תראו, אני לא יכול להתחייב באמת מה היו הרגעים הכי משמעותיים בקולנוע בכל שנה בעשור של 2000 עד 2009. הרבה מהרגעים האלה כנראה התרחשו בכלל בחדרים סגורים, או נראו כחסרי השפעה, או קרו לתעשיות שאני לא מבין בהן או שאולי אני סתם לא שמתי לב אליהם. בכל זאת, בחרתי 10 רגעים מהעשור הקודם שעזרו לעצב את הקולנוע (או לפחות חלקים ממנו), גם אם אולי אפשר להתווכח (ואתם יותר ממוזמנים) שהיו כאלה שהשפיעו יותר.
2000
ג'ורג' ו. בוש נבחר לנשיאות
רוב נשיאי ארצות הברית לא מזוהים עם תקופות בקולנוע. כשמדברים על הקולנוע תחת רייגן, למשל, פשוט מדברים על הקולנוע בשנות השמונים. אבל בוש היה יוצא דופן: הקולנוע של תקופתו התכתב איתו ישירות (בין אם בפארודיות וסאטירות כמו "אמריקן דרימז", בהתקפה חסרת תקדים בסרטים תיעודיים, או בתרחיש דמיוני בו הוא נרצח בסרטים מוקומנטריים) או בעקיפין ("האביר האפל" הוא בעצם "מה אם באטמן היה בוש?" לאורך שעתיים וארבעים בקולנוע מדהים).
תחת שלטונו, ארה"ב ראתה שלל אירועים ששינו את אופייה ונתנו לה את חומר אדיר לסאטירות ("טים אמריקה"), דרמות מלחמה ("מטען הכאב") ובעיקר סיפקו לה ציניות ולוחמנות כנגד הנשיא האופטימי עם החיוך התמידי. וכך, למרות שבוש כנראה לא דרך על אף סט של סרט – הוא היה אחד מהאנשים המשפיעים על הוליווד.
ועוד כמה אירועים: אנג לי מוציא את "נמר, דרקון" ומרים למעלה את סרטי הקונג פו, מטאפורית ומילולית. הז'אנר שעד לפני רגע נחשב לנחות זוכה לתמיכה ביקורתית שהובילה לרנסנס תרבותי של כל הז'אנר; סודרברג, נסיך האינדי האמריקאי, זוכה באוסקר על "טראפיק" ומסמן את תחילת האינדיפיקציה של האוסקרים.
2001
הארי פוטר ופרודו מביאים את הפנטזיה לקדמת הבמה
לחלק מכם זה יהיה קל לדמיין, לחלק קשה: פעם לא היה מגניב להיות חנונים. אל תגידו לי שגם היום זה לא קל – היום כל ילד משחק משחקי וידאו, רואה סרטי גיבורי על וכנראה גם צפה ב"משחקי הכס". פעם זה לא היה ככה. פעם סרטי פנטזיה היו, אוטומטית, לחנונים, וספרי פנטזיה היו לחנונים, וחנונים היו, נו, חנונים.
"הארי פוטר" ו"שר הטבעות" שינו את זה. "הארי פוטר" גדל אט אט להיות סדרת ספרים/סרטים מפלצתית שכולם מכירים ו"שר הטבעות" הפך לנצחון קולנועי זוכה אוסקרים וקוטל קופות, ולפתע קסמים, טרולים, וחיות קסומות הפכו למנת חלקם של כולם. לפתע הכוכב של זכיון ה"מכוניות ופיצוצים" הוא בעצם שחקן מבוכים ודרקונים מוצהר. לפתע להיות גיק, חנון, איך שלא תקראו לזה – נהיה מגניב. היו לתופעה גם כמה השלכות שליליות, אין ספק, אבל זה די מדהים שזה בכלל קרה.
ועוד כמה אירועים: חוק הקולנוע, שעזר להגביר את התקציבים לכל הקשור לענייני הקולנוע הישראלי, עבר ב-1999, אבל את הסימן הראשון הרציני לשינוי בפני הקולנוע היה אפשר לראות ב-2001 כש"חתונה מאוחרת" הופך לסרט המגה-שובר-קופות הישראלי לראשונה מזה עשור, מגובה בביקורות אוהדות, והקולנוע הישראלי מתחיל לעלות על הגל; האוסקר מחלק לראשונה אוסקר לסרטי אנימציה. ייקח לפיקסאר שנתיים עד שהם ישתלטו על הפרס לחלוטין; פיגוע התאומים – זה קצת נכנס תחת "ממשל בוש", אבל אלא אם אתם מאוד קיצוניים, בכל זאת מדובר במשהו שבוש לא אחראי עליו ישירות ושהיה אחד האירועים המשפיעים ביותר בעולם. המלחמה בטרור, פסטיבל טרייבקה, הטריילר ההוא של ספיידרמן – כולם ועוד הרבה הושפעו מאותו רגע טרגי והיסטורי בתולדות ארצות הברית, והתמימות של שנות התשעים מצאה לה תאריך תפוגה נוח למדי.
2002
ספיידרמן מבשר על עידן חדש לגיבורי על ולקולנוע
בדוחק"ואים של ימינו, 100 מיליון דולר בקופות בסופ"ש לשובר קופות זה נחמד, אבל לא רציני. אם התקציב של הסרט שלכם מנופח מספיק, זה יכול להיות אפילו סכום מביך. אבל פעם זה היה סכום בלתי נתפס – עד שהגיע "ספיידרמן".
היו סרטי גיבורי על מצליחים ומוצלחים לפני "ספיידרמן", אבל שבירת הקופות המאסיבית שמה את הסרט הראשון בטרילוגיה המקורית של סוני כנקודת הלפני ואחרי של הז'אנר. לפני, היה כמה סרטי גיבורי על ששווים התייחסות, ואפשר לספור אותם על שתי ידיים. אבל עם השיפור הניכר באפקטים והצמא של הקהל לאנשים עם כוחות גדולים ואחריות גדולה, לפתע הופיעו 2-3 סרטי גיבורי על טובים, או לכל הפחות מאוד מצליחים, בכל שנה. עשור לפני שמארוול השתלטו על השוק, סוני התוותה את הדרך שבסופו של דבר תהפוך את גיבורי העל להתחלה ולסיום של שוברי הקופות: כוח גדול מאוד, שלא תמיד נוצל באחריות גדולה.
ועוד כמה אירועים: "המסע המופלא" זוכה בפסטיבל ברלין בפרס הגדול ונותן דחיפה ביקורתית משמעותית לז'אנר שהיה בגטו בתוך גטו – אנימציה יפנית; ובזמן שז'אנרים מסוימים זוכים להכרה, ז'אנרים אחרים נולדים – "הצלצול" הביא איתו את גל הרימייקים היפנים, שמוכרים יותר בימינו כז'אנר ההבהלות. "הצלצול" דווקא חף (יחסית) מג'אמפ סקיירס זולים, אבל ההצלחה שלו ושל סגנון ההפחדות שבו סללה את הדרך לז'אנר האימה של שנות האלפיים הראשונות, לקולנוע אימה שמבוסס על "בו!" ועל הדרך העלתה את קרנו של אחד, גור ורבינסקי; ובארץ הקטנה שלנו, סינמה סיטי גלילות פותח את שעריו ונהיה לסנונית הראשונה של קומפלקסי הקולנוע שיתחילו לצוץ ברחבי הארץ על חשבון בתי הקולנוע הקטנים.
