהכנת הכתבה.