החיים שלך הם סרט. מי מביים אותו?
שימו לב: אין הכוונה את מי הייתם רוצים לתפקיד, אלא סגנונו של מי מתאים לתפיסתכם את החיים שלכם.
99  |
סטיבן ספילברג |
| 26 |
מ. נייט שמלאן |
| 32 |
אלמודובר |
| 27 |
לארס פון טרייר |
| 57 |
דייויד לינץ' |
| 16 |
באז לורמן |
| 100 |
קווין סמית' |
| 21 |
נורה אפרון |
123  |
וודי אלן |
| 44 |
אד ווד |
מספר מצביעים: 545
האמת, לא נראה לי שמישהו מהמועמדים מביים סרטים משעממים מספיק כדי
שסיפור החיים שלי יתאים להם. טוב, אולי שמלאן, אבל אני לא רוצה *אותו* בתור הבמאי של סיפור חיי (אין לי חשק לגלות איזה טוויסט הוא ידפוק לי בסוף).
אז אני נמנע.
טוד סולונדז!
דרוש במאי מיזנטרופ, קינקי, עם חיבה לסטיות ופרונוגרפיה קשה, בעל תפיסת עולם צינית ומרושעת, בעל יכולת לצחוק על נושאים קשים במיוחד. לדעתי סולונדז הוא האיש הכי מתאים לתפקיד. אם לא הוא, אז קווין סמית, בגלל הגיקיות, אבל הוא רגשן מדי אז אני לא בטוח עד כמה זה מתאים.
מי לגמרי לא מתאים – ספילברג, שאמאלן, אפרון. כולם רגשנים מדי ואנושיים מדי לטעמי.
לא ידועים לי – לורמן, אלמודובר, פון טרייר, לינץ'. למרות שנראה לי שלינץ' היה יכול להתאים לפי מה ששמעתי עליו, אם הייתי רואה סרט אחד או שניים שלו. טרייר גם, אבל דווקא ממנו יצא לי לראות קצת וגם הסרטים שלו יותר מדי פלצניים כדי שיביים את החיים הרדודים שלי.
וודי אלן לפלף מדי בשבילי (שלא כמו קווין סמית שהוא מספיק לפלף בשבילי), ואד ווד אולי היה טיפוס קינקי בחיי היום יום (לפי מה שידוע לי מהסרט של טים ברטון) אבל נראה לי שהפן הזה חסר בסרטים שלו (שאותם מעולם לא ראיתי אבל אני יכול לתאר לעצמי).
אז סולונדז הוא הבחירה שלי. אבל הוא לא פה, אז אני בוחר בקווין סמית.
ומי שהיה כותב את הסרט הוא כמובן צ'רלי קאופמן, של לפני שמש נצחית.
אגב, לפי מה בחרתם את המתמודדים? נראית לי בחירה די שרירותית, אני לא מצליח לחשוב על מוטיב משותף אחד לכל הבמאים הללו.
צודק. סולונדז חסר.
מה גם שהוא הרבה יותר רלוונטי
משאמאלן, שלא מציג שום תפיסת חיים מיוחדת או מעניינת במיוחד, יכלתם באותה מידה להכניס כל אחד אחר. ויכלתם להכניס במקום אד ווד את פול אנדרסון, שיהיה אקטואלי.
אני הייתי מסתדר נהדר גם עם ווס קרייבן,
או ווס אנדרסן.
או ג'ון אירווינג, אם אפשר להרחיב את השורות.
פול ורהובן!!!
הוא בהחלט הבמאי שיכול לבטא את עולמי הפנימי העשיר בצורה הגרפית הייחודית שלו.
ואגב, פול ורהובן מגניב לגמרי ואין לי מושג מה הבעיה של כולם אתו.
תחזיר לעצמך את המעיים לבטן ונסביר לך.
נכון שהבחירה שרירותית
אבל דווקא נראה לי טוב מאוד שאין מוטיב משותף לכולם. אחרי הכל, לא בטוח שבוחרי עין הדג הם קבוצה הומוגנית.
לי דווקא חסר רוב ריינר, לא יודעת מה זה אומר עלי, אבל אני הולכת עם הלב… מכיוון שהוא לא כאן, בחרתי בוודי (ביחוד אני אשמח אם הוא ישתמש באפקט המקהלה היוונית של "אפרודיטה הגדולה"…).
אגב, הסקר הזה יכול להתגלות כמאוד חושפני. אולי השלב הבא יכול להיות: "איזה דמות מבטאת הכי טוב את רגשותיך בחטיבת הביניים?" הרקולס, קלולס, באפי, ליסה סימפסון וכד'.
ר-עיון טו-ב!
אני תומך. רעיון מוצלח מאוד לסקר.
רעיון מצוין.
במיוחד בגלל שרוב הדמויות האלה, טלוויזיוניות, ואילו זה אתר קולנוע.
צודק!
כלומר, חוץ מהרקולס. וקלולס. ובאפי.
ו- וכד'
יש לי רעיון לסקר.
ואני בטוח שמבין השלושה האלה, היחידה שתעורר אסוסיאציה מיידית דוקא לקולנוע ולא לטלויזיה היא קלולס (וגם זה לא ברור).
צודק!
ליסה סימפסון הופיעה בסרט התלת מימדי באימקס.
דווקא קלולס זה אפשרות טובה.
אני לא בטוחה לאיזה נישה נופלת באפי (גם זאת של הקולנוע וגם זאת של סדרת הטלוויזיה), ותמיד יש את "ברוכים הבאים בית הבובות". אני בטוחה שבלי להתאמץ הרבה אפשר למצוא עוד כמה אפשרויות (אמריקן פאי?).
אד ווד קינקי גם בסרטים שלו
ולראייה, "גלן או גלנדה" הסמי-אוטוביוגרפי (לפי ברטון, את המקורי לא ראיתי – למזלי).
וודי אלן. אין ספק.
או ההוא שביים את אמריקן פאי, אם אנחנו הולכים על נישת "בדיחה ארוכה מדי, וגרועה במיוחד".
מה שמזכיר לי את אימרת השפר
שבטח כבר ציטטתי פעם, אבל תמיד אפשר עוד:
"החיים הם כמו משפט 'החיים הם כמו'. בהתחלה נדמה לך שזה הולך להיות נחמד, אבל בסוף זה תמיד משעמם וגרוע".
זה יותר בסגנון
"בהתחלה נדמה לך שתהיה איזו פואנטה מתוחכמת, אבל בסוף זה סתם קלישאתי ומשעמם".
תגיד, אני לא המצאתי את המשפט הזה, במקרה?
זה יותר בסגנון
קטעים, נדמה לי שסיפרתי לגונקל שאתה סיפרת לי את זה. לא מגניב שעם מספיק שנים אתה עשוי לשמוע משפט של עצמך?
מעולה
וודי אלן. אין ספק.
כנ"ל…
לפרק את הארי, רק בלי הכשרון…
נ.ב. אוף טופיקי…
מה השורה התחתונה על הקון?!
הסקר הזה באמת מלא חורים
הראשונים שקפצו לי לראש כשקראתי את השאלה, עוד לפני שקראתי את כל האפשרויות, היו טוד סולונדז, ווס אנדרסון, ו… ג'ון יוז.
האצבע שלי היתה ממש קרובה ללחוץ על וודי אלן, כי העולם דרך הסרטים שלו הוא העולם הכי "מציאותי" לדעתי מזה של שאר המועמדים, אבל בסוף החלטתי שלא פשוט בגלל שאצלו המכוער הנוירוטי זוכה בסוף בבחורה היפה והמושלמת, וזה לא עובד ככה. לפחות לא אצלי.
אז בחרתי באד ווד, כי החיים בסך הכל די גרועים.
ג'ון יוז היה קרוב מאד להכנס לסקר,
אבל כיוון שרצינו לכלול קשת רחבה ככל הניתן של ז'אנרים (בגבול ההיגיון הסביר), הוא ירד. שני הבמאים שאמורים להיות הכי קרובים אליו ברשימה הנוכחית, הם קווין סמית' ונורה אפרון.
טים ברטון.
טים ברטון.
הלוואי.
מש''א.
אם כי בהיותי דרמה קווין, באז לורמן. אולי אפרון היתה מתאימה יותר, מבחינת הסיפורים, אבל לפעמים אני מסתכלת על חיי ורואה סרט של באז לורמן.
מופרז לגמרי, איי טל יו.
וחוצמזה,
אני מפיקה מיוזיקלס, וסטודנטית לספרות. אז מי יכול להיות מתאים יותר.
בסוף הצבעתי לקווין סמית'
תחליפו את מלחמת הכוכבים בקארטון נטוורק, את הקומיקס ברובוטריקים, את ההוקי בכדורגל ואת הסיגריות בחטיף צ'ואי וקיבלתם אותי. חנון בלי משקפיים שנגרר ללא הבחנה לשיחות על הפילוסופיה שמאחורי מערכות יחסים ודברים יותר חשובים, כמו מיקום המסעדות בקניון (הייתה לי למעשה שיחה רצינית האם בית הקפה בקומת הכניסה בקניון רמת אביב יכול להחשב חלק מאגף המסעדות שממוקם מעליו).
סקר נפלא
ורק לפשט את העניינים הנה האופציות.
שפילברג – האם יש לך תסביך עם אביך. בעיקרון, התשובה חיובית הרבה פעמים (למשל אצלי) רק שבדרך כלל זה לא מלווה בדינוזוארים וחייזרים. בכל זאת – זאת כמעט היתה הבחירה שלי.
שמלאן – אתה תפרן וזכית במליון דולר. את מכוערת וזכית ללילה עם טום קרוז. קרה לכם טוויסט בחיים, התשובה הזאת נועדה עבורכם. לצערי, מלבד ויקי כנפו, רוב האנשים לא יכולים להצביע לאיש הכל כך מוכשר.
אלמודובר – או האם אתה דראג קווין, או סתם טיפוס פרוורטי עם פטישים לכל דבר שזז. וגם אם יש לך אפרו.
פון טרייר – הבחירה שלי, וגם של כל שאר האנשים שבטוחים שהם קדושים מעונים, שהקריבו את מיטב שנותיהם עבור האידאלוגיה, בת הזוג או הילד. אבל אל תדאגו, הנקמה עוד תבוא, והיא תהיה מדממת.
