"דרך קלוברפילד 10" הוא סרט טוב עם שם גרוע. או לפחות, שם מטעה. הנה הדבר היחיד שאתם צריכים לדעת על הסרט הזה לפני הצפיה בו: הוא לא סרט המשך ל"קלוברפילד". הוא גם לא, כמו שינסו לשכנע אתכם, קצת-המשך או בערך-המשך או ספין-אוף או בן-דוד. הוא סרט נטול כל קשר ל"קלוברפילד", מבחינה עלילתית או סגנונית (זה לא פאונד-פוטג') שהתסריט שלו נכתב תחת שם אחר ("המרתף"), ולו הודבק השם שמקשר אותו ל"קלוברפילד" בלי שום סיבה מלבד הסיבה הברורה – שזה יגרום לעוד אנשים לראות את הסרט. זה עבד. ומכיוון שזה סרט טוב, ואני בגדול בעד דברים שגורמים לאנשים לראות סרטים טובים, אני די בסדר עם כל העסק. אבל בכל זאת, אם תגיעו בציפיה לסרט המשך ל"קלוברפילד" רק תתאכזבו. זה הכל. עכשיו אתם יכולים ללכת לראות את הסרט, כי עדיף לדעת עליו כמה שפחות. קיראו את המשך הביקורת רק אם אתם ממש חייבים.
ובכן. מישל (מרי אליזבת ווינסטד) מתעוררת לסיוט. היא כלואה בחדר מרתף קטן וערום, בלי חלונות ועם דלת ברזל כבדה. כשהדלת נפתחת, נכנס הווארד, שהוא טיפוס שנראה בדיוק כמו מי שלא הייתם רוצים שיברך אתכם לשלום כשאתם כלואים בתוך חדר קטן. אפשר היה להמר שהחיים של מישל צפויים להיות קצרים ומלאי צרחות. אבל הווארד, מתברר למרבה ההפתעה, הוא לא סוטה ופסיכופט, שחטף את מישל למטרותיו הזדוניות. להיפך, הוא הציל אותה. או לפחות כך הוא טוען. בחוץ קרה… משהו רע. כולם מתים. רק מי שנמצא במרתף של הווארד – שהתכונן ליום הזה כבר שנים רבות – יינצל. והם הולכים להישאר שם הרבה זמן, כי האוויר בחוץ רעיל, ובפנים אולי קצת צפוף, אבל יש אוכל ומים ומונופול. מישל יכולה להאמין להווארד או לא, אבל זה לא באמת משנה כי הדלת החוצה נעולה בכל מקרה.
רוב הסרט מתרחש בתוך המרתף הלא גדול הזה, עם שלוש דמויות בלבד. ועם המעט הזה הסרט עושה הרבה. זה מימוש יעיל ביותר של קונספט מצומצם עם מינימום מקום ושחקנים. התסריט מוצא עוד ועוד מצבים מתוחים בתוך המסגרת הקטנה הזאת, והבמאי מנצל עד תום את רגעי המתח האלה. הוא יודע גם להביא אנשים לאט לאט לקצה הכיסא וגם להעיף אותם חזרה על המשענת ברמה שווה של מומחיות. זהו הסרט הראשון של דן טרכטנברג, שעד היום עשה פרסומות וסרטים קצרים, וזה ממש לא יהיה האחרון. האיש יודע מה הוא עושה ברמות שיעוררו קנאה אצל הרבה במאים ותיקים הרבה יותר, ויש סיכוי טוב מאוד שתשמעו בקרוב שהוא נבחר לביים סרט גיבורי-על כלשהו או איזה פרק של "מלחמת הכוכבים".
אנסמבל השחקנים הקטן מאוד עושה עבודה טובה, אבל לא מפתיע לגלות שג'ון גודמן הוא השחקן המצטיין. בפילמוגרפיה הארוכה של גודמן הוא הראה שהוא יכול להיות גם האיש הכי נחמד בעולם וגם ענק מאיים, וכאן הוא שניהם. הוא לפעמים נראה כמו המפלצת ולפעמים כמו האביר, לפעמים באותה הסצינה. הסרט לא מספר לנו אף פעם את כל הסיפור של הווארד, אלא רק זורק פה ושם פרטים תמוהים בנוגע אליו ולאישיות שלו – דברים שהוא אומר ודברים שהוא לא אומר – ונותן לנו לנסות לחבר את הנקודות לבד. מישל היא גיבורה כללית יותר, אבל ראויה לציון בכך שהיא לא נכנסת למשבצת ה"עלמה במצוקה" אפילו לרגע אחד. מהשניה הראשונה היא מתכננת, לוחמת, יוזמת, בודקת אפשרויות ועושה את הדברים שבדרך כלל אנחנו צועקים על גיבורי סרטים כאלה שיעשו כבר במקום לשבת ולהתבכיין.
