חלק א': פעם היינו
כשאני חושב על שנות האלפיים אני חושב על סרטים. לא על סרטים מסוימים (לא שחסרים סרטים עם מורשת ראויה, כמובן) אלא על המעבר המהיר שלי מ"בחור שרואה סרטים" ל"חובב לסרטים" ל"אני לא אגיד "סינמפיל", אבל אם אתם תגידו אני לא אתנגד". חלק מזה קשור לנוכחות שלי באתר קולנוע מקומי עם השם הבלתי סביר בעליל "עין הדג" שעזר לי למצוא קהילה של אנשים שהסכימו שהדבר הכי טוב לעשות בשישי בלילה זה לא לצאת לשתות אלא לדעת מה להקליט ומאיזה ערוץ; חלק אחר קשור לכך שפתאום היה קל יותר לראות סרטים.
קשה לי להסביר את זה לאנשים שנולדו לתוך עידן האינטרנט המהיר והאלחוטי, אבל פעם כמות ומגוון הסרטים שיכולתם לראות הייתה מוגבלת יחסית – ראיתם את מה שהיה בטלוויזיה (בערוצים הבודדים שהורשו להתקיים) ואת מה שהגיע לקולנוע (לרוב אמריקאי, לרוב באיחור של חודשים) והתפללתם לספריית וידאו עם קטלוג סביר ועם יותר מעותק אחד של הדבר-הזה-שכולם-רוצים. התוצאה היתה חוויית צפייה די מוגבלת – הייתי רואה את אותם סרטים שוב ושוב ושוב (ושוב), פשוט כי זה מה שהיה זמין, מוכר וקל להשגה. הייתי מודע לפלא הזה שנקרא אנימה, ובתור חנון מתבגר בהחלט רציתי לחזות בו בעצמי, אבל פשוט לא יכולתי; הייתי על אי בודד, יורה נורים באוויר בתקווה שמישהו ישים לב ויחליט להקרין סרט של הייאו מיאזאקי.
שנות האלפיים הביאו איתן שתי מהפכות מאסיביות: ההחלפה האיטית של קלטות הווידאו ב-DVD כשיטת צפייה ביתית, ועלייתם המטאורית של האתרים הפיראטיים שנתנו להוריד סרטים ישירות אל המחשב בבית. אמנם אחת הייתה חוקית ולשנייה הייתה את המילה "פיראטיים" בשם, אבל שתיהן ייצגו מבחינתי את אותו דבר – הרחבה של אפשרויות הצפייה. סרט ה-DVD הראשון שראיתי היה "Run לולה Run" – סרט גרמני (!) ביזארי (!!) וסופר קצבי. אני זוכר שאהבתי אותו, אבל מה שנחקק לי בזיכרון הוא הידיעה שבלי ה-DVD אפילו לא הייתי מודע לקיומו. בבת אחת העולם התרחב.
במעבר שבין שנות התשעים לשנות האלפיים גילינו שסרטים לא חייבים להצליח בקולנוע כדי להצליח באופן כללי: "מועדון קרב" יצא ב-1999 למסכים הגדולים לקול אוושה דקה אבל מצא חיים חדשים על המסכים הביתיים; כנ"ל "פחד ותיעוב בלאס וגאס"; כנ"ל "דוני דארקו". כישלון בקופות כבר לא סימן את סוף הדרך – אלא את ההתחלה.
בערך באותו זמן נאפסטר התחילה את המהפכה של פיראטיות המוזיקה ולא לקח יותר מידי זמן עד שאנשים הבינו שאיפה שאפשר להעלות אלבומים אפשר להעלות גם סרטים. זה לא שאני מגן על פיראטיות – זה אקט לא חוקי ולא מוסרי (ישנם מקרי קיצון, כמובן, אבל אני מדבר על רוב המקרים) – אבל פשוט לא היה לי אכפת כל כך. פתאום יכולתי לראות הרבה יותר סרטים. יכולתי לראות את כל הסרטים: ישנים וחדשים, ארוכים וקצרים, מוכרים ומוזרים, מקומיים וזרים.
