פנטום האופרה

במקור: Phantom of the Opera
במאי: ג'ואל שומאכר
תסריט: ג'ואל שומאכר, אנדרו לויד וובר
על פי המחזה מאת אנדרו לויד וובר
שחקנים: איימי רוסום, ג'רארד באטלר, פטריק ווילסון, מירנדה ריצ'רדסון, מיני דרייבר

הו, אני עוד זוכרת איך פעם, כשבגרוש היה חור, בנינו אנו, החלוצים, את תל אביב. בזמרה ובשיר בנינו את העיר, עם שלמת בטון ומלט העלמנו את התכלת, בריקוד ובמחול נקרע לנו הטחול. את מגדלי האופרה מיקמנו מול שקיעה נוגה, ולעת ערב, כשרוח בין ערביים שרה לנו סרנדה, אני עוד זוכרת את הסיפור ההוא על הפנטום… פנטום האופרה.

אי אז בשנת 1870, התחלפה הנהלת בית האופרה המקומית. שום דבר לא היה אמור להשתנות, שהרי ההנהלה החדשה השאירה את כל העובדים, ולא שינתה דבר בהפקות האירועים. ובכל זאת, משהו הרגיש שונה. מין איום סמוי שעמד באוויר. זה התחיל במכתב מגוחך, ובו דרישה למשכורת – דמי סחיטה, אם תרצו – ממר פ.א. המסתורי. מיד לאחר מכן, בצירוף מקרים אומלל, הדיווה הנערצת (סוג של קומיק רליף, אני מניחה) הודיעה על פרישתה. עוד לפני שמישהו הספיק להזדעזע כראוי, כבר נמצאה מחליפה לדיווה הקפריזית – כריסטין, נערה זכה, תמת מראה וצחת קול. "קולך כה טהור! מי לימדך לשיר, יפתי?", השתאו הסובבים.

"הו", הומה כריסטין, מעפעפת בריסיה כפרח עדין המסרב להסגיר את סודו. נו בטח, בעידן שלפני 'כוכב נולד', קריירה לא באה ברגל. תארו לכם פישרית קטנה מספרת לכם בעיניים נוצצות, שלפני מותו, אביה הבטיח לה כי מלאך המוזיקה ישמור עליה, והוא – אותו מלאך, התגלמות רוחו של האב – הוא זה שלימד אותה לשיר. מספיק לה שתצייץ אפילו חצי מזה, והיא יכולה לשכוח מהחלומות להיות אישה גדולה מהחיים. אשפוז בכפיה, זה מה שהיא תקבל.

כשאהוב ילדותה של כריסטין מגיע העירה, שמחים השניים על חידוש הקשר. "הו", הם הומים זה לזו. "הו". וקירות האופרה שרים יחד איתם את האיחוד המרגש.
אך פ.א., הלוא הוא אותו "מלאך" מוזיקלי, יצור קנאי הוא. "הו", הרעים קולו בשיר, "הו, לא! כריסטין, את חייבת לחיות למען האמנות שלך, איני מוכן שמישהו אחר יחמוס ממני את הפרס!". כריסטין מביטה בו, אור נגוהות בעיניה הרכות, ובליבה מתרוננת רק מילה אחת (הו). פתאום עכשיו, פתאום היום היא נזכרת שבעצם היא רוצה לאבאל'ה, רוצה את מלאך המוזיקה בעל הפנים המעוותות, המוסתרות במסכה. והפנטום משכיב אותה לישון, ומורה לה לא להיאבק, אחרת הוא רק יאהב אותה יותר.

כריסטין, בואו ונודה בזה, פוסטמה לא קטנה. כן אוהבת אותו, לא אוהבת אותו, כי אולי בעצם כן, אבל למעשה נדמה לה שלא. שבויה בסרט ההודי הרומנטי שלה, היא לא מפסיקה לשיר איך הפנטום המסתורי רוצח אחרים רק בגלל שהוא אוהב אותה, וכמה יפה הוא מתפייט כשהוא מאיים להרוג אותה. אבל אנחנו יודעים את האמת – הוא לא אוהב אותך, חמודה. הוא סתם קונטרול-פריק, שיציץ לך למקלחת כדי לוודא שאת לא חושבת בטעות על מישהו אחר. אבל כריסטין בשלה – מביטה בעיניים לחות מהערצה בפנטום הזועף, והומה: "אני כה מפחדת ממך, הו, הפנטום האיום, מלאך במסכה שלי". והוא, שעשה קריירה מרגשי נחיתות, שר בתשובה: "אני מסתתר מאחורי המסכה – חתוך, מפלצת וכה מעוות". אולי הייתי טורחת להתלונן על שירתו הלא-ממש-נעימה, אלמלא הכה בי ההגיון שבדבר: אלה שלא יודעים לשיר – מלמדים.