לינץ' – האם קמת משינה והיית בטוח שאתה מישהו אחר. או ליתר דיוק האם פעם קמת משינה ובאמת היית מישהו אחר. והאם בתהליך היו מעורבים קאובואים? או לכל הפחות נעמי ווטס. ואולי סתם החלטת להרגע עם המכסחת דשא, ואז קמת והיית בטוח שאתה מישהו אחר, ואולי אתה בכלל גמד נטול אוזן, עם נטיות רצחניות.
ואולי כל זה לא היה?
לורמן – בוא רק נגיד שאם אתה עיוור צבעים, זאת לא הבחירה בשבילך. אבל אם אתה נוטה לקיטש מוגזם מצד אחד, אבל מצד שני לא מספיק "פרוטי" בשביל להצביע לאלמודובר יכול להיות שזו הבחירה בשבילך.
סמית' – כל כך ברור לי שהרבה אנשים יצביעו לו, אבל זה רק בגלל שאנשים בטוחים שהם שנונים לגמרי. אז זהו, רוב האנשים לא כל כך שנונים. וכשחושבים על זה גם קווין סמית' לא כל כך שנון. אבל האם אני לא הצבעתי לו בגלל שאני לא שנון או בגלל שהוא לא שנון? ממ…
נורה אפרון – יותר צ'יזי מזה לא יכול להיות. אבל אני מניח שיש כמה כאלה. בכל מקרה, תעשו לי טובה ואל תודיעו לכולם שאתן בנות 12. זה גיל לא אהוב כאן (חוץ, כמובן, מאלו שהן בוגרות בהרבה מגילן, וכו' וגו').
וודי אלן – מוביל את הסקר בינתיים. האם באמת כל כך בטוחים שהסיבה שהם השיגו את הבחורה זה בגלל הלוזריות החיננית שלהם, או למרות הלוזריות החיננית שלהם. ולמה לעזאזל כולם בטוחים שהם כאלה לוזרים, או חיננים, או נוירוטים, או שכל התשובות נכונות.
אד ווד – בעייתי, בעיקר מכיוון שאני מעריך שאין כאן חמישה גולשים שראו סרט של אד ווד מימיהם. מכיוון שאני לא אחד מהם, אני גם לא יכול להצביע. (לעומת זאת, אם אתה מצביע לווד בגלל הסרט ההוא של ברטון, אז כנראה שאתה שילוב מרתק במיוחד של שפילברג ואלמודובר, עם קורטוב של אנטי פסמיזם- וון טריירי קיצוני.
שפילברג זה לא רק תסביכי אב.
שפילברג זה גם דברים שבדרך כלל מסתדרים בסוף על הצד הטוב ביותר, וגם אנשים שמרגישים שהחיים שלהם נמרחים קצת לפעמים (או כאלה שכולם כבר הספידו אותם, ובכל זאת מתעקשים לחיות).
באז לורמן – אמנם צבעוני מאד, אבל מיועד גם לאנשים שהכל אצלהם נעשה בצורה גרנדיוזית וגדולה מהחיים. אפשר להגיד שהוא מיועד לאנשים שעושים הכל מהלב, שנותנים לרגש לשלוט להם בחיים.
אגב, משעשע אותי שהכנסת את ויקי קנפו תחת שמאלאן דווקא. במהלך בחירת הבמאים, השם שלה עלה, ורד ואני אמרנו ביחד שהחיים שלה הם ללא ספק לארס פון טרייר.
ואני יושבת וחושבת ''מי זו ורד?!''.
ובקשר לסקר – החיים שלי משעממים מידי מכדי להיות סרט שאני אי פעם ראיתי*, כך שאני מתלבטת בין המנעות ובין הצבעה לשמאלאן מתוך תקווה שהטוויסט עוד יגיע.
___________________
* למישהו יצא לראות סרט שכל מה שיש בו זה דמות שמקטרת על החיים שלה, ומקסימום גם גולשת באינטרנט?
לא לגמרי
אבל תומא מאוהב מתרחש כמעט כולו על מסך המחשב בזמן שתומא גולש לו ברשת.
וזה אפילו לא משעמם, ודי יפה.
אם זה לא משעמם, זה לא עונה לדרישה הראשונית.
אדפטיישן
(מינוס הגלישה באינטרנט)
ראיתי סרט יפני כזה, משהו מאד מוזר
על מעריץ של זמרת שכל הזמן כותב על זה באינטרנט…
בסוף הוא רוצח מישהו מהפורום שלו… ראו הוזהרתם…
היכונו לקון הסכינים...
או שיותר מתאים לכם סטייל "באולינג לקולומביין"?
היה דווקא משהו בדיוק כזה
איזה סרט בלגי שראיתי במוזיאון. היה שם בחור בעולם עתידני, שכל התקשורת שלו היא דרך שיחות ועידה אינטרנטיות כאלה… כל הזמן הוא מזמין בחורות דרך שירות היכרויות כזה. ואימא שלו כל הזמן מופיעה כדי להציק לו.
מישהו יודע על מה אני מדברת?
תומא מאוהב?
כן, בדיוק.
אההממ... אני יוצאת מידי פעם מהבית...
הפואנטה היחידה שהייתה לי היא שהחיים שלי משעממים מכדי שיהיו סרט. אפילו דמות משנה לא הייתי עושה ממני, החתולה יותר מעניינת.
אני הצבעתי לנורה אפרון
ואני לא בן 12.
פשוט החיים שלי הם כמו סרט של וודי אלן כרגע, אבל הגעתי לגיל שבו צריכים סיום כמו של נורה אפרון.
הגעת לגבורות?
למה סיום… המשך זה יותר אופטימי…
אני מניחה שהרבה מהבחירה היא
"איך היית רוצה שהחיים שלך ייראו" וזה משפיע על הבחירה של אנשים. ואולי לא.
שפילברג היה יכול לביים את החיים שלי מכמה היבטים. תסביך אב? צ'ק. סוף טוב לא צפוי (סבינתיים) צ'ק. מאפיינים מסחריים? דאבל צ'ק.
שמאלאן… לא יודעת. אחרי מה שהוא עשה עם הכפר וחוסר היכולת שלו למקום את הסוף כהלכה ב"בלתי שביר" אני קצת מסופקת. אם כי, החיים שלי אכן היו מלאים טוויסטים עד עתה, כולל הילדות. הוא היה יכול להוציא מהחיים שלי אחלה סרט, ללא ספק.
אלמודובר לא מצליח לעשות לי חשק לראות אותו, והוא אוהב את פנלופה קרוז הברווזה. מצד שני, יש בחיים שלי מספיק אקסטראווגנזה בשביל שיהיה לו עם מה לעבוד.
פון טרייר לא ראיתי, ועל סמך מה שאתה מתאר, הוא לא מתאים לביים את החיים שלי. לא צריך נקמה מדממת באף אחד, גם לא באמא החורגת שלי שניסתה (ללא הצלחה) לגרום לי להתאבד מגיל צעיר. בדיוק בגלל זה ספילברג יצא מתאים למדי.
לינץ' גם עוד לא ראיתי, לבושתי. ובכל זאת, לא נראה לי שתהיה התאמה מי יודע מה. אולי יהיו לו אלמנטים לעבוד אתם, אבל זה לא יהיה זה.
לורמן היה בחירה שלי, ומה שלונג ג'ון כתבה עליו מסביר יפה מאוד למה.
החיים שלי הם סרט גם ככה, וצבעוניות מוגזמת מלווה בנצנצים מאוד הולמת אותם.
קווין סמית'. זה היה יכול להיות נחמד מאוד. יש לי היכרות מספיק גדולה עם עולם הגיקיזם והרפרנסים, אבל אני לא ממש שייכת לעולם הזה.
הייתי שמחה לשבת אתו לקפה פעם ולדסקס שירים של אלאניס, האואבר.
נורה אפרון – כמעט כמעט היה יכול ללכת, אלמלא הנטייה שלה לקיטש שהוא מוגזם אפילו לי, והאמונה העיוורת והמעצבנת הזו שלה באהבה רומנטית. סכריני לי מדי.
וודי אלן…
אח, וודי.
יש מצב.
הוא היה יכול לתפוס כמה אספקטים ללא ספק. אבל לא. נוירוטי מדי. בעצם, יש מצב.
תנו לי לישון על זה, טוב?
אד ווד – ממש לא מתאים. חבל.
את ''החיים של ויקי כנפו''
ביים אלמודובר.
הפנים האלה. האף הזה. הקשר המוזר הזה עם התקשורת….
סקר נפלא
ההצבעה הגורפת לוודי אלן וקווין סמית' מוכיחה שלמרות התרחבויות שונות, "עין הדג" הוא עדיין, בבסיסו, אתר של חנונים/גיקים/אנשים שמרגישים לא לגמרי מתאימים לעולם/אנשים שלא היו אמורים בכלל להיות כאן היום.
או לפחות
כל מה שאמרת וואנאביז.
לגבי אלמודובר
אם תסתכל על סרטים מוקדמים יותר שלו, למשל "נשים על סף התמוטטות עצבים", תראה שהוא דווקא יכול לבטא אנשים, ואת הרגעים המסויימים בחיים שהם כל כך רגילים שהם יוצאי דופן, ולהיפך, בצורה מקסימה (ובמקסימה אני מתכוונת למובן הכי ראשוני של המילה – הוא יוצר קסם בצופה).
לצערי
ראיתי רק את סרטים מאוחרים שלו (פרח הסוד שלי, אהבת בשר ודם, הכל אודות אמא, דבר אליה).
אז הפסדת (לטעמי) את המוצלח ביותר
למען האמת, אני לא בטוחה שנשים על סף לא בא אחרי פרח הסוד שלי ואהבת בשר ודם, אבל הוא שנון, מבריק ואנושי בצורה בלתי רגילה. מצד שני, צריך לקחת בחשבון שאהבתי גם את דבר אליה והכל אודות אמא (גם אם קצת פחות) לפני שרצים לראות – זה עדיין אלמודובר.
פרדוקס
לבנות ה-12 מהזן שאתה מתאר הבמאי המוכר היחיד הוא שפילברג
את החיים שלי?