העולם של חובבי קולנוע כיום כל כך שונה מהעולם שבו גדלתי. האי המבודד חובר ליבשת בכביש מהיר שפתוח 24/7: פעם היינו צריכים להתפלל שסרט יגיע לארץ ואז שיגיע לקולנוע בטווח נסיעה (ובשבילי כתושב הצפון המרוחק, סרט שהוקרן רק בתל אביב היה יכול באותה המידה להיות סרט שהוקרן באופן בלעדי על הירח). פתאום לא היינו צריכים להתפלל לשום דבר ולאף אחד – שום כוח עליון לא יקבע לנו מה לראות, אפילו לא ביום כיפור. אם לא נתנו לנו אז לקחנו. לקחתי.
לקחתי מכל העולם, בעיקר מיפן (תודה לך רז גרינברג). האפיקים שלי התרחבו פי כמה וכמה. אבל לא הבנתי שהפריצה של הסכר המטאפורי הזה תגרום לטביעה מטאפורית.
חלק ב': הנני כאן
השתמשתי באמזון כדי לקנות ספרים דווקא, אבל ההשפעה הייתה דומה. כבר לא הוגבלתי על ידי הספרייה המקומית והמלאי הפופוליסטי של חנויות הספרים האזוריות. אבל, באופן מוזר, למרות שהיה לי קל הרבה יותר להשיג ספרים שפעם לא ידעתי אפילו על קיומם, גיליתי שאני נהנה מהקריאה פחות ופחות. חלק מזה מגיע בוודאי מהדיכאון הפשוט שמגיע עם ההתבגרות, אבל חלק נובע מההבנה הנוראית שיש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא ולעולם לא אספיק.
בעולם החדש של שנות האלפיים הצפייה הפכה מתחביב פשוט למשהו כמעט תובעני: בזכות/באשמת IMDB (הצלע השלישית של המהפכה מבחינתי), עין הדג ואתרי קולנוע אחרים פתאום נהייתי מודע לכמה מעט אני יודע; איזה אחוז קטן וחסר משמעות ראיתי. ידעתי מספיק בדיוק כדי להבין כמה אני בור. עברתי פאזה: מאז שנות האלפיים אני לא סתם רואה סרטים, אני משלים: משלים קלאסיקות, סרטים זרים שפספסתי וסרטים חדשים שעברו מתחת לראדר בפעם הראשונה.
בכל פעם שהשנה מתקרבת לסופה אני ועוד כמה מבקרי-קולנוע-בעיני-עצמם נכנסים למין אוברדרייב בנסיון לראות כמה שיותר. כי חייבת להיות רשימת "הסרטים הכי טובים/רעים/יפים/מבדרים/טעימים" בסוף השנה, ואיך ייקחו את הרשימה שלכם ברצינות אם ראיתם פחות ממאה סרטים חדשים? החיים בעולם החדש הזה מרגישים לי לפעמים כאילו אני אליס ב"מבעד למראה" – צריך לרוץ כמה שיותר מהר כדי להישאר במקום.
אחד היתרונות של העולם הישן היה הדרך שבה התחברתי לסרטים. בגלל שהיה לי כל כך מעט לראות (באופן יחסי) כל סרט טוב היה יותר מסתם חוויה בידורית, הוא היה משהו שנקשרתי אליו ברמות שקשה לי לתאר: סרטים כמו "הטוב, הרע והמכוער", או "קונאן הברברי" או "סודות אל.איי" הם יצירות שחזרתי אליהן שוב ושוב עד שהן נהיו כמו טקסט קדוש בשבילי. היום אני כבר לא יכול לאהוב ככה סרטים, כי למי יש זמן לחזור לאותו הסרט תריסר פעמים ויותר? וגם אם במקרה יש לכם קצת זמן פנוי לא בטוח שתרצו לראות סרט שכבר ראיתם, כי מי יודע מה אתם מפספסים בינתיים.