בקיצור, "דרך קלוברפילד 10" הוא סרט שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, ומצטיין בלהיות הדבר הזה. עד שמגיע השלב הזה לקראת סוף הסרט. יש נקודה שבה התסריטאי היה צריך לקבל החלטה בנוגע להמשך ולסיום של הסרט, ומה יהיה הטעם שאיתו הצופים יצאו מהקולנוע. יש כמה אפשרויות ברורות: הסרט היה צריך לבחור, נגיד, בין דלת מס' 1 לדלת מס' 2. הסרט בוחר בדלת מס' 18, ואז עוקר אותה מהצירים, שורף אותה ורוקד פולקה סביב המדורה. אני לא יכול להגיד שראיתי את זה בא, וזה בהחלט מעניין ומפתיע, הכיוון המשונה הזה – אבל זה גם גורם לסרט להחליף ז'אנר בפתאומיות, והחלפת ז'אנר באמצע הסרט היא עניין בעייתי. כל סט הציפיות וההבנה שלנו את העולם צריכים להתחלף ביחד איתו. כשאתם נכנסים למיוזיקל רומנטי אתם יודעים שיש דברים שיכולים לקרות בו שלא יכולים לקרות במותחן ריגול, ולהיפך; רק באחד מהם יש סיכוי שאנשים יפצחו בשירה באמצע הרחוב, ורק באחר יש סבירות גבוהה לכך שהבוס היה בעצם שתול של הקומוניסטים. כשסרט מז'אנר אחד מתחיל ללא אזהרה להתנהג פתאום לפי החוקים של ז'אנר אחר – כלומר, אם הבוס של סוכנות הריגול פתאום יפצח בשיר על העלים בסתיו בליווי תזמורת – זה מוזר, וההרגשה שזה גורם היא יותרWTF מ-WOW. זה מה שקורה ל"דרך קלוברפילד". אני מאוד מעריך מוזרות, ואני שמח לראות דברים שלא ראיתי קודם וסרטים שלא מצייתים לחוקים – אבל במקרה הזה, לדעתי זה פוגע בסרט. "דרך קלוברפילד 10" היה יכול להיות שלם ומצוין אילו היה נשאר דבר אחד לכל ארכו – ואפילו בניכוי המוזרות הזאת, הוא אחד מסרטי המתח הטובים ביותר של השנים האחרונות.
אוף טופיק
אז אין בסוף ביקורת לזוטרופוליס? C:
כמו שאמרתי בדף הסרט -
הסוף הזה הורס כי הוא גורם ל"שדרות תלתנים" לא להיראות כמו סרט, אלא כמו שני סרטים, שנייים שלא קשורים אחד לשני, אבל פשוט מתרחשים כאילו במקרה בדיוק באותו זמן, כשאף אחד מהם לא צריך את הסרט השני בשביל להתקיים. גם אם מבחינה קונספטואלית זה סוף הגיוני מאוד, שאפילו ממשיך ומביא לשיא את התהליך הרגשי הראשי של הסרט ואת הסאבטקסט שלו – אין זה משנה את העובדה שמדובר בסוף תלוש, מעצבן, וסתמי, שהיה מצליח להרוס את 80 הדקות שלפניו אם הן היו פחות טובות ממה שהן בפועל.
תשאלי את דודה ויקי.
(ל"ת)
סרט מטופש ברמות אחרות
זה אחד הסרטים הכי משעממים ומטופשים שראיתי לאחרונה. החלק הראשון עוד איכשהו נסבל אבל החלק השני/האחרון כ"כ רדוד, עלוב, מטופש וכו' וכו'.
להציל את הכוכב הירוק!
אז, דעה על קלוברפילד 10 אין לי ממש: שעה לתוך הסרט יצאתי ממנו (לא באשמת הסרט) כך שההתרשמות שלי שהוא בסדר בכלליות כזה לא תקפה לכאן או לכאן.
אבל אני חושב שאם יש סרט-מרתפים שקלוברפילד 10 מזכיר זה 'להציל את הכוכב הירוק!' הקוראיני מ2003.
אמנם ההבדלים דקים (הזאב הרע מושפע מאוד מהכוכב הירוק, כך שהגיוני ששלושת הסרטים מזכירים אחד את השני בתימות מסוימות), אבל קלוברפילד 10 דומה יותר (ממה שראיתי) להכוכב הירוק. בניגוד לתעלומה בהזאב הרע שלא התקדמה למשך סרט שלם ונפתרה בדקה האחרונה, כאן המתח נבנה תוך כדי ושאלות לגבי שפיות הגיבור שטוען מה שהוא טוען ממשיכות לצוף כל הזמן ולא רק לגבי השאלה המוסרית לגבי התנהגות אלימה (שאת זה הזאב הרע דווקא ינק יותר מ'ראיתי את השטן').