לחיים שלי הכי מתאים מיכאלאנג'לו אנטוניוני… כן, הם משעממים עד כדי כך… כמו "המדבר האדום"…
אבל אם היתה לי בחירה הייתי מעדיף את פריץ לאנג… ככה החיים שלי היו אפלים במידה טובה, ציניים, ונראים מצוין! ואם לא הוא, אז מישהו אחר שיכול ליצור משהו בסגנון גותי… הפן הזה חסר לי בחיים…
הסקר הזה רק מוכיח כמה ההבנה הקולנועית שלי לוקה בחסר.
אני מזהה את השמות בסקר, אבל זה לא אומר לי כלום. אין לי מושג מה סגנון הבימוי שלהם, חוץ מזה שאצל ספילברג כולם שמחים בסוף. אני נאלצת להימנע.
אמנם החיים שלי הם לא קומדיה
בטח שלא קומדיה רומנטית, ואני ממש לא הנודניקית הצחקקנית הזו, איך קוראים לה, מג ראיין.
ובכל זאת, התקווה הרומנטית שבסרטים הקיטשיים של נורה אפרון היא הדבר הכי קרוב לחיים שלי (כשעוד היו לי חיים).
אמנם בסוף הצבעתי
לספילברג, אבל לשים את פיטר ג'קסון לא יכלתם? מחדל!
מה מאפיין את הבימוי של ג'קסון?
האורך.
וגם את כל ההוביטים בינינו
בימוי?
לא יודע, יש מאפיינים אחרים אולי. הרבה מהסרטים שהוא עשה עד עכשיו הם יותר פנטסטיים ופחות מציאותיים (זומבים, רוחות רפאים, העולם הפנטסטי של טולקין), או אולי העולם שהוא בונה לא פועל במסגרות מציאותיות אפילו ב"יצורים שמיימיים" שמבוסס על מקרה אמיתי, שם הגבול בין המציאות והפנטסיה מטשטשים.
פנטסיה זה פועל יוצא של תסריט.
ומן הסתם, הוא בוחר לעבוד עם תסריטים שמכילים תמות שכאלה, כמו שבמאים אחרים בוחרים לעסוק בנושאים הקרובים ללבם. למה אי אפשר לומר שזה מאפיין את הסרטים שלו? שהוא מזוהה עם זה?
כי זה לא מה שמייחד אותו לעומת אחרים.
יש עוד הרבה במאים שעוסקים בעיקר בפנטסיה, ולא מוצא חן בעיני שפתאום, אחרי 'שרה"ט', ג'קסון הפך לשם נרדף לז'אנר.
חוצמזה, אם מתייחסים לפנטסיה כתימה שחוזרת בסרטים שלו, נראה לי די ברור למה לא כללנו את ג'קסון בסקר. פה המציאות, ואני בספק אם מישהו מכם חי בפלך, ביער המכושף או בטירה הקסומה (בעיקר כי אין להם חיבור לאינטרנט).
אבל חלקנו רואים אנשים מתים
או שאחנו בלתי שבירים, או מאמינים בישו?
בגלל זה לא רציתי להתייחס לתסריט, אלא לאווירת הסרט.
ועל האווירה שמשרים הסרטים של שמאלאן, כבר דיברו בפתילים קודמים (ועוד ידברו, מן הסתם).
גם במסגרת עלילה לא ריאליסטית
הוא עוסק בתחומים אפלים בנפש האדם ומשתמש בעולם הפנטסטי כי הוא יכול דרכו להמחיש את הביזארי שבאדם באופן מקורי ומעניין. בין אם מדובר על חוקיות של עולם הזומבים, חוקיות שבעולמה של דמות המאבדת אחיזה עם המציאות או ביצורי הפלך המתוקים הנחשפים לאפלה הגדולה, לטירוף ושגעון – זה קושר את כל הסרטים ביחד.
מה מאפיין את הבימוי של ג'קסון?
קרבות, יצורים משונים, נוף יפהפה, ובלי טכנולוגיה.
מה שפוסל אוטומטית כל מי שהצביע לסקר.
סליחה
אני מגדיר את עצמי בתור נוף יפהפה.
לא, זה התיאור של 'שר הטבעות' באופן פרטני.
עכשיו מה מאפיין את הבימוי של *כל סרטיו* של ג'קסון?
איברים פנימיים גלויים לעין?
אף אחת מההגדרות האלה לא תופסת לגבי ''יצורים שמימיים''
לא, זה התיאור של 'שר הטבעות' באופן פרטני.
צילום משובח, ושחקנים אנונימיים (טוב, לפחות לגביי).
זהו?
אם הייתי צריכה לתאר את החיים שלי, למשל, לא הייתי מסתפקת ב"יפים ויזואלית, שחקנית אנונימית" לקוני. קודם כל, כי אלה תיאורים חיצוניים בעיני. גם אם חיים של מישהו לא מעניינים מספיק לדעתו, עדיין יש בהם (נראה לי) יותר מסתם ויזואליה. אי אפשר לזרוק אותם סתם על כל במאי, רק בגלל צילום יפה. בסוף עוד תקבלי סרט אקשן יפהפה ויזואלית, אבל שלא מזכיר את האופי שלך אפילו טיפה.
במאמר מוסגר אני רוצה להוסיף שבשביל צילום משובח צריך צלם טוב, לא במאי. במאי יכול להתערב בזוויות צילום וכאלה, אבל בפועל לא הוא עומד מאחורי המצלמה וגורם לזה להיראות כמו שזה נראה. כשאגב, ב-'Bad Taste' לא היה צילום יפה בכלל. היה סתמי מאד, כך שיכול להיות שעניין הויזואליה מושפע מאד גם מנופיה של ניו זילנד (את 'יצורים שמימיים' לא ראיתי, אז אני לא יכולה להגיב לגביו).
בקיצור, עדיין לא שוכנעתי שלג'קסון צריכה להיות נישה ייחודית משלו בסקר.
צילום
הרבה מאיכות ואווירת הצילום נקבע על ידי director of photography, שהוא בדרך כלל פונקציה נפרדת מהצלם.
פיטר ג'קסון מעולם לא היה Director of Photography,
מה שרק מחזק את הטענה שלי.
מהסיבה הזאת בדיוק...
בחרתי (לא ממש, כי הוא לא ברשימה) באנטוניוני… יש יופי מסוים בסרטים שלו, אבל גם איפוק מעצבן, עם הרגשה שאתה רוצה שתהיה איזו התפרצות רגשית, איזה יכולת לעשות גם מה שאתה לא יכול…
זהו?
אלה כמעט הדברים היחידים בחיים שלי (אני רק בת 13) ולמרות זאת אני חושבת שעדיין היה יוצא משהו יפה שגם מתאר נכון את האופי שלי (במידה רבה).
ובקשר צילום, במאי טוב בוחר לעצמו צלמים טובים, לכן אני מסתמכת על ג'קסון שיבחר צלמים טובים לסרט שלי.
תראי,
זה לא שבגיל 13 החיים שלי היו יכולים לספק תסריט רב תהפוכות. אבל אני מניחה שלו היו מבקשים ממני להפוך אותם לסרט באותה תקופה, לא הייתי מנפנפת את זה ב"העיקר שיהיו יפים ויזואלית", אלא מנסה לחשוב מה עוד יש בהם. לאוו דוקוא מבחינת טוויסטים, או גימיקים קליטים שיקרצו לאנשים (למרות שאני בטוחה שתוכלי למצוא ארוע מעניין שקרה לך, או שיחה מעניינת שהיתה לך עם מישהו/י), אלא דברים אחרים, שמתארים את המהות, הנפש, המחשבות. כמובן, יכול להיות שאת דמות שטוחה/קרטונית וקלישאתית, אבל גם כדי להגיע לזה, צריך לעשות בהתחלה אפיון דמות.
מקסימום, אם את בטוחה שאין שומדבר מעניין בחיים שלך, את תמיד יכולה להיות סרט שבו את מספרת על דברים שקרו לאנשים שאת מכירה. אבל שימי לב שגם להגיד על משהו שהקונספט שלו הוא "אני בוחנת חיים של אחרים", נחשב לאפיון מדויק יותר (מבחינת רוח או אווירת הסרט) מ"יש פה צילום יפה".
וסתם בלי קשר לכלום
כל אחד יכול להוות השראה לאחלה סרט/ספר.
אבל זה נכון שצריך להתמקד לרב באירועים מאוד ספציפיים.
תראי,
טוב, לא רק צילום, אלא גם זה, שג'קסון מצליח להפוך משהו לא כל כך מסעיר, למשהו יפה. כלומר, החיים שלי כיום הם לא דבר מסעיר (לחפש ביה"ס תיכון זה לא דבר מרתק במיוחד), אבל אני סומכת על ג'קסון שיהפוך אותם לדבר יפה. לא רק עם צילום, אלא גם עם תסריט מענין. וכל מיני דברים שקשורים לעשית סרט.
אני לא חושבת שזה שאת בת 13
זה אומר שהחיים שלך הם סרט לא מעניין. להיפך – רוב קהל המבקרים בקולנוע לא היה בן 13 מזמן. מצד אחד אנחנו מתגעגעים, מצד שני לא זוכרים וסקרנים לנסות להרגיש שוב איך זה היה.
אם היית כותבת תסריט על משהו חשוב לך, שקרה לך לאחרונה – מה היית בוחרת?
אני לא חושבת שזה שאת בת 13
רק אם אתה רציני עם השאלה הזאת: הבת-מצווה שלי.
אני בחורה, ורצינית לגמרי
נראה לי שמבת מצווה אפשר לעשות אחלה סרט, אם עוד לא היה כזה. יש כל כך הרבה סרטי חתונות – סרט בת מצווה בטח יכול להיות לא פחות מרגש.
ומה עם מה שאני כתבתי למעלה?
כתבה מספר 2436
זה אתה כתבת, לא המוזרה.
הרציונל שלה לבחירה בג'קסון שונה משלך. אתה לא יכול להכריח אותה להמחיש את הביזאריות האפלה שלה, אם היא לא חושבת שיש לה כזו, או שצריך את ג'קסון בשבילה.
(אני עצמי לא יכולה להגיב לטענה שלך, כי ראיתי רק שניים מבין סרטיו של ג'קסון – את טרילוגיית 'שרה"ט', ואת 'Bad Taste'. בכלל, אחת הטענות שלי היתה שלג'קסון אין רזומה עשיר מספיק. אתה אולי מכיר את כל סרטיו, אבל מרבית הגולשים מכירים אותו בגלל שם או שניים, ותו לא).