העולם הקולנועי של אחרי שנות האלפיים מלווה, מבחינתי, בחרדת החמצה תמידית (FOMO, Fear Of Missing Out). כל בחירה מלווה בהתלבטות ארוכה כמעט כמו חוויית הצפייה עצמה: אם אני רואה שוב סרט ישן ואהוב אולי אני מפספס את ההזדמנות לראות משהו חדש ומרהיב. אולי אני רוצה לראות סרט אקשן, אבל האם אני רוצה לראות אחד מיפן, קוריאה, תיאלנד או משהו אמריקאי? (לפחות אני יכול להיות די בטוח שסקוט אדקינס יצוץ בכל אחד מהם). הייתה בדיחה כזו, כשרק הופיעה אצלנו הטלוויזיה בכבלים (ילדים, תשאלו את ההורים) שיש עשרות ערוצים אבל אין מה לראות. בשנות האלפיים קיבלנו גישה לא רשמית לאינספור ערוצים וסוף סוף הבנתי את המשמעות של הביטוי הזה – כשאפשר לראות הכל קל מאוד לעבור למצב שבו לא רואים כלום.
חלק ג': מחר לנצח
ובכל זאת, טוב יותר.
רוג'ר איברט אמר פעם על סרטים שהם "מכונות אמפתיה". הוא הגזים, ותכלס אפשר להגיד את אותו הדבר על כל מדיום אמנותי, אבל לא באותה המידה, לפחות עבורי. אין שום דבר חריג מבחינתי, היום, בלהחשף לסרטים ממקומות וזמנים שלא העליתי על דעתי בעבר: סרטים מאיראן, מיפן, מקוריאה, מדרום אפריקה, מטורקיה; סרטים מלפני עשרים, שלושים, חמישים ומאה שנה. כולם שם.
אתם יכולים לגשת עכשיו – ברגע זה ממש! – ליוטיוב ולמצוא שם מאות קלאסיקות מהעידן השקט זמינות לצפייה באופן חוקי לגמרי, חינם אין כסף. אפילו זה מרגיש כמו משהו שלא יכולתי לחלום עליו כשהייתי נער – היה לי קל יותר לדמיין חיים על הירח. המהפכה כבר התרחשה, ואמנם עוד לא למדנו להתמודד איתה עד הסוף, אבל אנחנו חיים בעולם שונה לגמרי. "עולם חדש שיש בו אנשים שכאלו" – ואפשר לפגוש את כולם, בלחיצת כפתור.
וואו לא זוכר מתי התחברתי ככה לכתבה
כל החלק הראשון זה אחד לאחד התהליך שלי עם קולנוע, רק שהסרט הראשון שראיתי בdvd היה המטריקס.
תיקון בקטנה
כתבת יפה, אבל למען הדיוק יש לציין כי התהליך בו סרטים שנכשלים בקופות הופכים אחר כך לפולחן לא התחיל בסוף הניינטיז אלא הרבה הרבה קודם, בערך עם המצאתו של מכשיר הוידאו הביתי. הדוגמה הקלאסית הראשונה שאני מכיר לסרט כזה היא ״בלייד ראנר״.
לך עוד אחורה
הקוסם מארץ עוץ היה כשלון (כלכלי) בעת יציאתו לאקרנים בשנת 1939 ורק עם הופעת הטלויזיה הפך לקלאסיקה.
טקסט מעולה ומדויק
חלק ב' במיוחד קולע בול למה שגם אני מרגיש. שכבר קשה לי לאהוב סרטים כמו פעם, כשהייתי חוזר אליהם שוב ושוב מתוך מבחר מצומצם שליקטתי בוידאו מערוצי הסרטים, ואני בעיקר עסוק היום בלהשלים צפייה בדברים שפספסתי ולסמן וי על דברים חדשים.
איזו כתבה מעולה!
כמו אחרים לפניי, התחברתי מאד לקטע האינפלציוני של ההיצע המטורף הקיים היום. בכלל, אם מוסיפים סדרות לרשימה, תחושת ה"יש יותר מדי מה לראות" מתגברת לאינסוף. רק לאחרונה התחלתי לצפות בשתי סדרות חדשות (עבורי) ואני לא מוצא זמן להמשיך אותן בצורה סדירה, וזה לפעמים פשוט מתסכל.
בכל מקרה, כאמור, כתבה נהדרת ממש.
מדויק!
(ל"ת)
מדויק
עברתי תהליך דומה באותה תקופה (אאל"ט הדבר הראשון שהורדתי היה ספיישל דרגון בול זי שלא שודר בארץ), והיום אני מרגיש שבתוך ים השפע מסביב אני פשוט טובע — יש כל-כך סרטים להשלים וסדרות מדוברות שאני במירוץ מול… אף אחד, תכלס, להיות חלק מהשיח סביבן; ולפעמים פשוט יותר נוח לשלוף בלו ריי של משהו שכבר ראיתי ואהבתי, מה שגורם לי ליהנות באותו רגע – אבל להתחרט למחרת על חוסר ההתקדמות. help.