2003
דרום קוריאה, שלום
האם כבר אפשר להכריז על דרום קוריאה כמעצמת קולנוע באופן רשמי או שאנחנו מחכים ש"פרזיטים" יזכה קודם באוסקר לסרט הזר? טוב, זה לא באמת משנה – הדרום קוריאנים מוציאים בעקביות בשנים האחרונות לפחות יצירת מופת אחת שמככבת בטבלאות סיכום השנה, ובצדק מוחלט.
אבל ב-2003 הקולנוע הקוריאני היה עדיין חיה איזוטרית שיצאה לקרב על תשומת הלב הציבורית, וניצחה: "שבעה צעדים" (שלא זוכה למספיק הערכה על העיבוד שלו לקומיקס הממש ממש ממש מטומטם שהוא התבסס עליו), "זכרונות מרצח" (שעשה את "זודיאק" טוב יותר, אפל יותר, ומוקדם יותר), "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" (שהקפיץ את קים די קוק לרגע כיקיר קהל קולנוע לב), "מעשה בשתי אחיות" (מאת הבמאי של "ראיתי את השטן") ו"הצילו את הכוכב הירוק!" (שהוא פחות פופולרי ומוכר, אבל הסרט שעליו הוא השפיע קשות דווקא כן – "מי מפחד מהזאב הרע") הופצו כולם באותה שנה. תסתכלו שוב על הרשימה הזאת. כולם יצאו באותה שנה מאותה המדינה. מטורף.
אחרי חמישייה שכזאת התעשייה נהפכה לאט לאט מסוד מפה לאוזן של מוכרים בחנויות וידאו למיינסטרים של המיינסטרים. וכולנו הרווחנו מכך.
ועוד כמה אירועים: ג'ק ספארו הופך את ג'וני דפ משחקן מוכר לסלבריטאי על, מסדר לו אפילו מועמדות לאוסקר, וסולל את הדרך לשלל הופעות דומות שיעניקו לו שבחים – עד שלקהל יתחיל להימאס ממנו; אמינם – ראפר, בפעם האחרונה שבדקתי – זוכה באוסקר. וזה לא שהייתה שנה חלשה: אמינם הלך נגד אמנים פופולריים ממנו (יו2, פול סיימון) וסרטים אהודים ("שיקגו") ובכל זאת הצליח לנצח אותם, במה שמהווה עוד אחד מהסדקים שהאקדמיה תראה לפני שהיא תיפתח לעוד סגנונות חוץ מהבחירות הבטוחות שלה לאורך השנים.
2004
פרנהייט 9/11 זוכה בקאן
אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל יש רק עוד אחד אחרון של "פעם זה לא היה דבר והיום כן" ודי, בסדר?
אז, אתם יודעים שפעם סרטי דוקו לא היו דבר? לא רק אצל קהל מיינסטרים – זה פשוט לא היה קיים, נקודה. סרטי דוקו היו צריכים לעשות פליק-פלאקים באוויר רק כדי שמישהו בתוך הקהילה של עכברי הקולנוע ישים לב אליהם. כיום אנשים רואים מלא דוקו כברירת מחדל. סדרות וסרטי דוקו נהפכים ללהיטים עטורי באזז בלי עזרה של פסיבלים או של אף אחד.
וכן, אפשר לדבר גם על 1994 כשנת שינוי בנושא הזה עם "קראמב" ו"חלומות כדורסל", אבל היי, זוכרים את השנה שסרט דוקו הרוויח 100 מיליון דולר בקופות וזכה בפסטיבל קאן?! כלומר, כן, לדעתי הוא סרט גרוע ואני מתפתה להגיד שגם רע ממש, אבל הוא סלל את הדרך לבאים אחריו – שבהחלט באו.
ועוד כמה אירועים: בתחילת שנות האלפיים זה היה דבר – העופרה והירדנה של עולם האנימציה, דרימוורקס מול פיקסאר. פיקסאר היו האלה שהיו קצת דיסני-ים, ודרימוורקס היו האחים הציניים הקטנים והמגניבים. אבל בניגוד לסכסוך ההוא, בקרב הזה ברור מי ניצח. 2004 הייתה שנה רעה לדרימוורקס, בדיעבד: "שרק 2" ביסס את הנטייה שלהם להוציא המשך אחר המשך, והסרט המקורי שיצא לצידו היה סיוט עם דגים בעלי פרצופים מפחידים שנשען על הליהוק של סלבריטאים. עוד היו לדרימוורקס יצירות טובות מהנקודה הזאת, אבל בשנה הזאת הקרב הוכרע. איך אפשר להשוות את החברה שעושה את "תפוס ת'כריש" עם זאת שעושה את "משפחת סופר על"?; מי שיצפה היום ב"מסור" כנראה יהיה מופתע מאוד. כן, יש סצנה-שתיים-שלוש לא נעימות, אבל מפה ועד הקיטלוג כ"פורנו עינויים קשה" הדרך רחוקה. מדובר בסך הכל בסרט מתח חביב על שני אנשים שכלואים בחדר ומנסים לצאת ממנו. ובכל זאת, המוניטין שלו סלל את הדרך לז'אנר המפוקפק שבא אחריו ויצר שלל דיונים על מוסריות וקיצוניות בקולנוע.
2005
אפל יותר, בוגר יותר
זה היה מגניב וכולם רצו כזה, ואז זה הפך לבדיחה, והיום זה זכרון רחוק: פעם קולנוע הז'אנרים רצה שיקחו אותו ברצינות והכריז על כל פרויקט שהוא לא סתם פרויקט, אלא "אפל יותר ובוגר יותר". כלומר, "אנשים קשוחים במונולוגים קשוחים על כמה החיים קשוחים". האשם הוא נולאן, במה שנראה כמו ההשפעה הגדולה ביותר שלו על הקולנוע עד כה: "באטמן מתחיל", שהתחיל את האופנה הזאת (למרות שגם ל"עיר החטאים" יש חלק לא קטן).
היום קל לצחוק על זה, אבל פעם זה באמת היה מגניב: לדמיין לרגע שבאטמן לא נמצא באיזו עיר מטורללת וילדותית אלא יכול להתקיים בעולם מחוספס ואפל ממש כמו העולם שלנו (כלומר, אם אתם מאמינים שככה העולם שלנו נראה). אבל לפתע גם "אליס בארץ הפלאות" היה אפל ורציני, ו"עמי ותמי", וסופרמן ובכלליות נראה כאילו הצבע נטש רשמית את הוליווד לטובת פלטת צבעים אפורה ומדכדכת.
מאז התבגרנו והבנו שאפל זה לא תמיד בוגר, אבל זאת הייתה תקופה כזאת בקולנוע ובאינטרנט שהייתה… איך נקרא לה? אפלה יותר, בוגרת יותר .
ועוד כמה אירועים: "בתול בן 40" של אפאטו הופך ללהיט ומזניק אותו למפיק על עם שליחים שעושים את זממו הקומי ושומרים על סגנונו ה"למה צריך לביים או לכתוב אם פשוט נעמיד שחקנים מצחיקים מול המצלמה והם יאלתרו", שמדי פעם עבד והרבה פעמים לא; דניאל קרייג מוכרז כבונד החדש, ומוכיח שויכוחי ליהוקים טיפשיים היו מאז ומתמיד כאשר מעריצי המותג תוהים אם זה בסדר שבונד יהיה בלונדיני. מאז קרייג הפך לכוכב על, בונד חזר לזירת העניינים, על הדרך סידר אוסקרים לסם סמית' ואדל וכיום כולם כבר מתווכחים מתי ואם בונד יהפוך לשחור או לאישה.