בנוגע לשיטות שלי להכריח אנשים לעשות כל מיני דברים
אני משולל מפרקטיקה שכזאת, לפחות באופן מודע.
בנוגע לג'קסון: עם כל הכבוד ל"Bad Taste", דווקא "Braindead" (אגב, הסרט הכי טוב שלו) מבהיר חד וחלק כמה דברים לגבי האישיות שלו ומשיכתו לצד אפל שבאדם. ממנו גם אפשר להתחבר טוב יותר לסאב-טקסטים שג'קסון הבליט בשרה.
כל הבמאים השונים של ''אוז''
כי אני אף פעם לא יוצא מהבית ( לא אמרלד סיטי )
אני יודע שאני סתם גרופי שפוט
אבל אני הייתי בוחר בפול תומס אנדרסון לביים לי את החיים, זה היה עצוב ודרמטי אבל מלא עומק, סקס ופסקול משובח.
או פשוט נותן את העבודה לקוונטין, הוא היה מוצא בחיים שלי עניין או מגניבות כלשהי בתוספת הרבה קללות (שכבר קיימות בלאו הכי) ופסקול משובח.
אחלה סקר!
אני יודע שאני סתם גרופי שפוט
הם הרי הדגישו שהסכר שואל לא מי היתה רוצה שיביים את חייך אלא לסגנונו של מי הם מתאים בלי לערוך בהם שינויים עלילתיים.
-האשף הדגול
הבנתי את כוונת הסקר
פשוט לפי דעתי הסגנון של פול תומס אנדרסון יעשה מהחיים שלי את הסרט הכי מעניין.
אני לא בטוח שהייתי רואה סרט של אלמודובר/ דייויד לינץ'/ וודי אלן וכד' שיהיה מבוסס על החיים שלי, ואני עוד מכיר את סיפור חיי.
מה שהוא אמר.
ועכשיו אמירה שלי: בחרתי בדיוויד לינץ' בסופו של דבר אבל הרגשתי שמישהו חסר. בול פול תומס אנדרסון. גם ווס אנדרסון היה מתאים, אם כי ראיתי רק את משפחת טננבאום ושמעתי טובות על ראשמור.
והיכן טרנטינו?
טרנטינו זה בסך הכל קווין סמית' עם דם.
ואללה.
וואו, אמירה אמיצה ומשתלחת משהו, אהבתי!
אל תתחילו את הוויכוח הזה עכשיו, בבקשה.
הקרדיט - לרד פיש,
והפרחים לצה"ל.
תודה, לא הייתם צריכים.
כל הכבוד על הרעיון
זה הסקר המקורי והמשעשע ביותר שראיתי כבר זמן רב, אם לא אי פעם.
-האשף הדגול
אף אחד מהם.
הבמאים האהובים עלי הם קלינט איסטווד, קוונטין טרנטינו, אלפונסו קוארון ,מייקל מור וגאי ריצ'י, ומעריך את קן לואץ' אבל החיים שלי לא מספיק מענינים בשביל שמישהו יעשה עליי סרט.
התלבטות קשה, קשה מאוד
ועכשיו עוד התלבטות – כמה באמת בא לי להיחשף. טוב, נתחיל ונראה לאן זה הולך.
שפילברג – לא ממש. כי אין לחיים שלי הקשרים פוליטיים או היסטוריים (או פרה-היסטוריים) חזקים. הסרט היחיד שלו שיכול אולי להתאים לי זה אי.טי: כל מיני יצורים נכנסים לחיים שלי, חלק מהם חייזרים. בהתחלה אני לא מצליחה לתקשר איתם, אחר כך נוצר קשר מסויים… ואז הם הולכים.
שמאלאן – לא קרו לי מספיק דברים מגעילים או מפחידים. וטוב שכך.
אלמודובר – המממ… ברמת הפשט – טרגדיות עם קרוס ג'נדר זה לא ממש אני. אבל בכל זאת אני מזדהה עם משהו אצלו. כשאני עצובה, העצב שלי דומה לעצב שלו. אבל הדברים שעושים אותי עצובה לא קשורים לעולם שלו בכלל.
לארס פון טרייר – אימא'לה לא! אופציה לקורבנות החיים, לאלה שהעולם דפק אותם, וכל חמש דקות הוא חוזר לבדוק אם הם עדיין על הרצפה ואם לא – הוא דופק אותם עוד פעם. מי הצביע לאופציה הזו? פרטו והסבירו. קשה לי להאמין שבאמת עד כדי כך קשה לכם.
באז לורמן – צבעוני, מתפרץ ודרמטי. (*מסתכלת מסביב על האופן-ספייס האפרורי שאני עובדת בו…*) לא.
בטח מיקה הצביעה לו. (*חכו לי שנייה….*) ואללה! אני קוראת מחשבות. אולי אני בכל זאת בסרט של שמאלאן.
נורה אפרון – אופציה ממש מפתה. סוף טוב ועולם חמוד ונאיבי, אבל עם שנינויות ומודעות עצמית ואפילו מידה של מודעות פוליטית, לפעמים.
אבל לא. יותר מידי דגש על מערכות יחסים, שזה חשוב אבל ראבק – זה כל מה שיש? ואם עכשיו אני מאוהבת, אז הסרט נגמר? היי… אל תלכו….
קווין סמית' – דרוש חיבור מאוד מאוד חזק לתרבות פופולארית בארה"ב, שזה נחמד… אבל לא אני.
וודי אלן – הבחירה הטבעית הראשונה שלי, אבל רגע… זה אומר שאני צריכה לבלות את יתר החיים שלי בחיקוי של התנועות וסגנון הדיבור של וודי אלן?
אז נכון, רוב האקסים שלי הם וודי אלנים מובהקים. אבל זה הם, לא אני. וזה אמור להיות הסרט שלי.
אד ווד – לא ראיתי אף סרט שלו, חוץ מהקטעים אצל ברטון. לפעמים יש לי תחושה שהתפאורה של החיים שלי עשוייה מקרטון ועומדת לקרוס עוד שנייה ולחשוף את המצלמות. אבל בינתיים זה לא קרה.
דיוויד לינץ' – החיים שלי די לינאריים. מקסימום מעגליים. האמת היא שהסרט היחיד שלו שראיתי הוא "סיפור פשוט", וזה דווקא מתאים! לא קורה הרבה, אבל חושבים הרבה על הנוגה הבלתי נמנע של החיים. מטיילים באזורים לא מתויירים, פוגשים אנשים רגילים, מסתכלים עליהם קצת בהלם, ממשיכים הלאה.
אחלה סקר! יהיה לי על מה לחשוב במשך השבוע.
בקשר למה שאמרת על וודי אלן...
לפי התיאור שלך דווקא היית אמורה לבחור בו.
הרי הרבה מהסרטים שלו מספרים על מערכות יחסים שלו עם כל מני בחורות כמעט-מושלמות. זאת אומרת, אם רוב האקסים שלך תואמי וודי אלן, נראה לי שוודי דווקא היה יכול להוציא אותך בצורה די מוצלחת בסרט שלו.
ואולי הסרט עצמו סובב סביב וודי, אבל ל'אנני הול' נגיד, קוראים על שם הבחורה. מן הסתם. :)
כן, ואני נוהגת גם בערך כמוה :)
בכל זאת, לא נעים להיות רק הסייד קיק של הבחו הנוירוטי, חוץ מזה שבשנים האחרונות הנשים שלו הולכות ותופסות מקום יותר שולי, והתסביכים שלו מקום יותר מרכזי.
נראה לי שאנני הול היה הסרט האחרון שבו הוא העז להראות את הבחורה העיקרית עוזבת אותו. אבל האת היא שאת האחרונים שלו כבר לא ראיתי.
סחטיין.
אבל נרשמה התלבטות. אני מקווה ששמת לזה לב.
ואגב, לפחות לא הדבקת אותי תחת נורה אפרון, ועל כך תודתי.
לא סיכמנו שסחתיין כותבים ב-ת'?
לא זכור לי
אבל זה באמת נראה יותר הגיוני ככה…
סחתיין (בערבית) = פעמיים סאחה. מכאן ה-ת'
סקר טוב!
הוא טוב במיוחד כי החיים שלי הם *אכן* סרט.
מי הבמאי? נעבור ונראה.
ש/ספילברג – בשום אופן לא. אין שום דבר מלא מסר בחיים שלי, שום דבר לא נגמר (ובטח לו כמה פעמים ברצף), ואין שום קשר לחלום האמריקני.
שאמאלן – אני לא אוהב את הסרטים שלו ובהתחלה גם חלקתי קצת על מקומו בסקר, כי שעמום וטוויסטים נמצאים יותר בתסריט. אבל אז חשבתי על האוויר של הסרטים שלו, התחושה ש"עוד רגע יקרה משהו מעניין/מפחיד" שמתרחשת ברקע של החיים היומיומיים. ועם זה יכולתי להזדהות – פעם בכמה זמן יש לי תחושה כזו. אבל בהחלט לא כל הזמן, ולא רוב הזמן, ולכן מץ נייט הוא לא הבמאי שלי.
אלמודובר – הבחירה שלי. העיסוק המשמעותי בבעיותיהם של אנשים כותבים ויוצרים; העיסוק במיניות, גבריות, נשיות, נאמנות ובגידה, וכן הלאה; חשיבותם של צירופי מקרים; דברים "משונים" שקורים, אבל שיש להם הסבר עקבי אם אתה בתוך זה – כל אלה מוטיבים שחוזרים בחיים שלי. אם נוסיף לזה את היכולת של אלמודובר להיות מאוד אינטסיבי בסרטיו, אבל לאפשר מדי פעם רגעים רכים ומינוריים, הרי שזה יתאר בדיוק איך שאני חי.
פון טרייר – אוהב את סרטיו, אבל אלו בשום אופן לא חיי! מעולם לא הייתי אידיאולוג גדול, או קורבן רומנטי.