הצ'יט שאני מצאתי
הוא להתעלם מסדרות כי לרוב ההייפ של סדרות הולך ככה: "וואו זה מדהים" (עונה ראשונה), "עדיין ממש טוב" (עונה שנייה), "עדיין סבבה" (עונה שלישית), "אוי, אממ, טוב, יש לזה את הרגעים של זה" (עונה רביעית) , "נו, די, עכשיו אתם לא רציניים, מה קרה לסדרה הזאת" (עונה חמישית).
אני נוטה באופן כמעט מוחלט להתעלם מסדרות ארוכות טווח עם עונות ראשונות בעלות הייפ עד שאני רואה שהסיפור באמת הסתיים כמו שצריך. זה שם אותי מאחור בכל מיני מובנים, אבל גם מצמצם את רשימת הדברים שאני צריך לראות (בטח אם מוסיפים את הבררנות היתרה שלי בכל הנוגע לסדרות בכל מקרה) באיזה עשרות אחוזים.
זה תלוי בסדרה
כן, אם העונה השלישית של "הנותרים" לא הייתה טובה, זה היה מקטין גם את העונה הראשונה, אבל לא מבטל אותה לגמרי. לעומת זאת, הסוף של "אבודים" די רצח את ההתחלה.
אבל אם היית שופט את "להרוג את איב", למשל, לפי העונה השניה שלה, היית מפסיד את אחת מהעונות הראשונות מלאות הסטייל והמהנות ביותר בטלוויזיה בעשור האחרון.
אני לא שופט לפי העונה השנייה
אבל להפסיק סדרה באמצע זה מבאס ומדי פעם מאוד קשה. מה שאומר שאו אני שורף מלא זמן על סדרה שיורדת ויורדת באיכותה, או שאני הולך לא ממש מסופק כי הסיפור לא נגמר.
אולי בעתיד יהיה באמת דיבור רק על עונות ולא על סדרות, אבל אני לא חושב שהרגלי הצפייה שלנו כרגע בנויים לזה.
"או שאני שורף מלא זמן על סדרה שיורדת ויורדת באיכותה, או שאני הולך לא ממש מסופק כי הסיפור לא נגמר."
לא בהכרח. רוב הסדרות ממשיכות לרוץ כל עוד הן מביאות רייטינג, בלי קשר להאם הסיפור נגמר או האם ליוצרים יש עוד משהו מעניין להגיד. לכן הרבה פעמים מתקבלת הרגשה שסדרה כלשהי ממשיכה – לרוב באמצעות תירוץ עלילתי קלוש ומאולץ – מספר עונות אחרי שהיתה צריכה להסתיים באופן טבעי. מהבחינה הזאת, עדיין אפשר לשאוב סיפוק מצפייה בעונות הראשונות ולהפסיק כשזה מתחיל להתדרדר.
אבל זה כבר השהיית אי אמון בצורה מסוימת
היצר האנושי אוהב לראות סיפורים עד סופם, ולהחליט להתעלם מסיום הסיפור שיצא זה בדיוק זה – להתעלם. לחלק זה קל יותר, לחלק פחות, אבל בכלליות זה לא כזה כיף שזה בכלל משהו שאני צריך לקחת בחשבון שאני צריך להתחיל לשקול אם לצרוך את המדיה או לא. זה לא דילמה שאני רוצה שתהיה לי.
אבל שמע, מה זה בעצם סוף
רוב הסדרות הבאמת טובות בימינו יודעות גם לספר סיפור שלם בפורמט של עונה. נכון, הסיפור הזה כנראה לא ייגמר באופן חתום מוחלט וסופי, אבל היי – מה בחיים האלה חתום מוחלט וסופי? לצורך העניין, "פליבג" המעולה נגמרה אחרי שתי העונות, ו"אטלנטה" הגם מעולה סיימה את עונתה השנייה לפני שנה, והסדרה ממשיכה גם לעונה שלישית. אבל האם באמת יש הבדל בין הסופים של עונה 2 של פליבג ואטלנטה? וואלה, לא מרגיש לי שיש.