אז עד שאשלים צפייה איכותית בקלוברפילד 10, אני ממליץ בחום על 'להציל את הכוכב הירוק!' שמשומה, גם בכל תקופת האהבה לסרטים קוראיניים שנגמרה כשכל הבמאים הבולטים שם עברו להוליווד, לא זכה לתשומת לב המגיעה לו – וחבל, כי הוא נהדר.
כריס סטוקמן מצע חיבור לקלוברפילד
זה לקראת הסוף אבל הביקורת מצויינת-
https://www.youtube.com/watch?v=glVfTN_a-hw
רק שאלה קטנה, ואם אפשר לא לספיילר בתשובה
לא ראיתי את הסרט, הוא נשמע לי מגניב לגמרי. אני לא אוהב לראות סרטים בבית, כך שתמורת הזכות לצפות בו אצטרך למסור לידי גלובוס מקס נתניה סכום נאה של כסף, וממש לא בא לי להתבאס. בעולם המושגים הקולנועי, קשה לי לחשוב על משהו מבאס יותר מסרט מתח עם סוף גרוע.
שאלתי היא כזו- הבנתי מהביקורת שהסוף הוא מוזר. סבבה, מוזרות זה קול ופאן. השאלה אם המוזרות הורסת את הסרט. סרטים מהמין הזה, שנבנים לכל אורכם לקראת השיא שבסוף, תלויים מאוד באיכות הסוף שלהם. בתור דוגמא שלילית, אתן את 'השער התשיעי', שבשעתיים הראשונות שלו היה מהנה ומענג, אבל ה-10 דק' האחרונות גרמו לי להתקף זעם. האם 'קלוברפילד 10' הוא משהו בכיוון?
תודה לעונים! ואם למישהו על הדרך יש הסבר מספק לסוף של 'השער התשיעי'- תבורך.
אני אישית חושב שהסוף לא הורס.
אני ממש אהבתי את הסוף – הוא פחות מרשים משאר הסרט אבל הוא מוסיף משהו מקורי לסרט שלא ראיתי במקומות אחרים, הוא אולי ניסוי לא מוצלח אבל הוא לא נורא ואיום.
בנוסף הוא לא הורס את מה שהיה לפניו – הסיפור של כל החלק הראשון של ההסרט נגמר דווקא לא רע, הסוף של הסרט הוא יותר כמו חלק שהוסיפו אחרי זה.
בעיני ממש לא הורס
בלי לספיילר – בעיני בסרט הזה הסוף הוא לא כמו שתיארת, כאילו כל הסרט נבנה לקראתו ואז הכל תלוי בו. הסוף בסרט הזה הוא כמו תוסף. אפשר בעיני היה לסיים את הסרט כמה דקות קודם בלי לפגוע בו כלל.
כלומר במקרה הזה הסרט כולו לא עומד או נופל על טיב הסוף שלו.
למרות שאני באופן אישי לא השתגעתי על הסוף – נהניתי מאוד מהסרט ככלל ואני חושבת שזה סרט מצויין וראוי לצפייה. הסיום לא גורע מכך.
זה רק אני או ש...
הדיאלוג של מוגלי ובאלו מ"ספר הג'ונגל" החדש הוא בדיוק המונולוג של ג'ון גודמן ומישל כשהיא מתעוררת במרתף?
https://www.youtube.com/watch?v=GB4ImYPBecE
לא כתבתי מספיק ברור שאין קשר בין הסרטים?
(ל"ת)
כן, אבל אני פשוט מתפלא.
חשבתי שזה אותו סיפור רקע. לפי ההיגיון הזה, אפשר לקרוא ל"הכח מתעורר" בשם כמו "בוקר טוב ויאטנם: היום שאחרי".
תודה.
תיאוריה בנוגע לשם הסרט.
כשיצא הטריילר הראשון כולם התחילו לשוחח על זה ש"הולך לצאת סרט חדש שנראה כמו קלוברפילד, אולי זה יהיה אפילו המשך". גם כאן באתר היה הדיון הזה.
ייתכן שמפיצי הסרט (בגרסתו המקורית) ראו כי טוב, ולכן אימצו את חדוות ה"כמו קלוברפילד" ונתנו לסרט החדש את שמו.
ועוד משהו: ייתכן שיש כאן זוכה פוטנציאלי בפרס הדג המלוח הקרוב, בקטגוריית "השם המקורי הגרוע ביותר". אחרי "בית" מהשנה שעברה, יש כאן זכייה מסוג אחר לגמרי. לא שם בעייתי שמרחיק קהל, אלא שם בעייתי שמושך קהל.