לינץ' – התלבטתי בקשר אליו, כי עשרות פעמים יצא לי לומר "החיים שלי מוזרים". אבל איכשהו המוזרות אצלו היא תמיד קצת מחוץ לתחום האנושי, וגם אם היו לי כמה נגיעות בנסתר, הרי שברוב הזמן המוזרות של הרגעים שלי היא מסוג אחר.
לורמן – קליל מדי עבורי. יכול לביים יופי את הרגעים החברתיים-חיצוניים שלי,אבל זה ממש לא מתאר את חיי באופן כללי.
קווין סמית' – זו נישת "החנון השנון", ואני חייב להודות שהיא התאימה לי כמו כפפה כשהייתי טינאייג'ר. אבל בסרטים של סמית' בעצם לא קורה כלום, ואצלי מנקודה מסוימת התחיל לקרות, ולקרות, ולקרות, וכל זה בלי מלאכים שנופלים מהשמיים.
נורה אפרון – לא, לא לא. שום דבר בחיים שלי הוא לא קומדיה רומנטית. אולי ההפך.
וודי אלן – שקלתי את ההצבעה הזו, בהחלט. יש בי משהו נוירוטי, מאשים את עצמי, ואני גם כותב (כמו הרבה מהדמויות של וודי). אלא שיותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מתרגז על וודי בגלל שהוא נבוך מהר, מתבלבל, ובורח לקטע של ההצחקות במקום לנסות באמת להתמודד. לכן הוא היה עלול לפשל את כל הרגעים הדרמטיים שלי. אז לא.
אד ווד- היחיד פה שלא ראיתי את סרטיו, אבל שמעתי שהם גרועים. ואחד הדברים שאני יכול להגיד בוודאות על הסרט של החיים שלי, זה שהוא לא סרט גרוע.
מי עוד אפשרי?
ווס אנדרסון, שכבר הזכירו אותו, למרות שחסר לי אצלו קצת רגש; דייויד או. ראסל, בזכות הקשקשנות המדהימה של "אני לב האקביז".
בחרתי בוודי אלן
כמו רוב האנשים פה, אבל אם הבחירה הייתה פתוחה הייתי הולך על אוליבר סטון, אבל רק בגלל 'פניית פרסה' שלו, בגלל התסכול.
אפשרות שלא קיימת
פרנסיס פורד קופולה.
למה?-
כי אני טיפוס מאוד רגשני. אני נוטה לעשות דרמה מהכול,וכשמשהו גדול קורה בחיים שלי (למשל: אח שלי בא לחופשה מחו"ל אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו),אני נוטה לדמיין ברקע מוזיקת אופרה רגשנית… כן,אני יודע. אני מוזר.
חוץ מזה שהוא הבמאי האהוב עליי ופשוט חיפשתי הזדמנות להזכיר אותו.
סקר נפלא, שתמשיכו בסגנון הזה
האמת אני ממש לא יודע במה לבחור.
סמית- שקתי הרבה זמן, אני לא בטוח, אני כן אוהב לדבר הרבה על כלום, ויש לי הרבה שיחות שנונות ועמוקות עם חברים שלי, וכמה נושאים שיש בסרטיו של סימת רלוונטים לתחושות שלי לפעמים, אבל אני כן עושה משהו אני כן מתחיל, וסרטיו הרוב תקועים בהתחלה ולא זזים.(יש יוצאי דופן, אבל אני מדבר על סרטיו המוקדמים )
טרייר- לא ממש אופציה, אבל אני הרבה פעמים מרגיש קצת כמו הדמויות בסרטיו, ואולי מי יודע נקמתי תבוא, אך לא באכזריות שלו.
לינץ- יש לי חיים מאד הזויים וקוראים בהם דברים ממש לא קשורים לשום דבר ממש נורמלי, אבל לא בסגנון של לינץ , סוג של טירוף אחר יש בחיי טיפה דומה לטרנטינו אבל בלי הדם , רק עם המרדפים וקטעים הזויים קשה מאד להסביר.
וודי אלן- אני לא ממש נירוטי , אבל אני כן מבדר, ואני כן מבולגן, אבל אני לא זוכה בבחורה אז לא.
אלמודובר- מת על הסרטים שלו, אבל אין לי שום חוויות מין מטורפות, אבל הרבה מהתחושות שבסרטיו עוברות גם בי, אז מבחינה נפשית ותשקתית כן, אבל בתכלס לא.
השאר לא ממש עקרוניים, ספילברג, קיטשי ושיטחי, במקרה הרע, ומדע בידוני, במקרה הטוב,נורה מה שמה, לא!!
בקיצ'ר אני לא יודע מה לבחור, אבל עדיין סקר מעולה, חשבתי עליו הרבה.
איזה במאי ייעשה סרט עם עלילה מעניינת וגיבור משעמם?
עדיין לא החלטתי מי מביים את הקטסטרופה הזו,
אבל אני יודעת שעל החתום יהיה "אלן סמית'י". מי עוד יקח אחריות על הבושה?
שומאכר.
אני לא מצליחה להיזכר מה הוא ביים, למרות שאני בטוחה שראיתי משהו.
זה בסדר, הרבה אנשים מדחיקים את הסרטים שלו
הוא ביים את באטמן השלישי.
הוא ביים את באטמן השלישי.
את תא טלפון, הסרט הטוב ביותר של הבמאי המעצבן ביותר
ועדיין סרט גרוע.
ולא רק שהם לא מעצבנים, אני אפילו אוהב אותם. "נשיכות קטנות" הכייפי להחריד, "הלקוח" המוצלח מאוד (לעומת "עת להרוג" הבלתי נסבל) ו"טייגרלנד" – סרט כל כך טוב שקשה להאמין ששומאכר עשה אותו.
הכי מצחיק שלפני ואחרי "טייגרלנד" הוא עשה שני סרטים שקשה להחליט מי מהם יותר מחורבן:
לפני – "אנשים מושלמים", שם הוא מצליח להפוך את דה-נירו לשחקן גרוע.
אחרי- "באד קומפני", או במילים אחרות – הופקינס מבזה את עצמו באחד הסרטים הכי מיותרים עלי אדמות.
רוברט דה נירו
הפך את עצמו לשחקן גרוע, מאז "היט" נגיד.
אבל בחיים שלי יש תלבושות הרבה יותר מוצלחות.
הממממ, סרט על חיי יגרום לנוסע השמיני נגד הטורף להיות יצירת מופת
אבל בכל זאת- וודי, כי אני יהודי, אשכנזי, ניירוטי במקצת, ולפעמים זה נראה כאילו המציאו את חוקי מרפי במיוחד בשבילי.
הכי הרבה שאני מוכן לחשוף את עצמי
מול המסך ועיני הדג שמבצבצים לי מהאתר זה להגיד שבחרתי באלמודובר מסיבות של אווירה ועלילה שדומים לחיים שלי.
אני לא רואה פה אופציה שמתאימה לי.
חיי הם התמודדות עם דברים שקורים לאנשים אחרים. גירושים של ההורים (גיל שלוש). חתונה שניה של אמא (גיל עשר). נטיות התאבדותיות של אחות (גיל חמש – עשרה). באשר לי, אני מנסה להיעלם בתוך שגרה. הדבר הכי דרמטי שעשיתי היה להתחתן חודש לפני יום הולדתי השמונה עשר. אבל גם זה היה בתקווה שהחיים שלי יהיו נורמליים ורגילים, בעל, ילדים, עבודה. מתה על החיים בתור נשואה מהדור הישן, שקועה במשפחה החדשה שלי. אוהבת שגרה, אוהבת נורמה. סרט על החיים שלי יספר על שאר האנשים בחיי. לי אישית לא קרה שומדבר מיוחד, ועל כך אני מודה.
מאתגר... אני חושבת על משהו בסגנון
"קולד מאונטן" או "הגשרים של מחוז מדיסון".
מאתגר...
בכלל אני מרגישה שאני צעירה מדי בכדי שחיי יהיו נושא לסרט. סה"כ עשרים שנה. עדיין יש הרבה קצות חוט לא סגורים. אני תוהה אם יש עוד שמרגישים כך? שכדאי לחכות קצת ולראות איך הכל מסתדר בסוף?
בשום אופן לא!
כשעושים סרטים על אנשים אחרי שהם מתים זה תמיד יוצא ביוגרפיה קיטשית שמנסה לכסות את כל חייהם, לידה עד מוות, ובסופו של דבר נמשכת יותר מדי אחרי שהשיא כבר עבר (כלומר, שפילברג). הדברים המעניינים באמת בחייהם של רוב האנשים לא קורים במשך יותר מ, נגיד, שנתיים, ולפעמים שעתיים. זה לא אומר שלא שווה לחיות את שאר החיים, רק שזה לא חומר מעניין לסרט.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת
חיים זה לא חומר לסרט. יש בהם יותר מידי תמות מתחרות ושום סדר הגיוני, והסוף תמיד עצוב ולא קשור לכלום.
אבל יש חלקים מהחיים שפתאום מתאימים לסרט מקסים. אם יבקשו ממני פעם לכתוב ביוגרפיה של מישהו, אני אבחר אירוע או תמה אחת, ואתמקד רק בהם.
הסוף תלוי רק באיפה את עוצרת את הסיפור...
ואת זה לא אני אמרתי.
שאלה אוף טופיקית קטנה.
את אותה האינדי שהיא אינדי בעוד מקומות, וקיצור של אינדיגו בלו?
אז זהו, שלא...
אני אותה אינדי שתמיד מגיעה אחרי אינדי_גו לכל האתרים השווים, חותמת בשם אינדי וחוטפת מימטר של סימון טריטוריה.
חוץ מבאתר הזה, שאליו הגעתי ראשונה.
הוצאת לי את ההתלבטויות מהראש
עמדתי לבחור בקוין סמית', בגלל הפלספנות הבלתי פוסקת, ואז קראתי את הפתיל הנ"ל והחלטתי שעדיף לעשות סרט על תקופה אחת בחיי, כי סרט על כולו יהיה חסר קו רצף. סרט שיתחיל לפני כ-4 שנים יראה בהחלט כסרט של לארס פון טרייר, בגלל ההתעללות הנפשית בגיבורה. לעומת זאת סרט מלפני שנתיים, יהיה יותר כמו סרט של נורה אפרון, נעים ורומנטי =].
נ.ב.