2006
דיסני קונה את פיקסאר
לכאורה, מהלך מתבקש שגם ככה נועד להפוך הסכם זמני לקבוע; בפועל – הצצה לעתיד שבו דיסני קונה את הזכיונות הכי שווים ונהפכת לאימפריה.
אבל מעבר לכך, הרכישה הזאת השפיעה מאוד על שתי החברות ועל התפוקה שלהן. לקח לזה זמן, כי סרטי אנימציה הם עסק של כמה שנים, אבל ההשפעה קרתה – פיקסאר התחילו להוציא עוד ועוד המשכים, ואילו התוצרים של דיסני התחילו לעלות ברמה. קשה להאמין שאין לזה שום קשר לכך שלפתע ג'ון לאסיטר, האיש והחיבוקים הלא ראויים, הלך מפיקסאר לדיסני.
ועוד כמה אירועים: פעם בכמה זמן ז'אנר לא רק נולד אלא גם מת: ו"מת לדייט" אחראי באופן ישיר למות ז'אנר הפארודיה. אם סרטי "מת לצעוק" עוד היו כמעט מתוחכמים, סרטי "מת לדייט" וחבריהם כבר דרדרו את הז'אנר למחוזות בלתי נסלחים ובעיקר – בלתי מצחיקים; הרבה לפני סוניק, "נחשים על המטוס" מראה את הכוח שיש לאינטרנט על הוליווד – גם אם התוצאה היא לאו דווקא לחיוב; גם לפני 2006 עמנואל לובצקי עבד, היה מועמד לאוסקר והיה קיים באופן כללי, אבל רק עם "הילדים של המחר" (ו"העולם החדש") הוא קנה לעצמו תהילת עולם וגרם לשם שלו לבדו לעורר עניין בסרט.
2007
סקורסזה מקבל אוסקר
מה שנראה כלפי חוץ כפוליטיקה פנימית בתעשייה, שמצאה דרך לפרגן לבמאי מקופח אחרי 30 שנה של התעלמות, היה בעצם משהו קצת עמוק מזה. שלוות פרסי האוסקר לסרטים רציניים, מלאי פאתוס או בעלי ערך מוסף למשך יותר מעשור הופרה לפתע עם בחירתו של רימייק (!) לסרט גנגסטרים שעיקרו הוא מי יורה במי, מתי ולמה. אחרי שני נסיונות של סקורסזה ליצור סרט שמתאים יותר לטעמים האוסקריים הוא זרק זין, עשה את הסרטים שהוא אוהב, ודווקא זה נהפך ללהיט עולמי שהאקדמיה החליטה לצ'פר.
אבל מה שנראה כמו אנקדוטה היה בעצם שינוי מגמה – לפתע, סרטים שמועמדים לאוסקר לא היו חייבים להיות רציניים או נוגעים ללב: הם יכולים להיות "השתולים". "השתולים" ביקע חור בחומת סרטי האוסקר ועזר להרחיב את הרעיון של מה סרט שכזה יכול להיות.
ועוד כמה אירועים: "קלוברפילד" יגיע שנה אחרי, "פרוייקט המכשפה מבלייר" הגיע שמונה שנים לפני, אבל 2007 הייתה שנה משמעותית לז'אנר הפאונד פוטג' עם "פחד מצלמים" ו"פעילות על טבעית". מניסוי בלון של כמה חבר'ה בשנות התשעים נוצר ז'אנר שלם שגרם לכולם להגיד "אבל למה אתה לא מוריד את המצלמה??"; נטפליקס, עד אז חברת שליחיות של די.וי.די, מתחילה להזרים סרטים ברשת. אז זה היה רעיון מטורף. היום זה הסטנדרט.
2008
ישראל על המפה
שני אירועים גדולים קרו בהפרש של חודשים ספורים ב-2008: ישראל הייתה מועמדת לאוסקר לראשונה זה עשרים ומשהו שנה עם "בופור", ו"ואלס עם באשיר" זכה בבאז מטורף עד שאי זכייתו באף פרס נהפכה לתדהמה מסוימת. וזה בלי לדבר על הסרט שכמעט היה מועמד לאוסקר, "ביקור התזמורת", שנאלץ להסתפק בהיותו שובר קופות (יחסית לסרט זר וקטן בארה"ב) והבסיס למחזמר זוכה פרסי טוני.
זה יהיה רומן שידע עליות ומורדות: המועמדות האחרונה של ישראל לאוסקר עד כה תהיה ב-2011, אבל אז שני סרטי דוקו יהיו מועמדים בקטגורית הסרט התיעודי, ולקראת סוף העשור נדב לפיד יזכה בפסטיבל ברלין, אבל מאז 2008 יש לנו ציפיות מהקולנוע שלנו – וזה הישג לא קטן.
ועוד כמה אירועים: "איירון מן" יורה את יריית הפתיחה ליקום של מארוול ושום דבר לא יהיה אותו דבר בעולם גיבורי העל; מהצד השני – "האביר האפל" עשה את שלו בהפיכת סרטי גיבורי על לסרטים "רציניים" והפך לסנסציה עולמית, אפילו אם רוב ההשפעה שלו הייתה על חוקי האוסקר, לאחר שהוא ו"וול-E" לא הצליחו להשיג מועמדות לסרט הטוב ביותר.
2009
אווטאר מביא את התלת מימד לחיינו
"אווטאר" היה יותר מסרט – הוא היה חוויה. הוא לא היה הראשון שהשתמש בתלת מימד, אבל הוא היה זה שהפך אותו לסטנדרט בכל בית קולנוע. אנשים לא באו בשביל לראות סרט – העלילה, הדמויות, כל אלה היו חסר חשיבות; הם באו לחוות קולנוע כמו שהם לא חוו אף פעם.
במבט לאחור קל ללגלג (כפי שעשיתי אני בעצמי) על חוסר ההשפעה התרבותית של הסרט, אבל בזמן אמת כל סרט שמכבד את עצמו לפתע שלף מהתחת משקפי תלת מימד. עברו כמה וכמה שנים טובות עד שחזרנו לשפיות שבה בסרטים שבהם לא צריך תלת מימד (קרי: רובם הגדול) פשוט אין תלת מימד.
ועוד כמה אירועים: אני ארמה וארשה לעצמי משהו שהוא לא-בדיוק-אירוע: ראיתם את השנה המטורפת הזאת מבחינת אנימציה? הסרט הראשון של לייקה ("קורליין"), סרט של מיאזאקי ("פוניו"), הזליגה הראשונה של ווס אנדרסון לאנימציה ("מר שועל המהולל"), אחת מהקלאסיקות של פיקסאר ("למעלה"), סרטם הראשון של כריס מילר ופיל לורד ("גשם של פלאפל"), וזה לפני שמדברים על סתם סרטים מגניבים או מקסימים כמו "עיירה ושמה פאניקה", "מרי ומקס", "רדליין" ,"מלחמות הקיץ" או "כלבתי טוליפ". אין ספק – אם נשמתכם התגלגלה ונועדתם להיוולד מחדש כסרט ב-2009, עדיף היה לכם להיות סרט אנימציה; צילום דיגיטלי מנצח לראשונה באוסקר בקטגוריית הצילום, בזכות "נער החידות ממומביי", ומשלים את השתלטותו האיטית על המדיום; ביגלו כבר הייתה קוריוז בשנות האלפיים – הבמאית ההיא מהזה, האקסית של קמרון, זאת שעשתה את "משקל המים" – אבל לא מישהי שצריך לשים לב אליה. אלא שאז היא יצרה את "מטען הכאב", הפכה לאישה הראשונה שזכתה באוסקר, וניצחה את כל המלעיזים.
