ביקורת: דרך קלוברפילד 10

הסרט הטוב ביותר על שלושה אנשים במרתף מאז "מי מפחד מהזאב הרע"
שם רשמי
דרך קלוברפילד 10
שם לועזי
Ten Cloverfield Lane

‏"דרך קלוברפילד 10" הוא סרט טוב עם שם גרוע. או לפחות, שם מטעה. הנה הדבר היחיד שאתם ‏צריכים לדעת על הסרט הזה לפני הצפיה בו: הוא לא סרט המשך ל"קלוברפילד". הוא גם לא, כמו שינסו לשכנע אתכם, קצת-‏המשך או בערך-המשך או ספין-אוף או בן-דוד. הוא סרט נטול כל קשר ל"קלוברפילד", מבחינה עלילתית או ‏סגנונית (זה לא פאונד-פוטג') שהתסריט שלו נכתב תחת שם אחר ("המרתף"), ולו הודבק השם ‏שמקשר אותו ל"קלוברפילד" בלי שום סיבה מלבד הסיבה הברורה – שזה יגרום לעוד אנשים ‏לראות את הסרט. זה עבד. ומכיוון שזה סרט טוב, ואני בגדול בעד דברים שגורמים לאנשים לראות סרטים ‏טובים, אני די בסדר עם כל העסק. אבל בכל זאת, אם תגיעו בציפיה לסרט המשך ל"קלוברפילד" ‏רק תתאכזבו. זה הכל. עכשיו אתם יכולים ללכת לראות את הסרט, כי עדיף לדעת עליו כמה ‏שפחות. קיראו את המשך הביקורת רק אם אתם ממש חייבים.‏

ובכן. מישל (מרי אליזבת ווינסטד) מתעוררת לסיוט. היא כלואה בחדר מרתף קטן וערום, בלי ‏חלונות ועם דלת ברזל כבדה. כשהדלת נפתחת, נכנס הווארד, שהוא טיפוס שנראה בדיוק כמו מי ‏שלא הייתם רוצים שיברך אתכם לשלום כשאתם כלואים בתוך חדר קטן. אפשר היה להמר ‏שהחיים של מישל צפויים להיות קצרים ומלאי צרחות. אבל הווארד, מתברר למרבה ההפתעה, הוא לא סוטה ‏ופסיכופט, שחטף את מישל למטרותיו הזדוניות. להיפך, הוא הציל אותה. או לפחות כך הוא טוען. ‏בחוץ קרה… משהו רע. כולם מתים. רק מי שנמצא במרתף של הווארד – שהתכונן ליום הזה כבר ‏שנים רבות – יינצל. והם הולכים להישאר שם הרבה זמן, כי האוויר בחוץ רעיל, ובפנים אולי קצת צפוף, אבל יש אוכל ומים ומונופול. מישל יכולה להאמין להווארד או לא, אבל ‏זה לא באמת משנה כי הדלת החוצה נעולה בכל מקרה. ‏

רוב הסרט מתרחש בתוך המרתף הלא גדול הזה, עם שלוש דמויות בלבד. ועם המעט הזה הסרט עושה הרבה. זה מימוש יעיל ביותר של קונספט מצומצם עם מינימום מקום ושחקנים. התסריט מוצא עוד ועוד מצבים מתוחים בתוך המסגרת הקטנה הזאת, והבמאי מנצל עד תום את רגעי המתח האלה. הוא יודע גם להביא אנשים לאט לאט לקצה הכיסא וגם להעיף אותם חזרה על המשענת ברמה שווה של מומחיות. זהו הסרט הראשון של דן טרכטנברג, שעד היום עשה פרסומות וסרטים קצרים, וזה ממש לא ‏יהיה האחרון. האיש יודע מה הוא עושה ברמות שיעוררו קנאה אצל הרבה במאים ותיקים הרבה יותר, ויש ‏סיכוי טוב מאוד שתשמעו בקרוב שהוא נבחר לביים סרט גיבורי-על כלשהו או איזה פרק של "מלחמת ‏הכוכבים".‏

אנסמבל השחקנים הקטן מאוד עושה עבודה טובה, אבל לא מפתיע לגלות שג'ון גודמן הוא השחקן המצטיין. בפילמוגרפיה הארוכה של גודמן הוא הראה שהוא יכול להיות גם האיש הכי נחמד בעולם וגם ענק מאיים, וכאן הוא שניהם. הוא לפעמים נראה כמו המפלצת ולפעמים כמו האביר, לפעמים באותה הסצינה. הסרט לא מספר לנו אף פעם את כל הסיפור של הווארד, אלא רק זורק פה ושם פרטים תמוהים בנוגע אליו ולאישיות שלו – דברים שהוא אומר ודברים שהוא לא אומר – ונותן לנו לנסות לחבר את הנקודות לבד. מישל היא גיבורה כללית יותר, אבל ראויה לציון בכך שהיא לא נכנסת למשבצת ה"עלמה במצוקה" אפילו לרגע אחד. מהשניה הראשונה היא מתכננת, לוחמת, יוזמת, בודקת אפשרויות ועושה את הדברים שבדרך כלל אנחנו צועקים על גיבורי סרטים כאלה שיעשו כבר במקום לשבת ולהתבכיין.

בקיצור, "דרך קלוברפילד 10" הוא סרט שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, ומצטיין בלהיות הדבר הזה.‏ עד שמגיע השלב הזה לקראת סוף הסרט. יש נקודה שבה התסריטאי היה צריך לקבל החלטה בנוגע להמשך ולסיום של הסרט, ומה יהיה הטעם שאיתו הצופים יצאו מהקולנוע. יש כמה אפשרויות ברורות: הסרט היה צריך לבחור, נגיד, בין דלת מס' 1 לדלת מס' 2. הסרט בוחר בדלת מס' 18, ואז עוקר אותה מהצירים, שורף ‏אותה ורוקד פולקה סביב המדורה. אני לא יכול להגיד שראיתי את זה בא, וזה בהחלט מעניין ומפתיע, הכיוון המשונה הזה – אבל זה גם גורם לסרט להחליף ז'אנר בפתאומיות, והחלפת ז'אנר באמצע ‏הסרט היא עניין בעייתי. כל סט הציפיות וההבנה שלנו את העולם צריכים להתחלף ביחד איתו. כשאתם נכנסים למיוזיקל רומנטי אתם יודעים שיש דברים שיכולים לקרות ‏בו שלא יכולים לקרות במותחן ריגול, ולהיפך; רק באחד מהם יש סיכוי שאנשים יפצחו בשירה ‏באמצע הרחוב, ורק באחר יש סבירות גבוהה לכך שהבוס היה בעצם שתול של הקומוניסטים. ‏כשסרט מז'אנר אחד מתחיל ללא אזהרה להתנהג פתאום לפי החוקים של ז'אנר אחר – כלומר, אם הבוס של סוכנות הריגול פתאום יפצח בשיר על העלים בסתיו בליווי תזמורת – זה מוזר, וההרגשה ‏שזה גורם היא יותרWTF ‎‏ מ-‏WOW‏. זה מה שקורה ל"דרך קלוברפילד". אני מאוד מעריך מוזרות, ואני שמח לראות דברים שלא ראיתי קודם וסרטים שלא מצייתים לחוקים – אבל במקרה הזה, לדעתי זה פוגע בסרט. "דרך קלוברפילד 10" היה יכול להיות שלם ומצוין אילו היה נשאר דבר אחד לכל ארכו – ואפילו בניכוי המוזרות הזאת, הוא אחד מסרטי המתח הטובים ביותר של השנים האחרונות.