לצערי הרב אני נאלץ להסכים
And it pisses me off.
כל מה שאמרת בנוגע להחלפת ז'אנרים באמצע הסרט הוא נכון.
ועדין, ההחלפה היא סוג של טוויסט בפני עצמו. וה wtf בא עם חיוך.
אני רק אשים את זה כאן
ברגע קטן של טפיחה על השכם (היי, כולנו בורחים מהכבוד אך כמהים להערכה…)
http://www.fisheye.co.il/cloverfield_10_special/#target-comment-931329
לא באמת און-טופיק, אבל מקס לנדיס
סופרסטאר.
אנחנו לא רואים את זה עדיין, ויכול להיות שאף פעם לא נראה את זה; בפועל, עד היום הופק בדיוק סרט אחד שלו שהיה טוב. אבל מאחורי הקלעים הבנאדם מצליח כרגע, נדמה לי, יותר מכל תסריטאי "מתחיל" ששמעתי עליו אי פעם. הוא קשור למספר מדהים של פרויקטים עתידיים, שרובם *מקוריים*. בשנה האחרונה התסריט שלו, "Bright", נמכר בסכום כמעט חסר תקדים עבור תסריט מקורי (יותר מ-4 מיליון דולר, אומרים חלק מהדיווחים. טירוף), ועומד להפוך לסרט של נטפליקס בבימויו של דייויד אייר, עם וויל סמית; רגע אחר כך תסריט אחר שלו, "Deeper", נקנה אחרי מאבק בין כמה אולפנים בסכום שעשוי להיות עוד יותר גדול, ויופק עם בראדלי קופר. והוא כותב/כתב את סדרת הטלויזיה החדשה על דירק ג'נטלי. בשנים הקרובות נראה את השם שלו בכל מקום. זה לא אומר בהכרח שמשהו מכל הדברים האלה יהיה טוב – אולי מקס לנדיס הוא עקיבא גולדסמן החדש, מי יודע, למרות שאני מאוד מקווה שלא – אבל הוא כבר סופרסטאר.
סרט נהדר
מעיין גרסת המתח מורטת העצבים של 'חדר'. דן טרכטנברג מראה כישרון רב בביום הסרט. הוא הופך כול פעולה, כול משפט וכול ניאונס לסצנת מתח אפשרית. ג'ון גודמן מוצלח מאוד בתפקיד המאיים שלו ומוכיח שוב שהוא שחקן ענק בכול מובן (עצם זה שכשהוא הופיע לראשונה לא אמרתי לעצמי 'שומר שבאעס' אומר משהו) וגם מרי אליזבת' ווינסטד וג'ון גלאגר ג'וניור נהדרים.
מה שכן, הסוף אכן היה מאוד תמוה. פתאום כול האווירה של שאר הסרט עושה פנייה למשהו הרבה פחות טוב וזה מאוד חבל. אבל בניכוי הסוף, זה עדיין סרט מתח משובח ואולי הסרט האינטנסיבי ביותר שנראה בקולנוע מאז 'כביש הזעם'.
'שויימר פאקינג שאבעס'
(ל"ת)
מותר להגיד Fuck פעם אחת בסרט PG-13.
באמת, פעמיים כבר הופכות את זה ל-R, אבל פעם אחת זה בסדר גמור. ב"אקס מן: ההתחלה", PG-13 לכל דבר, המילה הזאת נאמרת.
אפשר יותר מפעם אחת, ברמת העיקרון,
הכל תלוי בקונטקסט.
הפרויקט הבא של הבמאי דן טרכטנברג:
פרק של "מראה שחורה".
למה לא.
http://deadline.com/2016/04/netflix-10-cloverfield-lane-dan-trachtenberg-black-mirror-1201733648/
אכן למה לא, אבל
כמה זמן כבר יקח לו לצלם פרק אחד בתכנית? נראה לי שההודעה על הפרויקט הבא האמתי שלו עדיין בדרך. אני מקווה.
יש גם תאריך
ששת הפרקים הראשונים – מתוך ה 12 שנטפליקס מפיקים – יצאו בו-זמנית ב 21 לאוקטובר, כשהפרק של טרכטנברג ביניהם.
http://tvline.com/2016/07/27/black-mirror-season-3-premiere-date-netflix/
לא מסכים
הוא דווקא האהוב עלי מביניהם (למרות ש 4 ממש צמוד). דן טרכטנברג הוא כנראה הבמאי האהוב עלי השנה.
סרט נהדר
לא מבין את הביקורת על הסוף..
אני חשבתי שמתאים