כנופיות ניו יורק – גירסת הארנבים המתים

שנת 2003 בקושי החלה וכבר ראיתי את אחד מהמועמדים היותר רציניים לתואר "סרט השנה", ואני לא יודע אם לשמוח או להתעצב.

'כנופיות ניו יורק', הסרט החדש של מרטין סקורסזה, רב-הסמאח שחתום על יצירות מופת כמו 'נהג מונית' ו'השור הזועם', סתם סרטים טובים כמו 'פסגת הפחד', וגם איזו פאשלה-שתיים, הוא סרט גדול, רחב היקף, יריעה, שחקנים, תקציב, דרמה ומכות, סיפור אהבה, נקמה, וגם רקע היסטורי והמון תלבושות – ממש סופרמרקט: כל מה שתרצו יש בו.

העלילה מתחילה ב-1846, בקרב פומבי עקוב מדם בין כנופיית "הארנבים המתים", המורכבת מחוליגנים ממוצא אירי, לבין כנופיית "הילידים", המורכבת מקניבלים אפריקאים. לא, אלו רק האסוציאציות שלי. "הילידים" הם ילידי ארצות-הברית, בהנהגת ביל "הקצב" קאטינג (דניאל דיי לואיס), תפלץ חד-עיני עם שפם של עמיר פרץ ויכולת שליפת סכינים מרהיבה. במאבק עקוב-הדם בין שתי הכנופיות מנצחים המקומיים, ומנהיגם נופל שדוד, לעיני בנו הקטן, שעתיד לגדול ולהיעשות ליאונרדו דיקפריו.

16 שנים לאחר מכן יוצא דיקפריו מהמוסד בו חונך/נכלא, חוזר לשכונה בה בילה את שנות חייו הראשונות, משתלב בסביבה בזהות בדויה – "אמסטרדם", ותו לא – ומחפש נקמה בביל הקצב, שבינתיים הספיק להשתלט על כל העולם התחתון של ניו-יורק וחצי מהעליון, כולל התחככות באחד מטובי הפוליטיקאים המושחתים שייצרה ארה"ב, וויליאם טוויד (ג'ים ברודבנט בתפקיד קטן, אך מצויין). אמסטרדם מטפס מעלה-מעלה במדרגות הפשע המקומי והופך ליד-ימינו של הקצב, תוך שהוא מתכנן את נקמתו הנוראה והפומבית: מבחינתו של אמסטרדם, לא די בחיסולו של רוצח אביו, אלא יש צורך שכל העולם יראה את הנקמה, ויידע מהי; הנקמה צריכה לבוא בהזדמנות ראויה – חגיגת הניצחון השנתית של "הילידים" על "הארנבים המתים", אירוע בו ביל הקצב וחבר מרעיו חוגגים את הריגת אביו של אמסטרדם.

לתאר את הסרט על פי העלילה הלא-יותר-מדי מקורית הזו (משהו כמו: "…My name is Inigo Montoya, you killed my father" וכו'), יהיה בערך כמו לומר ש'שר הטבעות' הוא סרט על "איש קטן שהולך להשמיד טבעת", או לומר ש'אפוקליפסה עכשיו' הוא "סרט על קצין אמריקאי שיוצא לחפש ולהרוג קולונל משוגע".

זאת אומרת, טכנית זה נכון, אבל זה ממש לא מתאר את הסרט. לא העלילה עושה את הסרט – הפרטים עושים אותו, תיאור הדמויות עושה אותו, שחקני המשנה עושים אותו. 'כנופיות ניו-יורק' הוא סרט ארוך מאוד (כמעט שלוש שעות), ואיטי. כל התפתחות נפרשת לאט, עם הסברים, כל דמות מקבלת מקום להתפתח.

בדרך כלל, בדרמות מרובות דמויות יש לכל דמות קטגוריה משלה: זה הנבל המוחלט, ההוא החבר של הגיבור שמת עשרים דקות אחרי תחילת הסרט, ההיא זונה עם לב זהב, וכן הלאה. ב'כנופיות ניו יורק' העניין קצת יותר מורכב. דמות משנה יכולה להיות בעלת אופי, עבר והתנהגות מורכבת, להחליף צדדים יותר מפעם אחת מסיבותיה שלה, ואחרי חצי סרט לגלות לנו שמה שראינו היה נכון, אבל לא לגמרי. הצילום עושה שימוש עצום במחוות לא-מילוליות, כדי לתת לנו עוד איזה דגש קטן לגבי הדמות – מבט זועף של אמסטרדם הצעיר על מישהו הלוקח את ארנקו של אביו, שוטר מושחת שהבעות הפנים שלו רק קצת מסגירות שהוא לא מתכוון לשום דבר שהוא אומר. דברים קטנים כאלה תורמים יותר מכמה נאומים. גם הפלאשבקים לתקופת ילדותו של אמסטרדם, כמה שניות פה-ושם המציגות אנשים כפי שהיו פעם וכפי שהם היום, מועילים מאוד: השינוי שעבר על האנשים ועל הסביבה מוצג היטב בעזרת השחזור. ההשוואה בין עוזר-נאמן-לשעבר של אביו של אמסטרדם, לעוזר-נאמן-כרגע לביל הקצב, למשל, עוזרת להבין את האופי האנוכי של אותו אדם יותר מאשר אם היה פוצח בהסבר נלהב ומפרט את מעשיו בשש-עשרה השנים האחרונות לפרטי פרטים.