היוצאות מן הכלל הן סדרות שעיקר המשיכה שלהן זה העלילה שלהן, תאוריות מעריצים, וכו', אבל אלה גם ככה (לדעתי) לא הסדרות הבאמת מופתיות בימינו.
לא שאטלנטה היא סדרה עם עלילה מתמשכת מהודקת
שהולכת בצורה ברורה למקום כלשהו (וזה חלק גדול מהקסם שלה). אבל דווקא העונה השניה הסתיימה (למיטב זכרוני) ברגע של צעד מאוד לא אופייני של אחת הדמויות, שמאוד גרם לי לחשוב – אוקיי, לאן זה ילך מכאן?
זה קצת נשמע כמו הסינון שדיברתי אליו
הדיבור על ה"באמת מעולות" הוא קצת למה שאני חותר, והדרך לגלות את זה היא לא לקפוץ ישר על כל סדרה עטורת באזז אלא לחכות לביקורת על עונה-שתיים-שלוש לפחות ולראות האם היוצרים מדברים על לסיים בקרוב או לא. אם הולכים אחרי הקו הזה נשארים עם באמת מעט מאוד סדרות והרבה פחות מהלחץ המתואר פה.
זו בעיה שכל חובב ספרות מגיע אליה במוקדם או במאוחר
כאילו, אתם יודעים כמה ספרים נפלאים יצאו לאורך המאות האחרונות?!
אבל ספרים הם פחות בעיתיים, כי הם לא מפריעים לך להקשיב למוזיקה!
ואתה יודע כמה מוזיקה חדשה יש?
אפשר גם אחרת
שלום,
אני גולש ותיק של עין הדג (כ – 20 שנה) מה שמעיד על גילי (מגרד את ה- 40 מלמטה) שקרוב לוודאי קצת גבוה מהממוצע כאן באתר.
נהניתי לקרוא את הכתבה. נשמע שהיא באמת נאמרת מבפנים.
אבל ממרומי גילי המופלג יש לי כמה תובנות. לא קוהרנטיות במיוחד אבל אשתף אותן.
דיברת על FOMO. זו אחת הבעיות הגדולות של דור ה וואי (ואם כבר סדרה מומלצת ביותר – וואי וואי וואי של כאן 11). כל הזמן חייבים להספיק עוד ועוד ועוד. אז תנו לי לקחת אתכם טיפה לעתיד. הזמן הפנוי שלכם, בעוד זמן לא רחוק, יקטן משמעותית. תהיה לכם עבודה שלעיתים תהיה תובענית עם הרבה שעות (שלא לדבר על פקקים בהלוך וחזור), יהיו לכם ילדים שיזדקקו (וגם תרצו) לתת להם הרבה מזמנכם, תהיה לכם בת זוג שלא בטוח שתרצה לראות את כמות הסרטים / סדרות שאתם הייתם רוצים ושלא לדבר על עייפות בשל כל האמור לעיל.
בהחלט לא מתכוון לבאס אף אחד. החיים נהדרים גם בגיל 40!
אבל, ההבדל המשמעותי בין גיל 20 ל- 40 הוא בכמות הזמן הפנוי. לא יהיה לכם זמן לראות 100 סרטים בשנה. בטח שלא בקולנוע, וכמובן שלא לדבר על כך שסדרות תופסות מקום יותר ויותר משמעותי בחיינו לאחרונה. אבל היי, ביננו, כשאתם רואים 100 סרטים בשנה – האם אתם נהנים מהכול? מהרוב? האם הסרטים לא חוזרים על עצמם ולעיתים חשתם שפשוט "העברתם את הזמן"? בעתיד אין זמן שצריך להעביר, יש זמן שצריך לנצל.
ולכן, אין ברירה אלא להשתמש במילת הקסם: לסנן לסנן לסנן.