איזה פלאשבק כיפי!
נהניתי לקרוא, וזה גם מזכיר לי שיש כמה סרטים מהרשימה ששכחתי לראות.
קיל ביל והרנסס של סרטי סמוראים
קיל ביל החזיר בחזרה לאופנה את ה"קראש" שפעם היה לעולם המערבי על יפן. ובמיוחד סרטי סמוראים.
הקהל המערבי התחיל להתאהב בזאנר הזה, וכמובן אולפני הפקות בהוליווד – ובמיוחד ביפן – הריחו את הגל ורכבו עליו.
(אני שם שנייה בצד אנימה אפרו סמוראי וכו')
בהוליווד ראויי לציון הסמוראי האחרון עם טוז קרוז.
ביפן היה בום של סרטי סמוראי שהופצו במקביל בארה"ב ובאירופה במקביל ליפן:
הלהב הנסתר, 13 מתנקשים, העיבוד המחודש של זטואיצ'י של טקאשי קיטאנו, הגרסה הנשית איצ'י של פומיהיקו סורי, איזו, ארגאמי, אזומי, חרב הייאוש של הירייאמה, אהבה וכבוד של ימאדאה.
היה גם האנה נו אטו אחרי הפרחים למרות שזה קצת שונה לא ממש אקשן אלא רומן דרמה וגם הופץ במערב רק אחרי כמה שנים כבר לא בעשור הזה. אבל אחלה סרט.
(זה המשיך כמובן גם לתוך העשור הנוכחי).
כן אבל נמר, דרקון
יש סיבה למה קיל ביל בא באותה שנה עם הסמוראי האחרון – שניהם תוצר של משהו לפני. רשמתי למעלה סרטי קונג פו, אבל תכלס מדובר גם בסרטי סמוראים וכל אמנויות הלחימה למיניהם.
קצת קשה לי עם הבחירות בשנים 2004, 2005 ו-2007
2004- פרנהייט הוא קצת כמו קיל ביל בתגובה הקודמת, אירוע שיא שמגיע בעקבות בנייה של משהו אחר שהוא אולי אובייקטיבית קטן יותר אבל הוא זה שהתחיל ויצר את הגל, וזה באולינג לקולומביין. באולינג יצר באז, היה אהוב ביקורת, עשה כסף וגרם לכל העולם להתעסק במייקל מור, פרנהייט היה פשוט הסרט הבא של הבמאי המצופה. אם לא באולינג, פרנהייט היה עוד דוקו שמאלני איזוטרי. לכן קשה לי לייחס חשיבות קרדינלית.
סרט שמעניין להתייחס אליו בשנה הזו הוא הטייס, שממבט ראשון לא מאד משמעותי, אבל בעייני הוא הנקודה בה מתחיל גל שהיה סופר דומיננטי יד היום. זה הסרט הבולט הראשון שאני מצליח לחשוב עליו שהתחיל את הגל המייגע ביותר בהוליווד בעשור וחצי האחרונים וזה העיסוק של הוליווד בעצמה, אחרי הטייס כבר יגיעו הארטיסט, יחי הקיסר, להלה לנד, צורת המים, בירדמן, הוגו וכל יתר החברים שילמדו אותנו שסרטים מוערכים הם בעיקר סרטים על סרטים שעוסקים בנוסטלגיה\סרטים\תעשיית הסרטים.
2005 – באטמן מתחיל לא התחיל את הגל ובעייני הוא גם סרט די איזוטרי שנשען על התופעה שהיא האביר האפל. הסרט והגל הזה היו בתאוצה בשנת 2005 אחרי האקס-מנים והזהויות הראשונים, שהם אלו שהתחילו את כל הקו של הבוגר יותר אפל יותר באקשן ובקומיקס ובאטמן מתחיל מאד הושפע משניהם. מהראשון באופן בניית האלגוריה והצבעים בז'אנר גיבורי העל ומהשני באופן שבו הוא עשה את האקשן שלו. הם באופן כללי ראויים הרבה יותר לאזכור בעשור הזה. עצם האפל יותר בוגר יותר הוא גם בעייני לא גל מאד מיוחד אלא משהו שחוזר כל עשור בהוליווד, הוא מזכיר את החצי הראשון של שנות ה-90 שכל הוליווד הייתה בפלטת צבעים מדכאת ובעיקר עשתה גותיקה (המספריים של אדוארד, ביטלג'וס, מלכות הכיתה, העורב, דרקולה, ראיון עם ערפד וכו…) שהתחלף בגל מאד צבעוני, מודע לעצמו ומעוצב כמו האביר האפל שהתחלף במארוול.
זה גם מזכיר לי שאי אפשר לדבר על העשור הזה בלי לדבר על בורן, הוא שינה את האקשן, את מותחני הריגול ואת פלטת הצבעים יותר מכל סרט אחר בעשור הזה.
2007 – סרט מאפיה זכה באוסקר כמו שני הסנדקים שזכו וכמו מועמדים רבים פרט אליהם, ועוד סרט מאפיה שהוא אלגוריה פוליטית. יותר מכך, האוסקר מאז ומעולם היה רווי בסרטים לא רציניים\מלאי אקשן\לא דרמות (זה התחרות בה שייקספיר מאוהב ניצח את טוראי ריאן). ובתוך אותו עשור זו אולי הבחירה הכי אוסקרית שהייתה והרבה יותר רצינית וטיפוסית לאוסקר מאשר סרט פנטזיה כמו שרה"ט, מיוזיקל כמו שיקגו, בלוקבאסטר אקשן כמו גלאדיאטור וערבוב ז'אנרי כמו התרסקות וגם מאלו שבאו אחריו כמו ארטהאוס סטייל ארץ קשוחה.
עוד התייחסות שחסרה לי זה הילדים של מחר\המבוך של פאן כסרטים שהתחילו את השתלטות שלושת האמיגוס על הוליווד (עם כל הכבוד לאזקבן שהוא לא סרט של האמיגוס במובן הקלאסי).
ועוד מגמה מאד דומיננטית בעשור ההוא וקשורה באופן הדוק למקסיקנים, זה ז'אנר אנשים שאינם קשורים שחייהם נפגשים ברנדומליות ששלט בעשור הזו. זה מתחיל עם טראפיק ואהבה נושכת שמפגינים נוכחות באוסקר של שנת 2000 מגיע לשיאו עם פול האגיס והתרסקות שזוכים באוסקר והולך למקומות המייגעים בעולם עם שמונה צדדים לאמת.
ב-2008 במפה הגלובלית אי אפשר להתעלם מדמדומים שהתחיל שני גלים סופר פופולרים, ערפדים למשרתות וסרטי אקשן לנערות. משחקי הרעב, יומני הערפד, הרץ במבוך וכל החברים חייבים הכל לסרט הזה.
רק הערה: 13 שנים לפני "הטייס" האחים כהן עשו סרט מדהים שמתעסק בהוליווד עצמה.
אני מדבר כמובן על "בארטון פינק" הנהדר.
דוקו איזוטרי??
לא לא לא. אף סרט לא עושה 100 מיליון דולר בקופות כי הוא "איזוטרי". אין לי מושג אם היית בסביבה או לא, אבל פרנהייט היה הכל חוץ מאיזוטרי. כן, גם לבאולינג היה באזז אבל כמו שאמרתי זה לא שפרנהייט היה סרט הדוקו הראשון שזכה לבאזז ולאנשים שמדברים עליו. אבל פרנהייט היה קפיצת מדרגה משמעותית הרבה יותר מבאולינג.