למרות שהליהוק של הגיבורים הראשיים נשמע קצת מוזר בהתחלה, כולם מתגלים כליהוקים ראויים, גם אם את דיאז ודיקפריו אנחנו רגילים לראות לרוב בסרטים עם, אהמממ, איך לומר, פחות עומק. אפילו דיקפריו, לטובת מי שפקפק, מראה שהוא שחקן מוצלח, למרות שאני לא בטוח מאיפה הוא הוציא את המבטא שלו או איזה מבטא זה בדיוק. ועל כולם מתעלה דיי-לואיס, שבתפקיד ביל "הקצב" הוא אחד הנבלים המוצלחים שראיתי מימי – איש רע מאוד, אבל בהחלט לא קריקטורה. הוא גם מפחיד מאוד, וכל פעם שהוא שולח מבט לכיוון הצופים, חצי האולם מצטמרר, ובצדק; נראה כאילו הוא תיכף הולך לזרוק סכין על מישהו בקהל.

ניו-יורק בסרט נראית רע באופן מצויין; זאת אומרת, הכיעור מרהיב עין ומשכנע מאוד. בשביל כל מי שההיכרות העיקרית שלו עם ניו-יורק היא מסרטים העוסקים בזמננו, המסע-בזמן שמציג הסרט משכנע מאוד, וגם מפתיע – מישהו דמיין פעם את ניו-יורק כולה בתור הארלם מוגדלת? השחזור הוא מוקפד לפרטי פרטים וגרנדיוזי במידה: גדול, מרשים, אבל לא מוגזם. הדיוק ההיסטורי של כמה מהמאורעות מוטל בספק (כנופיות מעורבות של שחורים ולבנים? ב-1860?), אבל זה לא צריך להפריע לכם.

אבל לא רק הרקע מרתק – גם העלילה. היא אמנם בנויה לאורך קווי-מתאר מוכרים וצפויים למדי, אבל גם כאן יש הפתעות כל הזמן, ולפחות עלי סקורסזה הצליח לעבוד בלי הרף. לאורך כל הסרט קצב הלב שלי היה מהיר בהרבה מהרגיל, ועל זה אפשר להודות גם למוסיקה של הווארד שור (המלחין של 'שר הטבעות', שהולך ומתגלה כמלחין משובח במיוחד, כזה שעוד יהפוך לתו-תקן), המסתייעת בתותחים הכבדים בונו ופיטר גבריאל. לפעמים יש מוסיקה שנשמעת כקאנטרי מלפני מאה ומשהו שנה, לפעמים קטעי רוק מודרניים בתכלית, בייחוד בסצינות לחימה המונית. אבל ערבוב התקופות המוזיקליות רק מועיל.

הפרטים הקטנים, הרקע, האיטיות, השימוש במוזיקה – כל אלו עושים את 'כנופיות ניו יורק' לסרט חריג מאוד בנוף. יש כאלה שבדיוק בגלל זה ישנאו אותו; הרבה רואים "איטי" כ"משעמם", ועלולים לחשוב שהבמאי השקיע יותר מדי זמן בפרטים קטנים וזניחים. אחרים יסלדו מהאלימות המרובה. ויהיו גם כאלה שיתעצבנו על חוסר הדיוק בכמה פרטים היסטוריים. אני בדרך-כלל שייך לקבוצה הזו.

אבל הסך-הכל של הסרט היה מרשים מדי מכדי שכמה ליקויים קטנים יפריעו לי; זה לא רק, כך אני צופה, אחד הסרטים הטובים של שנת 2003 (אם לא כן, הרי שזו תהיה שנה מופלאה לקולנוע), אלא גם אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

ובדיוק בגלל זה אני מתקשה להחליט אם להיות עצוב או שמח: מצד אחד, כבר בתחילת השנה ראיתי מועמד ראוי מאין כמוהו לתואר "סרט השנה 2003". זה אומר, כנראה, שפסגת הסרטים לשנה הנוכחית מאחורי, לפחות עד שיגיע החלק השלישי של 'שר הטבעות'. ומצד שני, שנה שמתחילה ב'כנופיות ניו יורק', ונגמרת עם 'שר הטבעות'… זו צריכה להיות ממש שנה טובה!