בלתי הפיך

במקור: Irreversible
תסריט ובימוי: גספר נואה
שחקנים: מוניקה בלוצ'י,
וינסנט קאסל, אלברט

דופונטל, ג'ו פרסטייה

בום.
אני יושב מכורבל בכסאי, במצב נפשי שלכשעצמו יכול להוות בסיס לסרט קשה מכל הבחינות. לוקח לי זמן קצר להבין שזה לא אני, הסרט אכן מסתיים בבום. ריסוק מוחלט, קולי ו-ויזואלי. קצת לפני שהסצינה הסופית של הסרט מגיעה לסיומה, ואיתה המסר והצריבה האיומה בכל חלקי הגוף, האורות נדלקים. לחוצים אלה, המקרינים בבית הקולנוע "פאר", תל-אביב. יכולתי לחשוב שהם היו שותפים לצפיה האינטימית במיוחד הזו, שהם היו מאותם בודדים שהתרווחו במקום הרב שהוענק להם באולם, ושגם הם יכלו להרגיש את תאי המוח שלהם מתרסקים בזה אחר זה. בדיוק כך, בבום. בעודי מנסה לעכל, לחשוב, לתפוס את חלקיקי המוח המתפוררים שלי, אבא מסב את תשומת לבי למשהו. "זה לא סרט לכל אחד", אומר הפיכח. בעצתו, אני מביט בבודדים שאכלסו את האולם באותה הקרנה יומית. לפי המבט הקפוא ששרר על פניהם של רבים מהאוכלוסייה המצומצמת הזו, הם מזועזעים בדיוק כמוני.
כשאני מצליח לסדר מעט את מחשבותי, אני מגיע למסקנה מעורפלת. ראשית, שהמשפט "זה לא סרט לכל אחד", שהפך מקובל מאוד בביקורות בדרכי ניסוח כאלה ואחרות, הוא בעצם הסתייגות בוטה מהגדרות ומהמלצה חד משמעית. שנית, שלא הומצא משפט מתאים יותר לסרט הזה. צר לי, אך אני לא אהיה זה שיישא באחריות על אשר ייגרם לאלה שיחליטו שהם "לא כל אחד" דיים כדי לצפות בסרט. 'בלתי הפיך' הוא בהחלט לא סרט רע, ולמרות זאת אין לי ספק שהייתי מוותר עליו לו היה לי מושג קלוש בדבר התלאות הנפשיות שאאלץ לעבור במהלכו. סצינת הסיום (שהיא, בעצם, הפתיחה) הדהימה אותי, ריתקה אותי לכסאי, וברור לי שהסרט הזה הוא הרבה יותר מסתם פרובוקציה, אולם אני בכל זאת מתקשה לתת המלצה חד משמעית.
אבא מחזיר אותי למציאות הכואבת. לא עוד מסקנות, תהיות וכאב. מחכה לנו נסיעה ארוכה הביתה. אני מעיף מבט אחרון באורות שנדלקו טרם זמנם, ועוקב אחריו בדרכינו למכונית.

האורות כבויים. עדיין. החשש הגדול שלי מסצינות מחרידות נוספות מתבדה, ואני מגיע למסקנה שהמצלמה התעשתה סופית. לא עוד כאבי ראש. וזה, כצפוי, המקום לשאול – האמנם? הסצינות ה"שקטות" הללו הן המקום לבחון את יכולות הבמאי לדעת מה חסר לדמויות כדי שנזדהה איתן, ובאיזו נקודה הסצינה כבר מיצתה את עצמה, ואותה הזדהות מפנה את מקומה לתחושת מריחה וחוסר אמינות. הסצינות האלה נועדו, ככל הנראה, להעניק לצופים האומללים מנוחה – אבל הן פשוט ארוכות מדי. זהו, פרקתי את העול, גם אם אף אחד לא שמע אותי. עם כל הכבוד לאמירה של הסרט, מותר לפעמים לא להאריך ולא להראות הכל, והסרט עדיין יחשב "טוב", "אמנותי" ואף "מזעזע".

מזעזע. מחריד. אני תוהה אם מישהו יבחין בי חומק מאולם הקולנוע אם אהיה מאוד שקט. לא שלא ציפיתי לזה: לאחר שראיתי את סצינת הנקמה הארוכה, ברור היה לי שסצינת האונס תהיה קשה לא פחות. ואכן, בכמעט עשר דקות של אונס ברוטלי, המצולם כולו בשוט בודד ובזווית אחת, אין מנוס מן האמת: זו הסצינה האלימה והמרתיעה ביותר שראיתי בכל ימי חיי. זה לא 'התפוז המכני' ולא 'אוז', זו סצינה שמבטאת באופן הריאליסטי ביותר את הסבל של הנאנסת ואת החולניות שבדבר, וכופה את הסבל גם עליי, כצופה. בגלל ההיפוך הכרונולוגי בסדר הסצינות, אני יודע בדיוק מה יקרה לאלכס כשהגבר "יסיים איתה", ועדיין מקווה, בדרכי הנאיבית, שזה ייראה אחרת. אותה ידיעה מראש שוחקת את הנאיביות שלי מקצה לקצה, וכאן הבחירה בסדר ארועים הפוך מתגלה, לדעתי, כמבריקה.

"אין לי ספק שהסרט הזה יהיה מבריק", אני חושב ומתגאה על הבחירה הנכונה. כתוביות הסיום שרצות כבר בהתחלה גורמות לי לצפות לסרט מיוחד ועתיר דימיון. זוויות הצילום ההפכפכות והתנועה ההיסטרית של המצלמה – קצת פחות. אבל הן עוד יסתדרו, אני פוסק לבטח. בינתיים, אני מתמקד בלנסות להבין את המתרחש מול עיניי. לא קל, לא קל להבין מה קורה בסצינה חשוכה כל כך, בשעה שהמצלמה לא מוצאת מנוח לרגע. אני תוהה ביני לבין עצמי כמה קשה זה יהיה. קמינר סבר שזהו סרט קשה, בתיאוריו הייחודיים של מבקר קולנוע ישראלי טיפוסי.

"סרט טורד, מטלטל, מהפך קרביים, מיוחד, שמיועד לבעלי עצבים חזקים ונפש לא עדינה או מעורערת". כך כתב הקמינר. הקונספט של סדר ארועים הפוך משומש אמנם, אך זכור לי כהצלחה מהפעם הקודמת. לכן, מצוייד – מחוסר ברירה – באבא (אף אחד מחבריי לא הסכים להכנס איתי לסרט צרפתי), אני מגיע לבית הקולנוע "פאר" בת"א, ולו כדי להוציא את 'בלתי הפיך' מרשימת "הסרטים שאני צריך לראות". בעודנו מתיישבים, אני מאחה את הפרטים הלא רבים שזכורים לי מהתקציר. "סרט צרפתי על בחורה בשם אלכס שנאנסת", אני אומר לאבא, "ועל הנקמה באנס. וזה קשה לצפייה, בטח לא לכל אחד". לעזאזל עם קמינר! קשה לצפייה או לא, אני לא "כל אחד". ברור לי שבסיום הצפייה אני אלגלג על כל הביקורות הללו, שדומות זו לזו יותר מדי. וכשב'עין הדג' יפרסמו ביקורת, בטח כתובה הפוך כמו הביקורת של 'ממנטו', יהיה לי במה להתגאות. כי אני לא "כל אחד". דחוימ ינא.