כמו כן, "הטייס" לא ממש התחיל את הגל. היו ביופיקים לפניו ואחריו על הוליווד, ואת הגל הספציפי של סרטי הוליווד התחיל "הארטיסט" הרבה יותר ממנו, כאשר "הארטיסט" כמעט ולא מושפע מ"הטייס".
2005 – שוב, לא. הסרטים שאתה מתאר לא היו הטון השולט בהוליווד, אלא סרטים אפלים שחיו בשלווה לצד סרטים צבעוניים. מה שכן – בהחלט אפשר לדבר על סדרת זהות וההשפעה שלה על ז'אנר האקשן, שהייתה משמעותית ואכן נשמטה מהכתבה.
2007 – האמיגוס קיבלו התייחסות דרך צ'יבו, ואת השליטה שלהם על האוסקרים והוליווד הם יתחיל ברצינות רק בעשור הנוכחי, לדעתי. בעשור הקודם הם בנו את עצמם, לא הגיעו למעלה הרשימה.
אני לא מסכים עם איך שאתה מסתכל על האוסקרים בכלל. הסנדק הוא דרמה הרבה לפני שהוא סרט מתח כמו "השתולים", ולכל הסרטים שציינת יש סאבטקסטים פוליטיים ורציניים מאוד. היחידי שמתקרב הוא באמת "שר הטבעות" אבל גם הוא אפוס רציני על נצחון רוח האדם ושיט שכזה. ל"שתולים"… אין סאבטקסט שכזה. הוא לא אפוס, הוא לא פארודי, אבל גם ממש לא רציני יותר מדי, הוא לא פוליטי, והוא ממש לא דרמה. היו זוכים כמו "שיקגו", היו זוכים כמו "גלדיאטור" ו"שר הטבעות", היו זוכים כמו "שייקספיר מאוהב" ו"התרסקות" ו"ארץ קשוחה". לא היה זוכה כמו "השתולים". (ואני ישבתי וראיתי את כל הזוכים בפרס הסרט).
כמו כן הז'אנר שאתה מתאר הוא דברים שרוברט אלטמן עשה משנות השבעים אז לא נראה לי מגמה ייחודית לשנות האלפיים, ובייחוד לא ז'אנר שבאמת כל כך התרומם.
2008 – שקלתי להכניס את דמדומים, אבל בסופו של דבר הוא היה יותר מושפע (מהארי פוטר) ממשפיע. הוא בהחלט היה תופעה גדולה, אין ספק – אבל חוץ מבו זמנית לעכב ולהזניק את הקריירה של פטינסון וסטיוארט, קשה לי לחשוב על השפעה שלו (הסרטים שציינת הם עוד השפעות מהארי פוטר, בסך הכל). אבל אולי אני מזלזל בו.
יש הבדל בין להרוויח מלא כסף לבין לא להיות איזוטרי/לייצר באזז
אני מאמין לך שפרנהייט היה הדוקו המרוויח ביותר בפער משמעותי ביחס לתקופה (ואני מסתפק בזה מכיוון שבמסגרת כתיבת התגובה הזו גיליתי שbox office mojo נרכש ע"י imdb והם הורידו בערך את כל הפיצ'רים מהאתר, כולל האופציה לחפש לפי ז'אנרים), אבל היו דוקומנטריים מפורסמים ומלאי באזז עוד הרבה לפניו, ועוד הרבה לפני קולומביין.
זה שהקהל הרחב לא גילה את "הקו הכחול הדק" למשל בזמן אמת לא אומר שהוא לא ייצר באזז, ושהוא לא היה משמעותי בקרב קהילת עכברי הקולנוע כפי שאתה טוען בכתבה.
נו, אבל זה ההבדל
הקו הכחול הדק, קראמב, ושאר החברים היו הדוקוים של עכברי הקולנוע שרצו להראות שהם גם רואים דוקו. לקהל הרחב הסרטים האלה לא הגיעו. קולומביין היה צעד משמעותי, אבל פרנהייט 9/11 פרץ את הדלתות לאלף אלפי עזאזל (ואגב, גם "לאכול בגדול" של אותה השנה עזר בשינוי התדמית של הדוקו). אני לא כופר ב"קולומביין" כסרט שעזר לדחיפה, אבל גם "רוג'ר ואני" עזר ועוד הרבה. אבל נקודת השבר הייתה "פרנהייט" (או ספציפית – 2004) לחלוטין.
מגיב לנקודה הצדדית שהזכרת
בוקס אופיס מוג'ו היה שייך לimdb כבר הרבה זמן. השינוי שעשו באתר הוא אכן מרגיז מאד, אבל זה לא קשור לכך שהם רכשו אותו, כי זה קרה כבר ב2008.
אתה יודע לחתוך משפט באמצע ולהוציא אותו מקונטקסט זה סתם לא מנומס
ולא מעיד על גדלות רבה. המילים שקדמו לאיזוטרי היו "אם לא באולינג, פרנהייט היה עוד דוקו שמאלני איזוטרי", בהנחה ואנחנו לא מתווכחים על כך שבאולינג יצא לעולם, אז כנראה המסקנה שפרנהייט אינו סרט איזוטרי אלא סרט מצליח. מה שאני טוען זה שהוא פשוט חייב את ההצלחה שלו לבאולינג לקולומביין, אם בא לך להתווכח וויכוח עם איש קש כדי להגחיך אז שיהיה לך לבריאות, אותי זה משעמם.
ועובדת צד, יש לא מעט סרטים איזוטרים שעשו 100 מיליון ו200 מיליון בקופות, יצאו עשו כסף ונשכחו לחלוטין. הנקוק הוא סרט איזוטרי, באטלשיפט הוא סרט איזוטרי ופרנהייט הוא לא איזוטרי אבל הוא בוודאי לא סרט חשוב שדי נשכח משום שהוא פשוט רכב על גל מאד ספיצפי של שנאת בוש שהיה באותו רגע. יעיד מה קרה אחרי באולינג לקולומביין (עיסוק אובססיבי במור) ומה קרה אחרי פרנהייט (מור נשכח בתהום הנשיה).
בשלב שבו פרנהייט יצא גם לאכול בגדול יצא (ולדעתי אפילו הקדים במעט) וכבר היינו בשגעת הדוקו.
ברור שהיה ביופיקים על הוליווד לפני ואחרי, אבל יש גל שאי אפשר להתעלם ממנו. וכפי שניתן להבין מהמילה גל הוא חוזר על עצמו, להגיד שמשהו התחיל גל לא אומר שאי פעם לא היה סרטים מהסוג הזה, כי היו סרטים מכל ז'אנר. הטייס היה הסרט הראשון שכלל שמות כמו קייט בלאנש, דקפריו, סקורסזה ושעסק במופגן בהוליווד. הוגו קדם לארטיסט למשל והוא במובהק שייך לכל גל האוננות הזה.
בנוגע ל-2005 אתה פשוט טועה ולהגיד שהיו סרטים אפלים שחיו בשלווה לצד סרטים צבעוניים זה פשוט לא נכון, מדובר בבלוקסאסטרים המשמעותיים של התקופה ומהמשפיעים ביותר. אפשר להגיד שבלייד היה סרט אפל בתקופה צבעונית, ג'ייסון בורן יצר את זה ולהבנתי זה גם די קונסנזוס שהוא אחראי לגל הזה. ג'יימס בונד שאתה מזכיר ב-2006 הושפע ממנו במובהק וכולם בזמנו גם דיברו על בונד שמנסה להיות בורן (וסרט כזה לא מושפע מסרט שיצא ב2005, בשלב הזה הוא כבר היה בשלבי עריכה). הגל היה כבר נוכח. פרט לבונד גם כשבאטמן מתחיל יצא כולם דיברו על זה שהאקשן מושפע מבורן ואני ממש בטוח שאם תעשה גוגל אתה תמצא ביקורות בזמן אמת שמדברות על זה.