אני מצליח לראות כ- 40 סרטים בשנה. לרוב ביום שישי בערב, כשנעשה שקט בבית. יש רשימה ארוכה של סרטים עדכניים או ישנים יותר שעוד לא הגעתי אליהם, ובכל פעם אני בוחר את מה שמתאים לי (ולבת זוגתי) באותו רגע. הסרטים הללו נבחרו בקפידה. ולראייה – אני כמעט ולא מתאכזב משום סרט. אני כמעט ולא מרגיש שבזבזתי את הזמן הפנוי היקר שיש לי. פה ושם ישנן סרטים אקספרימנטליים (וגם שם אחוז ההצלחה גבוה יחסית).
באמצע השבוע בוחרים 3-4 סדרות, וגם כאן – רק , אבל רק את הטובות.
כדי להצליח חייבים להדחיק את ה FOMO בכל הכוח. בחיים בכלל, ולא רק בבחירת סרטים.
או, זה טקסט שאני מזדהה איתו! כנראה פער הדורות
מאחר שגם אני בערך בגילך (רק מצידו השני…) וממש לא הזדהיתי עם הטור של תום. הטכנולוגיה גרמה (גם) לי ללכת פחות ופחות לקולנוע, אבל לא לצפות ביותר סרטים, אם כבר אולי יותר סדרות (וכיום גם זה לא, מפאת קוצר הזמן).
כבר מזמן הבנתי שלא אקרא את כל הספרים ולא אצפה בכל הסרטים, גם ב"יצירות מופת" (רבות מהן משעממות להחריד, אגב), והשלמתי עם זה בצער ממש לא רב (בקושי צערון). אין לי "חרדת החמצה תמידית", להפך: ככל שהתבגרתי (או אם נודה על האמת – הזדקנתי…) נראה לי פחות ופחות חשוב "להספיק" ולסמן "V" אלא להפך, לנצל את הזמן ליהנות. אני לא רוצה לצפות במשהו כי "צריך" או בשם איזו "חובה" אלא רק כי הוא באמת ובתמים עושה לי "נעים" (או לפחות עושה לי משהו; אני לא נגד חוויה אינטלקטואלית חיובית, חלילה). אם אני לא מרגישה שיש תמורה לזמן שלי אני פשוט חותכת.
לדוגמה, עד היום עוד לא השלמתי את "לה לה לנד" המדובר, פשוט כי השתעממנו נורא בצפייה. לא נורא. זו גם לא סוגיה של אורך; אני צופה ביוטיוב וקולטת שאני משתעממת? ביי ביי, עברתי לדבר הבא. זו בעיניי המשמעות של תרבות השפע: כל כך הרבה תכנים זמינים בלחיצת כפתור, אז למה לי להתפשר במקום לבחור? אפשר לקרוא לזה גם קצת "הפרעת קשב" שהטכנולוגיה הביאה איתה, ובהקשר הזה אציין שאין לי שום בעיה עם צפייה בתכנים במהירות גבוהה יותר (הקדמתי את נטפליקס ועשיתי זאת בעצמי בצפייה השנייה בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית. זה שיפר אותה מאוד).
לסיכום, אפשר לומר ש"החטא" החמור כיום מבחינתי אינו ההחמצה אלא השעמום. אולי אפשר לתמצת את זה במונח VFT (פרפרזה על המונח VFM שנתקלתי בו בעיקר בהקשר לביקורת מסעדות). אם אני יוצאת למסעדה אני רוצה תמורה טובה לכספי, ואם אני יושבת לצפות בתוכן אני רוצה תמורה ראויה לזמן. אחרי הכול, זה משאב הרבה יותר מוגבל.
נ"ב
אף על פי ש"ראן לולה ראן" הוא סרט גרמני, למיטב זיכרוני צפיתי בו בקולנוע והוא דווקא הצליח יחסית בארץ. רוצה לומר, לא מדובר בסרט מהסוג שידוע רק למנויי "האוזן השלישית" וכיו"ב, ולכן מוזר לי לקרוא שהוא סרט שהצריך DVD כדי להיות מודע לקיומו. פער הדורות, כנראה.
ממש מבינה אותך
פעם היו לי כמה סרטים על המחשב שקיבלתי מכל מיני חברים שהיה להם אינטרנט וכל כך חרשתי עליהם שמחלקם ידעתי סצנות שלמות
רק השבוע הראיתי לבעלי סצינה מאיזה סרט ישן וממש דיקלמתי עם הדמויות
אבל אחר כך כשחיפשנו סרט לראות בנטפליקס גללנו וגללנו ולא מצאנו שומדבר שנראה ששוה לבזבז עליו את הזמן. מרוב תוכן אין מה לראות.