אחרי שני שירים שהוקדשו במלואם למסכה המסתירה את אדון פ.א., הבנתי שאני מפספסת משהו. כלומר, אני יודעת שהסרט מבוסס על מחזמר בימתי מצליח של אנדרו לויד וובר, ואני די בטוחה ששם הפנטום עטוי מסכה גדולה ומפחידה. אלא שמשהו קרה לה במעבר לקולנוע, כי רק לאחר התבוננות מעמיקה, פתאום שמתי לב אליה – מין פלסטר קטן, פצפון כזה, שמסתיר חצי גבה ולחי, ועליו כל הרעש. איזה עיוות נורא כבר יכול להסתתר מתחת לפלסטרון הזה? חצ'קון?

בכלל, כל הסרט יצר אצלי הרגשה פלסטרית. או יותר נכון, תחושה סטרילית מאופקת. 'פנטום האופרה' מנסה, כביכול, להרשים בכל החזיתות, אבל מפנה למעשה את הבמה לשירה נטו. התלבושות כאילו-גרנדיוזיות, אבל מתרגלים אליהן מהר מאד – אין בהן שום צבעוניות מתפרצת, שום תזוזה. העמדות השירים קמצניות, ומבוצעות בכזו רצינות דרמטית, עד שהיה נדמה לי שמרוב חרדת קודש, הזמרים/שחקנים לא מעזים לנשום, שלא לדבר על לזוז. בשביל זה באתי לסרט? באותה מידה אפשר להשמיע קסטה, על רקע תמונה של קיאנו ריבס. ואם פס הקול משמיע לנו את כריסטין (איימי רוסום, אותה ראינו עד כה ב'היום שאחרי מחר', ו…זהו, בעצם) שרה במלוא גרון, זועקת את ה"הו"ים שלה מרה, על המסך היא בקושי מזיזה שפתיים בלחישה. הכל, כדי שחס וחלילה דעתנו לא תוסח מהשירים עצמם.

אז אוקיי, מצידי שקהל האופרה המעריץ יצרח עד מחר "היידה כריסטין-סאן!", אבל אני לא קונה את זה. כי אני יודעת שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. יוצרי הסרט מפחדים ללכת איתו עד הסוף, לסטות מהמחזמר המקורי ולו במילימטר או לתת פרשנות משלהם. הם מפחדים לתת לסיפור לדבר בעד עצמו, מפחדים לאפשר לשחקנים להכניס אישיות לדמויות או עוצמה רגשית לשירים, מפחדים שהקהל לא יאהב אותם. אני לא אוהבת אותם.

זה לא שהסרט רע. הוא פשוט גם לא טוב – חסרה לו הייחודיות הזו, שתשאיר אתכם נטולי אוויר. לא השתעממתי מאד, אבל זה בגלל שלא ראיתי אף פעם את המחזמר, ולא היה לי אכפת לחכות בסבלנות שהאופרטה היפה תבוא כבר אל סופה, ויתברר מהו טבעו של הפנטום (גילוי קצת מאכזב, אם יורשה לי). גם אם לא השתעממתי מאד, עדיין לא נהניתי במיוחד. ופה בא המלכוד: מצד אחד, מעריצי המחזמר בוודאי לא ירצו לפסוח על הסרט הזה, ואילו אלו שלא מכירים את המחזמר, אולי ירצו לראות את הסרט כדי להבין על מה הרעש. מצד שני, חבל לדעתי, לקבל רושם מוטעה, בגלל גרסת-לייט צולעת שיש בה יותר מדי "הו" ו-"הא", אך פרט לטכניקה, מסתבר, מלאך המוזיקה לא העניק לה את מתת ההשראה שלו.