זה שאתה אומר פשוט לא, לא הופך אותך לצודק הוא פשוט הופך אותך לנחרץ. מבט זריז על הסרטים של 2004-2005 בגוגל, מעלה את מלחמת העולמות, היסטוריה של אלימות, עיר החטאים, קונסטנטין, חתונת הרפאים, הטיסה הארי פוטר והאסיר מאזקבן וגביע האש, מיליון דולר בייבי, קינג קונג, הנוסע, הלבוי, אני רובוט, ואן הלסינג, אפקט הפרפר, הכפר וכמובן באטמן מתחיל. ב2005 אנחנו כבר היינו עמוק בגל וזה היה שלוש שנים אחרי בורן הראשון ואקס מן 2 שיצרו את תגובת השרשרת הזו.
בנוגע ל2007 אני מסכים שהם הגיעו לשיאם בעשור הנוכחי, אבל גם רוב הרשימה כאן היא לא נקודת השיא אלא נקודת ההתחלה כביכול (באטמן מתחיל, ספיידרמן, נמר דרקון). אם אתה אומר שאתה מחפש את נקודת הפיצוץ אז באטמן מתחיל וספיידרמן 2 צריכים להיעלם לטובת האביר האפל שהיה נקודת הפיצוץ שלאחריה ז'אנר הקומיקס השתנה.
להגיד שהשתולים סרט שהסצינה הכי מפורסמת ונלעגת שלו היא פוליטית במופגן, אין סאבטקסט פוליטי או שהוא ל אמתיימר להיות יותר מסרט מתח, צר לי זה פשוט לא נכון. אין דרך לצפות בשתולים בלי לחשוב שיש לו סאבטקסט רציני למדי שנעשה בטעם רע מאד יש שם פאקינג עכבר בקפיטול. להגיד לא היו סרטים רציניים ואז להגיד היו זוכים בעבר כמו שיקגו\שייקספיר מאוהב פשוט מוכיח שהיו סרטים לא רציניים שזכו. אני שמח בעבורך שראית את כל סרטי האוסקר אי פעם (לא בציניות, אני לא מצאתי את הכח הנפשי לצפות בגנדי), אבל זה לא הופך את שיקגו לסרט רציני וזה בטח לא הופך את השתולים "ללא פוליטי"\"לא רציני". הלוואי והוא לא היה כזה, אבל הוא כזה והוא נופל בזה.
היה לי ברור שאני אשמע את המילים רוברט אלטמן בהקשר של הז'אנר הזה, אבל זה לא רוברט אלטמן. רוברט אלטמן מייצר אווירה, הוא מצלם מקום מסוים נאשוויל\תחנת רדיו\אירוע אופנה ומציג גלריית דמויות בתוך אותו מקום שמתקיימות במקביל. הדמויות לא בהכרח משפיעות אחת על השנייה והסיפורים לא בהכרח מתקשרים. בז'אנר שהיה באמצע העשור הקודם מדובר טרנד של קבוצת אנשים שיוצרים תגובת שרשרת, החיים שלהם נוגעים אחד בשני או לכל הפחות מתכתבים על אותה סוגיה (ע"ע בבל, ששם החיים לא מצטלבים אבל יש קשר תמטי מובהק בין הדמויות). זה ניאונס דק אבל משמעותי, כי פה הדגש הוא לא על הדמויות אלא על התמה שהיא גדול מהדמויות (הכנס מוות\גזענות\כסף\קשיי שפה) בעוד אצל אלטמן זה כמעט הפוך כי הדגש הוא במובהק על גלריית הדמויות.
אני לא מסכים שדמדומים הם תופעה שבאה אחרי הארי פוטר, כלומר אני כן מסכים במובן הרחב אבל אז אפשר להגיד את זה על כל פנטזיה במאה ה21 וזה קצת חסר משמעות. דמדומים היה הצלחה מספיק גדולה שייצר אפקט משל עצמו. כשעשו את משחקי הרעב הדגשים לא היו הארי פוטר הם היו דמדומים, הדמות הנשית המרכזית (שהן אפילו דומות ברמה הפיזית בעיניי) וכמובן הדגש הרומנטי שבכלל לא קיים בהארי פוטר ותופס מקום מאד משמעותי בסדרות סרטים הללו. זאת בנוסף לכל ז'אנר הערפדים שהיה טירוף בשלהי העשור הקודם ותחילת הנוכחי ובכלל לא רלוונטי להארי פוטר.
העיבודים לנרנייה הוא תוצר מובהק של הארי פוטר, דמדומים גם אם נשען על גל הפנטזיה של הארי פוטר ושרה"ט כבר יצר תופעה משל עצמו. באותו מובן שאולי שרה"ט קיבל את האוקיי בזכות הרנסנס שהיה בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000 לסרטים אפים, אבל הוא כבר לגמרי יצר תופעה משל עצמו.
לא, הנקוק הוא לא איזוטרי
הוא אולי נשכח, אבל זה בכלל לא אותו הדבר.
ולא, שנת 2003 לא היה שגעת דוקו. המשיך הטפטוף הקודם (תפוס את הפרידמנים, אם אני לא טועה), אבל לא משהו שקרוב להישגים שהיו ב-2004. וכן, רוב הסרטים שהצגתי ברשימה היו סרטים לפניהם – הצלצול האמריקאי לא קיים בלי הצלצול היפני, נניח, אבל השאלה היא מי עשה את ההשפעה הגדולה והמיידית. וזה, לצערי הרב מאוד, היה פרנהייט. באולינג קיבל ביקורות טובות וזכה באוסקר בגטו שלו. פרנהייט הרוויח כפול ממנו, וזכה בפסטיבל קאן בקטגוריה הראשית.
אם אתה מתחיל גל, לא לוקח לו 6 שנים להתחיל. או: אם אתה רוצה למקם את ההשפעה של הטייס על הארטיסט, אתה צריך יותר מרק להגיד שהוא היה לפניו.
2005: אני דיברתי על שנות התשעים שטענת שהגל התחיל כבר אז. אבל הם לא.
ובנוגע לסרטים שציינת – אף אחד מהם הוא לא חלק מגל ה"אפל יותר בוגר יותר". הם אולי לא היו ילדותיים, אבל לא סתם רצף המילים הזה בשימוש שוב ושוב – ככה האנשים שהפיקו את הסרטים התייחסו אליהם. והאנשים שהפיקו את הסרטים שאתה מציין לא התייחסו אליהם ככה בכלל.
2007: לא, יש הבדל בין הפריצה המשמעותית ל"היה קיים לפני". הביסוס של באטמן מתחיל להאביר האפל לא דומה בכלל ל"בבל" ו"הילדים של מחר" מול "בירדמן" ו"כוח משיכה". וגם, אם להיות לחלוטין כן – האמיגוס הם תופעה נורא שולית שכנראה לא הייתי מציין גם בעשור הזה. שלושה יוצרי קולנוע עושים סרטים שאנשים אוהבים זה לא ממש השפעה בפני עצמה.
לגבי סיפורים מתנגשים: נו, אז ספרות זולה או ג'קי בראון או גו או עוד סרטים של שנות התשעים. כלומר, אולי זה צבר תאוצה בשנות האלפיים (לא בטוח בזה) אבל זה באמת היה על אש קטנה בצורה עקבית.