הלכתי על קוין בכל זאת כי החיים לא לא מספיק החלטיים בשביל להיות סרט שהולך לאנשהו… הוא פשוט ילך במעגלים.
אומר את מה שאגיד עכשיו חרף בושתי כי רבה
ורק בגלל שנדמה לי לי שזה פתח לדיון סופר-מעניין.
צורת האומנות שמחקה בצורה המדויקת ביותר את החיים, על מסלולם, התפתחותם העקלקלה והיעדר הפואנטה, היא אופרת סבון. לא טלנובלה ספרדית שתחומה בתקופה ומוגדרת מראש להתחלה אמצע וסוף, אלא אופרת סבון אמריקאית שיכולה להימשך נצח. ובהרבה מובנים זאת גם פריצת דרך מטורפת באומנות בכלל.
לא שאני צופה בכאלה, כאילו, דה. אבל יש בזה משהו, אתם לא חושבים?
אתה מתכוון לסדרות האלה
שבהם הגיבורים מנהלים רומנים ברוטציה עם כל שאר הגיבורים. אנשים נחטפים ונרצחים. והאינטריגות מרקיעות שחקים.
כי אם כן – אז לא.
נחטפים ונרצחים - לא.
זה בדרך כלל קשור למעמד החברתי של גיבורי הסדרה, ומהבחינה הזאת זה כן מסתדר, אבל אני מניח שבחיים של ג'ו שמו אין יותר מדי חטיפות ורציחות.
רומנים ברוטציה ואינטריגות מרקיעות שחקים – ועוד איך. ובעיקר חוסר המשמעות של האינטריגות והרומנים אחרי תאריך תפוגה מסוים, חשובים והרי גורל ככל שיראו בזמן אמת (ואת זה בחיים לא יעזו להראות לך במאים בהוליווד).
אוקיי,
לאינטריגות ורומנים יש השפעה ארוכת טווח (שמירת טינה, לימוד מנסיון וכו' וכו').
עכשיו, הנסיון שלי באופרות סבון שואף לאפס (אלא אם כן בא לך להגדיר סדרות כמו 90210, או דוסון קריק כאופרות סבון). ולכן יתכן שרוב מה שאני אומר הוא בולשיט מוחלט, ומדובר בעיקר בסטיגמות למיניהם, ובכל זאת.
וכו' וכו'?
מהמה למשל?
לגבי שני הדברים שציינת – טינה מתפוגגת, כל טינה, ביחד עם חלוף התוקף של הרגשות העוטפים אותה (אהבה, קנאה, כל דבר אחר). נדמה לי שפלאי גרייצר יש תאוריה על איך הרגש היחיד שלא מתפוגג הוא מבוכה.
לימוד מנסיון – כמו מה? כמו "אני בחיים לא אתאהב יותר"? כמו "הפעם זאת בטוח פעם אחרונה"? איך אומרים בת"א: בקטנה. או כמו שאומרים באשקלון: בחייאת.
ולא, בוורלי ודוסון הם כמובן לא מדד. תן תקופת נסיון ל"היפים והאמיצים" או ב"צעירים חסרי מנוח". לא סביר שתתפעל מהרמה האומנותית, אבל אני מאמין שתרגיש במה שאני אומר. אני, למשל, כשהייתי קטן נורא אהבתי אופרות סבון, שנראו לי כמו דבר מופרך לחלוטין אבל מרגש ונפלא באופן דמיוני שכזה. בערך בגיל 11 זה עבר לי והתחלתי להכחש אליהן, ורק בשנים האחרונות קלטתי כמה שהן בעצם ריאליסטיות, לא בסגנון אבל כן במתווי העלילה. כמה שזה באמת ככה, בניגוד מוחלט לכל סוג אחר של יצירה מן ההסטוריה. לא שאני חוזר אליהן – אני מעדיף את היצירות שלי עם התחלה, אמצע וסוף, עם קווי עלילה מובהקים, עם קתרזיס. בשביל ניהיליזם חסר פואנטה יש לי את החיים שלי. אבל מצד שני יש משהו די מדהים ונועז – לא בכוונה כנראה – בפורמט של התוכניות האלה.
היי, ימי חיינו הן הבאפי של עולם הסבון
כלומר, עד שתשוקות נכנסו לתוקף.
אופרות סבון זה נחמד פעם בכמה זמן.
סתם להסתכל על המשחק המחורבן וכאלה, ולתהות מה חשב לעצמו מי שכתב את הטקסט. אבל זה כיף.
באמת.
במיוחד כשהמשחק כל כך גרוע עד כדי כך שהוא ממש מצחיק 0וזה דווקא קורה יותר בטלנובלות).
היי, ימי חיינו הן הבאפי של עולם הסבון
היתה אגב אופרת סבון עם ערפדים. קצת מוזר, נכון, להזכיר את זה בהקשר של באפי, שנקראת "קוטלת ערפדים" בגלל ש"קוטלת יצורים מכוערים להחריד שלא קשורים בכלום לערפדים" זה לא שם קומיוניקטיבי במיוחד.
אבל היה אופרת סבון כזאת. "צללים אפלים".
http://www.collinwood.net/info
כמו החול הזורם לאיטו בשעון...
אני שמחה שאמרת את זה. תהיתי אם להשחיל הערה בנושא.
אני חייבת לציין שאני כבר 5 שנים ללא טלויזיה ומאושרת בהחלט, אבל לפני כן הייתי מכורה ל'ימי חיינו', ולעיתים חטאתי גם בצפיה באחרות.
לדעתי מדובר באופרת סבון שונה לחלוטין בסגנון מהאחרות. היא פונה בכל עת לעל-טבעי, לעולם של שדים, דיבוקים, רוחות, החלפות זיכרון, טירות מסתוריות, איים נידחים עם חוקים משלהם, סצינות תת קרקעיות סטייל הסדרה 'היפה והחיה'. בנוסף לכל זה היא מבטאת בצורה חזקה ומודגשת מאוד את הרוח של החברה הנוצרית האמריקאית. אלוהים נמצא בליבם של כמה מהדמויות המרכזיות והשטן (או סטפנו דימרה שלוחו עלי אדמות…) מעמיד אותן במבחנים חוזרים ונשנים.
אני לא יודעת אם מישהו כאן צפה בסדרה כשהשטן נכנס כדיבוק במרלנה, אבל אני יכולה לומר שהיה מדובר בפרקים מפחידים ומטרידים. אין דבר כזה לא ב'יפים והאמיצים' ולא ב'צעירים חסרי מנוח' שלוקחות את עצמן מאוד ברצינות.
היה=היתה, כמובן.
עדיף תיקון מאוחר, מכורסאת קרדיות מלאת אבק. וקרדיות.
לא כל סוג.
אופרת הסבון הארוכה ביותר, מבחינת אורך חיים בשנים, אם אני לא טועה, היא 'סופרמן'. הסיפור התחיל בשנת 1937, ולא נגמר עד היום. חוברות קומיקס בהמשכים מספרות סיפור אחד ארוך, עם הרבה אלמנטים אופרת-סבוניים – אהבות ויריבות ובגידות ומוות וחזרה לחיים, ויש כאלה שרצות עשרות שנים.
ההבדל הוא שבאופרות סבון
משחקים אנשים אמיתיים ולכן אלמנט הזמן תופס יותר משמעות, ולכן זה יותר ריאליסטי, השחקנים מזדקנים וכך גם הדמויות. חוץ מבמקרים שבהם מחליפים שחקנים לאותה דמות, אבל אני לא יודע כמה זה נפוץ. סופרמן מאז יום לידתו לא התבגר\הזדקן בכלל
הוא די התבגר
הוא הגיע עד גיל 30 בערך ונתקע שם עד היום.
אני חושב
שהוא התכוון לזה שסופרמן לא התבגר או הזדקן, לא לקלארק קנט, שאכן הגיע לגיל 30 ונתקע שם בעודו מחליף מדי פעם את עורו לסופרמן.
וגם,
ההתפתחות היא יומיומית, מה שמאפשר מעקב בקצב אנושי אחר השינויים; מעגל הדמויות הולך ומתרחב עם השנים, ודמויות משנה תמיד יכולות להפוך למרכזיות; אין כל משמעות, משום סוג שהוא, לתחימה של "פרק" באופרת סבון (לעיתים מנסים למקם "קליף האנגרים" בסוף, אבל הסיפורים נמתחים לאורך זמן כה ארוך שזה נהיה חסר משמעות).
אולי הקומיקס מתקרב לדרגה הזאת של דיוק אבל לאופרת סבון יש הרבה יותר אמצעים שמחדדים את התחושה הזאת. זרימת הזמן נטולת הפואנטה בה היא על גבול המוחלטת.
נפוץ מאוד
אבל הם מחליפים לשחקן בן אותו הגיל בערך, כך שהדמות עדיין מזדקנת.
טינה מתפוגגת?
אנחנו לא חיים באותו עולם. וחבל שכך – נראה לי שאצלך הרבה יותר נחמד.
כמי שיצאה
עם כל החברים של החברה הכי טובה שלי, לפניה או אחריה, ולא בכוונה….
ורוב החברים שלי היו אנשים שאיך שהוא מישהו מה"חבר'ה" הכיר ויצא איתם קודם….
אני יכולה להגיד שזה נראה לפעמים אמין בדיוק, אבל בדיוק, כמו אופרת סבון. וגם שהטינה והרגשות הרעין לעולם לא עוברים. אבל חיים עם זה.
נראה לי שהוא מתכוון דווקא
לסדרות כמו איסטאנדרס, שמשקפות את קשיי היומיום של מעמד הפועלים באנגליה, ולא דווקא ליפים והאמיצים שאמור לשקף את חייהם של בעלי חברות האופנה העשירים והיפים של ארה"ב.
אז זהו.
שאנשים שחיים בחברה מסוימת שהיא די מצומצמת (וזה, lets face it) רב האנשים, כן מחליפים בני זוג ברוטציה.
למשל, החבר'ה שלי מהתיכון.
שיהיו לי בריאים!
בתיכון הם יישמו הלכה למעשה את בוורלי הילס (ורק אני לא נטלתי חלק בהילולה) אבל בשנים האחרונות הם ממש השתדרגו למלרוז פלייס. לגמרי.
וראיתי את זה קורה בעוד מקומות, ותן לקהילת עין הדג והמסך המפוצל עוד קצת זמן, וגם שם תתחיל הרוטציה. ככה זה אנשים.