ורק מוסיפה עוד משהו-היה לא מסמן פרוייקט דיסני ובתוך התגובות היו הרבה מלחמות מי סרט טוב ומי לא והבנתי פתאום שהסרטים שהכי אהבתי הם לא הטובים ביותר אלא אלו שהיו לי על המחשב אלו שראיתי שוב ושוב.החזרה גרמה לי להתאהב בהם, *להיקשר*.
סרט טוב שראיתי פעם אחת לא משתווה לסרט שראיתי 10 פעמים ואני יודעת לצטט אותו.
אולי כמו במערכת יחסים עם בני אדם-הזמן שאתה משקיע בה הוא שהופך אותה לחשובה כל כך.
אין ספק שזה חלק מהעניין
אבל אני חושבת שזה גם עניין של גיל.
למעט אנשים שהקולנוע זה החיים שלהם (מבחינת מקצוע), אני יכולה רק לנחש להגיד שהחשיבות של קולנוע בחיים שלנו היא כמו החשיבות של מוזיקה בחיים שלנו. תמיד שומעים עוד ועוד מוזיקה, אבל איכשהו הדברם שאנחנו הכי נקשר אליהם והכי ירגישו לנו נוסטלגיים הם אלו שנקשרנו אליהם בגיל הטיפשעשרה ובשנות העזרים לחיינו. אחר כך גם סדרי העדיפויות משתנים, וגם(בממוצע) כבר יש לנו הסתכלות קצת יותר בוגרת וקצת יותר צינית שמקשה עלינו להתחבר לדברים כמו פעם.
מה שנאי בעצם אומרת זה שהשאלה האמיתית היא מה יקרה אצל האנשים שהם עכשיו בני 15-25 (נניח). מה הם רואים היום? ואיך הם ירדישו לגבי הדברים שהם רואים היום עוד 20 שנה מעכשיו?
עוד פעם גילנות?
אנחנו נקשרים למוזיקה ולסרטים שהותירו בנו את חותמם בשנים מעצבות בחיינו. ברירת המחדל היא לחשוב על שנות הנעורים כדוגמה הראשונה לשנים מעצבות, אבל זה יכול להיות ואכן גם קורה בתקופות משמעותיות אחרות.
עוד פעם "עוד פעם גילנות?"?
לא כל ניתוח ופילוח על פי גיל הוא אפליה. ההודעה של מיפ לא הביעה שום לעג או בוז או שיפוט כלפי אנשים בגילאים מסוימים. שאלת פער הדורות בשלל נושאים לנוכח השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים היא מתבקשת ביותר.
המילה ״טיפש עשרה״ היא כינוי גילני ופוגעני. עם כל השאר אין לי בעיה.
(ל"ת)
אם הבעיה היא המילה הזו אין לי בעיה להחליף אותה
אם להיות כנים – אני בכלל לא זוכרת שכתבתי אותה. חשבתי שכתבת גילאי העשרה,
זה עוד אחד מהביטויים האלה שטבועים בי ואני צריכה להצליח להפתר מהם כנגד האינסטינקט שלי.
כמו שאמרתי בדיון אחר – אחת הבעיות שלנו זה שהאינסטינקטים שלנו לא מכויילים טוב, זה המקום שבו האינסטינקט שלי קצת מפשל ואני צריכה קצת יותר מודעות לביטויים שאני משתמשת בהם.
סליחה!
לא צריך להיפגע. זה מום עובר
זו דווקא לא ברירת המחדל
בני אדם מעבדים מידע באופן שונה בגילאים שונים (ממש פיזיולוגית). מה שאם כבר מהווה את ברירת המחדל לשנים מעצבות זה גילאי הינקות, לא העשרה.
כן מצאו כי החוויה מועצמת בגילאי העשרה: מה שטעים הוא מדהים ושיר טוב הוא נפלא וכו'. זה משפיע רבות על זכרון החוויות, במיוחד אם תצרף זאת לסוג החוויות בגיל העשרה.
מזל שזה לא אבסולוטי, כי אז הייתי ממש אנטי אלכוהול
(ל"ת)