הא? סצנת העכבר היא לא פוליטית כי היא.. לא מתרחשת בקפיטול? וכן, שיקגו ושייקספיר יותר קלילים בסוגה, אבל הנושאים שלהם יותר כבדים ורציניים. השתולים זה לא אלגוריה פוליטית.
אחדד חלק מהטענות יותר:
לא הייתי מחליף את "פרנהייט" ב"באולינג" כי "באולינג" היה עוד סרט דוקו עם באזז מיני רבים, וההצלחה שלו לא הייתה חריגה או בולטת. "פרנהייט" כן.
באותה מידה, "הטייס" היה טיפה שהתריעה על גל שהולך לבוא – אבל לא בישרה אותו, ולא הביאה אותו.
לגבי זהות אבודה: הוא בהחלט היה סרט אקשן מאוד משפיע, אבל הוא לא השפיע ספציפית על ענייני ה"אפל יותר"/"בוגר יותר"/"מציאותי יותר". הוא השפיע (רק בסרטו השני, יש לציין) על איך שאנחנו מצלמים אקשן – אבל לא על סוג הסיפורים. (אני לא מבטל את ההשפעה שלו על האקשן. רק שם אותו בקטגוריה הנכונה, שהיא לא "אפל יותר").
דמדומים באמת היה יכול להיכנס כסרט בעל השפעה, וכאמור שקלתי אבל הוא נקלע בין הארי פוטר מצד אחד (כהשפעה על סרטי פנטזיה) ומשחקי הרעב מצד שני (שהשפיע במובהק על דיסטופיות לנוער). אין ספק שהוא היה חוליה שהעבירה מאחד לשני, ועוד עשה איזה סרט או שניים שניסו לחקות אותו. אבל הנקודות כנגדו גרמו לי לוותר עליו.
אולי זאת התחושה שלי, אבל נראה לי שבאולינג לקולומביין נוכח הרבה יותר בשיח מפרנהייט
אולי כיוון שבניגוד לביקורת על ממשל בוש סביב 9/11, שהולכת ונשכחת ככל שהאירוע הולך ומתרחק (וככל שממשל בוש נראה כמו שיא הנורמליות ביחס לממשל טראמפ), ומלכתחילה הייתה נגועה באופורנוטיזם מסויים. נושא תפוצת הנשק בארה"ב לא מאבדת טיפה רלוונטיות, והיא מצב שנראה מגוחך אפילו למרבית האמריקאים (שלא לדבר על כמעט כל אדם בעולם המערבי, שפשוט לא מצליח להבין את התופעה).
אה, לא
בשאלה "מי הסרט הרלוונטי היום" אין ספק שבספקות שמדובר ב"באולינג". שהוא גם הסרט היותר טוב (בהרבה) מהקשקוש ששמו פרנהייט. אבל לא כל אירוע שנוצר מסרט אומר שהסרט הוא דווקא טוב. "זמר הג'אז", נניח, הוא די סרט פרווה.
מבחינתי, הרגע הכי חשוב של אותו עשור היה הפתיחה של סינמה סיטי גלילות
זה מצוין בכתבה, אבל שווה להרחיב:
הפתיחה של סינמה סיטי היתה הרגע שבו צופי הקולנוע בישראל הפסיקו להיות פראיירים. הרגע שבו הם הבינו שבכל פעם שהם נכנסים לאולם קולנוע, מגיע להם גם אולם נקי, ומושבים מרווחים, ומסך וסאונד נורמליים, וצוות שיודע להפעיל כמו שצריך דברים כמו תאורה ומזגן. מדהים כמה זה לא היה מובן מאליו לפני כן: רוב בתי הקולנוע בישראל טרום המגה-פלקסים היו מקומות עם מנטליות של מאורות נרקומנים. הלכלוך והטינופת היו מקדמים את פני הצופים *עוד בלובי*, המסך והמקרן היו דהויים משימוש, הסאונד היה דפוק, המזגנים היו פועלים על עוצמה לא-סבירה והצוות היה עושה לצופים טובה אם הוא היה מכבה את האורות בזמן.
עם סינמה סיטי, בתי הקולנוע בארץ גילו פתאום שבניגוד למה שסיפרו להם בבית הספר, העולם לא נברא בשישה ימים ויש דבר כזה שנקרא "תהליך האבולוציה" והוא, מה לעשות, תהליך אכזרי. מהרגע שהצופים בארץ התחילו לפתח סטנדרטים, יורם גלובוס גילה שהם מעדיפים להרחיק עד גלילות כדי לראות סרטים ולא לפקוד את היכלי הג'יפה שלו. הוא ניסה להתחרות עם קומפלקסים משלו שאמנם היו ראויים יותר מבתי הקולנוע הישנים (לא שיא שקשה להתעלות עליו) אבל, מה לעשות, עדיין הרגישו פחות מושקעים מהמגה-פלקסים החדשים. והוא נכשל. והוא הרים ידיים, ופטר את הצופים בישראל, סוף-סוף, מנוכחותו המזיקה בנוף בתי הקולנוע המקומי, וברוך שפטרנו. ובסופו של דבר האבולוציה הזו סגרה חשבון גם עם סינמה סיטי, כי ברגע שיס פלאנט התחילו להקים את המגה-פלקסים שלהם, שהציעו תנאים יותר טובים, סינמה סיטי בגלילות די הפך לעיר-רפאים. ככה זה. מפעילי בתי הקולנוע בישראל למדו בדרך הקשה, אחרי למעלה מ-50 שנות התעללות בקהל, שאם הם רוצים שהקהל יבוא כדאי להתחיל להתייחס אליו יפה.
נכון ולא נכון
קצת חסרים לי בתי הקולנוע הסופר-רטרו, אלו שהם קטנים ולאף אחד אין מהם ציפיות חוץ ממסך גדול. אלו שמקרינים בעיקר סרטים איזוטריים ולא דורשים ממך חוויה סופר אגרופובית.
אבל אם לא הם, בהחלט מעדיפה את הקומפלקסים על פני בתי הקולנוע דור 2, שהיו מלוכלכים, קרים וחצי כח באיכויות.
ולא בדיוק רגע, אבל שני סרטים חשובים-בדיעבד בין 2005 ל-2006
2005 – "סרניטי" של ג'וס וידון
2006 – "משימה בלתי אפשרית 3" של ג'יי ג'יי אברמס
בשעתו, שני הסרטים האלה נראו כמו פאדיחות של האולפנים. "סרניטי" היה כשלון קופתי, "משימה בלתי אפשרית 3" היה אכזבה קופתית לעומת הציפיות מהמותג. עצם ההחלטה להפיק אותם נראתה מוזרה – "סרניטי" היה המשך לסדרת טלוויזיה שלא הצליחה אפילו לסגור עונה על המסך בשל רייטינג קטסטרופלי, אברמס גויס ל-"משימה בלתי אפשרית 3" בזכות העבודה על "זהות בדויה" – סדרה שנאבקה לשרוד לאורך כל ארבע העונות שלה מול רייטינג נמוך ומבקרים שאיבדו את האהדה כלפיה ככל שהעלילה שלה התקדמה והסתבכה ללא תקנה.