ואם אתה רוצה אינטריגות וערבוב של מערכות יחסים ובגידות (אם כי עוד לא חטפו ורצחו שם) תנסה להסתנן טוב טוב לבמה חדשה, ותראה איזו אופרת סבון הולכת שם.
Talk about אינטריגות…
אני חייב לציין
שאני מרגיש עכשיו נורא נאיבי. (בעצם, היי, אני יודע שאני נאיבי).
אל תדאג, אני איתך
את רוב חיי חייתי ב"חבורות" של אנשים, ואם יש משהו שמעולם לא קרה בתוך החבורה שלנו זה רומנים ברוטציות אחד עם השני.
פשוט… יש עוד הרבה אנשים בחוץ. לא ידעתי שיש באמת קבוצות של אנשים שחיות ככה. זה נראה לי מאולץ.
וואלה?
לא, לא מאולץ.
זה קורה ככה.
אני אישית לא ממש נטלתי חלק במשחק, אבל זה לא שהחבר הכי טוב של החבר שלי לשעבר לא ניסה להתחיל אתי מתישהו. זה פשוט הרגיש לי נורא מוזר.
אבל שתבינו, הוא היום נשוי עם ילד לאקסית של החבר הטוב השני שלו, שנשוי בעצמו לאקסית הראשונה שלו, שבגללה בעיקר סירבתי לו כשהוא התחיל אתי.
בכל היקר לי שאני לא ממציאה. ככה הם.
ולא רק שם זה קורה.
ואני מסכימה שיש הרבה אנשים שם בחוץ, אבל אני מניחה שזה תלוי עד כמה החבורה היא גדולה מלכתחילה. בחבורה של 6 אנשים אולי פחות סביר שזה יקרה.
בחברה של קצת יותר… נו, זה מתחיל לקרות.
הזויות הכי טובה מתחילה מחברות בעצם. הכי טוב לצאת עם החברים הכי טובים שלך.
כמובן, עד גבול מסוים.
וואלה...
אם כך, זה תלוי איך את מגדירה חברים, ואת מי את מגדירה בקבוצת חברים שלך. אם נגיד בבית ספר היית די פופולרית והייתם שכבה מגובשת וכולם הכירו את כולם, ומן הסתם היו זוגות שנוצרו בשכבה, זה לא אומר שיש רוטציה בתוך מעגל החברים שלך. חברים זה דבר יותר מצומצם, אני לא מדברת על "אנשים שאני מכירה" וגם לא על אנשים שאני סתם עושה להם שלום עם הראש כשאני עוברת מולם ברחוב.
אני חושבת שזה בעיקר נפוץ בגיל מסוים שבו אנשים נוטים לחפש בני זוג סתם בשביל להוכיח לעצמם שהם מסוגלים להשיג בני זוג, וכי זה נראה יותר טוב בחברה, ולא בגלל שהאנשים שהם בוחרים לעצמם באמת מוצאים חן בעיניהם מעבר לסתם ידידות או יזיזות, או מה שבני גילי לא מתעסקים בו בימינו.
בכל אופן, בכל נושא רוטציית בני הזוג אני חושבת שתכנית כמו סקס והעיר הגדולה, נגיד, שבה כל פעם הן פוגשות אנשים שונים במקומות שונים, זה הרבה יותר מציאותי מאשר בוורלי הילס, שם יש 10 אנשים בעולם וזהו.
דוגמא אחת מני רבות
חבורה של בערך 8 אנשים שאיתם הסתובבתי בצבא.
רותי יצאה עם נמרוד. אינדי יצאה עם שי.
רותי נפרדה מנמרוד ויצאה עם חיים. אינדי נפרדה משי ויצאה עם נמרוד.
חיים התחיל עם הידיד הכי טוב של רותי, יוסי. טלי ויוסי עמדו וצרחו אחד על השני בפומבי במסיבה. משחק אמת או חובה יצירתי חשף את העובדה שחיים יצא עם רותי ועם יוסי במקביל. רותי וחיים נפרדו. רותי וחיים חזרו.
שלוש שנים אחרי. אינדי נפרדה מנמרוד. רותי נפרדה מחיים. אינדי יצאה עם חיים. רותי יצאה עם שי.
דוגמא אחת מני רבות.
רוטציית בני זוג דווקא נראית לי מאוד טבעית.
ההגדרה של ידידים אפלטוניים כידידים אפלטוניים אף פעם לא חקוקה בסלע, וברגע שיש חבורה של אנשים שממש נוח להם זה עם זה, והם ממשיכים באותו הרכב בערך במשך כמה שנים, הגיוני שיקרו כל מיני קומבינציות.
זה בניגוד לקארי ומירנדה שפוגשות ביום ב' מישהו באופרה, ביום ג' מישהו בשוק וביום ד' בחור שבטעות נפל עליהן מבניין. יש אנשים שהחיים הרומנטיים שלהם באמת מתנהלים ככה? או אפילו בצורה קרובה לזה?
דוגמה לרוטציה בגירסה המינימלית שלה
אפשר לראות ב'אהבה במקום אחר', מהשבוע על מסכינו.
(אבל לא כדאי. לא שהסרט גרוע בדיוק, פשוט לראות זוגות מתווכחים ורבים במשך שעה וחצי זה לא נעים).
לא יודעת.
היינו חבורה של כ-10, והיינו בלתי נפרדים 7 שנים, עד לאחרונה. ואף פעם לא היו לנו תככים, רומנים ומזימות פנימיות. פשוט חברים טובים שנהנים להסתובב ולדבר אחד עם השני. מצד שני, תמיד ידעתי שאני לא ממש שייכת לחברה של ימינו.
לגמרי
ויש אפילו ציטוט, של לא אחר מאשר וודי אלן.
הרומן במאות ה-17 וה-18
נחשב לז'אנר הנחות ביותר, כיוון שהיה צורת הכתיבה המימטית (החקיינית) ביותר.
הוא זכה להצלחה והערכה עם התפתחות התעשיה והעיור, כאשר התרחבה הבורגנות – כלומר, צמח מעמד רחב של יודעי קרוא-וכתוב שחיפש בידור.
מיכאל בחטין היה זה שהעלה את הרומן ממעמד של "בידור נחות לפשוטי עם" ל"צורת ביטוי מפותחת, הכוללת רב-דיבוריות", והוא אמנם כתב משנות ה-20 של המאה ה-20, אבל זכה ליוקרה רק אחרי מהפכת הסטודנטית בצרפת, בשנות ה-60.
בקיצור: החיקוי תמיד נחשב נחות.
כן
את זה דווקא לא אני אמרתי.
מי כן?
או בתרגום המדוייק לעברית: "הבחורים בחיי".
אז מה עם...מייק לי?
"את חושבת לפעמים שאולי הרגע הכי מאושר בחיים שלך כבר היה, ועכשיו…את פשוט ממשיכה לחכות למשהו שאף פעם לא יגיע?"
הוא מדהים בעיני (בעיקר "עירום"), אבל כל כך מדכא… לא שזה לא מתאים לי, אבל אולי לא כדאי, אני עוד אתאבד בבכורה.
כן. בהחלט.
די מדכא אבל בצורה אמיתית כזו. לא בלי חסד.
אז מה עם...מייק לי?
תקוות גדולות ושקרים אמיתיים דווקא לא היו מדכאים כ"כ.
ביחוד תקוות גדולות היה אנושי (במובן המעורר גלי חום ואהדה כלפי הדמויות, של המילה)
כי אני רוצה אהבה, רומנטיקה וסוף טוב. ואם אפשר שיהיה טום הנקס (אבל לא באמת טום הנקס, כי הוא כבר זקן ורופס. תביאו מודל חדש יותר).
באז לורמן – כי אם כבר סרט על חיי, הכי טוב מחזמר, והוא הכי קרוב לז'אנר מהרשימה. לא בחרתי בו כי אני רוצה מחזמר קלאסי בטוב טעם ולא קליפ ארוך ורעשני.
שפילברג – כי הוא שפילברג, נו. גם הרפתקאות סטייל אינדי, וגם מתחבר לילדות כמו ET. לא בחרתי כי על כל סרט מוצלח יש גם איזה AI שנו במחלוקת, והכי גרוע, שיצא משהו ביזאר ומיותר כמו 'מפגשים מהסוג השלישי' או מסחטת דמעות מייגעת סטייל 'הצבע ארגמן'.
התלבטתי קלות בינה לבין
מפגשים מהסוג השלישי
מוזר ומיותר?!?!
לא סבלתי את הסרט
הוא נחשב לאיזו יצירת מופת, או לפחות לסרט פורץ דרך מסיבה שלא היתה ברורה לי (אולי כי ראיתי אותו לפני שנתיים שלוש ולא כשהוא יצא). הקלטתי אותו במיוחד מהטלויזיה בציפיה לראות סוף סוף את הסרט הכה מדובר, וזה היה ממש קשה. צפיתי בו בשעמום הולך וגובר, הדבר היחיד שהחזיק אותי עד סופו היה הרצון לראות האם הסוף נותן איזושהו סיום ראוי (לא) וכדי שאני אוכל לסמן את ה"V" שכבר ראיתי את זה.
מש''א
מפגשים מהסוג השלישי, כמו סרטי מדע בדיוני קלאסיים אחרים מהתקופה, הוא פשוט תהליך ארוך ומשעמם.
בגלל שראית אותו לפני שנתיים
כשהסרט יצא זה היה משהו חדש, האפשרות של ביקור חייזרים די הקסימה.
אחרי כל ההתעסקות האובססיבית בחייזרים במהלך שנות התשעים זה באמת די משעמם וממוצה.
לדוגמה את הסדרה "מפגשים" נטשתי אחרי פרק וחצי כי זה כבר לא ממש עניין אותי.
אז הוא טיפל בנושא חדשני
וזה כנראה היה מפעים מספיק לאותה תקופה כדי שהוא יחשב למוצלח? שויין.
לא היתה לי בעיה עם הנושא, גם לא ציפיתי שהוא יחדש לי משהו. ראיתי מספיק סרטים ישנים ממנו שאהבתי מאד. גם את ET ראיתי רק לפני כמה שנים ולא נסחפתי, אבל כן הבנתי למה הוא קוסם לילדים ובהחלט היו לו רגעים מרגשים (והוא לא היה משעמם).
הבעיה ב'מפגשים' היא שהוא פשוט לא סרט טוב לדעתי. משעמם, לא באמת מוביל לפואנטה מספיק מעניינת… והחמישה(?) צלילים האלה שחוזרים על עצמם היו מעצבנים ביותר.
ראיתי אותו כשהייתי ממש קטנה...
נדמה לי שזה היה בערוץ 1. בעצם, זה לא יכל להיות בשומקום אחר, כשחושבים על זה.
וזה באמת נראה לי סרט ממש קסום בגיל ההוא. אני מודה שהוא די התיישבן עם השנים, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותו לפני כמה שנים בכל זאת יכולתי לראות מה כל כך הקסים אותי בו אז. אהבתי בעיקר את הגילוי של ההר בפירה.
והצלילים האלה *לא* מעצבנים, והם ממש מוצלחים כרינגטון לסלולרי!
ורינגטון לסלולרי הוא דבר מעצבן מטבעו!
מ.ש.ל.
אז מה?
אצלך זה תמיד רק על רטט?
פררר פררר.
אתה והחתולים שלך...
אני סתם שונאת את כל השירים המעצבנים
שאנשים מורידים, ואח"כ את שומעת באוטובוס ומכל פינה…
הבוקר, אחרי חצי שנה החלפתי את מנגינת הפתיחה של סדרה מסויימת שמתחילה ב-ב' במשהו יותר מדליק: מנגינת הפתיחה של 'פיצוחים'! אין מה לעשות, שוש עטרי היא שוס! (וזה לא אומר שאני חננה, כן?)
את חננה.
בגלל זה אנחנו אוהבים אותך.
או כמו שאמרו בפרסומת ההיא לאורנג'
(או לפחות ללכבות-פלאפונים-בקולנוע בחסות אורנג'):
למרות שוודי אלן דווקא מתאים לנוירוטיות הצינית
שנוטה למצוא את דרכה לכל תחומי החיים שלי, אני חושבת שדווקא דיוויד לינץ' יפליא לבטא את תפיסת המציאות השבירה והניתנת לערעור שלי, את חוסר הלינאריות (ימים ואפילו שבועות הולכים לי לאיבוד, וחוסר לינאריות זה כל כך הרבה יותר נחמד מסניליות), ואת התחושה המוזרה שמה שקורה מסביב הוא לא ממש מה שקורה מסביב. רק שאצלו זה יהיה הרבה יותר יפה, מסוגנן ועוצר נשימה. כן, אני חושבת שאני אוהב את זה.
עדיין לא,
אבל עד שדיוויד לינץ' יגיע לביום סרט על החיים שלי, מי יודע?
אף אחד מהנ''ל
אני הייתי רוצה את זמקיס. ככה החיים שלי צריכים להראות.
ארוכים מדי?
ארוכים מדי?
שמע, רדפיש, בכל זאת, רוג'ר רביט, קצת כבוד.
הרבה כבוד!
אבל אנשים שמתלוננים על הסופים הארוכים מדי של ספילברג צריכים לנסות את 'קונטקט' ו'פורסט גאמפ' כדי לקבל פורפורציה חדשה לגמרי על המושג "סוף נמרח".
שלא לדבר על טרילוגיית ''בחזרה לעתיד''
שיש לה סוף נמרח באורך סרט שלם.
אגב זמקיס
האם יש חדש בנמרחות של הסוף ב"רכבת לקוטב" או שגם כאן זמקיס חוטא בחטא הנ"ל?
לטעמי - נמרח.
אם כי על זה עוד ניתן להתגבר. הבעיה של הסרט היא בעיקר המטיפנות המאוסה שלו, הדיבוב, והחוסר המזעזע בשמורות עיניים אצל הדמויות. נורא נורא מטריד להעביר סרט שלם במחיצת אנשים נטולי עפעפיים תחתונים, במיוחד אם מדי פעם מתמקדים להם בפנים השעוותיות, או בעיניים.
דיבוב?
ראיתם את הסרט בעברית, או שהדיבוב איום ונורא גם במקור האנגלי?
זה גולש לאוף טופיק,
יהיה זמן לדבר על הסרט הזה. אז רק בקצרה – ראינו אותו באנגלית, ומלבד דמות נוראית אחת, לטעמי הדיבוב הוא בסדר גמור.
סתם שאלה,
בעזרת מה הצלחתם לראות את משפחת סופר על, ברידג'ט ג'ונס והרכבת לקוטב לפני כולם? האם בעזרת הקרנות למבקרים?
סתם תשובה
כן.
רגע, ומתי בדיוק עין הדג הצטרף לאתר מבקרים רשמי?
הוא לא היה מחתרתי קודם?
(לא שיש לי בעיה עם זה, אני רק רוצה לדעת מתי ואיך זה קרה. אם אפשר. אם רד ולונג יסכימו לספר.)
הוא לא, בדיוק...
במשך שנים ניסינו לשכנע את המפיצים שלמרות שאנחנו באינטרנט, ולמרות שלא קוראים לנו "וואלה", אנחנו בכל זאת קיימים – ויותר מזה, שאת הביקורות אצלנו קוראים הרבה יותר אנשים מבכל מוסף תרבות של מקומון. זה עבד באופן מאוד חלקי. מדי פעם היינו מקבלים הזמנות להקרנות עיתונאים, אבל בדרך כלל לא. אבל מאז שה-Secret Identity שלי (שהיא כבר מזמן לא ממש Secret) התחיל לעבוד בעתון "אמיתי", כזה שמודפס על נייר והכל, זה הפך להרבה יותר פשוט להגיע להקרנות כאלה. עין הדג הוא עדיין לא "רשמי".
בכל מקרה, מזל טוב שעכשיו מכירים בכם כיותר קיימים.
וטוב שנשארתם פחות או יותר מחתרתיים.
ויוה לה רזיסדןס!
נמרח כמו גדול.
ארוכים מדי?
אף סרט שלו שראיתי לא היה ארוך מדי. למעשה חוץ משניים אף אחד לא הגיע אפילו לשעתיים.
לארס פון טרייר…
כי הוא מתעלל בגיבורות שלו.
שאלה לא הוגנת.
רק היום בוימתי על ידי קווין סמית', פון טרייר, וודי אלן ובאז לורמן. איך אתם רוצים שאני אבחר? אן-דן-דינו?
חשתי צורך מוזר להתערב.
המחשבה הראשונה שלי הייתה גאס ואן סנט (ל-מה? הרבה סיבות מודחקות כנראה) ואז טוד סולונדז. ומה עם טרנטינו?
חסרות המון אופציות מתבקשות.
גאס ואן סנט
החיים שלך הם שחזור מדוקדק של חיים של מישהו אחר?
גאס ואן סנט
לא הבנתי את כוונת המשורר
מה זאת אומרת שחזור מדוייק של מישהו אחר ?
האם ישנה כאן רמיזה לא כל כך סמוייה שואן סנט הוא פלגריסט?
או שלא הבנתי נכון ואמא שלי צודקת כשהיא אומרת שאני דביל ?
גאס ואן סנט
עשה גם את דראגסטור קאובויי ואת איידהו שלי, לא?
הם מבוססים על סיפורים אמיתיים או סרטים קודמים?
גאס ואן סנט
אהה כן הוא עשה את שניהם אבל לא ראיתי אף אחד מהם .
בכל זאת ראיתי כמה סרטים שלו והרושם שאני קיבלתי מהם הוא שהם סרטים נורא מקוריים
גרי ואלפנט
בגלל זה נראה היה לי מוזר מה שפירשתי כהאשמה בחקיינות .
ראיתי גם את סיפורו של וויל האנטינג אבל זה סיפור אחר לגמרי
''פסיכו''
גאס ואן סנט ביים את 'פסיכו' של היצ'קוק
שהוא רימייק מדויק, כמעט אחד לאחד, סצינה אחרי סצינה, של הסרט. זה לא באמת מאפיין את היצירה שלו, כי הוא עשה רק סרט אחד כזה, והרבה סרטים מקוריים. זו היתה בדיחה.
גאס ואן סנט ביים את 'פסיכו' של היצ'קוק
אהה
אוקיי..
קבל
בdelay
שמאלאן, למרבה הצער.
החיים שלי משעממים כמעט כמו הכפר.
מצד שני, אולי גם אני אקבל טוויסט דבילי לקראת הסוף P-:
מה עם האחים כהן?
לא לגבי החיים שלי כמובן, אבל יש לי זוג חברים ממינסוטה ואני נשבעת לכם שהחיים שלהם זה "פארגו" עם נגיעות "ליבובסקי".
כיף אך מעייף.
הם חטפו אישה, ירו בשוטר והלכו לשחק באולינג?
לא בהכרח בסדר הזה.
לא בהכרח בסדר הזה.
מה, הם גם חברים שלך?!?!
לא, ברצינות, זה יותר החיים המופרכים שסביבם, שמספקים להם הצדקות למכביר למצב סוטול כברירת מחדל. הרבה שלג, אנשים שיורים בך אם אתה נכנס למלכודת האיילים שלהם, תחרויות ציורי בולים, וזרים שמשתינים על השטיח שלך בלי הזמנה.
את החיים שלי?
נו…
הזה שביים את זליג…
איך קראו לו?
וואלה
באמת, מה היה השם שלו. משקפופר, יהודי כזה. אף גדול. נו, אתם לא זוכרים. משהו שקשור לעץ, אבל לא בדיוק.
בקיצור, חפש את השם התשיעי ברשימה. (אתה לא באמת מצפה שאני אתן לך את התשובה על מגש של כסף. תתאמץ קצת).
מה הם 5 הסרטים הכי טובים לפי ימ''דב?
לא הצלחתי למצוא עם מישהו יכול לעזור ולומר לי מה הם החמישה
באמת חיפשת?
http://www.imdb.com/chart/top
כיוון שיצא לי לקרוא תגובות שלך באתר,
וקיבלתי רושם כלשהו לגבייך, אני קצת מבולבלת מהבחירה שלך. את רוצה להסביר מה בדיוק האחים כהן בחיים שלך (ולא מספיק זה שאת אוהבת אותם נורא. לא על זה הסקר)?