מי יכול היה לדעת ששני היוצרים האלה יהפכו לכוח משמעותי בקולנוע ההוליוודי בעשר השנים הבאות, וששני הסרטים האלה יהיו טמפלייט לעבודה שלהם אחר-כך? האמת שנבירה בפילמוגרפיה שלהם די היתה יכולה לחזות את זה; וידון ואברמס התחילו את הקריירה בקולנוע, נכוו שם קשות, עברו לטלוויזיה וחזרו לקולנוע כשהם מפיקים לקחים מהניסיון המר הקודם שלהם. "סרניטי", אפילו יותר משהוא ניסיון לסגירת הקצוות של "פיירפליי", הוא ניסיון של וידון לתקן את מה שהתקלקל בדרך למסך עם התסריטים שהוא כתב ל-"הנוסע השמיני 4", "טיטאן AE" ו-"אטלנטיס: היבשת האבודה" – עלילת "חפש את המטמון" שחוצה את מרחבי הזמן/חלל עם צוות גיבורים לא מתפקד. "משימה בלתי אפשרית 3" הוא אולי הסרט שהכי מזכיר את סדרת הטלוויזיה המקורית שעליה מבוסס המותג מכל סרטי הסדרה (ומדגיש עד כמה "זהות בדויה" באמת היתה חייבת לאותה סדרה חוב עצום), אבל מתחת לעלילת המקגאפין והפירוטכניקה, מה שמניע את הסרט הוא אותו דבר שהניע את מלודרמות הקיטש שנעשו על פי תסריטים של אברמס בתחילת שנות ה-90 ("בנוגע להנרי" ו-"צעיר לנצח") – הניסיון של הגיבור לברוא לעצמו סביבה משפחתית אוהבת במקום זו שאבדה לו, אם בכלל היתה קיימת מלכתחילה.
במהלך העשור שעבר מאז היציאה של אותם סרטים, וידון לקח את אותה עלילה של חיפוש מטמון, שב-"סרניטי" הקיפה סרט רזה ומהודק, והפך אותה לאחד הפרויקטים המגלומניים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע כשהיא מקיפה לא רק את סרטי "הנוקמים" שהוא ביים אלא יקום קולנועי שלם. אברמס, במהלך צנוע יותר, פשוט שחזר את אותו חיפוש אחר סביבה משפחתית חלופית עבור הגיבורים של זיכיונות "מסע בין כוכבים" ו-"מלחמת הכוכבים" שבבימויו. ההבדל הגדול בין השניים הוא שוידון לא זכה להשלים את הפרויקט שלו – הוא מצא את עצמו מחוץ ליקום הקולנועי של מרוול כשאחרים מסיימים את מה שהוא התחיל; אברמס, לעומת זאת, ידע לשחרר ולתת לאנשים עם חזון אחר לקחת את המותגים שהוא טיפל בהם לכיוונים אחרים (ולא מפתיע שבניגוד לוידון, אברמס מצא גם הצלחה קולנועית מחוץ למותגים שהוא טיפל בהם – אם כי ההצלחה הזו הגיעה מסרטי "קלוברפילד", שהוא רק הפיק, ולא כתב או ביים).
ומעבר לכל זה, המסע של וידון ואברמס מהקולנוע לטלוויזיה ובחזרה לקולנוע בישר על עוד תופעה שאנחנו רואים היום – הנכונות של הוליווד לתת ליוצרים נערצים על קהל הגיקים לשחק עם תקציבים גדולים בתקווה שהם יצליחו לסחוף את ההמונים. עם "סרניטי" ו-"משימה בלתי אפשרית 3" הניסיון נכשל; אבל בלי אותו ניסיון לא היינו מקבלים את "הנוקמים" או "הכח מתעורר" וכנראה גם שלא היינו רואים את נטפליקס נותנת כסף ליוצרים כמו אלכס גארלנד, דאנקן ג'ונס ואחרים כדי להגשים את החלומות הכי פרועים שלהם על המסך (אפילו אם התוצאות לא תמיד הרשימו) או סדרות כמו "דברים מוזרים" (שמעבר לכל להיטי האייטיז שהי מרפררת אליהם, חייבת חוב עצום גם ל-"סופר 8" המצוין והלא מוערך מספיק של אברמס) והעונה החדשה של ורוניקה מרס. וידון ואברמס, בינתיים, חוזרים לטלוויזיה בשנים הקרובות, כל אחד עם פרויקט חדש ל-HBO. והכל התחיל בין 2005 ל-2006.
הקטע על הארי פוטר ושר הטבעות כל כך נכון
בעשור הנוכחי, גיבורי על ויקומים קולנועיים שלטו. כל האולפנים רדפו רק אחרי זה.
כמעט אפשר לשכוח איך עשור קודם הארי פוטר ושר הטבעות שלטו. בייחוד הארי פוטר, שהוציאו 8 סרטים בהפרש קטן כולם טובים ועם עקביות מדהימה בקופות.
אפשר לומר ש"אוצרות המוות חלק 2" היה הפעם הראשונה של סרט סיום רציני (כלומר שסוגר סאגה ארוכה על פני עשור), עם באזז עצום ולא נורמלי, שנתן השראה למסעות שיווק של "הפרק האחרון" לסרטים כמו "הנוקמים: סוף המשחק", "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר" וכו.
כמו כן, אפשר לומר שמארוול למדו מהארי פוטר את העיקר: כל עוד הקהל אוהב את הדמויות, הם יבואו פעם אחר פעם. לכן מארוול מתמקדים דבר ראשון בדמויות, כמו הארי פוטר.
כמובן שבעקבות ההצלחה כולם ניסו ליצור גם את ה"הארי פוטר / שר הטבעות" שלהם. אראגון, פרסי ג'קסון, סיפורי נרניה, מצפן הזהב, כמעט כל אלה נכשלו או אכזבו.
עכשיו הטרנד הוא הפוך: בעקבות ההצלחה של משחקי הכס, כל הרשתות רודפות אחרי "משחקי הכס" הבא.
יש בינתיים את "חומריו האפלים" של HBO/BBC.
וממה שנראה, עוד הרבה בדרך. נטפליקס עובדים על "נרניה", אמאזון על "שר הטבעות" ועל "מחזור כישור הזמן", ו-BBC america את The Watch, חלק מסדרת "עולם הדיסק".
מעניין לראות את התפנית החדה… איך עכשיו הכל לטלוויזיה… וכמובן, השאלה הגדולה היא, כמה זמן ייקח עד שיכריזו על סדרת טלוויזיה להארי פוטר?
אני נרגש וחושש בו זמנית מעיבוד של עולם הדיסק
לא זכור לי עיבוד טוב (אולי פספסתי).
את "חומריות האפלים" לא שרדתי מעבר לשני פרקים. זו סדרה שמכוונת לקהל צעיר יותר והיא קלילה יותר משחקי הכס (ממה שראיתי), כך שיורשת היא לא.
אני לא יודע מה היה התכנון של HBO במקור,
אבל ווצ'מן היא המחליפה של משחקי הכס הרבה יותר ממה שחומריו האפלים יכולה להיות.
חומריו האפלים זה יותר לכיוון כל המשפחה
ואפשר לראות את זה בקטעים שאמורים להיות אלימים.
2 הפרקים הראשונים היו בעיתיים, אבל אחרי זה הולך ומשתפר, אולי כי אלו במאים אחרים…
הייתי מוסיף גם שורה על "מותה" של האנימציה הקלאסית
אחרי ש-"מרד החיות" קרס בקופות ב-2004, מלבד "הנסיכה והצפרדע" ב-2009, דיסני ויתרו על האנימציה הקלאסית בקולנוע.
דווקא יצאו מאז לא מעט סרטי דו מימד מרתקים
אבל בהחלט נראה שאמריקה ויתרה עליהם מאז אמצע העשור הקודם (למרות ש"קלאוס" קיבל ביקורנות מפרגנות).